Bruce Feiler: The council of dads

מתרגם: Ariel Kirson מבקר: Shahar Kaiser

My story actually began when I was four years old

הסיפור שלי מתחיל למעשה כשהייתי בן ארבע

and my family moved to a new neighborhood

ומשפחתי עברה לגור בשכונה חדשה

in our hometown of Savannah, Georgia.

בעיר מולדתנו - סוואנה, ג'ורג'יה.

And this was the 1960s

וזה היה בשנות ה-60

when actually all the streets in this neighborhood

כשלמעשה כל רחובות השכונה הזו

were named after Confederate war generals.

נקראו על שם גנרלים דרומיים ממלחמת האזרחים.

We lived on Robert E. Lee Boulevard.

אנחנו גרנו בשדרות רוברט אי. לי.

And when I was five,

וכשהייתי בן חמש,

my parents gave me an orange Schwinn Sting-Ray bicycle.

הורי נתנו לי אופני Schwinn Stingray כתומים.

It had a swooping banana seat and those ape hanger handlebars

היה להם מושב בננה קעור וכידון "מתלה קופים" (מוגבה)

that made the rider look like an orangutan.

שגרם לנוסע עליהם להיראות כמו אורנגוטן.

That's why they were called ape hangers.

לכן קראו להם "מתלי קופים".

They were actually modeled on hotrod motorcycles of the 1960s,

למעשה העיצוב שלהם התבסס על אופנועי ה-hotrod של שנות ה-60,

which I'm sure my mom didn't know.

מה שאמא שלי בוודאי לא ידעה.

And one day I was exploring this cul-de-sac

ויום אחד אני חקרתי איזו דרך ללא מוצא

hidden away a few streets away.

שהייתה חבויה במרחק מספר רחובות מהבית.

And I came back,

וחזרתי,

and I wanted to turn around and get back to that street more quickly,

ורציתי להסתובב ולנסות לחזור לרחוב הזה יותר מהר,

so I decided to turn around in this big street

אז ניסיתי להסתובב באיזה רחוב גדול

that intersected our neighborhood,

שחצה את השכונה שלנו,

and wham! I was hit by a passing sedan.

וטראח! פגעה בי מכונית נוסעים חולפת.

My mangled body flew in one direction,

גופי החבוט עף לכיוון אחד,

my mangled bike flew in the other.

אופני החבוטים עפו לכיוון השני.

And I lay on the pavement stretching over that yellow line,

ושכבתי על הכביש שרוע מעל הקו הצהוב,

and one of my neighbors came running over.

ואחת השכנות שלי הגיעה בריצה.

"Andy, Andy, how are you doing?" she said, using the name of my older brother.

"אנדי, אנדי, איך אתה מרגיש?" היא אמרה, וקראה לי בשמו של אחי הגדול.

(Laughter)

(צחוק)

"I'm Bruce," I said, and promptly passed out.

"אני ברוס," אמרתי, ומיד איבדתי את ההכרה.

I broke my left femur that day --

שברתי את עצם הירך השמאלית שלי באותו יום -

it's the largest bone in your body --

זוהי העצם הגדולה בגופינו -

and spent the next two months in a body cast

וביליתי את החודשיים שלאחר מכן כשכל גופי בגבס

that went from my chin to the tip of my toe

שהגיע מהסנטר שלי עד קצה הבוהן

to my right knee,

ועד ברכי הימנית,

and a steel bar went from my right knee

ומוט פלדה חיבר בין ברכי הימנית

to my left ankle.

לקרסול השמאלי.

And for the next 38 years,

ובמהלך 38 השנים הבאות,

that accident was the only medically interesting thing

התאונה הזו הייתה ההתרחשות הרפואית המעניינת היחידה

that ever happened to me.

שקרתה לי.

In fact, I made a living by walking.

למעשה, התפרנסתי מהליכה.

I traveled around the world, entered different cultures,

טיילתי ברחבי העולם, חוויתי תרבויות שונות,

wrote a series of books about my travels,

כתבתי סדרת ספרים על מסעותי,

including "Walking the Bible."

וביניהם "Walking the Bible" (ללכת את התנ"ך)

I hosted a television show by that name

הגשתי תכנית טלוויזיה בעלת שם זהה

on PBS.

ברשת PBS.

I was, for all the world, the "walking guy."

הייתי מוכר בעולם כולו בתור האיש ההולך.

Until, in May 2008,

עד שבמאי 2008,

a routine visit to my doctor

ביקור שגרתי אצל הרופא

and a routine blood test

ובדיקת דם שגרתית

produced evidence in the form of an alkaline phosphatase number

הניבו ספירת פוספאטאז-בסיסי, שהעידה

that something might be wrong with my bones.

שייתכן שישנה בעיה בעצמות שלי.

And my doctor, on a whim, sent me to get a full-body bone scan,

והרופא שלי, בגחמה של רגע, שלח אותי לסריקת עצמות כללית,

which showed that there was some growth in my left leg.

שגילתה שהיה גידול ברגלי השמאלית.

That sent me to an X-ray, then to an MRI.

מכאן נשלחתי לצילום רנטגן, ואז ל-MRI.

And one afternoon, I got a call from my doctor.

ואחר צהריים אחד, התקשר אלי הרופא שלי.

