Doris Kearns Goodwin: What we can learn from past presidents

מתרגם: Eyal Ronel מבקר: Ido Dekkers

So, indeed, I have spent my life

למעשה ביליתי את חיי

looking into the lives of presidents who are no longer alive.

בהתבוננות בחיי נשיאים שעברו מן העולם.

Waking up with Abraham Lincoln in the morning,

התעוררתי עם אברהם לינקולן בבוקר,

thinking of Franklin Roosevelt when I went to bed at night.

וחשבתי על פרנקלין רוזוולט כשנרדמתי בלילה.

But when I try and think about what I've learned

אבל בחושבי על מה שלמדתי

about the meaning in life, my mind keeps wandering back

על משמעות החיים, עולה בי זיכרון

to a seminar that I took when I was a graduate student at Harvard

הסמינר שלקחתי בתואר השני בהרווארד

with the great psychologist Erik Erikson.

אצל הפסיכולוג הגדול אריק אריקסון.

He taught us that the richest and fullest lives

הוא לימד אותנו שהחיים שהיו עשירים ומלאים ביותר

attempt to achieve an inner balance between three realms:

ניסו להגיע לאיזון פנימי בשלושה תחומים:

work, love and play.

עבודה, אהבה ומשחק.

And that to pursue one realm to the disregard of the other,

התעמקות באחד תוך הזנחת האחרים

is to open oneself to ultimate sadness in older age.

מובילה ליגון כבד בגיל מבוגר יותר;

Whereas to pursue all three with equal dedication,

ואילו התעמקות בשלושתם יחד

is to make possible a life filled not only with achievement,

מאפשרת חיים שמלאים לא רק בהשגים

but with serenity.

אלא גם בשלווה.

So since I tell stories, let me look back

בתור מספרת סיפורים,

on the lives of two of the presidents I've studied to illustrate this point --

אספר לכם על שני נשיאים שאת חייהם למדתי כדי להראות זאת,

Abraham Lincoln and Lyndon Johnson.

הם אברהם לינקולן ולינדון ג'ונסון.

As for that first sphere of work,

במעגל הראשון של העבודה,

I think what Abraham Lincoln's life suggests

לדעתי ניתן להסיק מחייו של אברהם לינקולן

is that fierce ambition is a good thing.

שתחושת שאפתנות עזה היא דבר טוב.

He had a huge ambition.

הוא היה שאפתן מאוד.

But it wasn't simply for office or power or celebrity or fame --

אבל הוא לא שאף רק לתפקיד או כוח או פרסום או תהילה –

what it was for was to accomplish something worthy enough in life

אלא להשיג משהו ראוי מספיק בחייו

so that he could make the world a little better place for his having lived in it.

שיהפוך את העולם למקום מעט טוב יותר מתוקף כך שהוא חי בו.

Even as a child, it seemed, Lincoln dreamed heroic dreams.

אפילו כילד נראה שלינקולן חלם חלומות גבורה.

He somehow had to escape that hard-scrabble farm

הוא היה חייב להיחלץ איכשהו מהחווה הענייה

from which he was born.

שגדל בה.

No schooling was possible for him,

לא התאפשר לו ללמוד

except a few weeks here, a few weeks there.

מלבד כמה שבועות מפעם לפעם

But he read books in every spare moment he could find.

אבל הוא קרא ספרים בכל זמן פנוי.

It was said when he got a copy of the King James Bible

כשקיבל לידיו עותק של התנ"ך

or "Aesop's Fables," he was so excited he couldn't sleep.

או משלי איזופוס, מרוב התרגשות הוא לא ישן

He couldn't eat.

ולא אכל.

The great poet Emily Dickinson once said,

המשוררת אמילי דיקינסון אמרה:

"There is no frigate like a book to take us lands away."

"אין אונייה טובה כספר לקחתנו למחוזות רחוקים."

How true for Lincoln.

כך לינקולן.

Though he never would travel to Europe,

אף שלא נסע לאירופה

he went with Shakespeare's kings to merry England,

הגיע עם מלכי שייקספיר לאנגליה

he went with Lord Byron's poetry to Spain and Portugal.

ועם השירה של לורד ביירון לספרד ולפורטוגל.

Literature allowed him to transcend his surroundings.

הספרות אפשרה לו להתעלות מעל לסביבתו.

But there were so many losses in his early life

אך שכול רב פקד את חייו המוקדמים

that he was haunted by death.

ומוות רדף אותו.

His mother died when he was only nine years old;

אמו מתה כשהיה רק בן תשע.

his only sister, Sarah, in childbirth a few years later;

אחותו היחידה שרה מתה בלידתה כעבור כמה שנים

and his first love, Ann Rutledge, at the age of 22.

ואהבתו הראשונה אן רוטלדג', בגיל 22.

Moreover, when his mother lay dying,

בנוסף, כשאמו שכבה על ערש דווי

she did not hold out for him the hope

היא לא נטעה בו תקווה

that they would meet in an afterworld.

שהם ייפגשו בעולם הבא.

She simply said to him,

היא רק אמרה:

"Abraham, I'm going away from you now, and I shall never return."

