Why gun violence can't be our new normal | Dan Gross

מתרגם: hila scherba מבקר: Hallel Rabinowitz

OK, so, confession:

אוקיי, אז, וידוי:

I've always been weirdly obsessed with advertising.

אני תמיד הייתי אובססיבי באופן מוזר עם פרסום.

I remember watching Saturday morning cartoons,

אני זוכר שהייתי צופה בסרטים המצוירים בשבת בבוקר,

paying more attention to the commercials

הייתי מתרכז יותר בפרסומות

than to the shows,

מאשר בתוכניות,

trying to figure out how they were trying to get inside my head.

מנסה להבין איך הם מנסים להיכנס לראש שלי.

Ultimately, that led me to my dream job.

בסופו של דבר, זה הוביל לעבודת החלומות שלי.

I became a partner at a big New York ad agency.

אני הפכתי לשותף בסוכנות פרסום גדולה בניו יורק.

But then, all of that suddenly changed on February 23, 1997,

אבל אז, כל זה השתנה פתאום ב-23 לפברואר, 1997,

when my little brother Matt was shot in the head

כשאחי הצעיר מאט נורה בראשו

in a shooting that happened on the observation deck

בירי שהתרחש בקומת התצפית

of the Empire State Building.

של בניין האמפייר סטייט.

Suddenly, my family was thrown into the middle of a nightmare,

פתאום, המשפחה שלי נזרקה לאמצע של סיוט,

being told that my brother was going to die,

כשנאמר לנו שאחי עומד למות,

actually being given the opportunity to say goodbye to him,

ממש ניתנה לנו ההזדמנות להיפרד ממנו,

then several emergency brain surgeries

לאחר מכן מספר ניתוחי חירום במוח

and now what's amounted, for Matt,

ועכשיו מה שהסתכם, בשביל מאט,

to a lifetime spent courageously recovering from a traumatic brain injury.

כחיים שלמים של התאוששות באומץ לב מפגיעת מוח טראומטית.

He is definitely my hero.

הוא בהחלט הגיבור שלי.

But as much as (Applause) -- yeah, deserves it --

אבל כמה ש -- (מחיאות כפיים) כן, מגיע לו --

(Applause)

(מחיאות כפיים)

But as much as this tragedy was a nightmare for my family,

אבל כמה שהטרגדיה הזו הייתה סיוט בשביל המשפחה שלנו,

I often think about how much worse it could have been;

אני לעתים קרובות חושב כמה גרוע יותר זה יכול היה להיות;

in fact, how much worse it is for the 90 families every day

למעשה, כמה גרוע יותר זה באמת ל-90 משפחות בכל יום

who aren't as fortunate,

שהן לא כה ברות מזל,

who lose loved ones -- brothers, sisters, sons, daughters, parents.

שמאבדים את היקרים להם -- אחים, אחיות, בנים, בנות, הורים.

They don't all make national headlines.

לא כולם מגיעים לכותרות הארציות.

In fact, most of them don't.

למעשה, רובם לא.

They go largely unnoticed,

הם הולכים לרוב ללא התייחסות,

in a nation that's kind of come to accept a disgraceful national epidemic

במדינה שהגיעה למצב שקיבלה מגפה לאומית מבישה

as some kind of new normal.

כמעין מצב נורמלי חדש.

So I quit my job in advertising

אז התפטרתי מהעבודה שלי בפרסום

to try and do something about this disgraceful national epidemic,

כדי לנסות לעשות משהו לגבי המגפה הלאומית המבישה,

because I came to realize

כי הגעתי למסקנה

that the challenges to preventing gun violence

שהאתגרים למניעת אלימות בנשק

are actually the same ones that made me love advertising,

הם למעשה אותם אלו שגרמו לי לאהוב פרסום,

which is to try to figure out how to engage people.

שהם לנסות ולהבין איך להפעיל אנשים.

Only instead of doing it to sell products,

רק שבמקום לעשות את זה כדי למכור מוצרים,

doing it to save lives.

לעשות את זה כדי להציל חיים.

And that comes down to finding common ground,

וזה מגיע למציאת מכנה משותף,

where what I want overlaps with what you want.

איפה שמה שאני רוצה מתנגש עם מה שאתה רוצה.

And you might be surprised to learn, when it comes to gun violence,

ואתם אולי תופתעו לגלות, כשזה מגיע לאלימות בנשק,

just how much common ground there is.

בעצם כמה מכנה משותף יש.