"The tumor in your leg

"הגידול שברגל שלך

is not consistent with a benign tumor."

אינו עולה בקנה אחד עם גידול שפיר."

I stopped walking,

הפסקתי ללכת.

and it took my mind a second to convert that double negative

ולמוחי נדרש רגע להמיר את השלילה הכפולה שבמשפט שלו

into a much more horrifying negative.

לשליליות הרבה יותר מבעיתה.

I have cancer.

יש לי סרטן.

And to think that the tumor was in the same bone,

ולחשוב שהגידול היה באותה העצם,

in the same place in my body

באותו מקום בגופי

as the accident 38 years earlier --

שנפגעתי בתאונה 38 שנה לפני כן.

it seemed like too much of a coincidence.

זה נראה כמו צירוף מקרים גדול מדי.

So that afternoon, I went back to my house,

אז באותו אחר הצהריים, חזרתי לביתי,

and my three year-old identical twin daughters, Eden and Tybee Feiler,

והתאומות הזהות שלי בנות השלוש, עדן וטייבי פיילר,

came running to meet me.

רצו לקראתי.

They'd just turned three,

הן בדיוק חגגו את יום הולדתן השלישי,

and they were into all things pink and purple.

והן אהבו הכל בורוד או בסגול.

In fact, we called them Pinkalicious and Purplicious --

למעשה, קראנו להן "ורדנונה" ו"סגלגלונה" -

although I must say, our favorite nickname

למרות שעלי לציין, ששם החיבה האהוב עלינו

occurred on their birthday, April 15th.

הוטבע ביום הולדתן, ה-15 באפריל.

When they were born at 6:14 and 6:46

כשהן נולדו ב-6:14 וב-6:46

on April 15, 2005,

ב-15 באפריל, 2005,

our otherwise grim, humorless doctor looked at his watch,

הרופא שלנו העגמומי, שהיה בדרך כלל נטול חוש הומור, הביט בשעונו,

and was like, "Hmm, April 15th -- tax day.

ואמר, "אהה, 15 באפריל - יום הגשת דוחות מס.

Early filer and late filer."

Early filer (מגיש מוקדם) ו- late filer (מגיש באיחור)."

(Laughter)

(צחוק)

The next day I came to see him. I was like, "Doctor, that was a really good joke."

למחרת באתי לבקרו. אמרתי "דוקטור, זו הייתה בדיחה ממש טובה."

And he was like, "You're the writer, kid."

והוא ענה, "אתה הסופר, ילד."

Anyway -- so they had just turned three,

בכל מקרה - אז הן בדיוק חגגו גיל שלוש,

and they came and they were doing this dance they had just made up

והן באו ורקדו איזה ריקוד שהן זה עתה המציאו

where they were twirling faster and faster until they tumbled to the ground,

בו הן הסתובבו יותר ויותר מהר עד שהן נפלו על הרצפה,

laughing with all the glee in the world.

צוחקות באושר גדול.

I crumbled.

התרסקתי.

I kept imagining all the walks I might not take with them,

התחלתי לדמיין את כל הטיולים שלא אוכל לטייל איתן,

the art projects I might not mess up,

את יצירות האמנות שלא אצליח להרוס,

the boyfriends I might not scowl at,

את החברים שהן יביאו הביתה שלא אוכל לנזוף בהם,

the aisles I might not walk down.

את המעבר בין שורת המושבים שלא אחצה איתן בחתונתן.

Would they wonder who I was, I thought.

האם הן תתהנה מי הייתי, חשבתי לעצמי.

Would they yearn for my approval,

האם הן תערוגנה לאישורי,

my love, my voice?

לאהבתי, לקולי?

A few days later, I woke with an idea

לאחר מספר ימים, התעוררתי עם רעיון

of how I might give them that voice.

כיצד אוכל לספק להם את הקול הזה.

I would reach out to six men

אפנה לשישה גברים

from all parts of my life

מכל פרקי חיי

and ask them to be present

ואבקש שיהיו נוכחים

in the passages of my daughters' lives.

במעברים שבחיי בנותי.

"I believe my girls will have plenty of opportunities in their lives,"

"אני מאמין שלבנות שלי תהיינה הזדמנויות רבות בחייהן,"

I wrote these men.

כתבתי לגברים האלו.

"They'll have loving families and welcoming homes,

"תהיינה להן משפחות אוהבות ובתים מזמינים,

but they may not have me.

אבל ייתכן שלא יהיה להן אותי.

They may not have their dad.

ייתכן שאבא שלהן לא יהיה.

Will you help be their dad?"

האם תעזור להיות אבא שלהן?"

And I said to myself

ואמרתי לעצמי

I would call this group of men "the Council of Dads."

אקרא לקבוצת הגברים הזו מועצת האבות.

Now as soon as I had this idea,

עכשיו ברגע שהגיתי את הרעיון הזה,

I decided I wouldn't tell my wife. Okay.

החלטתי שלא אספר לאשתי. בסדר.

She's a very upbeat,

היא בן אדם מאד חיובי,

naturally excited person.

ונרגשת באופן טבעי.

There's this idea in this culture -- I don't have to tell you --

יש תפיסה בתרבות הזאת - אני לא צריך לספר לכם -

that you sort of "happy" your way through a problem.

שאתה כאילו יכול "לשמוח" את דרכך לפתרון בעיה.

