John Maeda: My journey in design, from tofu to RISD

מתרגם: Ron Bentata מבקר: Ido Dekkers

I'm kind of tired of talking about simplicity, actually,

אני די עייף מלדבר על פשטות, למעשה,

so I thought I'd make my life more complex, as a serious play.

אז חשבתי להפוך את החיים שלי למורכבים יותר, כמשחק רציני.

So, I'm going to, like, go through some slides

אז אני אעבור על שקופיות

from way back when,

ממזמן,

and walk through them to give you a sense of how I end up here.

ואעבור עליהם כשאני עוזר לכם להבין איך הגעתי לכאן.

So, basically it all began with

אז בעיקרון, הכל התחיל

this whole idea of a computer.

עם כל הרעיון של מחשב.

Who has a computer? Yeah.

למי יש מחשב? כן.

O.K., so, everyone has a computer.

טוב, אז לכל אחד יש מחשב.

Even a mobile phone, it's a computer.

אפילו טלפון נייד, זה מחשב.

And -- anyone remember this workbook,

ומישהו זוכר את החוברת הזו?

"Instant Activities for Your Apple" --

"פעולות מהירות עם האפל שלך" --

free poster in each book?

פוסטר חינם בכל ספר?

This was how computing began.

כך החל המחשוב.

Don't forget: a computer came out; it had no software.

,אל תשכחו, כשהמחשב יצא לא הייתה לו תכנה.

You'd buy that thing, you'd bring it home, you'd plug it in,

,היית קונה את הדבר הזה מביא אותו הביתה, מחבר אותו.

and it would do absolutely nothing at all.

והוא לא היה עושה שום כלום.

So, you had to program it,

אז היית צריך לתכנת אותו,

and there were great programming, like, tutorials, like this.

והיו מדריכי תכנות מעולים כמו זה.

I mean, this was great.

כלומר, זה היה נפלא.

It's, like, you know, Herbie the Apple II.

זה כמו הרבי האפל 2.

It's such a great way to --

זו דרך טובה כל כך...

I mean, they should make Java books like this,

כלומר, צריכים לעשות ספרי ג'אווה כאלה,

and we've have no problem learning a program.

ולא תהיה לנו בעיה ללמוד תכנה.

But this was a great, grand time of the computer,

אבל זה היה זמן נפלא וגדול של המחשב,

when it was just a raw, raw, what is it? kind of an era.

כשהוא היה גולמי, מה זה? סוג של תקופה.

And, you see,

ואתם מבינים.

this era coincided with my own childhood.

התקופה הזו חפפה לילדות שלי.

I grew up in a tofu factory in Seattle.

גדלתי במפעל לטופו בסיאטל.

Who of you grew up in a family business,

מי מכם גדל בעסק משפחתי,

suffered the torture? Yes, yes.

סבל והתענה? כן, כן.

The torture was good. Wasn't it good torture?

העינוי היה טוב. זה לא היה עינוי טוב?

It was just life-changing, you know. And so, in my life, you know, I was in the tofu;

זה משנה את החיים. ובחיי הייתי בטופו;

it was a family business.

זה היה עסק משפחתי.

And my mother was a kind of a designer, also.

ואמא שלי גם הייתה סוג של מעצבת.

She'd make this kind of, like, wall of tofu cooking,

היא יצרה סוג של קיר של בישולי טופו,

and it would confuse the customers,

והוא היה מבלבל את הלקוחות,

because they all thought it was a restaurant.

כי כולם חשבו שזו מסעדה.

A bad sort of branding thing, or whatever.

מיתוג גרוע, או מה שלא יהיה.

But, anyway, that's where I grew up,

אבל בכל אופן, שם גדלתי,

in this little tofu factory in Seattle,

במפעל הטופו הקטן הזה בסיאטל,

and it was kind of like this:

וזה היה ככה:

a small room where I kind of grew up. I'm big there in that picture.

חדר קטן בו גדלתי. אני גדול בתמונה הזו.

That's my dad. My dad was kind of like MacGyver, really:

זה אבא שלי. אבא שלי די דומה למקגייוור, האמת:

he would invent, like, ways to make things heavy.

הוא המציא דרכים להפוך דברים לכבדים.

Like back here, there's like, concrete block technology here,

כמו כאן, יש טכנולוגיית בלוק בטון.

and he would need the concrete blocks to press the tofu,

והוא היה צריך את בלוקי הבטון כדי ללחוץ על הטופו,

because tofu is actually kind of a liquidy type of thing,

כי טופו הוא סוג של דבר נוזלי,

and so you have to have heavy stuff

אז צריך דברים כבדים

to push out the liquid and make it hard.

כדי לדחוף את הנוזל ולהפוך אותו למוצק.