Let's look, for example, at people who love to hunt,

בואו נסתכל, לדוגמא, על אנשים שאוהבים לצוד,

a sport enjoyed by millions across the US.

ספורט שמיליונים ברחבי ארצות הברית נהנים ממנו.

It's a proud tradition. Families.

זו מסורת ארוכת שנים. משפחות.

In some places,

במקומות מסוימים,

the first day of hunting season is actually a school holiday.

היום הראשון של עונת הציד הוא למעשה יום חופש מבית הספר.

What do hunters want?

מה הציידים רוצים?

Well, they want to hunt. They love their guns.

טוב, אז הם רוצים לצוד. הם אוהבים את הרובים שלהם.

They believe deeply

הם מאמינים עמוקות

in the Second Amendment right to own those guns.

בתיקון השני לחוקה לבעלות על הרובים האלו.

But that doesn't mean there isn't common ground.

אבל זה לא אומר שאין מכנה משותף.

In fact, there's a lot of it,

למעשה, יש הרבה ממנו,

starting with the basic idea of keeping guns out of dangerous hands.

נתחיל ברעיון הבסיסי של להרחיק את הרובים האלו מידיים מסוכנות.

This isn't about taking certain guns away from all people.

זה לא עניין של לקחת נשקים מסוימים מכל האנשים.

It's about keeping all guns away from certain people,

זה עניין של להרחיק את כל כלי הנשק מאנשים מסוימים,

and it's the people that, it turns out, we all agree shouldn't have guns:

ואלו האנשים, מסתבר, שכולנו מסכימים שלא צריכים נשק:

convicted violent criminals, domestic abusers,

עבריינים אלימים מורשעים, מתעללים במשפחות,

the dangerously mentally ill.

חולי הנפש המסוכנים.

We can all appreciate

כולנו יכולים להעריך

how Brady background checks have been incredibly effective

איך בדיקות הרקע היו יעילות באופן מדהים

in keeping guns out of those dangerous hands.

בלהרחיק נשק מידיים מסוכנות.

In 20 years, Brady background checks at federally licensed firearm dealers

בתוך 20 שנה, בדיקות הרקע אצל סוחרי נשק מורשים

have blocked 2.4 million gun sales

חסמו 2.4 מיליון מכירות נשק

to those people that we all agree shouldn't have guns.

לאנשים האלו שכולנו מסכימים שלא צריך שיהיה להם נשק.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And whether you love guns or hate guns, you probably also appreciate

ואם אתם אוהבים נשק או שונאים נשק, אתם בטח גם מ

that there shouldn't be thousands of gun sales every day

שלא צריכים להיות אלפי מכירות של נשק בכל יום

at guns shows or online

בתערוכות נשק או ברשת

without those Brady background checks,

בלי בדיקות הרקע הללו,

just like there shouldn't be two lines to get on an airplane --

בדיוק כמו שלא צריך שיהיו שני תורים לעלות למטוס --

one with security and one with no security.

אחד עם ביטחון ואחד בלי ביטחון.

And --

ו -

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And the numbers show the overwhelming agreement among the American public:

והמספרים מראים את ההסכמה המדהימה בציבור האמריקני:

90 percent of Americans support expanding Brady background checks

90 אחוזים מהאמריקאים תומכים בהרחבה של בדיקות הרקע

to all gun sales -- including 90 percent of Republicans,

לכל מכירות הנשק -- כולל 90 אחוזים מהרפובליקנים,

more than 80 percent of gun owners,

יותר מ-80 אחוזים ממחזיקי הנשק,

more than 70 percent of NRA members.

יותר מ-70 אחוזים מחברי איגוד הרובאים הלאומי.

This is not a controversial idea.

זה לא רעיון מעורר מחלוקת.

In fact, only six percent of the American public disagrees.

למעשה, רק 6 אחוזים מהציבור האמריקאי לא מסכימים.

That's about the percentage of the American public

זה בערך האחוז מהציבור האמריקאי

that believes the moon landing was a fake.

שמאמין שהנחיתה על הירח הייתה זיוף.

(Laughter)

(צחוק)

And it's also about the percentage that believes the government

וזה גם בערך האחוז שמאמין שהממשלה

is putting mind-controlling technology in our TV broadcast signals.

מכניסה טכנולוגיות לשטיפת מוח בשידורי הטלוויזיה.

That's the extent to which we agree about background checks.

זה שיעור ההסכמה לבדיקות רקע.

