How teachers can help kids find their political voices | Sydney Chaffee

תרגום: שירן תמני עריכה: maor madmon

To me, social justice is a simple concept.

עבורי, צדק חברתי הוא מושג פשוט.

It's the notion that all people in a society

זהו הרעיון לפיו לכל האנשים בחברה

deserve fair and equitable rights, opportunities and access to resources.

מגיעות זכויות, הזדמנויות וגישות למשאבים שוויוניים והוגנים.

But it's become controversial and nebulous,

אבל זה נהפך לשנוי במחלוקת ומעורפל,

because we've stopped talking

מפני שהפסקנו לדבר

about what working for social justice actually looks like.

על הצורה שבה נראית עבודה על צדק חברתי.

Working for social justice can look like this ...

עבודה על צדק חברתי נראית כך...

or this.

או כך.

It can look like this ...

היא יכולה להיראות כך...

or it can look like this ...

או שהיא יכולה להיראות כך...

or my favorite ...

או המועדף עליי...

it can look like that.

היא יכולה להיראות כך.

Those are my students,

אלו התלמידים שלי,

and whenever I'm asked to articulate my work or my priorities as a teacher,

וכל פעם כשמבקשים ממני לתאר את העבודה או את סדר העדיפויות שלי כמורה,

I explain that I believe education can be a tool for social justice.

אני מסבירה שאני מאמינה שחינוך יכול להיות כלי לצדק חברתי.

But a few months ago, I logged onto Twitter -- as I do --

אבל לפני כמה חודשים, התחברתי לטוויטר, כמו שאני תמיד עושה,

and I saw that a fellow teacher had taken issue with that belief.

וראיתי שלמורה עמית יש הערה על האמונה הזו.

"Teachers," he said, "should not be social justice warriors,

הוא אמר,"אסור למורים להיות לוחמי צדק חברתי,

because the purpose of education is to educate."

כיוון שמטרת החינוך היא לחנך."

And he ended his argument by saying,

והוא סיים את טענתו כך,

"I teach my subject."

"אני מלמד את המקצוע שלי."

But I reject that simplification,

אבל אני דוחה את ההפשטה הזו,

because teachers don't just teach subjects,

מפני שמורים לא רק מלמדים מקצועות,

we teach people.

אנחנו מלמדים אנשים.

When our students walk into our classrooms,

כאשר התלמידים שלנו נכנסים לכיתות,

they bring their identities with them.

הם מביאים את הזהויות שלהם איתם.

Everything they experience in our rooms is bound up in historical context,

כל מה שהם חווים בכיתות שלנו קשור להקשר היסטורי,

and so if we insist that education happens in a vacuum,

כך שאם אנו מתעקשים שחינוך קורה בתוך ואקום,

we do our students a disservice.

אנחנו עושים עוול לתלמידים שלנו.

We teach them that education doesn't really matter,

אנו מלמדים אותם שחינוך לא באמת חשוב,

because it's not relevant to what's happening all around them.

מפני שזה לא רלבנטי למה שקורה מסביבם.

And what's happening all around them?

ומה קורה מסביבם?

Well, racism for one.

טוב, גזענות למשל.

According to results of the Implicit Association Test,

על פי תוצאות מבחן האסוציאציות החבויות,

fully 88 percent of white people harbored subconscious biases against black people,

88 אחוזים מהאנשים הלבנים טיפחו דעות קדומות נגד אנשים שחורים,

believing them to be less intelligent, lazier and more dangerous than whites.

ומאמינים כי הם פחות אינטליגנטים, עצלנים יותר ומסוכנים יותר מאשר הלבנים.

And that's just one concrete example of the insidious effects

וזוהי רק דוגמה אחת מוחשית להשפעות הזדוניות

of historic and systemic racism on our country.

של גזענות היסטורית ושיטתית במדינתנו.