Tofu comes out in these big batches,

טופו מגיע בחבילות גדולות,

and my father would sort of cut them by hand.

ואבא שלי היה חותך אותם ביד.

I can't tell you -- family business story: you'd understand this --

אני לא יכול לומר לכם -- סיפור העסק המשפחתי: תבינו את זה --

my father was the most sincere man possible.

אבא שלי היה האדם הכי כן שקיים.

He walked into a Safeway once on a rainy day,

הוא נכנס פעם ל-"סייפווי" ביום גשום.

slipped, broke his arm, rushed out:

החליק, שבר את היד, מיהר לצאת:

he didn't want to inconvenience Safeway.

הוא לא רצה להעמיס על "סייפווי".

So, instead, you know, my father's, like, arm's broken

אז במקום זאת היד של אבא שלי הייתה שבורה

for two weeks in the store, and that week --

לשבועיים בחנות, ובשבוע הזה --

now, those two weeks were when my older brother and I

השבועיים האלה היו התקופה שאחי הגדול ואני

had to do everything.

נאלצנו לעשות הכל.

And that was torture, real torture.

וזה היה עינוי, עינוי אמיתי.

Because, you see, we'd seen my father

כי היינו רואים את אבא שלי

taking the big block of tofu and cutting it,

לוקח בלוק גדול של טופו וחותך אותו,

like, knife in, zap, zap, zap. We thought, wow.

נכנס עם הסכין, זאפ, זאפ, זאפ. חשבנו, וואו.

So, the first time I did that, I went, like, whoa! Like this.

אז בפעם הראשונה שעשיתי את זה,אמרתי, וואו! ככה.

Bad blocks. But anyways,

בלוקים רעים. אבל בכל אופן,

the tofu to me was kind of my origin, basically.

הטופו היה המוצא שלי, בעיקרון.

And because working in a store was so hard,

ובגלל שהעבודה בחנות הייתה קשה כל כך,

I liked going to school; it was like heaven.

אהבתי ללכת לבית הספר; זה היה גן עדן.

And I was really good at school.

והייתי ממש טוב בבית הספר.

So, when I got to MIT, you know,

אז כשהתקבלתי לאם.איי.טי,

as most of you who are creatives,

כמו רוב היצירתיים כאן,

your parents all told you not to be creative, right?

ההורים שלכם אמרו לכם לא להיות יצירתיים, נכון?

So, same way, you know,

אז אותו הסיפור,

I was good at art and good at math, and my father says, he's --

הייתי טוב באומנות ובמתמטיקה, ואבא שלי אמר, הוא...

John's good at math.

ג'ון טוב במתמטיקה.

I went to MIT, did my math,

הלכתי לאם.איי.טי, עשיתי את המתמטיקה שלי,

but I had this wonderful opportunity,

אבל הייתה לי הזדמנות נפלאה,

because computers had just become visual.

כי מחשבים הפכו לוויזואליים.

The Apple -- Macintosh just came out;

האפל, המקינטוש בדיוק יצא;

I had a Mac in hand when I went to MIT.

היה לי מק ביד כשהלכתי לאם.איי.טי.

And it was a time when a guy who, kind of,

וזו הייתה תקופה בה בחור

could cross the two sides --

שיכול לעבור את שני הצדדים,

it was a good time.

זו הייתה תקופה טובה.

And so, I remember that my first major piece of software

ואני זוכר שהתכנה הגדולה הראשונה שלי

was on a direct copy of then-Aldus PageMaker.

הייתה על עותק ישיר של מה שהיה פעם אלדוס פייג'מייקר.

I made a desktop publishing system way back when,

בניתי מערכת לפרסום רקעים מזמן,

and that was, kind of, my first step into figuring out how to --

וזה היה די הצעד הראשון שלי ללהבין איך...

oh, these two sides are kind of fun to mix.

שני הצדדים האלה די כיפיים לשילוב.

And the problem when you're younger --

והבעיה כשאתה צעיר יותר --

for all you students out there --

לכל הסטודנטים שכאן --

is, your head gets kind of big really easy.

היא שהראש שלך נהיה גדול די בקלות.

And when I was making icons, I was, like,

וכשיצרתי אייקונים, חשבתי,

the icon master,

מאסטר האייקונים,

and I was, like, yeah, I'm really good at this, you know.

ואמרתי, כן, אני ממש טוב בזה.

And then luckily, you know,

ואז למרבה המזל,

I had the fortune of going to something called a library,

היה לי המזל ללכת למשהו שנקרא ספריה,

and in the library I came upon this very book.

ובספריה נתקלתי בספר הזה ממש.

I found this book. It's called,

מצאתי אותו. הוא נקרא,

"Thoughts on Design," by a man named Paul Rand.