But what about the 300 million guns

אבל מה לגבי 300 מיליון כלי הנשק

already out there in homes across America?

שכבר נמצאים בבתים ברחבי ארצות הברית?

Well first, it's important to realize

אז קודם כל, זה חשוב שנבין

that those guns are mostly in the hands and homes

שהנשק הזה נמצא ברובו בידיים ובבתים

of decent, law-abiding people like you and me,

של אנשים הגונים, שומרי חוק, כמוני וכמוכם,

who want what we all want -- including keeping our families safe.

שרוצים את מה שכולנו רוצים -- כולל לשמור על המשפחות שלנו.

In fact, that's why more and more people are choosing to own guns.

למעשה, זו הסיבה שיותר ויותר אנשים בוחרים להיות בעלי נשק.

Ten years ago, 42 percent of the American public

לפני 10 שנים, 42 אחוזים מהציבור האמריקני

believed -- incorrectly -- that a gun makes your home safer.

האמינו - באופן מוטעה -- שנשק הופך את הבית לבטוח יותר.

Today, that number is 63 percent.

היום, המספר הזה הוא 63 אחוזים.

Why?

למה?

I kind of hate to say it,

אני די שונא להגיד את זה,

because it gets to the dark underbelly of advertising,

כי זה נוגע לאזור האפלולי, הבטן הרכה של הפרסום,

which is if you tell a big enough lie enough times,

שאם אומרים שקר גדול מספיק, מספיק פעמים,

eventually that lie becomes the truth.

בסופו של דבר השקר הופך למציאות.

And that's exactly what's happened here.

וזה בדיוק מה שקרה כאן.

The corporate gun lobby has spent billions of dollars

השדולה של תאגידי הנשק הוציאה מיליארדי דולרים

blocking the CDC from doing research into the public health epidemic

לחסום את המרכז לבקרת מחלות ומניעתן

of gun violence;

מלעשות מחקר על מגיפת בריאות הציבור של אלימות בנשק;

blocking pediatricians from talking to parents

לחסום רופאי ילדים מלדבר עם הורים

about the dangers of guns in the home;

על הסכנות של כלי נשק בבית;

blocking smart-gun technology and other technology

לחסום טכנולוגיה של נשק-חכם וטכנולוגיה נוספת

that would prevent kids from firing parents' guns

שתמנע מילדים לירות בנשק של הוריהם

and would save lives.

ויכולה להציל חיים.

They're desperate to hide the truth,

הם נואשים להסתיר את האמת,

because they view the truth as a threat to their bottom line.

כי הם רואים את האמת כאיום לשורה התחתונה שלהם.

And every day,

וכל יום,

people are dying as a result.

אנשים מתים כתוצאה מזה.

And a lot of those people are children.

והרבה מהאנשים האלו הם ילדים.

Every day in the US,

כל יום בארצות הברית,

nine kids are just shot unintentionally.

תשעה ילדים נורים ללא כוונה.

900 children and teens take their own lives every year.

900 ילדים ובני נוער מתאבדים בכל שנה.

And here's the thing: they're almost all with a parent's gun.

והנה העניין: כמעט כולם עם הנשק של הוריהם.

Even two-thirds of school shootings happen with a gun taken from the home,

אפילו שני שליש ממקרי הירי בבית הספר מתבצעים עם כלי נשק מהבית,

including the terrible tragedy

כולל הטרגדיה הנוראית

at Sandy Hook.

בסנדי הוק.

I meet so many of these parents;

אני פוגש רבים מההורים האלו;

it's the most heartbreaking part of my job.

זה החלק הכי שובר לב בעבודה שלי.

These are not bad people.

אלו לא אנשים רעים.

They're just living with the unimaginable consequences of a very bad decision,

הם פשוט חיים עם התוצאות שלא ניתנות לדמיון של החלטה מאוד גרועה,

made based on very bad information

שנעשתה על בסיס מידע מאוד גרוע

that was put into their minds by very bad people,

שהוכנס לראשם על ידי אנשים מאוד רעים,

who know good and well the misery that they're causing,

שיודעים היטב על הסבל שהם גורמים לו,

but just don't care.

אבל פשוט לא אכפת להם.

And the result is a nightmare --

והתוצאה היא סיוט --

not only for families like mine,

לא רק למשפחות כמו שלי,

but for, really, at the end of the day, all of us.

אלא, באמת, בסופו של יום, לכולנו.

But I'm not here to talk about the nightmare of gun violence.