For more evidence, we could look at incarceration rates;

כדי לקבל הוכחה נוספת, אנו יכולים להסתכל בשיעורי הכליאה;

we could look at statistics on police violence against black people;

אנו יכולים להסתכל בסטטיסטיקות על אלימות משטרתית נגד השחורים;

we could look at the opportunity gap in education --

נוכל לבדוק את פער ההזדמנויות בחינוך -

so yeah, social justice belongs in our schools.

אז כן, מקומו של הצדק החברתי הוא בבית ספרנו.

Social justice should be a part of the mission of every school

צדק חברתי צריך להיות חלק מהשליחות של כל בית ספר

and every teacher in America,

ושל כל מורה באמריקה,

if we want "liberty and justice for all" to be more than a slogan ...

אם אנחנו רוצים ש"חירות וצדק לכל" יהיה יותר מסלוגן.

because schools are crucial places for children to become active citizens

מפני שבתי ספר הם מקומות מכריעים שבהם ילדים יכולים להפוך לאזרחים פעילים

and to learn the skills and the tools that they need to change the world.

וילמדו את הכישורים ואת הכלים שהם צריכים כדי לשנות את העולם.

So what are those skills?

אז מה הם הכישורים הללו?

OK, here's a secret:

בסדר, אספר לכם סוד:

many of the skills that people need

רבים מהכישורים שאנשים צריכים

to orchestrate the kinds of change that will lead to justice

כדי לארגן את סוגי השינוי שיובילו לצדק

are already built into the work of schools.

כבר נבנים בתוך עבודתם של בתי הספר.

Things like problem-solving,

דברים כמו פתרון בעיות,

critical thinking, collaboration, perseverance --

חשיבה ביקורתית, שיתוף פעולה, התמדה -

none of that should be revolutionary on its own.

אף אחד מהם לא צריך להיות מהפכני בנפרד.

Combine that with the ability to understand history

תשלבו את זה עם היכולת להבין היסטוריה

not as one static and objective narrative on which we all agree,

לא כמקרה קבוע אחד וכסיפור אובייקטיבי שעליו כולנו מסכימים,

but as a series of intertwined events

אלא כסדרה של אירועים משולבים

about which there can be countless interpretations.

שעליהם יכולות להיות אינספור פרשנויות.

If we deliberately choose to explore history with our students

אם אנחנו בוחרים במכוון לחקור את ההיסטוריה עם התלמידים שלנו

rather than just teach it,

במקום רק ללמד אותם,

we help them understand that history is ongoing

אנחנו עוזרים להם להבין שהיסטוריה היא מתמשכת

and that it's connected to current movements for justice.

ושהיא קשורה לתנועות העכשוויות לצדק.

And we help them see themselves as potential players

ואנחנו עוזרים להם לראות את עצמם כשחקנים פוטנציאליים

within a living history.

בתוך ההיסטוריה החיה.

So those are the skills I'm talking about

אז אלו הכישורים שעליהם אני מדברת

when I say that education can be a place

כאשר אני אומרת שחינוך יכול להיות מקום

to help kids learn how to work for justice.

שיעזור לילדים ללמוד איך לעבוד עבור צדק.

But maybe the reason

אבל אולי הסיבה

that my Twitter critic wasn't happy with that idea

שהמבקר שלי בטוויטר לא היה מרוצה מהרעיון הזה

is because he doesn't agree with my definition of justice.

היא מכיוון שהוא לא מסכים עם ההגדרה שלי לצדק.

Fair enough.

הוגן למדי.

Maybe he and I don't see eye to eye, politically.

אולי אין בינינו הסכמה מבחינה פוליטית.

But here's the thing:

אבל הנה העניין:

our aim is to encourage students to articulate their own opinions,

המטרה שלנו היא לעודד תלמידים לנסח את הדעות שלהם,

not to coerce them into agreeing with us,

לא לכפות עליהם להסכים איתנו,

so it actually doesn't matter if he and I agree.

כך שזה לא באמת משנה אם אנחנו מסכימים.

What matters is that we're helping students have those conversations

מה שמשנה הוא שאנחנו עוזרים לתלמידים לנהל שיחות כאלו

with each other.

אחד עם השני.