"מחשבות על עיצוב" מאת מישהו בשם פול ראנד.

It's a little slim volume; I'm not sure if you've seen this.

כרך די דק; לא בטוח אם נתקלתם בו.

It's a very nice little book. It's about this guy, Paul Rand,

זה ספר קטן ונחמד. הוא על הבחור הזה, פול ראנד,

who was one of the greatest graphic designers,

שהיה אחד מהמעצבים הגרפיים הגדולים ביותר,

and also a great writer as well.

וגם היה סופר מעולה.

And when I saw this man's work,

וכשראיתי את העבודה שלו,

I realized how bad I was at design,

הבנתי כמה אני גרוע בעיצוב,

or whatever I called it back then,

או איך שלא קראתי לזה אז,

and I suddenly had a kind of career goal,

ולפתע הייתה לי מטרה לקריירה,

kind of in hot pursuit.

סוג של מרדף לוהט.

So I kind of switched. I went to MIT, finished.

אז סוג של עברתי. הלכתי לאם.איי.טי, סיימתי.

I got my masters, and then went to art school after that.

השגתי תואר, ואז הלכתי לבית ספר לאומנות אחר כך.

And just began to design stuff,

ובדיוק תהחלתי לעצב דברים,

like chopstick wrappers, napkins, menus -- whatever I could get a handle on:

כמו עטיפות של צ'ופסטיק, מפיות, תפריטים -- כל מה שהצלחתי להשיג,

sort of wheel-and-deal, move up in the design world, whatever.

לשחק עם מה שיש, להתקדם בעולם העיצוב, מה שלא יהיה.

And isn't it that strange moment when you publish your design?

זה לא הרגע המוזר שאתה מפרסם את העיצוב שלך?

Remember that moment -- publishing your designs?

זוכרים את הרגע הזה -- לפרסם את העיצוב שלכם?

Remember that moment? It felt so good, didn't it?

זוכרים את הרגע הזה? זה הרגיש טוב, נכון?

So, I was published, you know,

אז פורסמתי, אתם יודעים,

so, wow, my design's in a book, you know?

אז וואו, העיצוב שלי, מופיע בספר, אתם יודעים?

After that, things kind of got strange,

אחרי זה, העניינים נהיו מוזרים,

and I got thinking about the computer,

והתחלתי לחשוב על המחשב,

because the computer to me always, kind of, bothered me.

כי המחשב תמיד הטריד אותי.

I didn't quite get it. And Paul Rand

לא ממש הבנתי אותו. ופול ראנד

was a kind of crusty designer,

היה מעצב די קשוח,

you know, a crusty designer, like a good -- kind of like a good French bread?

מעצב קשוח, כמו סוג טוב של לחם צרפתי?

You know, he wrote in one of his books:

הוא כתב באחד מהספרים שלו,

"A Yale student once said,

"תלמיד מייל אמר פעם,

'I came here to learn how to design, not how to use a computer.'

'באתי לכאן כדי ללמוד איך לעצב,לא איך להשתמש במחשב.'

Design schools take heed."

לתשומת לבם של בתי הספר לעיצוב."

This is in the '80s,

זה היה בשנות ה-80,

in the great clash of computer/non-computer people.

בהתנגשות הגדולה של אנשי המחשבים והדור המסורתי.

A very difficult time, actually.

תקופה קשה מאוד, האמת.

And this to me was an important message from Rand.

ועבורי זה היה מסר חשוב מאוד מראנד.

And so I began to sort of mess with the computer at the time.

אז התחלתי די להתעסק עם המחשב בזמנו.

This is the first sort of play thing I did, my own serious play.

זה המשחק הראשון שעשיתי, המשחק הרציני שלי.

I built a working version of an Adobe Illustrator-ish thing.

בניתי דבר מתפקד מגרסה של משהו שדומה לאדובי אילוסטרייטור.

It looks like Illustrator; it can, like, draw.

זה נראה כמו אילוסטרייטור; אפשר מעיין לצייר.

It was very hard to make this, actually.

היה קשה מאוד ליצור את זה.

It took a month to make this part.

לקח חודש לעשות את החלק הזה.

And then I thought, what if I added this feature,

ואז חשבתי, אולי אוסיף את המאפיין הזה,

where I can say, this point,

בו אוכל למשל, בנקודה הזו,

you can fly like a bird. You're free, kind of thing.

אפשר לעוף כמו ציפור. אתה חופשי.

So I could, sort of, change the kind of stability

כך אוכל לשנות את היציבות

with a little control there on the dial,

עם שליטה על החוגה,

and I can sort of watch it flip around.

ואוכל לראות אותו מתהפך.

And this is in 1993.

וזה ב-1993.

And when my professors saw this, they were very upset at me.