אבל אני לא כאן כדי לדבר על הסיוט שהוא אלימות בנשק.

I'm here to talk about our dream, and it's a dream we all share,

אני כאן כדי לדבר על החלום שלנו, וזה חלום שכולנו חולקים,

which is the dream of a better, safer, future.

שהוא החלום של עתיד טוב יותר ובטוח יותר.

For my organization, for the Brady Campaign,

לארגון שלי, לקמפיין של בריידי,

that dream is reflected in the bold goal

החלום משתקף במטרה האמיצה

to cut the number of gun deaths in the US in half by 2025.

לחתוך את מקרי המוות מנשק בארצות הברית בחצי עד 2025.

And I hope to leave all of you here tonight

ואני מקווה להשאיר את כולכם כאן הערב

with a strong sense of exactly why that dream is so absolutely within reach.

עם תחושה של בדיוק למה החלום הזה הוא לחלוטין בהישג יד.

Because folks,

כי חברים,

for every great movement around the world,

לכל תנועה גדולה מסביב לעולם,

there's a moment where you can look back and say,

יש רגע שאפשר להסתכל אחורה ולהגיד,

"That's when things really started to change."

"זה מתי שדברים באמת התחילו להשתנות,"

And I'm here to say

ואני כאן לומר

that for the movement to end gun violence in America,

שעבור התנועה לסיים את האלימות בנשק בארצות הברית,

that moment is here.

הרגע הזה הוא כאן.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

We are so clearly at a tipping point,

אנחנו באופן ברור בנקודת מפנה,

because the American public has come together by the millions

כי הציבור האמריקאי התאחד במיליונים

like never before, based on that common ground,

כמו שאף פעם לא היה, על בסיס המכנה המשותף,

to say, "Enough."

כדי להגיד - "מספיק."

Enough of the mass shootings in malls and movie theaters

מספיק עם הירי ההמוני בקניונים ואולמות קולנוע

and churches and schools.

וכנסיות ובתי ספר.

Enough of the daily terror of gun violence in homes and streets

מספיק עם האימה היומיומית של אלימות בנשק בבתים וברחובות

that's claimed the lives of women and young black men

שגובה את חייהם של נשים וגברים שחורים צעירים

in staggering proportions.

בקנה מידה מזעזעים.

Enough of easy access to guns

מספיק עם גישה קלה לכלי נשק

by the people that we all agree shouldn't have them.

על ידי האנשים שכולנו מסכימים שלא צריך שיהיה להם.

And enough of a small group of craven politicians

ומספיק מקבוצה קטנה של פוליטיקאים פחדנים

putting the interests of the corporate gun lobby

ששמים את האינטרסים של השדולה של תאגידי הנשק

ahead of the people they have been elected to represent.

לפני אלו של האנשים שהם נבחרו לייצג.

Enough.

מספיק.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And the really exciting thing is, it's not just the usual suspects like me

והדבר הבאמת מרגש הוא שזה כבר לא רק החשודים הרגילים, כמוני,

that are saying it anymore.

שאומרים את זה.

It's so much bigger than that.

זה כל כך הרבה יותר גדול מזה.

And if you want proof,

ואם אתם רוצים הוכחה,

let's start where most conversations in the US seem to start --

בואו נתחיל מאיפה שנראה שרוב השיחות בארצות הברית מתחילות --

with Kim Kardashian.

עם קים קרדשיאן.

(Laughter)

(צחוק)

And here's the thing: it's not really a joke.

והנה העניין: זה לא באמת בדיחה.

I mean, think about when issues change.

אני מתכוון, תחשבו על מתי נושאים משתנים.

It's when they go from being political and advocacy issues

זה כשהם עוברים מלהיות נושאים פוליטים ונתמכים

to being part of pop culture,

ללהיות חלק מתרבות הפופ,

voices coming from everywhere, celebrities using their platforms,

קולות שמגיעים מכל מקום, מפורסמים שמשתמשים בפלטרפורמות שלהם,

musicians, athletes.

מוזיקאים, אתלטים.

The NBA has come forward.

ליגת ה-NBA התנדבה.

Conservative pundits that you never would have imagined

מומחים שמרניים שלא הייתם מדמיינים

have come forward.

התנדבו.

There's real cultural change --

יש שינוי תרבותי אמיתי --

I even hear there's a TED Talk about it this year.

אני אפילו שמעתי שיש שיחת TED על זה השנה.

