Why we choke under pressure -- and how to avoid it | Sian Leah Beilock

תרגום: Yael Ring עריכה: hila scherba

One of the most humiliating things

אחד הדברים הכי משפילים

that you can say about someone is "they choked."

שאפשר להגיד על מישהו זה שהוא "נחנק".

And boy, do I know that feeling.

וואו, איך שאני מכירה את ההרגשה.

Growing up, I was an avid athlete.

בילדותי הייתי אתלטית נלהבת.

My main sport was soccer, and I was a goalkeeper,

הספורט העיקרי שלי היה כדורגל, הייתי שוערת,

which is both the best and the worst position on the field.

שזה גם המקום הכי טוב וגם הכי גרוע על המגרש.

You see, when you're a goalie, you get this special uniform,

אתם מבינים, כשאת שוערת את מקבלת מדים מיוחדים,

you get all the glory for a great shot saved,

את מקבלת את כל התהילה על כל כדור שחסמת,

but you also get the grief when you land a shot in the goal.

אבל גם את כל הכעס על כל גול שנכנס.

When you're a goalie,

כשאת שוערת,

all eyes are on you,

כל העיניים עליך,

and with that comes the pressure.

ועם זה בא הלחץ.

I distinctly remember one game in high school.

אני זוכרת משחק אחד בתיכון,

I was playing for the California state team

שיחקתי בנבחרת הצעירה של מדינת קליפורניה

which is part of the Olympic Development Program.

שהיא חלק מתוכנית ההכנה לאולימפיאדה

I was having a great game ...

היה לי משחק נהדר...

until I realized that the national coach was standing right behind me.

עד שהבנתי שהמאמן של הנבחרת הלאומית עומד ממש מאחורי,

That's when everything changed.

וזה היה הרגע בו הכל השתנה.

In a matter of seconds,

תוך שניות,

I went from playing at the top to the bottom of my ability.

עברתי מהמשחק הכי טוב שלי למשחק הכי גרוע שלי.

Just knowing that I was being evaluated changed my performance

רק הידיעה שאני נבחנת כרגע, שינתה את רמת התפקוד שלי.

and forever how I thought about the mental aspect of how we perform.

ושינתה לנצח גם את מה שחשבתי על ההיבט הנפשי של אופי התפקוד שלנו.

All of a sudden the ball seemed to go in slow motion,

לפתע הכדור נראה כאילו הוא מתקדם בהילוך איטי,

and I was fixated on my every move.

והייתי מרותקת לכל תנועה שעשיתי.

The next shot that came I bobbled,

את הבעיטה הבאה שהגיעה, אני פיספסתי,

but thankfully it didn't land in the goal.

למזלי היא לא נחתה בשער.

The shot after that,

בבעיטה אחריה,

I wasn't so lucky:

כבר לא היה לי כזה מזל:

I tipped it right into the net.

הכדור נכנס לי ישר לשער.

My team lost;

הקבוצה שלי הפסידה;

the national coach walked away.

מאמן הנבחרת הלאומית פנה לאחור.

I choked under the pressure of those evaluative eyes on me.

לא הצלחתי לתפקד תחת הלחץ של אותן עיניים הבוחנות אותי.

Just about everyone does it from time to time --

זה קורה לכל אחד מדי פעם --

there are so many opportunities,

יש כל כך הרבה הזדמנויות,

whether it's taking a test,

בין אם זה במהלך מבחן,

giving a talk,

הרצאה שאתה נותן,

pitching to a client

מצגת מול לקוח,

or that special form of torture I like to call the job interview.

או בצורת העינוי המיוחדת אותה אני מכנה "ראיון עבודה".

(Laughter)

(צחוק)

But the question is why.

אבל השאלה היא למה.

Why do we sometimes fail to perform up to our potential under pressure?

למה אנחנו לפעמים מתקשים לתפקד תחת לחץ?