And that means that as adults,

וזה אומר שכבוגרים,

we need to learn how to become effective facilitators

אנחנו צריכים ללמוד איך להיות מדריכים יעילים

of our students' activism.

של האקטיביזם של התלמידים שלנו.

We've got to help them learn how to have really tricky conversations,

אנחנו חייבים לעזור להם ללמוד איך לקיים שיחות בעייתיות,

we have to expose them to different opinions,

אנחנו חייבים לחשוף אותם לדעות שונות,

and we have to help them see

ואנחנו חייבים לעזור להם לראות

how what they're learning in school connects to the world outside.

כיצד מה שהם לומדים בבית הספר מתחבר לעולם שבחוץ.

So here's an example of that.

אז הנה דוגמה לכך.

Every year, my students study the history of apartheid in South Africa

כל שנה, התלמידים שלי לומדים את ההיסטוריה של האפרטהייד בדרום אפריקה

as a case study of injustice.

כחקר מקרה על אי צדק.

Now for those of you who don't know,

לאלו מכם שלא יודעים,

apartheid was a brutally racist system,

אפרטהייד היתה שיטה גזענית ואלימה,

and the white-ruled government in South Africa imposed racist laws

שבה הממשלה בדרום אפריקה, בשלטון הלבנים, הטילה חוקים גזעניים

to oppress people of color,

כדי לדכא אנשים שחורים,

and if you resisted those laws, you risked jail time, violence or death.

ואם התנגדתם לחוקים הללו, הסתכנתם במאסר, באלימות או במוות.

And around the world, other countries' governments,

ומסביב לעולם, ממשלות של מדינות אחרות,

including ours in the United States,

כולל שלנו בארה"ב,

hesitated to sanction South Africa, because ...

היססו במתן סנקציות לדרום אפריקה, בגלל ...

well ...

טוב ...

we benefited from its resources.

הרווחנו מהמשאבים של המדינה.

So in 1976, the South African government passed a new law

בשנת 1976, הממשלה בדרום אפריקה העבירה חוק חדש

which required that all students in South Africa

שדרש מכל התלמידים בדרום אפריקה

learn in the language Afrikaans,

ללמוד את השפה אפריקאנס,

which was a white language,

שהייתה שפה לבנה,

and many black South Africans referred to that language

והרבה שחורים מדרום אפריקה התייחסו לשפה הזו

as the language of the oppressor.

כשפתו של המדכא.

So not surprisingly,

באופן לא מפתיע,

students of color were outraged at this law.

תלמידים שחורים זעמו על חוק זה.

They already attended segregated schools

הם כבר למדו בבתי ספר מופרדים

with overcrowded classrooms,

עם כיתות צפופות,

a lack of resources

מחסור במשאבים

and a frankly racist curriculum,

ותכנית לימודים גזענית,

and now they were being told to learn

ועכשיו אמרו להם ללמוד

in a language neither they nor their teachers spoke.

בשפה שגם הם וגם המורים שלהם לא דיברו ביומיום.

So on the morning of June 16, 1976,

אז בבוקר של ה16 ביוני, 1976,

thousands of kids from the township of Soweto

אלפי ילדים מהעיירה סווטו

walked out of schools.

יצאו מבתי הספר.

And they marched peacefully through the streets to protest the law.

והם צעדו בשקט לאורך הרחובות כדי למחות על החוק.

At an intersection, they met up with the police,

בצומת, הם נתקלו במשטרה,

and when the kids refused to turn back,

וכשהילדים סירבו לחזור בחזרה,

the police officers set dogs on them ...

השוטרים שיסו בהם כלבים,

and then they opened fire ...

ואז הם התחילו לירות,

and the Soweto uprising ended in tragedy.

וההתקוממות בסווטו הסתיימה בטרגדיה.

Apartheid itself didn't end until almost 20 years later,

האפרטהייד עצמו הסתיים רק 20 שנה מאוחר יותר,

but the activism of those kids in Soweto profoundly changed

אבל האקטיביזם של הילדים האלו בסווטו שינה בצורה עמוקה

the way the world viewed what was happening in South Africa.

