Niels Diffrient: Rethinking the way we sit down

מתרגם: eviatar edlerman מבקר: Ido Dekkers

When I was five years old

כשהייתי בן חמש

I fell in love with airplanes.

התאהבתי במטוסים.

Now I'm talking about the '30s.

אני מדבר על שנות השלושים.

In the '30s an airplane had two wings

בשנות השלושים למטוסים היו שתי כנפיים.

and a round motor,

ומנוע עגול.

and was always flown

את המטוס הטיס תמיד

by a guy who looked like Cary Grant.

בחור שנראה כמו קרי גרנט.

He had high leather boots,

היו לו מגפי עור גבוהים,

jodhpurs, an old leather jacket,

מכנסי רכיבה, מעיל עור ישן,

a wonderful helmet

קסדה נפלאה

and those marvelous goggles --

והמשקפיים הנפלאים הללו--

and, inevitably, a white scarf,

ובאופן בלתי נמנע, צעיף לבן

to flow in the wind.

המתעופף ברוח.

He'd always walk up to his airplane

הוא תמיד הלך לכיוון המטוס שלו

in a kind of saunter,

במעין נחת,

devil-may-care saunter,

נחת חסרת דאגה,

flick the cigarette away,

העיף את הסיגריה,

grab the girl waiting here, give her a kiss.

תפס את הבחורה הממתינה ונשק אותה.

(Laughter)

(צחוק)

And then mount his airplane,

ואז טפס על המטוס שלו,

maybe for the last time.

אולי בפעם האחרונה.

Of course I always wondered what would happen

אני תמיד תהיתי מה היה קורה

if he'd kissed the airplane first.

אילו היה מנשק את המטוס קודם.

(Laughter)

(צחוק)

But this was real romance to me.

אך זו הייתה רומנטיקה אמיתית עבורי.

Everything about flying in those years,

כל דבר הקשור לתעופה באותן השנים,

which was -- you have to stop and think for a moment --

שהייתה -- אני צריך לעצור ולחשוב לרגע --

was probably the most advanced

הייתה ככל הנראה הטכנולגיה המתקדמת ביותר

technological thing going on at the time.

שהייתה בזמן הזה.

So as a youngster,

אז כנער

I tried to get close to this

ניסיתי להתקרב לזה

by drawing airplanes,

על ידי ציור מטוסים,

constantly drawing airplanes.

כל הזמן, ציור מטוסים.

It's the way I got

כך קבלתי

a part of this romance.

קצת מן הרומנטיקה הזו.

And of course, in a way, when I say romance,

וכמובן, במובן מסוים, כשאני אומר רומנטיקה,

I mean in part

אני מתכוון

the aesthetics of that whole situation.

האסתטיקה של המצב כולו.

I think the word is the holistic experience

אני חושב שההגדרה הנכונה היא חוויה הוליסטית

revolving around a product.

הסובבת מסביב למוצר.

The product was that airplane.

המוצר היה המטוס הזה.

But it built a romance.

אבל זה יצר רומנטיקה.

Even the parts of the airplane

אפילו לחלקי המטוס

had French names.

היו שמות צרפתיים

Ze fuselage, ze empanage, ze nessal.

גוף המטוס, הכנף האחורית, אף המטוס.

You know, from a romance language.

כולם, אתם יודעים, נלקחו משפה רומנטית.

So that it was something that just got into your spirit.

כך שזה היה משהו שפשוט נכנס לך לנשמה.

It did mine.

זה נכנס לי לנשמה.

And I decided I had to get closer than

והחלטתי שעלי להתקרב יותר מאשר

just drawing fantasy airplanes.

סתם לצייר מטוסים דימיוניים.

I wanted to build airplanes.

רציתי לבנות מטוסים.

So I built model airplanes.

אז בניתי דגמים של מטוסים.

And I found that in doing the model airplanes

וגיליתי שכשבונים דגמי מטוסים

the appearance drawings were not enough.

הציורים אינם מספיקים.

You couldn't transfer those

לא ניתן להפוך את הציורים

to the model itself.

לדגם עצמו.

If you wanted it to fly

אם רצית שהדגם יעוף

you had to learn the discipline

היית חייב ללמוד את נושא

of flying.

התעופה.

You had to learn about aeronautics.

היית חייב ללמוד אווירונאוטיקה.

You had to learn what made an airplane

היית חייב ללמוד מה גורם למטוס

stay in the air.

להשאר באוויר.