It's especially bewildering in the case of athletes

זה במיוחד מפליא במקרה של ספורטאים.

who spend so much time physically honing their craft.

שמבלים כל כך הרבה זמן בשכלול היכולות שלהם.

But what about their minds?

אבל מה לגבי אימון המוח שלהם?

Not as much.

לא כל כך.

This is true off the playing field as well.

זה נכון גם מחוץ למגרש.

Whether we're taking a test of giving a talk,

בין אם אנחנו נבחנים או נותנים הרצאה,

it's easy to feel like we're ready --

קל להרגיש שאנחנו מוכנים--

at the top of our game --

בשיא היכולת--

and then perform at our worst when it matters most.

אבל אז, מפיקים את התוצאה הגרועה ביותר בזמן החשוב ביותר.

It turns out that rarely do we practice

מתברר שרק לעיתים נדירות אנחנו מתאמנים,

under the types of conditions we're actually going to perform under,

בתנאים בהם אנחנו עתידים לתפקד,

and as a result,

וכתוצאה,

when all eyes are on us,

כשכל העיניים מופנות אלינו,

we sometimes flub our performance.

אנחנו לפעמים מפשלים.

Of course, the question is, why is this the case?

כמובן שהשאלה היא, למה זה קורה?

And my experience on the playing field --

הניסיון שלי על המגרש --

and in other important facets of my life --

וגם בהיבטים אחרים חשובים בחיי --

really pushed me into the field of cognitive science.

ממש דחפו אותי לתחום המדע הקוגניטיבי.

I wanted to know how we could reach our limitless potential.

רציתי להבין איך אנחנו יכולים למצות את הפוטנציאל האין סופי שלנו.

I wanted to understand how we could use our knowledge

רציתי להבין איך אנחנו יכולים להשתמש בידע שלנו

of the mind and the brain

על המוח והתודעה

to come up with psychological tools that would help us perform at our best.

למצוא כלים פסיכולוגים שיעזרו לנו לתפקד בצורה הטובה ביותר.

So why does it happen?

אז למה זה קורה?

Why do we sometimes fail to perform up to what we're capable of

למה אנחנו לפעמים נכשלים במילוי הפוטנציאל שלנו

when the pressure is on?

שהלחץ גובר?

It may not be so surprising to hear that in stressful situations, we worry.

אין זה מפתיע לשמוע שבמצבי לחץ אנחנו מתחילים לחשוש.

We worry about the situation,

אנחנו דואגים מהמצב,

the consequences,

מהתוצאות,

what others will think of us.

מה אחרים יחשבו עלינו.

But what is surprising is that we often get in our own way

אבל מה שמפתיע זה שלעתים קרובות אנחנו אלה שמכשילים את עצמנו

precisely because our worries prompt us to concentrate too much.

בדיוק בגלל שהחששות שלנו גורמות לנו להתרכז יותר מידי.

That's right --

כן כן --

אנחנו שמים יותר מידי תשומת לב למה שאנחנו עושים.

we pay too much attention to what we're doing.

When we're concerned about performing our best,

כשאנחנו רוצים להיראות הכי טוב שאפשר

we often try and control aspects of what we're doing

ואנחנו מנסים לשלוט בהיבטים של מה שאנחנו עושים

that are best left on autopilot,

שעדיף שייעשו באופן אוטומטי,

outside conscious awareness,

בצורה לא מודעת,

and as a result,

וכתוצאה,

we mess up.

אנחנו מפשלים.

Think about a situation where you're shuffling down the stairs.

תחשבו על מצב בו אתם יורדים במורד מדרגות.

What would happen if I asked you

מה יקרה אם אבקש מכם

to think about what you're doing with your knee

לחשוב על מה שאתם עושים עם הברכיים שלכם

while you're doing that?

בזמן שאתם עושים את זה?

There's a good chance you'd fall on your face.

יש סיכוי גבוה שתיפלו על הפנים.