את הדרך שבה העולם ראה את מה שקרה בדרום אפריקה.

News outlets all around the world published this photo

ערוצי חדשות מסביב לעולם פרסמו את התמונה

of 13-year-old Hector Pieterson,

של הקטור פיטרסון בן ה13,

who was one of the first people killed by police in Soweto,

שהיה אחד האנשים הראשונים שנהרגו ע"י המשטרה בסווטו,

and it became nearly impossible to ignore the brutality

וזה הפך לכמעט בלתי אפשרי להתעלם מהאכזריות

of the apartheid regime.

של משטר האפרטהייד.

In the months and the years that followed the Soweto uprising,

בחודשים ובשנים לאחר ההתקוממות בסווטו,

more and more countries exerted political and economic pressure

יותר ויותר מדינות הפעילו לחץ פוליטי וכלכלי

on the South African government to end apartheid,

על ממשלת דרום אפריקה שתסיים את האפרטהייד,

and it was largely due to the activism of those kids in Soweto.

וזה היה בעיקר הודות לאקטיביזם של הילדים הללו בסווטו.

So every year my kids learn about this.

אז בכל שנה הילדים שלי לומדים על זה.

And invariably, they start to draw connections

ובאופן קבוע הם מתחילים ליצור חיבורים

between those kids in Soweto and themselves.

בין הילדים הללו בסווטו ולעצמם.

And they start to ask themselves

והם מתחילים לשאול את עצמם

what kind of political power and agency they have.

איזה סוג של כוח פוליטי ויכולת פעולה יש להם.

They ask themselves whether there would ever be a reason

הם שואלים את עצמם האם אי פעם תהיה סיבה

they would risk their lives

שהם יסכנו את חייהם

so that a future generation could live in a more just world.

כך שדור עתידי יוכל לחיות בעולם הוגן יותר.

And most profoundly for me, every single year,

והכי עמוק עבורי, בכל שנה,

they ask themselves whether adults will ever listen to their voices.

הם שואלים את עצמם האם המבוגרים אי פעם יקשיבו לקולות שלהם.

A few years ago,

לפני כמה שנים,

my principal got an anonymous email from one of our students.

המנהל שלי קיבל אימייל אנונימי מאחד התלמידים שלנו.

It informed him that the following day,

הוא הודיע לו שביום למחרת,

the students planned to walk out of school.

התלמידים מתכננים לצאת מבית הספר.

This was in the wake of Michael Brown's death

זה היה בעקבות מותו של מייקל בראון

in Ferguson, Missouri,

בפרגוסון, מיזורי,

and the students were planning to join a walkout and march

והתלמידים תכננו להצטרף למחאה ולצעדה

in support of the Black Lives Matter movement.

בתמיכה בתנועת "חיי שחורים חשובים".

So at this point,

אז בנקודה זו,

the staff at the school had a decision to make.

צוות בית הספר היה צריך לקבל החלטה.

Would we use our authority and our power to try to control the students

האם נשתמש בסמכות ובכוח שלנו כדי לנסות לשלוט על התלמידים

and prevent them from leaving,

ולמנוע מהם לעזוב,

or would we support them

או שנתמוך בהם

as they put into practice the principles of social justice

כשהם מיישמים את עקרונות הצדק החברתי

that we had taught them about since the ninth-grade year?

שלימדנו אותם מאז כיתה ט'?

So the next morning, the kids left school en masse

אז בבוקר למחרת, הילדים עזבו את ביה"ס בהמוניהם

and they gathered on the lawn.

והם התאספו על הדשא.

And one of the seniors jumped up on a picnic table

ואחד מתלמידי כיתה י"ב קפץ על שולחן פיקניק

and went over safety expectations.

ועבר על הוראות הבטיחות.

(Laughter)

(צחוק)

And the younger kids took it very seriously.

והילדים הצעירים יותר לקחו את זה מאוד ברצינות.