And of course, as a model in those years, you couldn't control it.

וכמובן, בימים האלו, לא יכולת לשלוט על מודל.

So it had to be self-righting,

אז המודל היה צריך להתיישר באופן עצמאי,

and stay up without crashing.

ולהשאר באוויר מבלי להתרסק.

So I had to give up

אז נאלצתי לוותר

the approach of drawing

על הגישה של לצייר

the fantasy shapes

את הצורות הדמיוניות,

and convert it to technical drawings --

ולהמיר אותה בשרטוט טכני.

the shape of the wing, the shape of the fuselage and so on --

צורת הכנף, צורת גוף המטוס וכו'.

and build an airplane over these drawings

ולבנות מטוס על פי השרטוטים

that I knew followed some of the principles

שידעתי שתואמים למספר עקרונות

of flying.

תעופה.

And in so doing, I could produce

ובעשותי כן, יכולתי לייצר

a model that would fly, stay in the air.

מודל שהיה עף ונשאר באוויר.

And it had, once it was in the air,

והיה לו, בזמן שהיה באוויר,

some of this romance that I was in love with.

חלק מן הרומנטיקה שאהבתי.

Well the act of drawing airplanes

המהלך של שרטוט מטוסים

led me to,

הוביל אותי,

when I had the opportunity to choose

כשהייתה לי ההזדמנות לבחור

a course in school,

מסלול לימודים,

led me to sign up for aeronautical engineering.

הוביל אותי להירשם להנדסת אווירונאוטיקה.

And when I was sitting in classes --

וכאשר ישבתי בשיעורים,

in which no one asked me to draw an airplane --

בהם אף אחד לא בקש ממני לצייר מטוס,

to my surprise.

להפתעתי,

I had to learn mathematics and mechanics

נאלצתי ללמוד מתמטיקה ומכניקה

and all this sort of thing.

ועוד כאלה דברים.

I'd wile away my time drawing airplanes

נהגתי להעביר את הזמן בשרטוט מטוסים

in the class.

בשיעור.

One day a young man looked over my shoulder,

יום אחד, בחור צעיר הציץ מעבר לכתפי,

he said, "You draw very well.

הוא אמר, "אתה משרטט יפה מאוד.

You should be in the art department."

אתה צריך להיות במחלקת אומנות."

And I said, "Why?"

ואני אמרתי, "למה?"

And he said, "Well for one thing, there are more girls there."

הוא אמר, "קודם כל, יש שם יותר בחורות."

(Laughter)

(צחוק)

So my romance was temporarily shifted.

אז הרומנטיקה שלי הועברה באופן זמני.

(Laughter)

(צחוק)

And I went into art

והלכתי למחלקת אומנות.

because they appreciated drawing.

כי הם העריכו את יכולת השרטוט.

Studied painting; didn't do very well at that.

לצדתי ציור. לא הצלחתי כל כך בזה.

Went through design,

התנסיתי בעיצוב,

some architecture.

קצת אדריכלות.

Eventually hired myself out as a designer.

בסופו של דבר העסקתי את עצמי כמעצב.

And for the following 25 years,

וב 25 שנים הבאות,

living in Italy,

חייתי באיטליה,

living in America,

חייתי באמריקה,

I doled out a piece of this romance

הענקתי פיסות של רומנטיקה

to anybody who'd pay for it --

לכל מי ששילם עבורה.

this sense, this aesthetic feeling,

התחושה הזאת, הרגש האסתטי,

for the experience revolving around

של הניסיון הסובב מסביב

a designed object.

לעצם מעוצב.

And it exists.

זה קיים.

Any of you who rode the automobiles --

כל אחד מכם שנהג במכונית --

was it yesterday? --

זה היה אתמול? --

at the track, you know the romance

במסלול מירוצים, מכיר את הרומנטיקה

revolving around those high performance cars.

הסובבת מסביב למכוניות בעלות הביצועים הגבוהים האלו.

Well in 25 years

טוב, ב 25 שנים

I was mostly putting out

בעיקר הוצאתי החוצה

pieces of this romance

חלקים מהרומנטיקה הזאת

and not getting a lot back in

ולא קבלתי הרבה בחזרה

because design on call

מאחר ועיצוב על פי דרישה

doesn't always connect you with a circumstance

לא תמיד מתחבר עם התנאי

in which you can produce things of this nature.

שבו אתה יכול לייצר דברים מהסוג הזה.