"אברהם, אני עוזבת אותך עכשיו ולעולם לא אשוב."

As a result he became obsessed with the thought

כתוצאה מכך האמין אדוקות

that when we die our life is swept away -- dust to dust.

שבמותנו החיים נעלמים, ואל עפר נשוב.

But only as he grew older did he develop

רק כשהתבגר התפתחה בו

a certain consolation from an ancient Greek notion --

נחמה מתוך ההכרה היוונית –

but followed by other cultures as well --

ומתרבויות אחרות –

that if you could accomplish something worthy in your life,

שאם השגת משהו ראוי בחייך

you could live on in the memory of others.

תישאר חקוק בזיכרונם של אחרים.

Your honor and your reputation would outlive your earthly existence.

הכבוד והמוניטין שצברת יאריכו ימים מעבר לקיומך הארצי.

And that worthy ambition became his lodestar.

וכך שאפתנות ראויה הנחתה את דרכו.

It carried him through the one significant depression that he suffered

היא עזרה לו לשרוד את אחד הדכאונות הקשים שסבל

when he was in his early 30s.

בשנות השלושים המוקדמות של חייו.

Three things had combined to lay him low.

הוא נבע משלושה דברים:

He had broken his engagement with Mary Todd,

הוא התיר את אירוסיו למרי טוד,

not certain he was ready to marry her,

כי פקפק ברצינותו להינשא לה

but knowing how devastating it was to her that he did that.

אבל ידע שהתרת האירוסין תהרוס אותה.

His one intimate friend, Joshua Speed, was leaving Illinois

חברו הקרוב היחיד ג'ושוע ספיד עזב את אילינוי

to go back to Kentucky because Speed's father had died.

וחזר לקנטאקי בעקבות מות אביו.

And his political career in the state legislature

והקריירה שלו בבית המחוקקים

was on a downward slide.

היתה בצניחה תלולה.

He was so depressed that friends worried he was suicidal.

כה דכאוני היה שחבריו חששו שיתאבד.

They took all knives and razors and scissors from his room.

הם לקחו את כל הסכינים והתערים והמספריים מחדרו,

And his great friend Speed went to his side and said,

וחברו הטוב ספיד ישב לצדו ואמר,

"Lincoln, you must rally or you will die."

"לינקולן, אתה חייב להתקומם או שתמות."

He said that, "I would just as soon die right now,

הוא ענה, "הייתי מת בזה הרגע,

but I've not yet done anything to make any human being

"אבל טרם עשיתי דבר שיגרום למישהו

remember that I have lived."

"לזכור את חיי."

So fueled by that ambition, he returned to the state legislature.

וכך, כששאיפתו מדרבנת אותו, שב לבית המחוקקים.

He eventually won a seat in Congress.

לבסוף הוא זכה במושב בקונגרס.

He then ran twice for the Senate, lost twice.

אז הוא רץ לסנאט פעמיים, ובשתיהן הפסיד.

"Everyone is broken by life," Ernest Hemingway once said,

"החיים שוברים את כולם," אמר המינגוויי,

"but some people are stronger in the broken places."

"אבל יש אנשים שחזקים יותר במקומות שנשברו."

So then he surprised the nation with an upset victory

ואכן הוא הפתיע את האומה במהפך לניצחון

for the presidency over three far more experienced,

לנשיאות מול שלושה יריבים שהיו

far more educated, far more celebrated rivals.

מנוסים, משכילים ונערצים ממנו.

And then when he won the general election,

וכאשר הוא זכה בבחירות הכלליות

he stunned the nation even more

הוא הדהים את האומה אף יותר

by appointing each of these three rivals into his Cabinet.

כשמינה את כל אחד מהיריבים הללו לקאבינט.

It was an unprecedented act at the time because everybody thought,

זה היה מהלך חסר תקדים בזמנו, כי כולם חשבו,

"He'll look like a figurehead compared to these people."

"הוא ייראה כמו בובת חוטים לצד האנשים האלה."

They said, "Why are you doing this, Lincoln?"

ושאלו, "למה עשית זאת, לינקולן?"

He said, "Look, these are the strongest

והוא ענה, "אלה האנשים

and most able men in the country.

"החזקים והטובים במדינה.

The country is in peril. I need them by my side."

"המדינה במשבר ואני זקוק להם לצדי."

But perhaps my old friend Lyndon Johnson

ידידי הוותיק לינדון ג'ונסון

might have put it in less noble fashion:

היה אולי אומר זאת ביתר בוטות:

"Better to have your enemies inside the tent pissing out,

"עדיפים אויבים בתוך האוהל שמשתינים החוצה

than outside the tent pissing in."

"מאשר מחוץ לאוהל ומשתינים פנימה."

(Laughter)

(צחוק)

But it soon became clear that Abraham Lincoln

אבל במהרה התברר שאברהם לינקולן

would emerge as the undisputed captain of this unruly team.