And as teachers and as staff we told them,

וכמורים וכצוות אמרנו להם,

"OK, be safe,"

"בסדר, תהיו זהירים,"

and we watched as they marched off.

וצפינו בזמן שהם צעדו.

The kids who chose to stay spent that afternoon in class.

הילדים שבחרו להישאר בילו את אחר הצהריים בכיתה.

They debated the merits of protest,

הם דנו בערכים של מחאה,

they talked about the history of the Black Lives Matter movement,

הם דיברו על ההיסטוריה של תנועת "חיי שחורים חשובים",

and they went on with classes as scheduled.

והם המשיכו במערכת השעות כפי שתוכנן.

And those who chose to leave participated in a citywide student walkout

ואלו שבחרו לעזוב השתתפו בהפגנה של תלמידים ברחבי העיר

and raised their collective voice for justice.

והרימו את קולם הקולקטיבי עבור צדק.

But no matter where they chose to spend the afternoon,

אבל לא משנה איפה הם בחרו לבלות את אחר הצהריים שלהם,

our kids learned valuable lessons that day.

הילדים שלנו למדו שיעורים חשובים באותו היום.

They learned that the adults in their lives would support them

הם למדו שהמבוגרים בחייהם יתמכו בהם

even as we worried for their safety.

גם כשאנו דואגים לביטחונם.

And they learned that they didn't need us to tell them how or when

והם למדו שהם לא צריכים שנגיד להם איך ומתי

or even why to protest.

או אפילו למה למחות.

They learned that they were members of a community of young people

הם למדו שהם חברים בקהילה של אנשים צעירים

with a shared vision of a more equitable society,

עם חזון משותף לחברה שוויונית יותר,

and they learned that they had power within that society.

והם למדו שיש להם כוח בתוך החברה.

They learned that events like the Soweto uprising

הם למדו שאירועים כמו ההתקוממות בסווטו

are not ancient history,

הם לא היסטוריה עתיקה,

and they don't have to end in tragedy.

וזה לא חייב להסתיים בטרגדיה.

And that's what education as a tool for social justice can look like.

וכך נראה חינוך ככלי לצדק חברתי.

And here's the thing:

והנה העניין:

our kids are ready for this kind of work.

הילדים שלנו מוכנים לעבודה מסוג זה.

So in 2015,

כך שב2015,

incoming college freshmen were surveyed,

בוגרי תיכון ענו על סקר,

and 8.5 percent of them said

ו8.5 אחוזים מהם ענו

that there was a "very good chance" they would participate in a protest

שהיה "סיכוי טוב מאוד" שהם ישתתפו במחאה

sometime during their college career.

במהלך זמנם באקדמיה.

That might not seem very impressive,

לא בטוח שזה מרשים כל כך,

but consider the fact

אבל תשקלו את העובדה

that it's the largest number of students to say that since 1967.

כי זו קבוצת התלמידים הכי גדולה שאמרה דבר כזה משנת 1967.

And 75 percent of those kids

ו75 אחוזים מהילדים האלו

said that helping other people who are having difficulty

אמרו שעזרה לאנשים אחרים החווים קושי

was a "very important" or "essential" goal for them.

היה מטרה "מאוד חשובה" או "חיונית" עבורם.

Again, the highest number of people to say that since the late 1960s.

שוב, מספר האנשים הגבוה ביותר שאמר את זה מאז שנות ה60 המאוחרות.

And research shows us that working for justice doesn't just follow

ומחקר הראה לנו שפעילות למען הצדק לא רק מגיעה

from building all those skills I talked about earlier --

מבניית הכישורים שדיברתי עליהם לפני כן -

it actually goes the other way, too.

זה קורה גם להיפך.

So working for justice, engaging in activism,

אז עבודה למען צדק, לקיחת חלק באקטיביזם,

helps students build skills like leadership and critical thinking,

עוזרת לתלמידים לבנות כישורים כמו מנהיגות וחשיבה ביקורתית,

and it correlates positively with their political participation

וזה תואם בצורה חיובית עם ההשתתפות הפוליטית שלהם

and their civic engagement

והמעורבות האזרחית שלהם

and their commitment to their communities later in life.