We as humans only have the ability to pay attention to so much at once,

כיצורים אנושיים יכולתנו לשים לב למספר דברים בו זמנית, היא מוגבלת.

which is why, by the way,

וזו הסיבה, דרך אגב,

it's not a good idea to drive and talk on the cell phone.

שזה לא רעיון טוב לנהוג ולדבר בפלאפון.

And under pressure,

ובמצבי לחץ,

when we're concerned about performing at our best,

כשאנחנו ממש רוצים להיראות במיטבנו,

we can try and control aspects of what we're doing

אנחנו יכולים לנסות לשלוט בחלקים של הפעולות שלנו,

that should be left outside conscious control.

חלקים שצריכים להישאר מחוץ לשליטה מודעת.

The end result is that we mess up.

התוצאה הסופית היא שאנחנו נכשלים.

My research team and I have studied this phenomenon of overattention,

צוות המחקר שלי ואני חקרנו את התופעה הזו של "מודעות יתר",

and we call it paralysis by analysis.

ואנחנו קוראים לזה "שיתוק בניתוח".

In one study, we asked college soccer players to dribble a soccer ball

בניסוי אחד ביקשנו מקבוצת כדורגלנים לרוץ עם כדור

and to pay attention to an aspect of their performance

ולשים לב לחלק אחד ממה שהם עושים

that they would not otherwise attend to.

אליו הם לא שמים לב בדרך כלל.

We asked them to pay attention

ביקשנו מהם שישימו לב

to what side of the foot was contacting the ball.

איזה צד של הרגל שלהם נוגע בכדור.

We showed that performance was slower and more error-prone

הוכחנו שהביצועים שלהם היו איטיים יותר ונטו יותר לטעויות

when we drew their attention to the step-by-step details

כאשר הסבנו את תשומת ליבם לפרטי הפרטים

of what they were doing.

של הפעולה שהם מבצעים.

When the pressure is on,

שאנחנו נמצאים במצבי לחץ,

we're often concerned with performing at our best,

אנחנו בדרך כלל רוצים לתפקד בצורה הטובה ביותר,

and as a result we try and control what we're doing

וכתוצאה אנחנו מנסים לשלוט במה שאנחנו עושים

to force the best performance.

כדי לכפות את הביצוע הטוב ביותר.

The end result is that we actually screw up.

התוצאה הסופית היא שאנחנו בעצם מפשלים.

In basketball,

בכדורסל,

the term "unconscious" is used to describe a shooter who can't miss.

משתמשים במונח "בלתי מודע" כדי לתאר קולע שלא יכול לפספס.

And San Antonio Spurs star Tim Duncan has said,

וכוכב קבוצת הכדורסל San Antonio Spurs, טים דנקן אמר,

"When you have to stop and think, that's when you mess up."

"כשאתה צריך לעצור ולחשוב, אז אתה מפשל".

In dance, the great choreographer, George Balanchine,

בריקוד, הכיאוגרף הדגול ג'ורג' בלנשיין,

used to urge his dancers,

נהג לעודד את הרקדנים שלו

"Don't think, just do."

"אל תחשבו, פשוט תעשו".

When the pressure's on,

כשאנחנו נמצאים במצבי לחץ,

when we want to put our best foot forward,

כשאנחנו רוצים להציג את עצמנו באור חיובי,

somewhat ironically,

באופן אירוני משהו,

we often try and control what we're doing in a way that leads to worse performance.

אנחנו לרוב מנסים לשלוט במה שאנחנו עושים באופן שמוביל לתפקוד גרוע יותר.

So what do we do?

אז מה אנחנו יכולים לעשות?

Knowing that we have this overactive attention,

בידיעה שיש לנו תשומת לב עודפת,

how do we ensure that we perform at our best?

כיצד נוכל לוודא שאנחנו מתפקדים באופן הטוב ביותר?

A lot of it comes down to the prefrontal cortex,

חלק גדול מזה מתרכז בקליפת המוח הקדם- מצחית,

that front part of our brain that sits over our eyes

החלק הקדמי של המוח שלנו שיושב מעל העיניים שלנו

and usually helps us focus in positive ways.