That's the extent to which this cultural change is happening.

זה ההיקף שבו השינוי התרבותי הזה מתרחש.

And yes, Kim Kardashian has made an unsolicited passionate appeal

וכן, קים קרדשיאן עשתה פנייה נלהבת מבלי שהתבקשה

to her 35 million Twitter followers

ל-35 מיליון העוקבים שלה בטוויטר

for expanded background checks.

לבדיקות רקע נרחבות.

Let's look at the political elections that are heating up.

בואו נסתכל על הבחירות הפוליטיות שמתחממות.

This used to be the classic third-rail issue for Democrats.

זה היה הנושא הקלאסי שלא נוגעים בו בשביל הדמוקרטים.

Couldn't run from it fast enough.

לא היה אפשר לברוח ממנו מהר מספיק.

Now candidates are running on it.

עכשיו מועמדים רצים עליו.

Some are being forced to reverse very bad positions

חלק מוכרחים לחזור בהם מעמדות מאוד גרועות

they defended very comfortably, until very recently.

שהם הגנו עליהם בנוחות רבה מאוד עד ממש לאחרונה.

For somebody like me,

בשביל מישהו כמוני,

watching people wave around their negative NRA ratings --

לראות אנשים מנפנפים בדירוג השלילי שלהם ב-NRA --

it's almost surreal to watch.

זה כמעט סוריאליסטי לצפות.

We're still outfunded, yes, by the corporate gun lobby,

אנחנו עדיין מתוקצבים הרבה פחות, כן, משדולת תאגידי הנשק,

and ultimately that needs to change.

ובסופו של דבר זה צריך להשתנות.

But you know what?

אבל אתם יודעים מה?

We're smarter and we're scrappier, and we have the truth on our side.

אנחנו חכמים יותר וששים יותר לקרב, ויש לנו את האמת לצידנו.

And we're on offense.

ואנחנו במצב תקיפה.

You know, they say that the Internet democratizes information.

אתם יודעים, אומרים שהאינטרנט הופך את המידע לנגיש.

Social media and some of the organizing tools that plug into it

התקשורת החברתית וחלק מכלי האירגון שכלולים בה

have democratized activism.

מכילה אקטיביזם נגיש.

It's allowed us to show what 90 percent support really looks like.

זה איפשר לנו להראות איך 90 אחוזי תמיכה באמת נראים.

Sometimes I think of it --

לפעמים אני חושב על זה --

you know, we're converging and attacking instantly by the millions,

אתם יודעים, אנחנו נפגשים ותוקפים מיד במיליונים,

kind of like white blood cells.

משהו כמו תאי דם לבנים.

It's enabled us to start to really close -- and this is the bottom line --

זה איפשר לנו להתחיל באמת לסגור -- וזו השורה התחתונה --

close that disgraceful disconnect

לסגור את חוסר הקשר המבייש הזה

between what the American public wants

בין מה שהציבור האמריקני רוצה

and what our elected leaders are doing about it.

לבין מה שהמנהיגים הנבחרים שלנו עושים לגבי זה.

Until recently,

עד לאחרונה,

the narrative in Congress was that calls from the other side,

המצב בקונגרס היה ששיחות מהצד השני,

from that six percent,

מששת האחוזים האלו,

outnumbered calls from our side 10 to one.

עלו במספרם על שיחות מהצד שלנו ב-10 קריאות לאחת.

We're flipping that narrative on its head.

אנחנו הופכים את המצב הזה לגמרי.

After that recent terrible tragedy in San Bernardino,

אחרי הטרגדיה הנוראית האחרונה בסאן ברנרדינו,

we jammed Congressional switchboards.

תקענו מרכזיות של הקונגרס.

We put 15,000 calls into Congress in 24 hours.

הכנסנו 15,000 שיחות לקונגרס ב-24 שעות.

And you know what?

ואתם יודעים מה?

We got a vote on a bill

קיבלנו הצבעה על הצעת חוק

that nobody thought was going to see the light of day anytime soon.

שאף אחד לא חשב שתראה אור יום בזמן הקרוב.

We're seeing real movement to repeal some of the most evil,

אנחנו רואים תנועה אמיתית

ugly gun lobby legislation passed over the last dark decade.

לבטל חלק מהחקיקה המרושעת והמכוערת ששדולת הנשק העבירה בעשור האחרון החשוך.

The stranglehold of the gun lobby is clearly being broken.

ברור שאחיזת החנק של שדולת הנשק נשברת.