והמחויבות שלהם לקהילות שלהם בשלב מאוחר יותר בחיים.

So in other words,

אז במילים אחרות,

students are telling us that social justice matters to them

תלמידים אומרים לנו שצדק חברתי חשוב להם

and researchers are telling us that it helps students learn.

והחוקרים אומרים לנו שזה עוזר לתלמידים ללמוד.

So now it's up to us to listen,

אז עכשיו זה הזמן שלנו להקשיב,

and that might not be easy.

וזה אולי לא יהיה קל.

In 1976, one of those kids who participated in the Soweto uprising,

ב1976, אחד התלמידים שהשתתף בהתקוממות בסווטו,

he said that that event represented divorce

אמר שהאירוע ייצג "גירושים"

between black children and their families,

בין הילדים השחורים למשפחותיהם,

because their families had grown up under apartheid,

כיוון שמשפחותיהם גדלו תחת אפרטהייד,

and they knew how dangerous it was to speak out.

והם ידעו כמה זה מסוכן לדבר.

They wanted their kids to lay low and stay safe.

הם רצו שילדיהם ישמרו על פרופיל נמוך ויהיו בטוחים.

And when our kids threatened to walk out,

וכשהילדים שלנו איימו לצאת החוצה,

a lot of the adults in our community were really conflicted, too.

הרבה מבוגרים בקהילה היו בקונפליקט, גם.

Some of us worried that they might encounter violence.

חלקנו דאגנו שהם ייתקלו באלימות.

Other people worried that they would walk out

אנשים אחרים דאגו שהם יצאו החוצה

but they wouldn't really know why they were protesting.

אבל הם לא ממש ידעו למה הם מוחים.

And some, including some students' families,

וכמה מהם, כולל משפחות התלמידים,

were really angry that the school hadn't done more

כעסו מאוד שביה"ס לא עשה יותר

to prevent them from leaving.

כדי למנוע מהם לעזוב.

And all of those fears that adults have about getting this stuff wrong --

וכל הפחדים הללו שיש למבוגרים על לעשות טעויות בדברים האלה -

all of those fears make total sense.

כל הפחדים הללו הגיוניים לחלוטין.

But despite those fears,

אבל למרות הפחדים הללו,

we have got to prove to our students that we will listen to their voices

אנחנו חייבים להוכיח לתלמידים שלנו שנקשיב לקולות שלהם

and that they do have the power to effect change.

ושיש להם את הכוח להשפיע על שינוי.

It's our responsibility to equip our students

זוהי האחריות שלנו לצייד את התלמידים שלנו

with the tools and the skills that they need

עם הכלים ועם הכישורים שהם צריכים

to insist on a more equitable world --

כדי להתעקש על עולם שוויוני יותר

and then sometimes, to get out of their way,

ואז לפעמים, לפנות להם את הדרך,

and let them apply those skills to things that they care about.

ולתת להם ליישם את הכישורים האלו על דברים שאכפת להם מהם.

Living up to that vision is going to require

מימוש חזון זה ידרוש

that we are flexible,

שנהיה גמישים,

and it's going to require that we're creative.

וזה ידרוש שנהיה יצירתיים.

It's going to require that we're brave enough

זה ידרוש שנהיה אמיצים מספיק

to stand up in the face of people who try to silence

לעמוד בפני אנשים המנסים להשתיק

or delegitimize dissenting voices.

או לפגוע בקולות מתנגדים.

And hardest of all,

והכי קשה,

it's going to require accepting the fact that sometimes we will be the ones

זה ידרוש לקבל את העובדה שלפעמים אנחנו נהיה אלה

our students will rebel against.

שהתלמידים שלנו ימרדו נגדם.

(Laughter)

(צחוק)

Sometimes they're going to point out ways in which systems that we have created,

לפעמים הם יציינו דרכים שבהן השיטות שיצרנו,

or in which we are complicit,

או שבהן אנו שותפים,

contribute to inequity.

תורמים לאי שוויוניות.