וכשהפרופסורים שלי ראו את זה, הם מאוד כעסו עליי.

They were saying, Why's it moving?

הם אמרו, למה זה זז?

They were saying, Make it stop now.

הם אמרו, תעצור את זה מיד.

Now, I was saying, Well, that's the whole point: it's moving.

אני אמרתי שזה כל העניין, זה זז.

And he says, Well, when's it going to stop?

והוא שאל מתי זה יעצור?

And I said, Never.

ואמרתי שלעולם לא.

And he said, Even worse. Stop it now.

והוא אמר, עוד יותר גרוע. עצור את זה מיד.

I started studying this whole idea,

התחלתי ללמוד את כל הרעיון הזה,

of like, what is this computer? It's a strange medium.

של מה זה מחשב? הוא אמצעי מוזר.

It's not like print. It's not like video.

זה לא כמו דפוס. זה לא כמו וידאו.

It lasts forever. It's a very strange medium.

הוא נמשך לנצח. הוא אמצעי מאוד מוזר.

So, I went off with this,

אז התחלתי עם זה,

and began to look for things even more.

והתחלתי עוד יותר לחפש דברים.

And so in Japan, I began to experiment with people.

וביפן התחלתי לעשות ניסויים על אנשים.

This is actually bad: human experiments.

האמת שזה רע, ניסויים על בני אדם.

I would do these things where I'd have students become pens:

עשיתי דברים שתלמידים הופכים לעטים:

there's blue pen, red pen, green pen, black pen.

יש עט כחול, עט אדום, עט ירוק ועט שחור.

And someone sits down and draws a picture.

ומישהו יושב ומצייר ציור.

They're laughing because he said,

הם צוחקים כי הוא אמר,

draw from the middle-right to the middle, and he kind of messed up.

"לצייר מהימין-מרכז למרכז", והוא די פישל.

See, humans don't know how to take orders;

רואים? בני אדם לא יודעים לבצע הוראות;

the computer's so good at it.

המחשב כל כך טוב בזה.

This guy figured out how to get the computer to draw with two pens at once:

הבחור הזה הצליח לגרום למחשב לצייר עם שני עטים בבת אחת:

you know, you, pen, do this, and you, pen, do this.

אתה, עט, עשה את זה, ואתה, עט, עשה את זה.

And so began to have multiple pens on the page --

אז התחילו להיות לו מספר עטים בעמוד --

again, hard to do with our hands.

שוב, קשה לעשייה עם הידיים שלנו.

And then someone discovered this "a-ha moment"

ואז מישהו גילה "רגע אה-הא"

where you could use coordinate systems.

שמאפשר להשתמש במערכת קואורדינטות.

We thought, ah, this is when it's going to happen.

חשבנו לעצמנו שזה מה שיקרה.

In the end, he drew a house. It was the most boring thing.

בסוף, הוא צייר בית. זה היה הדבר הכי משעמם.

It became computerish; we began to think computerish --

הוא הפך לממוחשב; התחלנו לחשוב כמו מחשב --

the X, Y system -- and so that was kind of a revelation.

מערכת האיקס-וויי -- אז זו הייתה התגלות.

And after this I wanted to build a computer out of people,

ואחרי זה רציתי לבנות מחשב מאנשים,

called a human-powered computer.

הנקרא מחשב מונע מאנשים.

So, this happened in 1993.

אז זה קרה ב-1993.

Sound down, please.

תנמיכו, בבקשה.

It's a computer where the people are the parts.

זה מחשב בו האנשים הם החלקים.

I have behind this wall a disk drive, a CPU,

יש לי מאחורי הקיר הזה כונן דיסקים, מעבד,

a graphics card, a memory system.

כרטיס גרפי, מערכת זיכרון.

They're picking up a giant floppy disk made of cardboard.

הם מרימים דיסקט ענק מקרטון.

It's put inside the computer.

מכניסים אותו למחשב.

And that little program's on that cardboard disk.

והתכנה הקטנה הזו נמצאת את הדיסקט מקרטון.

So, she wears the disk,

אז היא לובשת את הדיסקט,

and reads the data off the sectors of the disk,

וקוראת את המידע מהסקטורים של הדיסקט,

and the computer starts up; it sort of boots up, really.

והמחשב מתחיל לפעול; הוא עולה, האמת.

And it's a sort of a working computer. And when I built this computer,

וזה סוג של מחשב עובד. וכשבניתי את המחשב הזה,

I had a moment of -- what is it called? --

היו לי רגעים של -- איך קוראים לזה? --

the epiphany where I realized that the computer's just so fast.

התגלות שבה הבנתי שהמחשב מהיר כל כך.