ובדרך כלל עוזר לנו להתמקד באופן חיובי.

It often gets hooked on the wrong things.

לעתים קרובות הוא נתקע על הכיוון הלא נכון.

So how do we unhook it?

אז איך אפשר לשחרר אותו?

Something as simple as singing a song,

משהו פשוט כמו לשיר שיר,

or paying attention to one's pinky toe,

או לשים לב לאצבע הקטנה ברגל,

as pro golfer Jack Nicklaus was rumored to do,

כמו שמספרים על שחקן הגולף ג'ק ניקלאוס,

can help us take our mind off those pesky details.

יכול לעשות לעזור להסיח את מוחנו מאותם פרטים טורדניים.

It's also true that practicing under conditions

זה גם נכון שאימונים תחת אותם מצבים

that we're going to perform under --

בהם נתבקש לתפקד --

closing the gap between training and competition

סגירת הפער שבין האימון והתחרות

can help us get used to that feeling of all eyes on us.

יכולים לעזור לנו להתרגל להרגשה הזו שכל העיניים מופנות אלינו.

This is true off the playing field as well.

הדבר נכון גם מחוץ למגרש.

Whether it's getting ready for an exam

בין אם מדובר בהתכוננות למבחן

or preparing for a big talk --

או הכנת הרצאה גדולה --

one that might have a little pressure associated with it --

שאולי יש בינינו כאלה שנלחצים מזה קלות --

(Laughter)

(צחוק)

getting used to the types of situations you're going to perform under

ההתרגלות לסוגי המצבים בהם תתבקש לתפקד

really matters.

ממש חשובה.

When you're taking a test, close the book,

כשאתם ניגשים להבחן, סגרו את הספר,

practice retrieving the answer from memory under timed situations,

התאמנו במציאת התשובה מהזיכרון בלחץ זמן מדוד,

and when you're giving a talk,

וכשאתם מתכוננים להרצאה,

practice in front of others.

התאמנו בפני אחרים.

And if you can't find anyone who will listen,

ואם אתם לא מוצאים אף אחד שיקשיב,

practice in front of a video camera or even a mirror.

התאמנו לפני מצלמת וידאו או אפילו מראה.

The ability to get used to what it will feel like can make the difference

היכולת להתרגל להרגשה של המצב יכולה להיות ההבדל

in whether we choke or thrive.

בין אם נחנק או נצליח.

We've also figured out some ways to get rid of those pesky worries

הצלחנו גם למצוא כמה דרכים להיפטר מאותן חששות טורדניות

and self-doubts that tend to creep up in the stressful situations.

ופקפוק עצמי שנוטים להתגנב במצבי לחץ.

Researchers have shown that simply jotting down your thoughts and worries

מחקרים מראים שכתיבה של המחשבות והחששות שלך

before a stressful event

לפני אירוע מלחיץ

can help to download them from mind --

יכולה לסייע בהורדתם מהמוח --

make them less likely to pop up in the moment.

וכך יפחתו הסיכויים שהם יצוצו ברגע עצמו.

It's kind of like when you wake up in the middle of the night

זה כמו שאתם מתעוררים באמצע הלילה

and you're really worried about what you have to do the next day,

ואתם ממש מוטרדים בחששות על מה שאתם צריכים לעשות למחרת,

you're trying to think about everything you have to accomplish,

אתם מנסים לחשוב על כל מה שעליכם להספיק,

ואתם כותבים את זה ואז אתם חוזרים לישון.

and you write it down and then you can go back to sleep.

כתיבת יומן, או רישום של המחשבות האלה על הנייר,

Journaling, or getting those thoughts down on paper,

makes it less likely they'll pop up and distract you in the moment.

מוריד את הסיכוי שהם יצוצו ויסיחו את דעתכם ברגע עצמו.