We should focus on the positive.

אנחנו צריכים להתמקד בחיובי.

My wife, as I said, she grew up outside of Boston.

אשתי, כפי שאמרתי, גדלה בקרבת העיר בוסטון.

She's got a big smile. She's got a big personality.

יש לה חיוך גדול. יש לה אישיות גדולה.

She's got big hair --

יש לה שיער גדול.

although, she told me recently, I can't say she has big hair,

למרות, כך אמרה לי לאחרונה, שאסור לי לומר שיש לה שיער גדול.

because if I say she has big hair,

בגלל שאם אני אומר שיש לה שיער גדול,

people will think she's from Texas.

אנשים יחשבו שהיא מטקסס.

And it's apparently okay to marry a boy from Georgia,

ומסתבר שזה בסדר להתחתן עם ילד מג'ורג'יה,

but not to have hair from Texas.

אבל לא שיהיה לך שיער מטקסס.

And actually, in her defense, if she were here right now,

ולמעשה, אומר להגנתה, אילו הייתה פה עכשיו,

she would point out that, when we got married in Georgia,

היא הייתה מציינת שכאשר התחתנו בג'ורג'יה,

there were three questions

היו שלוש שאלות

on the marriage certificate license,

על תעודת הנישואין,

the third of which was, "Are you related?"

כשהשלישית הייתה, "האם אתם קרובי משפחה?"

(Laughter)

(צחוק)

I said, "Look, in Georgia at least we want to know.

אני אמרתי, "תראי, לפחות בג'ורג'יה אנחנו רוצים לדעת.

In Arkansas they don't even ask."

בארקנסו הם אפילו לא שואלים."

What I didn't tell her is, if she said, "Yes," you could jump.

מה שלא אמרתי לה הוא, שאם היא תאמר "כן," אפשר לדלג.

You don't need the 30-day waiting period.

לא צריך תקופת המתנה של 30 יום.

Because you don't need the get-to-know-you session at that point.

בגלל שאין צורך במפגשי היכרות בשלב זה.

So I wasn't going to tell her about this idea,

אז לא התכוונתי לספר לה על הרעיון הזה,

but the next day I couldn't control myself, I told her.

אבל למחרת לא הצלחתי לשלוט בעצמי. סיפרתי לה.

And she loved the idea,

והיא התאהבה ברעיון,

but she quickly started rejecting my nominees.

אבל עד מהרה היא התחילה לפסול את המועמדים שלי.

She was like, "Well, I love him, but I would never ask him for advice."

היא הייתה כאילו, "טוב, אני מתה עליו, אבל לא הייתי מתייעצת בו בחיים."

So it turned out that starting a council of dads

אז הסתבר שלהקים מועצת אבות

was a very efficient way to find out

הייתה דרך מאד יעילה לגלות

what my wife really thought of my friends.

מה אישתי באמת חשבה על החברים שלי.

(Laughter)

(צחוק)

So we decided that we needed a set of rules,

אז החלטנו שצריך סדרת כללים,

and we came up with a number.

והחלטנו על כמה.

And the first one was no family, only friends.

והראשון היה בלי משפחה, רק חברים.

We thought our family would already be there.

חשבנו שהמשפחה כבר תהיה שם.

Second, men only.

השני, גברים בלבד.

We were trying to fill the dad-space in the girls' lives.

ניסינו למלא את מקום-האב בחיי הבנות.

And then third, sort of a dad for every side.

והשלישי, כזה אבא לכל פן.

We kind of went through my personality

עברנו על האישיות שלי

and tried to get a dad who represented each different thing.

וניסינו להשיג אבא שמייצג כל דבר.

So what happened was I wrote a letter to each of these men.

אז מה שקרה זה שכתבתי מכתב לכל אחד מהגברים האלו.

And rather than send it,

ובמקום לשלוח אותו,

I decided to read it to them in person.

החלטתי לקרוא להם אותו באופן אישי.

Linda, my wife, joked that it was like having six different marriage proposals.

לינדה, אישתי, אמרה בצחוק שזה כמו שש הצעות נישואין.

I sort of friend-married each of these guys.

אני כאילו נישאתי-חברית לכל אחד מהם.

And the first of these guys was Jeff Schumlin.

והראשון מביניהם היה ג'ף שומלין.

Now Jeff led this trip I took to Europe

ג'ף היה המדריך בטיול שעשיתי לאירופה

when I graduated from high school in the early 1980s.

כשסיימתי את התיכון בשנות ה-80 המוקדמות.

And on that first day we were in this youth hostel in a castle.

וביום הראשון היינו באכסניית נוער בתוך טירה.

And I snuck out behind,

והתגנבתי לאחורי הטירה.

and there was a moat, a fence and a field of cows.

והיו שם חפיר, גדר, ושדה מלא פרות.

And Jeff came up beside me and said,

וג'ף הופיע לצדי ושאל,

"So, have you ever been cow tipping?"

"נו, אז ניסית פעם להפיל פרות?"

I was like, "Cow tipping?

ואני שאלתי, "להפיל פרות?"

He was like, "Yeah. Cows sleep standing up.

והוא אמר, "כן. פרות ישנות בעמידה.

So if you approach them from behind, down wind,

אז אם מגיעים אליהן מאחור, בכיוון שנגד הרוח,

you can push them over and they go thud in the mud."