So after 25 years I began to feel

אז אחרי 25 שנים התחלתי להרגיש

as though I was running dry.

כאילו שאני מתייבש.

And I quit.

והתפטרתי.

And I started up a very small operation --

והתחלתי במבצע קטן מאוד --

went from 40 people

עברתי מ 40 איש

to one,

לאחד

in an effort to rediscover my innocence.

במאמץ לגלות מחדש את התמימות שלי.

I wanted to get back

רציתי לחזור

where the romance was.

לנקודה שבה הייתה הרומנטיקה.

And I couldn't choose airplanes

לא יכולתי לבחור במטוסים

because they had gotten sort of unromantic

מאחר והם הפכו ללא רומנטיים

at that point,

בשלב זה.

even though I'd done a lot of airplane work,

למרות שעשיתי הרבה עבודה על מטוסים,

on the interiors.

על העיצוב הפנימי שלהם.

So I chose furniture.

אז בחרתי בריהוט.

And I chose chairs specifically

ובחרתי בכסאות במיוחד

because I knew something about them.

כי ידעתי משהו עליהם.

I'd designed a lot of chairs, over the years

עצבתי כסאות רבים במהלך השנים

for tractors and trucks

עבור משאיות וטרקטורים

and submarines --

וצוללות.

all kinds of things.

כל מיני דברים.

But not office chairs.

אבל לא כסאות משרדיים.

So I started doing that.

אז התחלתי בזה.

And I found that there were ways

וגיליתי שישנן דרכים

to duplicate the same approach

לשכפל את אותה גישה

that I used to use on the airplane.

שבה השתמשתי במטוסים.

Only this time,

רק שהפעם

instead of the product being shaped by the wind,

במקום שהמוצר יקבל צורה מהרוח,

it was shaped by the human body.

הוא קבל את צורתו מגוף האדם.

So the discipline was --

אז השיטה הייתה,

as in the airplane you learn a lot about

כפי שבמטוסים אתה לומד הרבה על

how to deal with the air,

איך להתמודד עם האוויר,

for a chair

עבור כסא

you have to learn a lot about how to deal

אתה חייב ללמוד הרבה לגבי איך להתמודד

with the body,

עם הגוף.

and what the body needs, wants,

ומה הגוף צריך, רצונות

indicates it needs.

מצביעים על צרכים.

And that's the way, ultimately

וזו הייתה הדרך, בסופו של דבר,

after some ups and downs,

אחרי מספר עליות ומורדות,

I ended up designing the chair I'm going to show you.

עצבתי את הכסא שאני מתכוון להציג לכם.

I should say one more thing. When I was doing those

אני צריך להגיד דבר נוסף, כשעשיתי את

model airplanes,

דגמי המטוסים האלה,

I did everything.

עשיתי הכל.

I conceived the kind of airplane.

אני הגיתי את סוג המטוס.

I basically engineered it.

אני למעשה תכננתי אותו.

I built it.

בניתי אותו.

And I flew it.

והטסתי אותו.

And that's the way I work now.

וכך אני עובד עכשיו.

When I started this chair

כשהתחלתי עם הכסא הזה

it was not a preconceived notion.

זה לא היה רעיון שנהגה קודם.

Design nowadays, if you mean it,

בעיצוב בימינו,

you don't start with styling sketches.

אתה לא מתחיל עם סקיצות מסוגננות.

I started with a lot of loose ideas,

התחלתי עם הרבה רעיונות לא מוגדרים.

roughly eight or nine years ago.

לפני בערך 8 או 9 שנים.

And the loose ideas had something

והרעיונות הלא מוגדרים היו קשורים באופן מסוים

to do with what I knew happened with

למה שידעתי שקורה עם

people in the office,

אנשים במשרד.

at the work place -- people who worked,

במקום עבודה, היכן שאנשים עבדו,

and used task seating,

ועשו מטלות בישיבה,

a great many of them sitting in front of a computer

רבים מהם בישיבה מול מחשב

all day long.

למשך כל היום.

And I felt,

ואני הרגשתי,

the one thing they don't need,

שהדבר היחיד שהם לא צריכים,

is a chair that interferes

זה כסא שמפריע

with their main reason for sitting there.

לסיבה המרכזית לישיבתם שם.

So I took the approach

אז נקטתי בגישה

that the chair should do as much for them

שהכסא צריך לעשות את המירב עבורם

as humanly possible

מבחינה אנושית

or as mechanistically possible

או מבחינה מכאנית

so that they didn't have to fuss with it.