The end result is that you can perform your best when it matters most.

התוצאה היא שאתם יכולים לתפקד בצורה הטובה ביותר ברגע החשוב ביותר.

So up until now,

אז עד עכשיו,

I've talked about what happens when we put limits on ourselves

דיברתי על מה קורה כשאנחנו מציבים לעצמנו מגבלות

and some tips we can use to help perform up to our potential.

וכמה טיפים לתפקוד מיטבי.

But it's important to remember

אבל חשוב לזכור

that it's not just our own individual being

שזה לא רק אנחנו בעצמנו

that can put limits and that can perform poorly;

שיכולים לשים לעצמנו מגבלות ולתפקד ברמה נמוכה;

our environment has an effect on whether we choke or thrive.

לסביבה שלנו יש השפעה על האם נתקע או נשגשג.

Our parents, our teachers, our coaches, our bosses all influence

ההורים שלנו, המורים שלנו, המאמנים שלנו, המנהלים שלנו, כולם משפיעים

whether or not we can put our best foot forward when it matters most.

על אם נוכל להציג את עצמנו באור הטוב ביותר כאשר זה באמת חשוב.

Take math as an example.

קחו את תחום המתמטיקה כדוגמא.

That's right, I said it:

נכון, אמרתי את זה:

math.

מתמטיקה.

Lots of people profess to choke or are anxious about doing math,

הרבה אנשים מעידים על עצמם שהם נתקעים או מתמלאים חרדה כשמדובר במתמטיקה,

whether it's taking a test or even calculating the tip on a dinner bill

בין אם מדובר בלהיבחן במבחן או אפילו לחשב את הטיפ לחשבון

as our smart friends look on.

בזמן שהחברים החכמים שלנו מסתכלים עלינו.

And it's quite socially acceptable

וזה די מקובל חברתית

to talk about choking or performing poorly in math.

לדבר על היתקעות או כישלון במתמטיקה.

You don't hear highly educated people walking around talking about the fact

אתם לא שומעים אנשים בעלי השכלה גבוהה שמסתובבים ומדברים על העובדה

or bragging about the fact that they're not good readers,

או מתרברבים על העובדה שהם לא יודעים לקרוא היטב,

but you hear people all the time bragging about how they're not math people.

אבל אתם כן שומעים כל הזמן אנשים שמתרברבים על כמה שהם לא אנשים מתמטיים.

And unfortunately,

ולרוע המזל,

in the US, this tends to be more so among girls and women

בארה"ב, הדבר נכון יותר לגבי נערות ונשים

than boys and men.

מאשר נערים וגברים.

My research team and I have tried to understand

צוות המחקר שלי ואני ניסינו להבין

where this fear of math comes from,

מהיכן נובע הפחד הזה ממתמטיקה,

and we've actually peered inside the brains

ולמעשה הצצנו,

using functional magnetic resonance imaging,

באמצעות שימוש בדימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI),

of people who are worried about math.

לתוך המוחות של אנשים החוששים ממתמטיקה.

We've shown that math phobia correlates with a concrete visceral sensation

הראינו שהפחד ממתמטיקה מקביל לתחושה עמוקה וחזקה

such as pain,

כמו כאב,

of which we have every right to feel anxious.

שזה דבר שברור שנרגיש פחד ממנו.

In fact, when people who are worried about math

למעשה, כאשר אנשים החוששים ממתמטיקה

are just getting ready to take a math test --

רק מתכוננים לקראת מבחן במתמטיקה --

they're not even taking it, they're just getting ready --

הם אפילו עוד לא התחילו להיבחן, הם רק מתכוננים --

areas of the brain known the be involved in our neural pain response are active.

חלקים במוח שידוע שמעורבים בתגובת הכאב הנוירולוגית מופעלים.

When we say math is painful,

כשאנחנו אומרים שמתמטיקה מכאיבה,

there's some truth to it for some people.

ישנה אמת מסוימת מאחורי זה עבור חלק מהאנשים.