אפשר להדוף אותן והן נופלות לתוך הבוץ."

So before I had a chance to determine whether this was right or not,

ולפני שהצלחתי לוודא שזה נכון,

we had jumped the moat, we had climbed the fence,

קפצנו מעל החפיר, טיפסנו מעל הגדר,

we were tiptoeing through the dung

והלכנו על קצות האצבעות בתוך הזבל

and approaching some poor, dozing cow.

עד שהתקרבנו לאיזו פרה מסכנה ומנמנמת.

So a few weeks after my diagnosis,

מספר שבועות לאחר שאובחנתי,

we went up to Vermont,

נסענו לורמונט.

and I decided to put Jeff as the first person in the Council of Dads.

והחלטתי לרשום את ג'ף בתור הגבר הראשון במועצת האבות.

And we went to this apple orchard, and I read him this letter.

ונכנסנו למטע תפוחים, וקראתי לו את המכתב.

"Will you help be their dad?"

"האם תעזור להיות האבא שלהן?"

And I got to the end -- he was crying and I was crying --

והגעתי לסוף - והוא בכה ואני בכיתי -

and then he looked at me, and he said, "Yes."

ואז הוא הביט בי, ואמר, "כן."

I was like, "Yes?"

ואני הייתי כאילו, "כן?"

I kind of had forgotten there was a question at the heart of my letter.

אני שכחתי בעצם שישנה שאלה בבסיסו של המכתב שלי.

And frankly, although I keep getting asked this,

ובכנות, למרות ששואלים אותי כל הזמן,

it never occurred to me that anybody would turn me down

לא עלה בדעתי שמישהו יסרב להצעה

under the circumstances.

בהנתן הנסיבות.

And then I asked him a question, which I ended up asking to all the dads

ואז שאלתי אותו שאלה, שבסוף שאלתי את כל האבות

and ended up really encouraging me to write this story down in a book.

ושעודדה אותי למעשה לחבר ספר אודות הסיפור הזה.

And that was, "What's the one piece of advice

והיא הייתה, "מה העצה האחת

you would give to my girls?"

שהיית נותן לבנותי?"

And Jeff's advice was,

ועצתו של ג'ף הייתה,

"Be a traveller, not a tourist.

"היי מטיילת, ולא תיירת.

Get off the bus. Seek out what's different.

רדי מהאוטובוס. חפשי את השונה.

Approach the cow."

התקרבי לפרה."

"So it's 10 years from now," I said,

"אז עכשיו חלפו עשר שנים," אמרתי,

"and my daughters are about to take their first trip abroad, and I'm not here.

"והבנות שלי עומדות לנסוע לחו"ל בפעם הראשונה, ואני לא שם.

What would you tell them?"

מה היית אומר להן?"

He said, "I would approach this journey

הוא אמר, "הייתי מתייחס למסע הזה

as a young child might approach a mud puddle.

כפי שילד עשוי להתייחס לשלולית בוץ.

You can bend over and look at your reflection in the mirror

אפשר להתכופף ולהסתכל על ההשתקפות שלך בראי

and maybe run your finger and make a small ripple,

ואולי לטבול את האצבע ולעשות גלים קטנים,

or you can jump in and thrash around

או שאפשר לקפוץ פנימה ולהשתולל

and see what it feels like, what it smells like."

ולחוות את התחושה, ולהריח את הריח."

And as he talked he had that glint in his eye

וכשהוא דיבר היה לו אותו הברק בעיניים

that I first saw back in Holland --

שראיתי לראשונה בהולנד -

the glint that says, "Let's go cow tipping,"

אותו ברק שאומר, "בוא נלך להפיל פרות,"

even though we never did tip the cow,

למרות שאף פעם לא הפלנו את הפרה,

even though no one tips the cow,

למרות שאף אחד לא מפיל פרות,

even though cows don't sleep standing up.

ולמרות שפרות אינן ישנות בעמידה.

He said, "I want to see you back here girls, at the end of this experience,

הוא אמר, "בנות, אני רוצה לראות אתכן כאן, לאחר ההתנסות הזו,

covered in mud."

מלאות בוץ."

Two weeks after my diagnosis, a biopsy confirmed

שבועיים לאחר שאובחנתי, ביופסיה אישרה

I had a seven-inch osteosarcoma

שהיה לי גידול סרטני באורך 18 ס"מ

in my left femur.

בעצם הירך השמאלית שלי.

Six hundred Americans a year get an osteosarcoma.

אצל 600 אמריקאים בשנה מתגלה גידול הקשור בסרטן העצם.

Eighty-five percent are under 21.

85 אחוזים מהם צעירים מגיל 21.

Only a hundred adults a year

מאה מבוגרים בשנה בלבד

get one of these diseases.

מפתחים את אחת המחלות הללו.

Twenty years ago, doctors would have cut off my leg and hoped,

לפני 20 שנה, היו הרופאים קוטעים את רגלי ומקווים לטוב,

and there was a 15 percent survival rate.

והיה סיכוי של 15 אחוזים לשרוד.

And then in the 1980's, they determined

ואז בשנות ה-80, הם גילו

that one particular cocktail of chemo could be effective,

שקוקטייל מסויים של כימותרפיה עשוי להיות יעיל.

and within weeks I had started that regimen.