התייצב כמנהיג הבלתי מעורער של קבוצתו החתרנית,

For each of them soon came to understand

כי כל אחד מהם הבין

that he possessed an unparalleled array of

שבידיו מערך נטול מקבילות

emotional strengths and political skills

של תעצומות נפש ומיומנויות פוליטיות

that proved far more important than the thinness of his external résumé.

שהוא חשוב לאין שיעור מצרות הרזומה החיצוני שלו.

For one thing, he possessed an uncanny ability

ראשית, היתה לו יכולת מופלאה

to empathize with and to think about other peoples' point of view.

ליצור אמפתיה ולחשוב מזווית הראייה של אחרים.

He repaired injured feelings that might have escalated

הוא שיכך עלבונות שהיו

into permanent hostility.

עלולים להתפתח לעוינות.

He shared credit with ease,

הוא חילק קרדיט בקלות,

assumed responsibility for the failure of his subordinates,

לקח אחריות על כשלונות הכפופים לו,

constantly acknowledged his errors and learned from his mistakes.

תמיד הודה בטעויותיו ולמד משגיאותיו.

These are the qualities we should be looking for in our candidates in 2008.

אלה הערכים שעלינו לחפש במועמדים לנשיאות

(Applause)

בשנת 2008.

He refused to be provoked by petty grievances.

הוא לא נגרר לכעסים קנטרניים.

He never submitted to jealousy or brooded over perceived slights.

הוא מעולם לא קינא ולא שקע בעלבונות.

And he expressed his unshakeable convictions

והוא האמין בלב שלם

in everyday language, in metaphors, in stories.

בשפת יום-יום, במטפורות ובסיפורים

And with a beauty of language -- almost as if

בשפה מרהיבה, כאילו

the Shakespeare and the poetry he had so loved as a child

כתבי שייקספיר והשירה מילדותו

had worked their way into his very soul.

חדרו אל נבכי נשמתו.

In 1863, when the Emancipation Proclamation was signed,

ב-1863, עם חתימת מגילת העצמאות,

he brought his old friend, Joshua Speed, back to the White House,

החזיר את ג'ושוע ספיד לבית הלבן,

and remembered that conversation of decades before, when he was so sad.

וזכר את השיחה שלהם מלפני שנים, כשהיה עצוב.

And he, pointing to the Proclamation, said,

והוא הצביע על המגילה ואמר:

"I believe, in this measure, my fondest hopes will be realized."

"אני מאמין שבעבור מידה זו תתממשנה הנשגבות שבשאיפותיי."

But as he was about to put his signature on the Proclamation

אבל כשניגש לחתום על ההצהרה

his own hand was numb and shaking

ידו היתה קהת תחושה ורועדת

because he had shaken a thousand hands that morning at a New Year's reception.

מאלפי הידיים שלחץ באותו בוקר בטקס לכבוד השנה החדשה.

So he put the pen down.

הוא הניח את העט.

He said, "If ever my soul were in an act, it is in this act.

ואמר, "אם נשמתי היתה מעשה, הרי שכנה כאן.

But if I sign with a shaking hand,

"אך אם אחתום ביד רועדת,

posterity will say, 'He hesitated.'"

"הדורות יגידו: 'היסס.'"

So he waited until he could take up the pen

ולכן המתין עד שיוכל

and sign with a bold and clear hand.

לחתום ביד חזקה וברורה.

But even in his wildest dreams,

אך גם בחלומותיו הפרועים

Lincoln could never have imagined

לא דמיין

how far his reputation would reach.

לאן ירחיק המוניטין שלו.

I was so thrilled to find an interview with the great Russian writer,

כה שמחתי למצוא ראיון עם הסופר הרוסי הגדול

Leo Tolstoy, in a New York newspaper in the early 1900s.

לאו טולסטוי בעיתון ניו יורקי מראשית המאה ה-20.

And in it, Tolstoy told of a trip that he'd recently made

בראיון טולסטוי מספר על מסע שערך

to a very remote area of the Caucasus,

לאזור נידח בקווקז

where there were only wild barbarians,

מאוכלס בברברים

who had never left this part of Russia.

שמעולם לא נדדו משם.

Knowing that Tolstoy was in their midst,

כשהבינו שטולסטוי בחברתם

they asked him to tell stories of the great men of history.

הם ביקשו שיספר על גיבורים בהיסטוריה,

So he said, "I told them about Napoleon

והוא אמר, "סיפרתי על נפוליאון

and Alexander the Great and Frederick the Great

"ואלכסנדר הגדול ופרדריק הגדול

and Julius Caesar, and they loved it.

"ויוליוס קיסר

But before I finished, the chief of the barbarians stood up and said,

"והם היו מרוצים, ואז הצ'יף הברברי אמר,

'But wait, you haven't told us about the greatest ruler of them all.

"'רגע, לא סיפרת על השליט הגדול מכולם.

We want to hear about that man who spoke with a voice of thunder,

"ספר על האיש שדיבר בקול רעם,

who laughed like the sunrise,

"שצחק כמו השמש

who came from that place called America, which is so far from here,

"והגיע ממקום שמו אמריקה הרחוקה

that if a young man should travel there,

"אשר צעיר שייסע אליה

he would be an old man when he arrived.