כך שהם לא יאלצו להתעסק איתו.

So my idea was that,

אז הרעיון שלי היה

instead of sitting down and reaching

שבמקום לשבת ולהגיע

for a lot of controls,

להרבה פקדים,

that you would sit on the chair,

שאתה תתישב על הכסא,

and it would automatically balance your weight

והוא יתאזן באופן אוטומטי לפי משקלך

against the force required

כנגד הכוח הנדרש

to recline.

להישענות.

Now that may not mean a lot to some of you.

זה אולי לא נשמע חשוב לכמה מכם.

But you know most good chairs do recline

אבל אתם יודעים שרוב הכסאות הטובים יודעים להשען

because it's beneficial to open up this joint

מכיוון שזה מועיל לפתוח את המפרק

between your legs and your upper body

בין הרגליים לחלק הגוף העליון

for better breathing

בכדי לשפר את הנשימה

and better flow.

ולקבלת זרימה טובה יותר

So that if you sit down

כך שאם אתה יושב על

on my chair,

הכסא שלי

whether you're five feet tall

לא חשוב אם אתה מטר וחצי

or six foot six,

או מטר שמונים,

it always deals with your weight

הכסא תמיד יתמודד עם המשקל שלך

and transfers the amount of force required

ויעביר את כמות הכוח הדרושה

to recline

להישענות

in a way that you don't have to look

בצורה שבה לא תצטרך לחפש

for something to adjust.

אמצעי כיוון

I'll tell you right up front,

אני חייב להודות

this is a trade off.

שבכדי להנות מיתרונות אלו אתה חייב לוותר על דברים מסויימים

There are drawbacks to this.

יש חסרונות לשיטה זו

One is: you can't

הראשון הוא שאינך יכול

accommodate everybody.

להתאים את עצמך לכולם

There are some very light people,

ישנם אנשים קלים מאד

some extremely heavy people,

ואנשים כבדים מאד

maybe people with a lot of bulk up top.

אולי אנשים עם משקל כבד בחלק העליון של הגוף

They begin to fall off the end of your chart.

הם מתחילים ליפול מהקצוות של הטבלה שלך

But the compromise, I felt,

אבל הפשרה, כך אני מרגיש,

was in my favor

הייתה לטובתי

because most people don't adjust their chairs.

מכיוון שרוב האנשים לא מכוונים את הכסאות שלהם.

They will sit in them forever.

הם ישבו עליהם לנצח

I had somebody on the bus out to the racetrack

פגשתי מישהו על אוטובוס מחוץ למסלול המרוצים

tell me about his sister calling him.

שספר לי על זה שאחותו צלצלה עליו.

He said she had one of the new, better chairs.

הוא ספר שיש לה את אחד הכסאות הטובים האלה.

She said, "Oh I love it."

היא אמרה, "כמה שאני אוהבת אותו"

She said, "But it's too high."

"אבל הוא גבוה מדי"

(Laughter)

(צחוק)

So he said, "Well I'll come over and look at it."

"אולי תבוא הנה ותסתכל עליו"

He came over and looked at it.

הוא הגיע והסתכל עליו.

He reached down. He pulled a lever. And the chair sank down.

הוא רכן למטה, משך ידית והכסא שקע למטה.

She said, "Oh it's wonderful. How did you do that?"

היא אמרה, "זה נפלא. איך עשית את זה?"

And he showed her the lever.

הוא הראה לה את הידית.

Well, that's typical

וזה תופעה אופיינית

of a lot of us working in chairs.

רבים מאיתנו עובדים על כסאות.

And why should you

ומדוע צריך

get a 20-page manual

לקבל חוברת הדרכה של 20 עמודים

about how to run a chair?

על איך להפעיל כסא

(Laughter)

(צחוק)

I had one for a wristwatch once. 20 pages.

קניתי פעם שעון יד, 20 עמודים

Anyway, I felt that it was important

בכל מקרה, הרגשתי שזה חשוב

that you didn't have to make an adjustment

שלא תאלץ לעשות התאמות

in order to get this kind of action.

בכדי לקבל פעולה מהסוג הזה.

The other thing I felt was that armrests

דבר נוסף שהרגשתי הוא שהידיות

had never really been properly approached

מעולם לא קיבלו טיפול ראוי.

from the standpoint of how much

מנקודת המבט של כמה

of an aid they could be

תמיכה הן נותנות

to your work life.