ובתוך מספר שבועות התחלתי בטיפול.

And since we are in a medical room,

והיות שאנחנו בחדר מלא רופאים,

I went through four and a half months of chemo.

עברתי ארבעה וחצי חודשי כימותרפיה.

Actually I had Cisplatin, Doxorubicin

למעשה קיבלתי ציספלאטין, דוקסורוביצין,

and very high-dose Methotrexate.

ומינון מאד גבוה של מטוטרקסאט.

And then I had a 15-hour surgery

ואז עברתי ניתוח בן 15 שעות

in which my surgeon, Dr. John Healey

שבו המנתח, ד"ר ג'ון הילי

at Memorial Sloan-Kettering Hospital in New York,

בבי"ח ממוריאל סלואן-קטרינג בניו-יורק,

took out my left femur

הוציא את עצם הירך השמאלית שלי

and replaced it with titanium.

והחליף אותה בטיטניום.

And if you did see the Sanjay special,

ואם צפיתם בתכנית של ד"ר סנג'יי,

you saw these enormous screws

ראיתם ברגים ענקיים

that they screwed into my pelvis.

שהבריגו לתוף האגן שלי.

Then he took my fibula from my calf,

לאחר מכן לקח את הפיבולה מהרגל התחתונה,

cut it out and then relocated it to my thigh,

והעביר אותה לירך שלי,

where it now lives.

שם היא נמצאת כעת.

And what he actually did was he de-vascularized it from my calf

ולמעשה הוא ניתק אותה מהעורקים שברגל התחתונה

and re-vascularized it in my thigh

וחיבר אותה לעורקי הירך

and then connected it

ולבסוף חיבר אותה

to the good parts of my knee and my hip.

לחלקים הבריאים של הברך ושל האגן.

And then he took out a third of my quadriceps muscle.

אז הוא הסיר שליש משריר הירך הארבע-ראשי.

This is a surgery so rare

זהו ניתוח כה נדיר

only two human beings have survived it before me.

ששני אנשים בלבד שרדו אותו לפני.

And my reward for surviving it

והפרס שלי על ששרדתי אותו

was to go back for four more months of chemo.

היה לחזור לארבעה חודשי כימותרפיה נוספים.

It was, as we said in my house,

זו הייתה, כפי שכינינו זאת בבית,

a lost year.

שנה אבודה.

Because in those opening weeks, we all had nightmares.

מפני שבאותם שבועות ראשונים, לכולנו היו סיוטים.

And one night I had a nightmare that I was walking through my house,

ולילה אחד חלמתי שאני מטייל בביתי,

sat at my desk and saw photographs of someone else's children

מתיישב ליד שולחן העבודה שלי ורואה תמונות של ילדיו של מישהו אחר

sitting on my desk.

על השולחן שלי.

And I remember a particular one night that, when you told that story of --

וזכור לי לילה אחד במיוחד, כשסיפרתם לי את הסיפור על -

I don't know where you are Dr. Nuland --

אני לא יודע איפה אתה ד"ר נולנד

of William Sloane Coffin --

מוויליאם סלואן קופין -

it made me think of it.

זה גרם לי להיזכר בו.

Because I was in the hospital after, I think it was my fourth round of chemo

מפני שהייתי בבית החולים אחרי הטיפול הרביעי, כמדומני, של הכימותרפיה

when my numbers went to zero, and I had basically no immune system.

כשהספירה שלי צנחה לאפס, ולמעשה לא הייתה לי מערכת חיסונית.

And they put me in an infectious disease ward at the hospital.

ושמו אותי במחלקה למחלות מדבקות בבית החולים.

And anybody who came to see me had to cover themselves in a mask

וכל מי שבא לבקרני נאלץ לחבוש מסיכה

and cover all of the extraneous parts of their body.

ולכסות את כל חלקי גופם החיצוניים.

And one night I got a call from my mother-in-law

ולילה אחד התקשרה אלי חמותי כדי לאמר לי

that my daughters, at that time three and a half,

שהבנות שלי, שהיו כבר בנות שלוש וחצי,

were missing me and feeling my absence.

מתגעגעות אלי ומרגישות בחסרוני.

And I hung up the phone,

סיימתי את השיחה,

and I put my face in my hands,

חפנתי את פני בידי,

and I screamed this silent scream.

וצרחתי צרחה אילמת.

And what you said, Dr. Nuland -- I don't know where you are --

ומה שאתה אמרת, ד"ר נולנד - אני לא יודע איפה אתה -

made me think of this today.

גרם לי לחשוב על זה היום.

Because the thought that came to my mind

בגלל שהמחשבה שעלתה בראשי

was that the feeling that I had

הייתה אותה התחושה

was like a primal scream.

כמו צעקה קדמונית.

And what was so striking --

ומה שהיה כל-כך מדהים -

and one of the messages I want to leave you here with today --

ואחד המסרים שברצוני להעביר לכם היום -

is the experience.

הוא החוויה.

As I became less and less human --

ככל שאיבדתי בהדרגה את אנושיותי -

and at this moment in my life, I was probably 30 pounds less than I am right now.

ובשלב זה של חיי, שקלתי כנראה 15 קילוגרם פחות מהיום.

Of course, I had no hair and no immune system.

לא היו לי שיער ומערכת חיסונית כמובן.

They were actually putting blood inside my body.