This computer appears to be fast - she's working pretty hard,

המחשב הזה נראה מהיר - היא עובדת די קשה,

and people are running around, and we think, wow, this is happening at a fast rate.

ואנשים מתרוצצים, ואנחנו חושבים, וואו, זה קורה בקצב מהיר.

And this computer's programmed to do only one thing, which is,

והמחשב הזה מתוכנן לעשות דבר אחד בלבד, שהוא,

if you move your mouse, the mouse changes on the screen.

אם מזיזים את העכבר, העכבר משתנה על המסך.

On the computer, when you move your mouse, that arrow moves around.

על המחשב כשמזיזים את העכבר, החץ הזה זז.

On this computer, if you move the mouse, it takes half an hour

במחשב הזה, אם מזיזים את העכבר, לוקח חצי שעה

for the mouse cursor to change.

כדי שהסמן ישתנה.

To give you a sense of the speed, the scale:

כדי לתת לכם תחושת מהירות, קנה המידה:

the computer is just so amazingly fast, O.K.?

המחשב פשוט מהיר כל כך, טוב?

And so, after this I began to do experiments for different companies.

אחרי זה התחלתי לעשות ניסויים עבור חברות שונות.

This is something I did for Sony in 1996.

זה משהו שעשיתי עבור סוני ב-1996.

It was three Sony "H" devices

אלה היו שלושה מכשירי "'סוני הייץ"

that responded to sound.

שהגיבו לקול.

So, if you talk into the mike,

אז אם מדברים למיקרופון,

you'll hear some music in your headphones;

שומעים מוזקה באוזניות;

if you talk in the phone, then video would happen.

אם מדברים בטלפון, היו רואים וידאו.

So, I began to experiment with industry in different ways

אז התחלתי לעשות ניסויים בתעשייה בדרכים שונות

with this kind of mixture of skills.

עם מיומנויות ערבוב.

I did this ad. I don't believe in this kind of alcohol, but I do drink sometimes.

עשיתי את המודעה הזו. אני לא מאמין באלכוהול כזה, אבל אני שותה לפעמים.

And Chanel. So, getting to do different projects.

ושאנל. אז יצא לי לעשות פרויקטים שונים.

And also, one thing I realized is that

וגם, דבר אחד שהבנתי

I like to make things.

הוא שאני אוהב ליצור דברים.

We like to make things. It's fun to make things.

אנחנו אוהבים ליצור דברים. זה כיף ליצור דברים.

And so I never developed the ability to have a staff.

ומעולם לא פיתחתי את היכולת לעבוד עם צוות.

I have no staff; it's all kind of made by hand --

אין לי צוות; הכל עבודת יד --

these sort of broken hands.

הידים השבורות האלה.

And these hands were influenced

הידיים האלה הושפעו

by this man, Mr. Inami Naomi.

בידי האדם הזה, מר אינמי נאומי.

This guy was my kind of like mentor.

הבחור הזה היה המורה הרוחני שלי.

He was the first digital media producer in Tokyo.

הוא היה מפיק המדיה הדיגיטלית הראשון בטוקיו.

He's the guy that kind of discovered me,

הוא הבחור שדי גילה אותי,

and kind of got me going in digital media.

ודי גרם לי להתחיל לעבוד במדיה.

He was such an inspirational guy.

הוא היה אדם כל כך מעורר השראה.

I remember, like, we'd be in his studio, like, at 2 a.m.,

אני זוכר שהיינו בסטודיו שלו ב-2 בלילה,

and then he'd show up from some client meeting.

ואז הוא צץ מאיזו פגישה עם לקוח.

He'd come in and say, you know,

הוא נכנס ואמר, אתם יודעים,

If I am here, everything is okay.

אם אני כאן, הכל בסדר.

And you'd feel so much better, you know.

והיית מרגיש הרבה יותר טוב.

And I'll never forget how, like, but -- I'll never forget how, like,

ולעולם לא אשכח איך, אבל -- לעולם לא אשכח איך, כאילו,

he had a sudden situation with his -- he had an aneurysm.

היה לו מצב פתאומי -- הייתה לו מפרצת.

He went into a coma.

הוא נכנס לתרדמת.

And so, for three years he was out, and he could only blink,

ואז במשך שלוש שנים הוא לא זז ויכל רק למצמץ,

and so I realized at this moment, I thought, wow --

וברגע הזה הבנתי, חשבתי וואו --

how fragile is this thing we're wearing,

כמה שברירי הדבר הזה שאנחנו לובשים,

this body and mind we're wearing,

הגוף והנשמה שאנחנו לובשים,

and so I thought, How do you go for it more?

ואז חשבתי, איך מנצלים יותר?

How do you take that time you have left and go after it?

איך לוקחים את הזמן שנותר לך ומנצלים אותו?