"יגיע זקן.

Tell us of that man. Tell us of Abraham Lincoln.'"

"ספר לנו על האיש הזה, על אברהם לינקולן."

He was stunned.

הוא נדהם.

He told them everything he could about Lincoln.

הוא סיפר כל שידע עליו

And then in the interview he said, "What made Lincoln so great?

ובראיון אמר, "מהי גדולתו?

Not as great a general as Napoleon,

"לא גדולה כשל נפולאון

not as great a statesman as Frederick the Great."

"או מדינאות כזו של פרדריק הגדול."

But his greatness consisted, and historians would roundly agree,

אלא גדולה שנבעה, ויסכימו ההיסטוריונים,

in the integrity of his character

מהיושרה שבאופיו

and the moral fiber of his being.

ובאמות המוסר של ישותו.

So in the end that powerful ambition

אז בסוף השאפתנות החזקה

that had carried Lincoln through his bleak childhood had been realized.

שקיננה בלינקולן מאז ילדותו החשוכה הפציעה.

That ambition that had allowed him to laboriously educate himself by himself,

השאפתנות שגרמה לו ללמד בפרך את עצמו בעצמו,

to go through that string of political failures

לעבור שרשרת כשלונות פוליטיים

and the darkest days of the war.

ואת ימי המלחמה החשוכים.

His story would be told.

הסיפור שלו יסופר.

So as for that second sphere, not of work, but of love --

בנוגע למעגל השני, לא עבודה אלא אהבה,

encompassing family, friends and colleagues --

כולל משפחה, חברים ועמיתים -

it, too, takes work and commitment.

גם בו יש עבודה ומחויבות.

The Lyndon Johnson that I saw in the last years of his life,

לינדון ג'ונסון שהכרתי בסוף ימיו

when I helped him on his memoirs,

כשכתבתי את זכרונותיו

was a man who had spent so many years in the pursuit of

היה איש שבמרבית חייו רדף

work, power and individual success,

עבודה, כוח והצלחה אישית

that he had absolutely no psychic or emotional resources left

ולא נותרו בו משאבים נפשיים או רגשיים

to get him through the days

שיסייעו לו

once the presidency was gone.

בימים שאחרי תום הנשיאות.

My relationship with him began on a rather curious level.

יחסיי איתו החלו בצורה מעניינת.

I was selected as a White House Fellow when I was 24 years old.

נבחרתי לשרת בבית הלבן כשהייתי בת 24

We had a big dance at the White House.

ונערך נשף גדול בבית הלבן.

President Johnson did dance with me that night.

הנשיא ג'ונסון רקד איתי.

Not that peculiar --

לא במפתיע,

there were only three women out of the 16 White House Fellows.

מתוך 16 היינו רק 3 נשים.

But he did whisper in my ear that he wanted me

אך באזני הוא לחש שהוא רוצה שאעבוד

to work directly for him in the White House.

ישירות מולו בבית הלבן.

But it was not to be that simple.

זה מסובך,

For in the months leading up to my selection,

כי בחודשים טרום היבחרותי,

like many young people, I'd been active

כרבים הייתי פעילה

in the anti-Vietnam War movement,

בתנועה נגד מלחמת וייטנאם,

and had written an article against Lyndon Johnson,

וכתבתי מאמר נגד לינדון ג'ונסון,

which unfortunately came out in The New Republic

שהתפרסם

two days after the dance in the White House.

יומיים לאחר הנשף

(Laugher)

בבית הלבן.

And the theme of the article was how to remove Lyndon Johnson from power.

והנושא שלו היה כיצד להדיח את לינדון ג'ונסון

(Laughter)

מהשלטון.

So I was certain he would kick me out of the program.

אז הייתי בטוחה שאזרק מהתוכנית,

But instead, surprisingly, he said,

אבל הוא אמר:

"Oh, bring her down here for a year,

"תביאו אותה הנה לשנה.

and if I can't win her over, no one can."

"אם מישהו יכול לשכנעה, זה אני."

So I did end up working for him in the White House.

וכך התחלתי לעבוד בבית הלבן.

Eventually accompanied him to his ranch to help him on those memoirs,

ובסוף התלוויתי אליו לחוותו

never fully understanding why he'd chosen me to spend so many hours with.

לכתוב את זכרונותיו, ומעולם לא הבנתי למה בחר דווקא בי.

I like to believe it was because I was a good listener.

אולי כי אני יודעת להקשיב

He was a great storyteller.

והוא ידע לספר.

Fabulous, colorful, anecdotal stories.

סיפורים מופלאים, ססגוניים, פיקנטיים.

There was a problem with these stories, however,

היתה בעיה עם הסיפורים,

which I later discovered, which is that half of them weren't true.

גיליתי בדיעבד, שמחציתם לא היו נכונים.

But they were great, nonetheless.

אבל עדיין היו

(Laughter)

מופלאים.

So I think that part of his attraction for me was that I loved listening to his tall tales.

אז לדעתי חלק ניכר מהמשיכה שלי נבעה מכך שאהבתי להקשיב למעשיותיו המנופחות.