הם ממש הזרימו דם לתוך הגוף שלי.

At that moment I was less and less human,

ברגע זה הייתי פחות ופחות אנושי.

I was also, at the same time,

ובאותו הזמן,

maybe the most human I've ever been.

אולי יותר אנושי משהייתי אי פעם.

And what was so striking about that time

ומה שהיה כל-כך מדהים לגבי אותה תקופה

was, instead of repulsing people,

היה שבמקום לעורר דחיה אצל אנשים,

I was actually proving to be a magnet for people.

הפכתי למעשה למגנט של אנשים.

People were incredibly drawn.

אנשים נמשכו באופן יוצא מן הכלל.

When my wife and I had kids, we thought it would be all-hands-on-deck.

כשלי ולאשתי נולדו ילדים, חשבנו שכולם יירתמו לעזרתנו.

Instead, it was everybody running the other way.

ובמקום זה, כולם ברחו.

And when I had cancer, we thought it'd be everybody running the other way.

וכשחליתי בסרטן, חשבנו שכולם יברחו.

Instead, it was all-hands-on-deck.

ובמקום זה, כולם נרתמו לעזרתנו.

And when people came to me,

וכשאנשים באו אלי,

rather than being incredibly turned off by what they saw --

במקום להרגיש דחיה כלפי מה שהם ראו -

I was like a living ghost --

הייתי כמת חי -

they were incredibly moved

הם הונעו באופן יוצא מן הכלל

to talk about what was going on in their own lives.

לספר לי את אשר קורה בחייהם.

Cancer, I found, is a passport to intimacy.

סרטן, כך גיליתי, הוא דרכון לאינטימיות.

It is an invitation, maybe even a mandate,

הוא מהווה הזמנה, אולי אף מנדט,

to enter the most vital arenas of human life,

להיכנס לזירות המהותיות ביותר של חיי האדם,

the most sensitive and the most frightening,

הרגישות והמפחידות ביותר.

the ones that we never want to go to,

אלו שאיננו רוצים לבקר,

but when we do go there,

אולם כאשר אנו מבקרים בהן,

we feel incredibly transformed when we do.

אנחנו מרגישים שעברנו שינוי מהותי.

And this also happened to my girls as they began to see,

וזה קרה גם לבנותי כשהתחילו לראות,

and, we thought, maybe became an ounce more compassionate.

וכן, כך חשבנו, הפכו לרחומות יותר.

One day, my daughter Tybee,

יום אחד, בתי טייבי.

Tybee came to me, and she said, "I have so much love for you in my body, daddy,

טייבי באה אלי ואמרה, "יש לי כל-כך הרבה אהבה בשבילך בגוף שלי אבא,

I can't stop giving you hugs and kisses.

שאני לא יכולה להפסיק לחבק ולנשק אותך.

And when I have no more love left, I just drink milk,

וכשנגמרת לי האהבה, אני פשוט שותה חלב,

because that's where love comes from."

כי זה מה שיוצר אהבה."

(Laughter)

(צחוק)

And one night my daughter Eden came to me.

ולילה אחד באה אלי בתי עדן.

And as I lifted my leg out of bed,

וכשהרמתי את רגלי כדי לצאת מהמיטה,

she reached for my crutches and handed them to me.

היא הושיטה לי את הקביים.

In fact, if I cling to one memory of this year,

למעשה, אם ישנו זכרון אחד שאני נוצר מהשנה הזאת,

it would be walking down a darkened hallway

זהו הטיול לאורך אותו מסדרון חשוך

with five spongy fingers

כשחמש אצבעות ספוגיות

grasping the handle underneath my hand.

לופטות את הידית מתחת לידי.

I didn't need the crutch anymore,

לא הייתי זקוק לקביים יותר,

I was walking on air.

ריחפתי באוויר.

And one of the profound things that happened

ואחד הדברים העמוקים ביותר שחוויתי

was this act of actually connecting to all these people.

הייתה ההתחברות לכל האנשים האלו.

And it made me think -- and I'll just note for the record --

וזה גרם לי לחשוב - ואני ארשום למען הפרוטוקול -

one word that I've only heard once actually

מילה אחת ששמעתי רק פעם אחת

was when we were all doing Tony Robbins yoga yesterday --

כאשר כולנו עשינו יוגה של טוני רובינס אתמול -

the one word that has not been mentioned in this seminar actually

המילה היחידה שלא הוזכרה כלל בסמינר הזה עד עתה

is the word "friend."

וזו המילה "חבר".

And yet from everything we've been talking about --

אבל כל הנושאים שעסקנו בהם -

compliance, or addiction, or weight loss --

ציות, או התמכרות, או ירידה במשקל -

we now know that community is important,

אנחנו יודעים עתה שהקהילה היא חשובה,

and yet it's one thing we don't actually bring in.

אבל זהו דבר שאיננו כוללים.

And there was something incredibly profound

והיה משהו מדהים במיוחד

about sitting down with my closest friends

בלשבת עם החברים הקרובים ביותר שלי

and telling them what they meant to me.

ובלספר להם עד כמה הם חשובים לי.

And one of the things that I learned is that over time,

ואחד הדברים שלמדתי הוא שעם חלוף הזמן,

particularly men, who used to be non-communicative,

במיוחד גברים, שפעם לא תקשרו,

are becoming more and more communicative.