לתנוחת הישיבה שלך.

But I felt it was too much to ask

אבל הרגשתי שזה יותר מדי לבקש

to have to adjust each individual armrest

לכוון כל משענת בנפרד

in order to get it where you wanted.

בכדי לקבל את מה שאתה רוצה

So I spent a long time.

אז השקעתי זמן רב

I said I worked eight or nine years on it.

אמרתי שעבדתי על זה 8-9 שנים.

And each of these things went along

וכל דבר כזה התקדם

sort of in parallel

במקביל לאחרים

but incrementally were a problem of their own.

אבל לכל אחד מהם היו בעיות משל עצמו

I worked a long time on figuring out

עבדתי זמן רב בכדי למצוא לזה פתרון

how to move the arms over a much greater arc --

איך להזיז את הידיות בתנועה רחבה הרבה יותר

that is up and down --

למעלה ולמטה

and make them a lot easier,

ולעשות את זה באופן פשוט ביותר

so that you didn't have to use a button.

כך שלא יהיה צורך להשתמש בכפתור.

And so after many trials, many failures,

ולאחר הרבה נסיונות וכשלונות

we came up with a very simple arrangement

מצאנו סידור פשוט מאד

in which we could just move

שבעזרתו ניתן להזיז

one arm or the other.

ידית אחת או השניה

And they go up easily.

והן עולות בקלות.

And stop where you want.

ונעצרות היכן שאתה רוצה

You can put them down, essentially out of the way.

ניתן להנמיך אותן, למעשה ממש להעלים אותן

No arms at all.

להשאר ללא ידיות בכלל.

Or you can pull them up where you want them.

או שאפשר להרים אותן לאן שאתה רוצה.

And this was another thing that I felt,

וזה היה דבר נוסף שהרגשתי

while not nearly as romantic

למרות שהוא לא רומנטי

as Cary Grant,

כמו קארי גרנט

nevertheless begins to

למרות זאת הוא מתחיל

grab a little bit of aesthetic

לתפוס קצת איכות אסטטיות

operation, aesthetic performance

תיפעולית אסטטיקה ביצועית,

into a product.

לתוך המוצר.

The next area that was of interest to me

התחום הבא שהתעניינתי בו

was the fact that reclining

הוא שהישענות

was a very important factor.

היה מרכיב מרכזי.

And the more you can recline,

וככל שאתה נשען יותר

in a way, the better it is.

זה טוב יותר

The more the angle between here and here opens up --

ככל שהזווית פה לפה נפתחת

and nowadays, with a screen in front of you,

ובימים אלו כשיש מסך לפניך,

you don't want to have your eye drop too far in the recline,

אתה לא רוצה שהעיניים שלך יתרחקו מהמסך בזמן שהכסא נשען לאחור

so we keep it at more or less the same level --

אז אנחנו שומרים עליו פחות או יותר באותה הרמה

but you transfer weight

אבל המשקל שלך זז

off your tailbones.

מעצם הזנב שלך

Would everybody put their hand under their bottom

שכל אחד יניח את היד שלו מתחת לישבן

and feel their tailbone?

וירגיש את עצם הזנב.

(Laughter)

(צחוק)

You feel that bone under there?

אתם מרגישים את העצם הזאת שם?

(Laughter)

(צחוק)

Just your own.

רק את שלכם

(Laughter)

(צחוק)

There's two of them, one on either side.

יש שתים מהן. אחת בכל צד.

All the weight of your upper torso --

כל המשקל מפלג הגוף העליון

your arms, your head --

הזרועות, הראש שלכם,

goes right down through your back,

הולכים ישר דרך הגב.

your spine, into those bones when you sit.

דרך עמוד השדרה, לתוך העצמות האלה כאשר אתם יושבים.

And that's a lot of load.

וזה משקל כבד

Just relieving your arms with armrests

רק להניח את הזרועות על המשענות

takes 20 percent of that load off.

מוריד 20 אחוזים מהמשקל הזה.

Now that, if your spine is not held in a good position,

אם עמוד השדרה לא מונח במיקום מוצלח

will help bend your spine the wrong way, and so on.

אנחנו נעזור לך לכופף אותו בכיוון הלא הנכון, וכך הלאה.

So to unload

כך שנוכל למתן

that great weight --

את העומס הגדול שמופעל עליו.

if that indeed exists --

אם זה באמת קיים

you can recline.