But where does this math anxiety come from?

אבל מהיכן נובע החשש הזה ממתמטיקה?

It turns out that math anxiety is contagious.

מסתבר שפחד ממתמטיקה הוא מדבק.

When adults are worried about math,

כשמבוגרים חוששים ממתמטיקה,

the children around them start worrying, too.

הילדים שסביבם מתחילים גם הם לחשוש.

As young as first grade,

כבר בכיתה א',

when kids are in classrooms

כאשר ילדים נמצאים בכיתה

with teachers who are anxious about their own math ability,

ביחד עם מורים החוששים לגבי היכולת המתמטית האישית שלהם,

these kids learn less across the school year.

הילדים האלה לומדים פחות במהלך שנת הלימודים.

And it turns out that this is more prevalent in girls than boys.

ומסתבר שזה יותר נפוץ בקרב בנות מאשר בנים.

At this young age,

כבר בגיל הצעיר הזה,

kids tend to mimic same-sex adults,

ילדים נוטים לחקות מבוגרים בני אותו המין,

and at least in the US,

ולפחות בארה"ב,

over 90 percent of our elementary school teachers are women.

מעל ל90 אחוז מהמורים בבית הספר היסודי הינן נשים.

Of course, it's not just what happens in the classroom.

כמובן, זה לא רק מה שקורה בכיתה.

Social media plays a big role here, too.

רשתות המדיה גם הן משחקות תפקיד גדול.

It wasn't so long ago

לא לפני הרבה זמן

that you could purchase a Teen Talk Barbie

יכולת לקנות ברבי "Teen Talk״(שיחות נעורים)

that when the cord was pulled,

שכשהיו מושכים בחוט,

it would say things like,

היא היתה אומרת דברים כמו,

"Will we ever have enough clothes?"

"האם אי פעם יהיו לנו מספיק בגדים?"

and "Math class is tough."

ו"שיעור מתמטיקה הוא ממש קשה".

And just a few years ago,

ורק לפני כמה שנים,

major retailers were marketing T-shirts at our young girls

חברות גדולות שיווקו חולצות טי לילדות צעירות

that read things like, "I'm too pretty to do math,"

עליהן היה כתוב, "אני יפה מדי למתמטיקה",

or, "I'm too pretty to do my homework so my brother does it for me."

או "אני יפה מדי לעשות שיעורים אז אחי עושה אותם במקומי".

And let's not forget about the parents.

ובא לא נשכח את ההורים.

Oh, the parents.

אה, ההורים.

It turns out that when parents are worried about their own math ability

מסתבר שכשהורים חוששים מהיכולת המתמטית שלהם

and they help their kids a lot with math homework,

והם עוזרים לילדים שלהם הרבה בשיעורי בית במתמטיקה,

their kids learn less math across the school year.

הילדים שלהם לומדים פחות מתמטיקה במהלך שנת הלימודים.

As one parent put it,

כפי שהורה אחד אמר,

"I judge my first grader's math homework

"אני בוחן את שיעורי הבית של בני בכיתה א'

by whether it's a one-glass assignment or a three-glass night."

לפי האם מדובר במשימה של כוס אחד או לילה של שלוש כוסות".

(Laughter)

(צחוק)

When adults are anxious about their own math ability,

כשהמבוגרים חוששים לגבי היכולת המתמטית האישית שלהם,

it rubs off on their kids

זה מועבר לילדים שלהם

and it affects whether they choke or thrive.

וזה משפיע על האם הם יתקעו או ישגשגו.

But just as we can put limits on others,

אבל בדיוק כמו שאנחנו יכולים להציב מגבלות על אחרים,

we can take them off.

אנחנו גם יכולים להסיר אותם.