בהדרגה מתקשרים יותר.

And that particularly happened -- there was one in my life --

וזה קרה במיוחד - היה אחד בחיים שלי -

is this Council of Dads

במועצת האבות הזאת

that Linda said, what we were talking about,

שלינדה אמרה, מה שדיברנו עליו,

it's like what the moms talk about at school drop-off.

זה כמו הדברים שאמהות מדברות עליהם בהסעות לבית הספר.

And no one captures this modern manhood to me

ואין מי שמייצג את האבהות המודרנית הזו עבורי

more than David Black.

יותר מאשר דיויד בלק.

Now David is my literary agent.

ובכן, דיויד הוא הסוכן הספרותי שלי.

He's about five-foot three and a half on a good day,

גובהו כמטר ושישים ביום טוב,

standing fully upright in cowboy boots.

כשהוא עומד זקוף במגפי בוקרים.

And on kind of the manly-male front, he answers the phone --

ובמובן הגבריות, הוא עונה לטלפון -

I can say this I guess because you've done it here --

אני יכול להגיד את זה כי אתם כבר אמרתם את זה פה -

he answers the phone, "Yo, motherfucker."

הוא עונה לטלפון, "הי, יא בן זונה."

He gives boring speeches about obscure bottles of wine,

הוא מרצה בצורה משעממת על בקבוקי יין נדירים,

and on his 50th birthday he bought a convertible sports car --

וביום הולדתו החמישים הוא קנה מכונית ספורט עם גג נפתח.

although, like a lot of men, he's impatient; he bought it on his 49th.

למרות שכמו הרבה גברים, הוא חסר סבלנות; אז הוא קנה אותה ביום הולדתו ה-49.

But like a lot of modern men, he hugs, he bakes,

אבל בדומה להרבה גברים מודרניים, הוא מחבק, הוא אופה,

he leaves work early to coach Little League.

הוא יוצא מהעבודה מוקדם לאמן את קבוצת כדור הבסיס של הילדים שלו.

Someone asked me if he cried when I asked him to be in the council of dads.

מישהו שאל אותי אם הוא בכה כשביקשתי ממנו להצטרף למועצת האבות.

I was like, "David cries when you invite him to take a walk."

אני אמרתי, "דיויד בוכה כשמזמינים אותו לבוא לטייל ברגל."

(Laughter)

(צחוק)

But he's a literary agent,

אבל הוא סוכן ספרותי,

which means he's a broker of dreams in a world where most dreams don't come true.

מה שאומר שהוא סוחר בחלומות בעולם בו רוב החלומות אינם מתגשמים.

And this is what we wanted him to capture --

וזה מה שרצינו שהוא ייצג,

what it means to have setbacks and then aspirations.

את הרעיון שישנם מכשולים ואחריהם מגיעות השאיפות.

And I said, "What's the most valuable thing you can give to a dreamer?"

ואז אמרתי, "מה הדבר היקר ביותר שאפשר לתת למי שחולם?"

And he said, "A belief in themselves."

והוא אמר, "אמונה בעצמם."

"But when I came to see you," I said, "I didn't believe in myself.

"אבל כשבאתי לבקר אותך," אמרתי, "לא האמנתי בעצמי.

I was at a wall."

הגעתי לחומה אטומה."

He said, "I don't see the wall," and I'm telling you the same,

הוא אמר, "אני לא רואה את החומה," ואני אומר לכם גם,

Don't see the wall.

אל תראו את החומה.

You may encounter one from time to time,

ייתכן שתיתקלו בחומה מדי פעם,

but you've got to find a way to get over it, around it, or through it.

אבל אתם חייבים למצוא דרך לעבור מעליה, סביבה, או דרכה.

But whatever you do, don't succumb to it.

אבל מה שלא תעשו, אל תיכנעו לה,

Don't give in to the wall.

אל תיכנעו לחומה.

My home is not far from the Brooklyn Bridge,

הבית שלי הוא בקרבת גשר ברוקלין,

and during the year and a half I was on crutches,

ובמהלך השנה וחצי שבהן הלכתי עם קביים,

it became a sort of symbol to me.

הוא הפך למעין סמל עבורי.

So one day near the end of my journey,

אז יום אחד לקראת סוף המסע שלי,

I said, "Come on girls, let's take a walk across the Brooklyn Bridge."

אמרתי, "בואו בנות, בואו נחצה את גשר ברוקלין."

We set out on crutches.

יצאנו עם הקביים.

I was on crutches, my wife was next to me,

אני נתמכתי על-ידי הקביים, אשתי הייתה לצידי,

my girls were doing these rockstar poses up ahead.

הבנות שלי עשו פוזות של כוכבות רוק לפנינו.

And because walking was one of the first things I lost,

ומפני שאחד הדברים הראשונים שאיבדתי היה היכולת ללכת,

I spent most of that year

ביליתי את רוב השנה הזאת

thinking about this most elemental of human acts.

במחשבות על הפעילות האנושית הבסיסית זאת.

Walking upright, we are told,

הליכה זקופה, כך אומרים לנו,

is the threshold of what made us human.

הייתה הסף להפיכתנו לאנושיים.

And yet, for the four million years humans have been walking upright,

ולמרות זאת, במשך ארבעת מיליוני השנים בהן אנו הולכים זקופי קומה,

the act is essentially unchanged.