But I also worried that part of it was that I was then a young woman.

אך חששתי שגם מתוך היותי אישה צעירה,

And he had somewhat of a minor league womanizing reputation.

ולו היה מוניטין של רודף שמלות בינוני.

So I constantly chatted to him about boyfriends,

אז תדירות פטפטתי על החברים שלי,

even when I didn't have any at all.

אף שלא היו לי.

Everything was working perfectly,

היה מצוין

until one day he said he wanted to discuss our relationship.

עד היום שרצה לדבר על יחסינו.

Sounded very ominous when he took me nearby to the lake,

היה חשוד כשהוא לקח אותי לאגם סמוך

conveniently called Lake Lyndon Baines Johnson.

שנקרא למרבה הנוחות אגם לינדון ביינס ג'ונסון,

And there was wine and cheese and a red-checked tablecloth --

והיו יין וגבינות ומפה משובצת,

all the romantic trappings.

כל המלכודות הרומנטיות,

And he started out,

והוא אמר:

"Doris, more than any other woman I have ever known ... "

"דוריס, מכל הנשים שהכרתי..."

And my heart sank.

ולבי צנח.

And then he said,

והוא אמר:

"You remind me of my mother."

"את מזכירה לי את אמא שלי."

(Laughter)

(צחוק)

It was pretty embarrassing, given what was going on in my mind.

זה היה די מביך, בהתחשב במה שעבר לי בראש.

But I must say, the older I've gotten,

אבל ככל שהתבגרתי,

the more I realize what an incredible privilege it was

יותר הבנתי איזו זכות זו היתה

to have spent so many hours with this aging lion of a man.

לבלות שעות כה רבות עם הלביא המזדקן הזה,

A victor in a thousand contests,

מנצח של אלף התמודדויות,

three great civil rights laws, Medicare, aid to education.

שלושה חוקים גדולים לזכויות אדם, בריאות, חינוך.

And yet, roundly defeated in the end by the war in Vietnam.

ועם זאת מובס במלחמת וייטנאם.

And because he was so sad and so vulnerable,

ומתוך העצבות והפגיעות שלו

he opened up to me in ways he never would have

הוא נפתח אליי בדרכים

had I known him at the height of his power --

שלא היה חושף בימי גדלותו

sharing his fears, his sorrows and his worries.

ושיתף פחדים, חרטות ודאגות.

And I'd like to believe that the privilege fired within me

ואני רוצה להאמין שהזכות הזו צרבה בי

the drive to understand the inner person behind the public figure,

את הדחף להבין את האישיות הפנימית מאחורי הציבורית

that I've tried to bring to each of my books since then.

שניסיתי להציג בכל הספרים שכתבתי מאז.

But it also brought home to me the lessons

והיא גם הפנימה בי את הלקחים

which Erik Erikson had tried to instill in all of us

שאריק אריקסון ניסה להטמיע בכולנו

about the importance of finding balance in life.

על החשיבות למצוא איזון בחיים.

For on the surface, Lyndon Johnson should have had

כי על פניו היה לג'ונסון

everything in the world to feel good about in those last years,

הכל בעולם להרגיש טוב בשנותיו האחרונות,

in the sense that he had been elected to the presidency;

במובן שהוא נבחר לנשיא,

he had all the money he needed to pursue

היה לו מספיק כסף

any leisure activity he wanted;

לכל פעילות פנאי שירצה,

he owned a spacious ranch in the countryside, a penthouse in the city,

חווה מרווחת בכפר, דירת פנטהאוס בעיר,

sailboats, speedboats.

סירות מפרש ומנוע,

He had servants to answer any whim,

משרתים קשובים לגחמותיו

and he had a family who loved him deeply.

ומשפחה שאהבה אותו אהבה עמוקה.

And yet, years of concentration solely on work and individual success

ועם זאת, לאחר שנים שבהן התמקד

meant that in his retirement he could find no solace

בעבודה ובהצלחה אישית, בפרישתו הוא לא מצא נחמה

in family, in recreation, in sports or in hobbies.

במשפחה, בנופש, בספורט או בתחביבים.

It was almost as if the hole in his heart was so large

כאילו החור בלבו היה כה גדול

that even the love of a family, without work, could not fill it.

שאף אהבת משפחתו, בהעדר העבודה, לא יכלה למלא.

As his spirits sagged, his body deteriorated

כשרוחו נפלה, גופו הידרדר

until, I believe, he slowly brought about his own death.

עד אשר, לדעתי, הביא את מותו.

In those last years, he said he was so sad

בסוף שנותיו אומרים שהתעצב

watching the American people look toward a new president and forgetting him.

כשראה את העם האמריקאי בוחר נשיא חדש ושוכח אותו.

He spoke with immense sadness in his voice,

הוא אמר בצער כבד

saying maybe he should have spent more time with his children,

שהיה עליו לבלות יותר עם ילדיו

and their children in turn.

ועם ילדיהם.

But it was too late.

אך היה מאוחר מדי.