We've seen President Obama's historic executive actions.

אנחנו ראינו את הפעולות המנהליות ההיסטוריות של נשיא אובמה.

They don't go all the way,

הן לא הולכות עד הסוף,

but they are going to save lives,

אבל הן הולכות להציל חיים,

because they expand Brady background checks

כי הן מרחיבות את בדיקות הרקע

to thousands of gun sales that didn't have them previously.

לאלפי מכירות נשק שלא היו להם לפני כן.

And we're marching across the country -- we're not just waiting

ואנחנו צועדים ברחבי המדינה -- אנחנו לא רק ממתינים לקונגרס שיפעל;

for Congress to act; that would almost be the definition of insanity.

זו תהיה כמעט ההגדרה של אי-שפיות.

We're marching across the country,

אנחנו צועדים ברחבי הארץ,

state by state, marriage-equality style.

מדינה אחרי מדינה, בסגנון השוויון בנישואים.

And you know what? We're winning.

ואתם יודעים מה? אנחנו מנצחים.

Congress is almost always the last to wake up and realize

הקונגרס הוא כמעט תמיד האחרון שמתעורר ומבין

that it's on the wrong side of history.

שהוא בצד הלא נכון של ההיסטוריה.

And when they do, it's always because the American public shakes them.

וכשהם מבינים, זה תמיד כיוון שהציבור האמריקני מנער אותם.

And that's exactly what we're doing right now,

וזה בדיוק מה שאנחנו עושים ברגע זה,

as we're in this tipping point.

בזמן שאנחנו בנקודת המפנה הזו.

You know, recently I was flying cross-country to give a speech

אתם יודעים, לאחרונה טסתי מחוף אל חוף כדי לשאת נאום

to a large group like this, although far less intimidating,

בפני קבוצה גדולה כמו זו, למרות שהרבה פחות מאיימת,

and the woman sitting next to me happened to be binge-watching

והאישה שישבה לצידי במקרה צפתה ברצף

one of my all-time favorite TV shows, "Mad Men,"

באחת מסדרות הטלוויזיה האהובות עליי בכל הזמנים, "מד מן",

a period TV show about advertising

סדרה תקופתית על פרסום

in the 1960s.

בשנות ה-60.

And as I was trying to think about how to end my remarks,

ובזמן שניסיתי לחשוב על איך לסיים את ההערות שלי,

I'd glance up at her screen every now and then,

העפתי מבט במסך שלה מדי כמה זמן,

and it seemed that every time I did,

וזה היה נראה שבכל פעם שעשיתי את זה,

I'd see somebody smoking in an office or around children

ראיתי מישהו מעשן במשרד או בסביבת ילדים

or while pregnant or drinking and driving

או בזמן הריון או שותים ונוהגים

or driving without seat belts or sexually harassing a coworker.

או נוהגים בלי חגורות בטיחות או מטרידים מינית עמיתה לעבודה.

And ultimately it dawned on me:

ובסופו של דבר התחוור לי:

what tremendous inspiration

איזו השראה אדירה

to those of us who have this dream to end gun violence.

לאלו מאיתנו שיש להם את החלום לשים סוף לאלימות בנשק.

I mean, think about how much the world has changed

אני מתכוון, תחשבו על כמה העולם השתנה

in a relatively short period of time,

בתקופת זמן יחסית קצרה,

how all those behaviors that were once considered commonplace or normal --

איך כל ההתנהגויות האלו שהיו פעם נחשבות לשגרתיות או נורמליות --

some even glamorous or sexy --

חלקן אפילו זוהרות או סקסיות --

have become stigmatized in just a generation or two,

הפכו להיות מוכפשות בתוך דור אחד או שניים,

once they became conversations about our common ground.

ברגע שהן הפכו להיות נושא לשיחה על המכנה המשותף שלנו.

That is the magnitude of the change we have the potential to create

זו החשיבות של השינוי שיש לנו את הפוטנציאל ליצור

around gun violence.

סביב אלימות בנשק.

And that's my dream,

וזה החלום שלי,

that maybe someday,

שאולי יום אחד,

some period TV show will depict the terrible nightmare of gun violence,

איזו סדרת טלוויזיה תקופתית תציג את הסיוט הנוראי הזה הוא אלימות בנשק,

and a future generation of children might only be able to imagine

ודור עתידי של ילדים אולי רק יוכל לדמיין

how terrible it must have been.

כמה נוראי זה בטח היה.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)