So, Naomi was pivotal in that.

אז נאומי היה מיר מרכזי בזה.

And so, I began to think more carefully about the computer.

ואז התחלתי לחשוב יותר בקפידה על המחשב.

This was a moment where I was thinking about,

זה היה הרגע שחשבתי,

so, you have a computer program,

אז יש לך תוכנת מחשב,

it responds to motion -- X and Y --

היא מגיבה לתנועה -- איקס ו-וויי --

and I realized that each computer program

והבנתי שבכל תוכנת מחשב

has all these images inside the program.

יש את כל התמונות בתוך התכנה.

So, if you can see here, you know,

אז אם תוכלו לראות כאן,

that program you're seeing in the corner,

התכנה שאתם רואים בפינה,

if you spread it out, it's all these things all at once.

אם מותחים אותה, זה כל הדברים האלה במקביל.

It's real simultaneity. It's nothing we're used to working with.

זו סימולטניות אמיתית. זה לא משהו שאנחנו רגילים לעבוד איתו.

We're so used to working in one vector.

אנחנו כל כך רגילים לעבוד בווקטור אחד.

This is all at the same time.

פה הכל נעשה בו זמנית.

The computer lives in so many dimensions.

המחשב חי בכל כך הרבה מימדים שונים.

And also, at the same time I was frustrated,

ובנוסף, באותו הזמן הייתי מתוסכל,

because I would go to all these art and design schools everywhere,

כי הלכתי לכל בתי הספר לאומנות ולעיצוב בכל מקום,

and there were these, like, "the computer lab," you know,

והיו כאלה "מעבדת המחשב", אתם יודעים,

and this is, like, in the late 1990s,

וזה כמו בשנות ה-1990 המאוחרות,

and this is in Basel,

וזה בבזל,

a great graphic design school.

בית ספר מעולה לעיצוב גרפי.

And here's this, like, dirty, kind of, shoddy,

וזה חדר מחשב די מלוכלך,

kind of, dark computer room.

די זול וסוג של חשוך.

And I began to wonder, Is this the goal?

והתחלתי לתהות, זו המטרה?

Is this what we want, you know?

זה מה שאנחנו רוצים?

And also, I began to be fascinated by machines --

וגם הייתי מרותק ממכונות --

you know, like copy machines -- and so this is actually in Basel.

כמו מכונות צילום -- והאמת שזו בבזל.

I noticed how we spent so much time on making it interactive --

שמתי לב שאנחנו עובדים כל כך הרבה זמן בלהפוך אותה לאינטראקטיבית --

this is, like, a touch screen --

זה מסך מגע --

and I noticed how you can only touch five places,

ושמתי לב שאפשר לגעת רק בחמישה מקומות,

and so, "why are we wasting so much interactivity everywhere?"

ואז "למה אנחנו מבזבזים כל כך הרבה אינטראקטיביות בכל מקום?"

became a question. And also, the sound:

הפכה לשאלה. וגם הצליל:

I discovered I can make my ThinkPad pretend it's a telephone.

גיליתי שאני יכול לגרום ל-טינקפאד שלי להעמיד פנים שזה טלפון.

You get it? No? O.K.

הבנתם? לא? טוב.

And also, I discovered in Logan airport,

וגיליתי גם בשדה התעופה לוגן,

this was, like, calling out to me.

זה די קרא לי.

Do you hear that? It's like cows. This is at 4 a.m. at Logan.

שומעים את זה? כמו פרות. זה ב-4 בלילה בלוגן.

So, I was wondering, like,

אז תהיתי לעצמי, כאילו,

what is this thing in front of me, this computer thing?

מה זה הדבר הזה שמולי, המחשב הזה?

It didn't make any sense.

הוא לא היה לי הגיוני.

So, I began to make things again. This is another series of objects

אז התחלתי שוב לעשות דברים. זו עוד סדרה של חפצים

made of old computers from my basement.

שנוצרו ממחשבים ישנים במרתף שלי.

I made -- I took my old Macintoshes

הכנתי -- לקחתי את המקינטוש הישן שלי

and made different objects out of them from Tokyo.

ויצרתי חפצים שונים מהם מטוקיו.

I began to be very disinterested in computers themselves,

התחלתי לאבד עניין במחשבים עצמם,

so I began to make paintings out of PalmPilots.

אז יצרתי ציורים מ-פאלם-פיילוט.

I made this series of works.

יצרתי סדרת עבודות.

They're paintings I made and put a PalmPilot in the middle

אלה ציורים שעשיתי ושמתי "פאלם-פיילוט" באמצע

as a kind of display that's sort of thinking,

כתצוגה שדי חושבת,

I'm abstract art. What am I? I'm abstract.

אני אומנות אבסטרקטית. מה אני?אני אבסטרקטי.