אתה יכול להשען.

When you recline you take away a lot of that load

הישענות מורידה חלק ניכר מהעומס הזה

off your bottom end, and transfer it to your back.

ומעבירה אותו מהישבן לגב.

At the same time, as I say, you open up this joint.

באותו הזמן, כמו שאמרתי מקודם, זה פותח לך את המפרק,

And breathability is good.

ומאפשר נשימה קלה יותר

But to do that, if you have any

אבל בכדי לעשות את זה,

amount of recline,

אם אתה נמצא במגמה של השענות

it gets to the point where you need a headrest

זה מגיע לנקודה שבה יש צורך במשענת ראש

because nearly always,

בגלל שכמעט תמיד

automatically hold your head

באופן אוטומטי אתה מחזיק את הראש

in a vertical position, see?

בצורה אנכית, רואים?

As I recline, my head says more or less vertical.

כשאני נשען הראש נשאר פחות או יותר מאונך.

Well if you're reclined a great deal,

ואם אתה נשען בצורה משמעותית לאחור

you have to use muscle force

אתה נאלץ להשתמש בשרירים

to hold your head there.

בכדי להחזיק את הראש במקום.

So that's where a headrest comes in.

וכאן נכנסת המשענת לתמונה.

Now headrest is a challenge

משענת היא אתגר

because you want it to adjust

מכיוון שאתה רוצה לאפשר אפשרויות כיוונון רחבות

enough so that it'll fit,

כך שהיא תתאים

you know, a tall guy and a short girl.

לבחור גבוה ונערה נמוכה.

So here we are.

אז הנה אנחנו.

I've got five inches of adjustment here

יש כאן מרחב תמרון של 13 סמ

in order to get the headrest in the right place.

בכדי להביא את המשענת למקום המתאים.

But then I knew from experience

אבל אני יודע מתוך נסיון

and looking around in offices

ומתוך הסתכלות במשרדים

where there were chairs with headrests

היכן שיש כסאות עם משענות,

that nobody would ever bother

שאף אחד לא טורח אפילו

to reach back and turn a knob

לשלוח יד אחורה ולסובב ידית

and adjust the headrest to put it in position.

בכדי לכוון את המשענת למיקום המתאים.

And you need it in a different position

ואתה צריך לשים את המשענת בכיוון שונה

when you're upright, then when you're reclined.

כאשר אתה יושב זקוף,מאשר כשאתה נשען.

So I knew that had to be solved, and had to be automatic.

אז ידעתי שצריך למצוא לזה פתרון והוא חייב להיות אוטומטי.

So if you watch this chair

אז אם אתם מסתכלים על הכסא הזה

as I recline, the headrest comes up

כשאני נשען, המשענת עולה למעלה

to meet my neck.

בכדי להחזיק את הצוואר שלי

Ideally you want to put the head support

באופן אידיאלי אתה רוצה לשים את התמיכה לראש

in the cranial area, right there.

באזור הגולגולת, בדיוק כאן.

So that part of it took a long time

אז החלק הזה לקח הרבה זמן

to work out.

בכדי שהוא יעבוד.

And there is a variety of other things: the shape of the cushions,

ויש מגוון רחב של דברים אחרים כמו: הצורה של הכריות.

the gel we put.

הגל שאנחנו שמים,

We stole the idea from bicycle seats,

גנבנו את הרעיון ממושבי אופניים,

and put gel in the cushions

ושמנו ג'ל בכריות

and in the armrests

ובמשענות הידים

to absorb point load --

בכדי לספוג עומסי נקודתיים--

distributes the loading so you don't get hard spots.

לפזר את העומס בכדי שלא יתקבלו נקודות קשות.

You cant hit your elbow

אתה לא יכול לדפוק את המרפק

on bottom.

על החלק התחתון.

And I did want to demonstrate

ואני רוצה להדגים

the fact that the chair can accommodate people.

את העובדה שהכסא יכול להכיל מגוון רחב של אנשים.

While you're sitting in it you can adjust it

בזמן שאתה יושב עליו ניתן לכוון אותו

down for the five-footer,

באופן שיתאים לאנשים בגובה 150 סמ

or you can adjust it

או שאתה יכול לכוון אותו

for the six-foot-six guy --

כך שיתאים לאנשים בגובה 180 סמ

all within the scope of a few simple adjustments.

הכל בתוך התחום של כמה כיוונונים פשוטים

(Applause)

(מחיאות כפיים)