It's going to be uncomfortable, and it's going to be painful

זה יהיה לא נוח וזה יהיה כואב

as they push us to question our own assumptions and beliefs.

כשהם ידחפו אותנו להטיל ספק בהנחות ובאמונות שלנו.

But what if we change the way we think about rebellion in our kids?

אבל מה אם נשנה את הדרך שבה אנו חושבים על מרד אצל הילדים שלנו?

When our kids rebel --

כשהילדים שלנו מורדים -

when they thoughtfully push back against our ideas

כשהם דוחים בצורה מחושבת את הרעיונות שלנו

or the way that we do things,

או הדרך שבה אנו עושים דברים,

what if we chose to see that as a sign that we're doing something right

מה אם נבחר לראות בזה סימן שאנחנו עושים משהו נכון

and that they're becoming liberated?

ושהם הופכים משוחררים?

I know it would be easier

אני יודעת שיהיה קל יותר

if their critical thinking skills manifested in more convenient ways --

אם כישורי החשיבה הביקורתית שלהם יבאו לידי ביטוי בדרכים נוחות יותר -

on their essays or their standardized tests --

בחיבורים שלהם ובמבחנים הארציים שלהם -

I get it --

אני מבינה את זה.

but convenience and justice do not often go hand in hand.

אבל נוחות וצדק לא תמיד הולכים ביחד

And when our kids learn to think critically about the world around them,

וכשהילדים שלנו לומדים לחשוב באופן ביקורתי על העולם סביבם,

they become the kinds of engaged citizens

הם הופכים לאזרחים מחויבים

who will recognize and question injustice when they see it

שיכירו ויטילו ספק באי צדק כאשר הם יראו אותו

and work to do something about it.

ויעבדו כדי לעשות משהו נגד זה.

Welcoming rebellion into our schools is going to require some rethinking

קבלת מרד בבתי הספר שלנו תדרוש חשיבה מחודשת

about what teaching and learning look like,

על איך לימוד ולמידה נראים,

because there's this misconception

מפני שיש תפיסה מוטעית

that if we give students any wiggle room, they're going to walk all over us

שאם אנחנו נותנים לתלמידים מקום לתמרון הם ידרכו עלינו

and classrooms and dinner tables will devolve into total chaos.

וכיתות ושולחנות אוכל יתפתחו לכאוס מוחלט.

And if we expect kids to sit silently and passively receive knowledge from us,

ואם אנחנו מצפים מילדים לשבת בשקט ולקבל ידע מאיתנו בצורה פאסיבית,

then their voices will always feel overwhelming.

אז הקולות שלהם תמיד ירגישו מוכרעים.

But if we accept instead that learning is sometimes messy,

אבל אם במקום זאת נקבל את העובדה שלמידה היא לפעמים מלוכלכת,

that it requires opportunities to brainstorm and mess up

שהיא דורשת הזדמנויות לערוך סיעור מוחות ולפשל

and try again,

ולנסות שוב,

that our kids dislike chaos and want to learn

שהילדים שלנו לא אוהבים בלאגן ורוצים ללמוד

when they come to school,

כשהם מגיעים לבית הספר,

then we can set up schools to facilitate that kind of learning.

אז אנחנו יכולים לארגן את בתי הספר לסייע לסוג זה של למידה.

So do me a favor and close your eyes for a second

אז תעשו לי טובה ותסגרו את העיניים לרגע

and imagine schools where teachers are thought partners,

ודמיינו בתי ספר שבהם המורים הם שותפים לחשיבה,

letting students grapple with complex, hard issues

שנותנים לתלמידים להיאבק עם נושאים מורכבים וקשים

and not necessarily giving them the right answers.

ולא בהכרח נותנים להם את התשובות הנכונות.

And imagine schools where we let students make choices --

ודמיינו בתי ספר שבהם אנו נותנים לתלמידים להחליט החלטות -

we trust them enough to do that

אנחנו סומכים עליהם מספיק שיעשו זאת

and we let them experience the consequences of those choices.