And so it keeps thinking out loud of its own abstraction.

ואז הוא חושב בקול על האבסטרקטיות של עצמו.

I began to be fascinated by plastic,

פלסטיק התחיל לרתק אותי,

so I spent four months making eight plastic blocks

אז במשך ארבעה חודשים הכנתי שמונה בלוקים מפלסטיק

perfectly optically transparent,

שקופים אופטית בצורה מושלמת,

as a kind of release of stress.

כצורה לשחרור מתח.

Because of that, I became interested in blue tape,

בגלל זה התחלתי להתעניין בסרט כחול,

so in San Francisco, at C.C., I had a whole exhibition on blue tape.

אז בסן פרנסיסקו, ב-"סי.סי", הייתה לי תצוגה שלמה מסרט כחול.

I made a whole installation out of blue tape -- blue painters' tape.

יצרתי התקנה שלמה מסרט כחול -- סרט כחול של צבעים.

And at this point my wife kind of got worried about me,

ובשלב הזה אשתי התחיל לדאוג לי,

so I stopped doing blue tape and began to think,

אז הפסקתי לעבוד עם סרט כחול והתחלתי לחשוב,

Well, what else is there in life?

מה עוד יש בחיים?

And so computers, as you know,

ומחשבים, כמו שאתם יודעים,

these big computers, there are now tiny computers.

המחשבים הגדולים האלה, יש עכשיו מחשבים זעירים.

They're littler computers, so the one-chip computers,

הם מחשבים קטנים יותר, אז המחשבים עם צ'יפ אחד,

I began to program one-chip computers

התחלתי לתכנת מחשבים עם צ'יפ יחיד

and make objects out of P.C. boards, LEDs.

ולבנות חפצים מלוחות של מחשבי פי.סי, לדים.

I began to make LED sculptures

התחלתי לבנות פסלים של לדים

that would live inside little boxes out of MDF.

שחיו בקופסאות קטנות של אם.די.אף.

This is a series of light boxes I made for a show in Italy.

זו סדרה של קופסאות תאורה שהכנתי להצגה באיטליה.

Very simple boxes: you just press one button and some LED interaction occurs.

קופסאות פשוטות מאוד, לוחצים רק על כפתור אחד ומתרחשת אינטראקציה בלדים.

This is a series of lamps I made. This is a Bento box lamp:

זו סדרה של מנורות שבניתי. זו מנורה מקופסת בנטו:

it's sort of a plastic rice lamp;

זה סוג של מנורת פלסטיק מאורז;

it's very friendly.

היא ידידותית מאוד.

I did a show in London last year made out of iPods --

עשיתי הצגה בלונדון בשנה שעברה שהייתה מורכבת מאייפודים

I used iPods as a material.

השתמשתי באייפודים כחומר.

So I took 16 iPod Nanos

אז לקחתי 16 אייפוד נאנו

and made a kind of a Nano fish, basically.

ויצרתי סוג של דג נאנו, בעיקרון.

Recently, this is for Reebok.

לאחרונה, זה לריבוק.

I've done shoes for Reebok as well,

עשיתי גם נעליים לריבוק,

as a kind of a hobby for apparel.

כסוג של תחביב ללבוש.

So anyways, there are all these things you can do,

אז בכל אופן, יש כל מיני דברים שאפשר לעשות,

but the thing I love the most is to

אבל הדבר שאני הכי אוהב

experience, taste the world.

הוא לחוות, לטעום את העולם.

The world is just so tasty.

העולם פשוט טעים כל כך.

We think we'll go to a museum; that's where all the tastes are.

אנחנו חושבים שנלך למוזיאון; שם נמצאים כל הטעמים.

No, they're all out there.

לא, כולם שם בחוץ.

So, this is, like, in front of the Eiffel Tower, really,

אז זה מול מגדל אייפל, האמת,

actually, around the Louvre area.

באיזור הלובר.

This I found, where nature had made a picture for me.

את זה מצאתי, הטבע יצר לי תמונה.

This is a perfect 90-degree angle by nature.

זו זווית מושלמת של 90 מעלות שיצר הטבע.

In this strange moment where, like, these things kind of appeared.

ברגע המוזר הזה שהדברים השאלה פשוט מופיעים.

We all are creative people.

כולנו אנשים יצירתיים.

We have this gene defect in our mind.

יש לנו פגם גנטי במוח.

We can't help but stop, right? This feeling's a wonderful thing.

אי אפשר שלא לעצור, נכון? ההרגשה הזו היא דבר נפלא.

It's the forever-always-on museum.

זה לנצח-תמיד במוזיאון.

This is from the Cape last year.

זה מקייפ, בשנה שעברה.