Despite all that power, all that wealth,

למרות כוחו ועושרו

he was alone when he finally died --

הוא מת בודד -

his ultimate terror realized.

הגדולה בחרדותיו התממשה.

So as for that third sphere of play,

המעגל השלישי של משחק,

which he never had learned to enjoy,

שממנו מעולם לא נהנה,

I've learned over the years

למדתי ברבות השנים

that even this sphere requires a commitment of time and energy --

שגם בו נדרשת מחויבות של זמן וכוח.

enough so that a hobby, a sport, a love of music,

מספיק כדי שתחביב, ספורט, אהבה למוזיקה

or art, or literature, or any form of recreation,

או אמנות או ספרות או פנאי כלשהו

can provide true pleasure, relaxation and replenishment.

יביא למלוא ההנאה, הרגיעה וההתאוששות.

So deep, for instance, was Abraham Lincoln's love of Shakespeare,

האהבה של לינקולן לשייקספיר היתה כה עמוקה

that he made time to spend more than a hundred nights in the theater,

שהוא מצא זמן להקדיש יותר ממאה ערבים בתאטרון,

even during those dark days of the war.

גם בימי המלחמה החשוכים.

He said, when the lights went down and a Shakespeare play came on,

הוא אמר שכשהאורות כבו והמחזה השייקספירי עלה,

for a few precious hours he could imagine himself

למשך כמה שעות יקרות יכול לדמיין עצמו

back in Prince Hal's time.

בתקופת ימי הנסיך האל.

But an even more important form of relaxation for him,

אך דרך שהפיסה אותו אף יותר,

that Lyndon Johnson never could enjoy,

אך לא את לינדון ג'ונסון,

was a love of -- somehow -- humor,

היתה אהבה של הומור, באיזושהי דרך.

and feeling out what hilarious parts of life can produce

ולהרגיש איך החלקים המצחיקים בחיים

as a sidelight to the sadness.

נוגהים אור לצד העצב.

He once said that he laughed so he did not cry,

פעם אמר שהוא צוחק על מנת שלא יבכה.

that a good story, for him, was better than a drop of whiskey.

שסיפור טוב עבורו עדיף על טיפת ויסקי.

His storytelling powers had first been recognized

יכולתו לספר סיפורים נתגלתה בעת

when he was on the circuit in Illinois.

סיור באילינוי.

The lawyers and the judges would travel

עורכי הדין והשופטים נסעו

from one county courthouse to the other,

מבית משפט אחד לאחר,

and when anyone was knowing Lincoln was in town,

וכשנודע שלינקולן הגיע העירה

they would come from miles around to listen to him tell stories.

נקבצו מכל הסביבה להאזין לסיפוריו.

He would stand with his back against a fire

הוא היה עומד מול מדורה

and entertain the crowd for hours with his winding tales.

ומבדר את ההמון במשך שעות בעלילותיו.

And all these stories became part of his memory bank,

הסיפורים היו שמורים בראשו

so he could call on them whenever he needed to.

והוא חילץ אותם כל אימת שנזקק להם.

And they're not quite what you might expect from our marble monument.

והם לא היו מהוגנים כפי שהייתם מצפים.

One of his favorite stories, for example,

אחד מסיפוריו האהובים היה

had to do with the Revolutionary War hero, Ethan Allen.

על אודות גיבור המלחמה המהפכני אית'ן אלן.

And as Lincoln told the story,

ולפי הסיפור של לינקולן,

Mr. Allen went to Britain after the war.

מר אלן נסע לבריטניה אחרי המלחמה.

And the British people were still upset

והבריטים היו עדיין עגומים

about losing the Revolution,

שהפסידו במהפכה,

so they decided to embarrass him a little bit

והם החליטו להשפיל אותו

by putting a huge picture of General Washington

ושמו תמונה של הגנרל וושינגטון

in the only outhouse, where he'd have to encounter it.

בבית השימוש היחיד, שיהיה חייב להיתקל בו.

They figured he'd be upset about the indignity

הם חשבו שהוא יתרעם

of George Washington being in an outhouse.

למצוא את וושינגטון בבית שימוש.

But he came out of the outhouse not upset at all.

אבל הוא יצא משם בלי רוגז.

And so they said, "Well, did you see George Washington in there?"

והם שאלו: "נו, ראית את ג'ורג' וושינגטון שם?"

"Oh, yes," he said, "perfectly appropriate place for him."

"הו, כן," הוא ענה, "מקום מושלם עבורו."

"What do you mean?" they said.

"מה כוונתך?" שאלו.

"Well," he said, "there's nothing to make an Englishman shit

"ובכן, כלום לא יגרום לאנגלי לחרבן מהר יותר

faster than the sight of General George Washington."

"מהמראה של גנרל ג'ורג' וושינגטון."

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

So you can imagine, if you are in the middle of a tense cabinet meeting --

אז תוכלו לדמיין, אם אתם באמצע ישיבת קבינט סוערת -

and he had hundreds of these stories --

והיו לו מאות סיפורים כאלה -

you would have to relax.

עד כמה זה מרגיע.