My research team and I have shown

צוות המחקר שלי ואני הראינו

that when we help parents do fun math activities with their kids --

שכשאנחנו עוזרים להורים לעשות פעילויות מתמטיות כיפיות עם הילדים שלהם --

rather than, say, just doing bedtime stories or bedtime reading,

במקום, נגיד, רק לקרוא להם סיפור שלפני השינה,

they do bedtime math,

הם פותרים תרגילים לפני השינה,

which are fun story problems to do with your kids at night,

שהם בעיות סיפוריות כיפיות שאפשר לעשות עם הילדים בלילה,

not only do children's attitudes about math improve,

לא רק שהגישה של הילדים לגבי מתמטיקה השתפרה,

but their math performance across the school year improves as well.

אלא גם התפקוד המתמטי שלהם במהלך שנת הלימודים השתפר גם הוא.

Our environment matters.

הסביבה שלנו חשובה.

From the classroom to parents to media,

מהכיתה להורים לרשתות התקשורת,

and it can really make a difference in terms of whether we choke or thrive.

וזה יכול ממש ליצור הבדל במונחים של האם נחנק או נשגשג.

Fast-forward from my high school soccer game

נקפוץ קדימה ממשחק הכדורגל שלי בתיכון

to my freshman year in college.

לשנת הלימודים הראשונה שלי בקולג'.

I was in the chemistry sequence for science majors,

למדתי קורס בכימיה למתמחים במדעים,

and boy did I not belong.

וכמה שאני לא הייתי שייכת למקום.

Even though I studied for my first midterm exam --

למרות שלמדתי למבחן הסמסטריאלי הראשון שלי --

I thought I was ready to go --

חשבתי שהייתי מוכנה אליו --

I bombed it.

נכשלתי בו.

I literally got the worst grade in a class of 400 students.

אני קיבלתי את הציון הנמוך ביותר מתוך כיתה של 400 תלמידים.

I was convinced I wasn't going to be a science major,

הייתי משוכנעת שאני לא אצליח ללמוד מדעים,

that maybe I was dropping out of college altogether.

שאולי כדאי שאנשור מהלימודים בכלל.

But then I changed how I studied.

אבל אז שיניתי את צורת הלימוד שלי.

Instead of studying alone,

במקום ללמוד לבד,

I started studying with a group of friends

התחלתי ללמוד עם קבוצה של חברים

who at the end of the study session would close their book

שבסוף הלימוד היו סוגרים את הספרים שלהם

and compete for the right answer.

ומתחרים ביניהם על התשובה הנכונה.

We learned to practice under stress.

למדנו להתאמן תחת מצב של לחץ.

If you could've looked inside my brain during that first midterm exam,

אם הייתם יכולים להתבונן בתוך המוח שלי במהלך אותה בחינה סמסטריאלית ראשונה,

you likely would've seen a neural pain response

סביר להניח שהייתם רואים תגובת כאב נוירולוגית

a lot like the math-anxious individuals I study.

מאוד דומה לאותם אנשים החוששים ממתמטיקה אותם חקרתי.

It was probably there during the stressful study situation as well.

זה בטח היה שם גם במהלך מצב הלימוד המלחיץ.

But when I walked into the final,

אבל כשנכנסתי לבחינה המסכמת,

my mind was quiet,

המוח שלי היה שקט,

and I actually got one of the highest grades in the entire class.

ולמעשה קיבלתי את אחד הציונים הגבוהים ביותר בכיתה.

It wasn't just about learning the material;

לא היה מדובר רק בלמידה של החומר;

it was about learning how to overcome my limits when it mattered most.

היה מדובר בלמידה של איך להתגבר על המגבלות שלי ברגע החשוב ביותר.

What happens in our heads really matters,

מה שקורה במוח שלנו ממש חשוב,

and knowing this,

ודרך ההבנה הזו,

we can learn how to prepare ourselves and others for success,

אנחנו יכולים ללמוד איך להכין את עצמנו ואחרים להצלחה,

not just on the playing field but in the boardroom

לא רק על המגרש אלא בחדר הישיבות

and in the classroom as well.

וגם בכיתה.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)