I discovered that I had to find the equation of art and design,

גיליתי שאני חייב לגלות את המשוואה של אמנות ועיצוב,

which we know as circle-triangle-square.

שאנחנו מכירים כמעגל-משולש-ריבוע.

It's everywhere on the beach, I discovered.

גיליתי שזה נמצא בכל מקום בחוף.

I began to collect every instance of circle-triangle-square.

התחלתי לאסוף כל מופע של מעגל-משולש-ריבוע.

I put these all back, by the way.

החזרתי הכל, דרך אגב.

And I also discovered how .

וגיליתי גם איך.

some rocks are twins separated at birth.

יש אבנים שהם תאומים שהופרדו בלידה.

This is also out there, you know.

גם זה נמצא בחוץ.

I'm, like, how did this happen, kind of thing?

כאילו, איך קרה דבר כזה?

I brought you guys together again.

איחדתי אתכם שוב.

So, three years ago I discovered, the letters M-I-T

אז לפני שלוש שנים גיליתי את האותיות אם, איי ו-טי

occurring in simplicity and complexity.

מופיעות ב-"פשטות" וב-"מורכבות".

My alma mater, MIT, and I had this moment --

האלמה מאטר שלי, אם.איי.טי והיה לי רגע --

a kind of M. Night Shayamalan moment --

סוג של רגע של מ. נייט שאמלאן --

where I thought, Whoa! I have to do this.

שחשבתי, וואו! אני חייב לעשות את זה.

And I went after it with passion.

והלכתי אחרי זה בתשוקה.

However, recently this RISD opportunity kind of arose --

אבל לאחרונה עלתה הזדמנות של בית הספר לעיצוב ברוד --

going to RISD -- and I couldn't reconcile this real easy,

ללכת ל-ריסד -- ולא הצלחתי להשלים עם זה,

because the letters had told me, MIT forever.

כי האותיות אמרו לי, אם.איי.טי לנצח.

But I discovered in the French word raison d'être.

אבל גיליתי שבמילה הצרפתית "ראיסון ד'אטרה".

I was, like, aha, wait a second.

אמרתי, אהא! רק רגע.

And there RISD appeared.

ושם הופיעו "ריסד".

And so I realized it was O.K. to go.

אז הבנתי שבסדר ללכת.

So, I'm going to RISD, actually.

אז אני הולך ל-"ריסד".

Who's a RISD alum out there?

מי בוגר של "ריסד"?

RISD alums? Yeah, RISD. There we go, RISD. Woo, RISD.

בוגרי "ריסד"? כן, "ריסד". הנה, "ריסד".

I'm sorry, I'm sorry, Art Center -- Art Center is good, too.

מצטער, מרכז לאומנויות -- גם המרכז לאומנויות טוב.

RISD is kind of my new kind of passion,

"ריסד" הוא התשוקה החדשה שלי,

and I'll tell you a little bit about that.

ואספר לכם קצת על זה.

So, RISD is --

אז "ריסד" הוא --

I was outside RISD,

הייתי מחוץ ל-"ריסד",

and some student wrote this on some block, and I thought,

ותלמיד כתב את זה על בלוק, וחשבתי,

Wow, RISD wants to know what itself is.

"ריסד" רוצה לדעת מה הוא עצמו.

And I have no idea what RISD should be, actually,

ואין לי מושג מה "ריסד" צריך להיות,

or what it wants to be, but one thing I have to tell you is that

או מה הוא רוצה להיות, אבל דבר אחד שאני חייב להגיד לכם

although I'm a technologist, I don't like technology very much.

למרות שאני איש טכנולוגיה, אני לא אוהב טכנולוגיות ממש.

It's a, kind of, the qi thing, or whatever.

כמו הקטע של "קי", או מ שלא יהיה.

People say,

אנשים שואלים,

Are you going to bring RISD into the future?

תביא את 'ריסד' לעתיד?

And I say, well, I'm going to bring the future back to RISD.

ואני אומר, ובכן, אני אביא 'את העתיד בחזרה ל-'ריסד".

There's my perspective. Because in reality,

זו נקודת המבט שלי. כי במציאות,

the problem isn't how to make the world more technological.

הבעיה היא לא איך לגרום לעולם להיות טכנולוגי יותר.

It's about how to make it more humane again.

אלא איך לגרום לו לחזור להיות אנושי.

And if anything, I think RISD has a strange DNA.

אם כבר אני חושב של-"ריסד" יש דנ"א מוזר.

It's a strange exuberance

זו התרוממות מוזרה

about materials, about the world:

על חומרים, על העולם:

a fascination that I think the world needs

ריתוק שאני חושב שהעולם

quite very much right now.

צריך מאוד כרגע.

So, thank you everyone.

אז תודה לכולכם.