So between his nightly treks to the theater,

אז בין טיוליו לתאטרון כל ערב

his story telling, and his extraordinary sense of humor

סיפוריו וחוש ההומור יוצא הדופן שלו,

and his love of quoting Shakespeare and poetry,

וציטוט שייקספיר ושירה,

he found that form of play which carried him through his days.

הוא מצא את סוג המשחק שיעביר את ימיו.

In my own life, I shall always be grateful

בחיי שלי, אני אסירת תודה

for having found a form of play in my irrational love of baseball.

על האהבה המושבעת שיש בי לכדור בסיס,

Which allows me, from the beginning of spring training

שמאפשרת לי מתחילת אימוני האביב

to the end of the fall,

ועד סוף הסתיו

to have something to occupy my mind and heart

למלא את ראשי ולבי

other than my work.

במשהו חוץ מעבודה.

It all began when I was only six years old,

הכל התחיל כשהייתי בת שש

and my father taught me that mysterious art of keeping score

ואבא לימד אותי לעקוב אחר התוצאות

while listening to baseball games --

כשמאזינים למשחקי כדור-בסיס.

so that when he went to work in New York during the day,

וכך כשהוא נסע לעבוד בניו יורק במהלך היום

I could record for him the history of that afternoon's

שיננתי עבורו את מהלך המשחק

Brooklyn Dodgers game.

של הברוקלין דודג'רס אחר הצהריים.

Now, when you're only six years old,

כשאת בת 6

and your father comes home every single night

ואביך בלילה

and listens to you -- as I now realize that I, in excruciating detail,

מאזין לך כשאת – אני עכשיו מבינה שבפירוט מייגע שחזרתי

recounted every single play of every inning

כל צעד

of the game that had just taken place that afternoon.

בכל תור שהתרחש במשחק אחר הצהריים.

But he made me feel I was telling him a fabulous story.

אבל הוא גרם לי להרגיש שאני מספרת סיפור מופלא.

It makes you think there's something magic about history

ואז את חושבת שיש משהו קסום בהיסטוריה

to keep your father's attention.

שמרתק את אביך.

In fact, I'm convinced I learned the narrative art

כנראה למדתי את אמנות הסיפור

from those nightly sessions with my father.

מהפגישות הליליות עם אבי.

Because at first, I'd be so excited I would blurt out,

בהתחלה כל כך התרגשתי שפלטתי:

"The Dodgers won!" or, "The Dodgers lost!"

"הדודג'רס ניצחו!" או "הדודג'רס הפסידו!"

Which took much of the drama of this two-hour telling away.

וזה הוציא את רוב הדרמה מהסיפור בן השעתיים.

(Laughter)

(צחוק)

So I finally learned you had to tell a story

ובסוף למדתי שצריך לספר

from beginning to middle to end.

לפי הסדר.

I must say, so fervent was my love

היתה לי אהבה יוקדת כל כך

of the old Brooklyn Dodgers in those days

לברוקלין דודג'רס באותם ימים

that I had to confess in my first confession

שבווידוי הראשון שלי התוודיתי

two sins that related to baseball.

על שני חטאים שקשורים לכדור-בסיס.

The first occurred because the Dodgers' catcher, Roy Campanella,

הראשון קרה כשהתופס של הדודג'רס, רוי קמפנלה,

came to my hometown of Rockville Centre, Long Island,

הגיע לעיר הולדתי, רוקוויל סנטר בלונג איילנד,

just as I was in preparation for my first Holy Communion.

בדיוק כשהתכוננתי למיסה הראשונה שלי.

And I was so excited --

וכל כך התרגשתי -

first person I'd ever see outside of Ebbets Field.

האדם הראשון שאפגוש מחוץ לאבטס פילד.

But it so happened he was speaking in a Protestant Church.

אבל יצא שהוא התכונן לנאום בכנסייה פרוטסטנטית.

When you are brought up as a Catholic, you think

ילדה קתולית

that if you ever set foot in a Protestant Church,

משוכנעת שאם תדרכי בכנסייה פרוטסטנטית

you'll be struck dead at the threshold.

את תמותי על המקום.

So I went to my father in tears, "What are we going to do?"

אז ניגשתי לכומר בדמעות, "מה לעשות?"

He said, "Don't worry. He's speaking in a parish hall.

הוא ענה, "זה יתקיים באולם מליאה,

We're sitting in folding chairs. He's talking about sportsmanship.

"על כסאות מתקפלים, וידברו על ספורט.

It's not a sin."

"זה לא חטא."

But as I left that night, I was certain that somehow

אבל כשיצאתי באתו ערב הייתי בטוחה

I'd traded the life of my everlasting soul

שמכרתי את חיי האלמוות של נשמתי

for this one night with Roy Campanella.

עבור ערב עם רוי קמפנלה.

(Laughter)

(צחוק)

And there were no indulgences around that I could buy.

ולא יכולתי למצוא לכך מחילה.

So I had this sin on my soul when I went to my first confession.

אז החטא הזה רבץ עלי כשניגשתי לווידוי הראשון שלי.

I told the priest right away.

אמרתי לכומר.