ואנחנו נותנים להם לחוות את ההשלכות של הבחירות הללו.

Imagine schools where we let students be humans,

דמיינו בתי ספר שבהם אנו נותנים לתלמידים שלנו להיות בני אדם,

with all of the messiness and the uncertainty

עם כל הבלאגן וחוסר הוודאות

that is bound to come with that.

שמגיעים עם זה.

Whatever you just imagined,

מה שדמיינתם עכשיו,

it's not mythical,

זה לא אגדה,

it's not unrealistically idealistic,

זה לא אידיאל-לא-מציאותי,

because teachers all over the country are already pushing the boundaries

כיוון שמורים מכל רחבי המדינה כבר דוחפים את הגבולות

of what teaching and learning can look like

של איך נראים לימוד ולמידה

with amazing results for kids.

עם תוצאות מדהימות לילדים.

They're doing that in all kinds of schools,

הם עושים את זה בכל סוגי בתי הספר,

and there are countless models for teachers who want to get better

ויש אינספור מודלים למורים שרוצים להשתפר

at helping students learn in a way that's more authentic

בעזרה לתלמידים ללמוד בדרך יותר אמיתית,

and engaging and empowering.

משתפת ומעצימה.

I was a reading a book recently,

קראתי לאחרונה ספר,

it's called "The Students Are Watching,"

שנקרא "התלמידים צופים",

and it was by Ted and Nancy Sizer,

והספר נכתב ע"י טד וננסי סייזר,

and in that book, they said that the work of education

ובספר הם אמרו שעבודת החינוך

is often described as a series of nouns,

לעיתים מתוארת כסדרה של שמות עצם,

like "respect," "honesty," "integrity."

כמו "כבוד", "כנות" "יושר".

And they say those nouns sound really impressive,

והם אומרים ששמות העצם האלו נשמעים מאוד מרשימים,

but often, they fail to actually mean anything in practice.

אבל לעיתים קרובות, הם לא באים לידי ביטוי במציאות.

But verbs, they say, are "active,

אבל פעלים, הם אומרים, הם "פעילים,

no less demanding

לא פחות תובעניים

but requiring constant engagement.

אבל דורשים מחויבות מתמדת.

Verbs are not structures but, rather, engines."

פעלים הם לא מבנים, אלא מנועים."

And so as I read that, I wondered:

כשקראתי את זה, תהיתי:

How do we make justice into an engine driving our work as teachers?

איך יוצרים צדק למנוע המניע את עבודתנו כמורים?

What's the verb form of justice?

מה מילת הפועל לצדק?

I think there might be an answer to be found in the words of Cornel West,

אני חושבת שהתשובה יכולה להימצא במילים של קורנל וסט,

who famously said that "justice is what love looks like in public."

שאמר ש"צדק היא איך שאהבה נראית בציבור."

And all of my nerdy English teachers in the crowd

וכל המורים החנונים שלי לאנגלית בקהל

know that love can be a noun and a verb.

יודעים שאהבה היא שם עצם ופועל.

School has to be bigger.

בית ספר חייב להיות גדול יותר.

It has to mean more than "I teach my subject."

חייבת להיות לזה יותר משמעות מאשר "אני מלמד את המקצוע שלי."

School has to be about teaching people

בית הספר חייב ללמד אנשים

to change the world for the better.

איך לשנות את העולם לטובה.

If we believe that,

אם אנחנו מאמינים בזה,

then teaching will always be a political act.

אז לימוד תמיד יהיה מעשה פוליטי.

We can't be afraid of our students' power.

אסור לנו לפחד מכוח התלמידים שלנו.

Their power will help them make tomorrow better.

הכוח שלהם יעזור להם להפוך את המחר לטוב יותר.

But before they can do that,

אבל לפני שהם יוכלו לעשות זאת,

we have to give them chances to practice today.

אנחנו צריכים לתת להם הזדמנויות לתרגל את זה היום.

And that practice should start in our schools.

ותרגול זה צריך להתחיל בבתי הספר שלנו.

Thank you very much.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)