He said, "No problem. It wasn't a religious service."

הוא אמר, "אין בעיה, זו לא תפילה."

But then, unfortunately, he said, "And what else, my child?"

אבל אז לצערי הוא שאל, "ומה עוד, ילדתי?"

And then came my second sin.

ואז יצא החטא השני שלי.

I tried to sandwich it in between talking too much in church,

ניסיתי להחליק אותו בין פטפוטים בכנסייה

wishing harm to others, being mean to my sisters.

איחולי רע לאחרים, היטפלות לאחיותיי.

And he said, "To whom did you wish harm?"

והוא אמר, "למי איחלת רע?"

And I had to say that I wished that various New York Yankees players

ונאלצתי לומר שייחלתי שכמה שחקנים מהניו יורק ינקיז

would break arms, legs and ankles --

ישברו זרועות, רגליים

(Laughter)

וקרסוליים

-- so that the Brooklyn Dodgers could win their first World Series.

כדי שהברוקלין דודג'רס יזכו באליפות העולם.

He said, "How often do you make these horrible wishes?"

הוא שאל

And I had to say, every night when I said my prayers.

"באיזו תדירות?" ועניתי שבכל לילה

(Laughter)

כשהתפללתי.

So he said, "Look, I'll tell you something.

הוא אמר,

I love the Brooklyn Dodgers, as you do,

"תראי, גם אני אוהד שלהם,

but I promise you some day they will win fairly and squarely.

"ואני מבטיח שיום אחד הם יזכו בהגינות.

You do not need to wish harm on others to make it happen."

"אין צורך לאחל רע לאחרים."

"Oh yes," I said.

"כן," עניתי,

But luckily, my first confession -- to a baseball-loving priest!

אבל למזלי הוידוי הראשון שלי היה לכומר חובב

(Laughter)

כדור-בסיס.

Well, though my father died of a sudden heart attack

אף שאבי מת מהתקף לב פתאומי בשנות

when I was still in my 20s,

ה-20 לחיי

before I had gotten married and had my three sons,

לפני שנישאתי וילדתי את שלושת בניי,

I have passed his memory -- as well as his love of baseball -- on to my boys.

העברתי את זיכרונו – ואת אהבתו לכדור-בסיס – לבנים שלי.

Though when the Dodgers abandoned us to come to L.A.,

אך כשהדודג'רס נטשו אותנו

I lost faith in baseball until I moved to Boston

ועברו ללוס אנג'לס איבדתי אמון בכדור-בסיס, עד שעברתי לבוסטון

and became an irrational Red Sox fan.

והפכתי למעריצת רד סוקס מושבעת.

And I must say, even now, when I sit with my sons

ואפילו עכשיו כשאני יושבת

with our season tickets,

עם הבנים וכרטיסי העונה,

I can sometimes close my eyes against the sun

אני עוצמת לעתים את עיניי

and imagine myself, a young girl once more, in the presence of my father,

ומדמיינת את עצמי שוב כילדה בנוכחות אבי,

watching the players of my youth on the grassy fields below:

צופה בשחקני ילדותי על מגרשי הדשא למטה.

Jackie Robinson, Roy Campanella, Pee Wee Reese, and Duke Snider.

ג'קי רובינסון, רוי קמפנלה, פי וי ריס ודיוק סניידר.

I must say there is magic in these moments.

יש קסם ברגעים הללו.

When I open my eyes and I see my sons

כשאני פוקחת את עיניי והבנים

in the place where my father once sat,

יושבים במקום שאבי ישב

I feel an invisible loyalty and love

אני חשה נאמנות ואהבה בלתי נראות

linking my sons to the grandfather whose face they never had a chance to see,

שקושרות את בניי לסבא שאת פניו מעולם לא ראו

but whose heart and soul they have come to know

אבל הכירו את לבו ואת נשמתו

through all the stories I have told.

דרך כל הסיפורים שסיפרתי להם.

Which is why, in the end, I shall always be grateful for this curious love of history,

ולכן תמיד אהיה אסירת תודה על אהבתי המשונה להיסטוריה

allowing me to spend a lifetime looking back into the past.

שאפשרה לי להקדיש את חיי בהתבוננות אל העבר.

Allowing me to learn from these large figures

שאפשרה לי ללמוד מתוך הדמויות הכבירות הללו

about the struggle for meaning for life.

על המאבק למשמעות בחיים.

Allowing me to believe that the private people

שאפשרה לי להאמין שהאנשים הפרטיים

we have loved and lost in our families,

שאהבנו ואיבדנו במשפחותינו

and the public figures we have respected in our history,

והדמויות הציבוריות שכיבדנו בהיסטוריה,

just as Abraham Lincoln wanted to believe,

כפי שלינקולן רצה להאמין,

really can live on, so long as we pledge

יכולות לחיות אחרי מותן, כל עוד נישבע

to tell and to retell the stories of their lives.

לחזור ולספר את סיפורי חייהם.

Thank you for letting me be that storyteller today.

תודה שנתתם לי להיות מספרת הסיפורים

(Applause)

שלכם היום.

Thank you.

תודה.