הפעולה לא השתנתה במהותה.

As my physical therapist likes to say,

וכמו שהפיזיוטרפיסט שלי נוהג לומר,

"Every step is a tragedy waiting to happen."

"כל צעד הוא טרגדיה פוטנציאלית."

You nearly fall with one leg,

אתה כמעט ונופל מרגל אחת,

then you catch yourself with the other.

ואז אתה תופס את עצמך עם השניה.

And the biggest consequence of walking on crutches --

וההשלכה הגדולה ביותר של השימוש בקביים -

as I did for a year and a half --

כפי שעשיתי במשך שנה וחצי-

is that you walk slower.

היא שאתה הולך יותר לאט.

You hurry,

אתה ממהר.

you get where you're going, but you get there alone.

אתה מגיע ליעד, אבל אתה מגיע לבדך.

You go slow, you get where you're going,

אתה מתקדם לאט, אתה מגיע ליעד,

but you get there with this community

אבל אתה מגיע עם קהילה

you built along the way.

שבנית לאורך הדרך.

At the risk of admission, I was never nicer

עלי להודות שאף פעם לא הייתי נחמד יותר

than the year I was on crutches.

מאשר בשנה שבה הלכתי עם קביים.

200 years ago,

לפני 200 שנה,

a new type of pedestrian appeared in Paris.

הולך רגל מסוג חדש הופיע בפריז.

He was called a "flaneur," one who wanders the arcades.

הוא נקרא ה-flaneur, אחד שמשוטט בשדרות.

And it was the custom of those flaneurs

ואותם משוטטים נהגו

to show they were men of leisure

להראות שהם אנשי פנאי

by taking turtles for walks

בכך שטיילו עם צבים

and letting the reptile set the pace.

ונתנו לצבים לקבוע את קצב ההליכה.

And I just love this ode to slow moving.

ואני פשוט מת על שיר ההלל הזה להתקדמות האיטית.

And it's become my own motto for my girls.

וזה הפך להיות המוטו שלי לבנות שלי.

Take a walk with a turtle.

לכו לטייל עם צב.

Behold the world in pause.

עצורנה והבטנה בעולם.

And this idea of pausing

והרעיון הזה של לעצור

may be the single biggest lesson I took from my journey.

הוא כנראה התובנה הגדולה ביותר שלי מהמסע שלי.

There's a quote from Moses

ישנו ציטוט של משה רבנו

on the side of the Liberty Bell,

על צידו של פעמון החירות (בפילדלפיה),

and it comes from a passage in the book of Leviticus,

והוא לקוח מפסוק בספר ויקרא,

that every seven years you should let the land lay fallow.

שכל שבע שנים עליך לתת לאדמה לנוח.

And every seven sets of seven years,

וכל שבע תקופות של שבע שנים,

the land gets an extra year of rest

האדמה זוכה בשנת מנוחה נוספת

during which time all families are reunited

שבמהלכה כל המשפחות מתאחדות מחדש

and people surrounded with the ones they love.

ואנשים מוקפים ביקיריהם.

That 50th year is called the jubilee year,

אותה שנה נקראת שנת היובל,

and it's the origin of that term.

וזהו מקור הביטוי.

And though I'm shy of 50,

ולמרות שאיני בן 50 עדיין,

it captures my own experience.

זה מייצג את ניסיוני האישי.

My lost year was my jubilee year.

השנה האבודה שלי הייתה שנת היובל.

By laying fallow,

בזה שנחתי,

I planted the seeds for a healthier future

זרעתי עתיד בריא יותר

and was reunited with the ones I love.

והתאחדתי עם יקירי.

Come the one year anniversary of my journey,

בבוא יום השנה למסע שלי,

I went to see my surgeon, Dr. John Healey --

ביקרתי את המנתח שלי, ד"ר ג'ון הילי.

and by the way, Healey, great name for a doctor.

ודרך אגב, הילי (מרפא באנגלית), שם נהדר לרופא.

He's the president of the International Society of Limb Salvage,

הוא נשיא האגודה הבינלאומית להצלת איברים,

which is the least euphemistic term I've ever heard.

שזהו אחד השמות הפחות מרגיעים ששמעתי.

And I said, "Dr. Healey, if my daughters come to you one day

ואמרתי, "ד"ר הילי, אם הבנות שלי היו באות אליך יום אחד

and say, 'What should I learn from my daddy's story?'

ושואלות, 'מה עלי ללמוד מסיפורו של אבא שלי?'

what would you tell them?"

מה היית אומר להן?"

He said, "I would tell them what I know,

הוא אמר, "הייתי מספר להן את מה שאני יודע,

and that is everybody dies,

וזה שכולם מתים,

but not everybody lives.

אבל לא כולם חיים.

I want you to live."

אני רוצה שאת תחיי."

I wrote a letter to my girls

כתבתי מכתב לבנות שלי

that appears at the end of my book, "The Council of Dads,"

שמופיע בסוף הספר שלי, "מועצת האבות,"

and I listed these lessons,

ופרטתי את השיעורים הללו,

a few of which you've heard here today:

שאת חלקם שמעתם כאן היום:

Approach the cow, pack your flipflops,

התקרבו לפרה, ארזו את הכפכפים שלכם,

don't see the wall,

אל תראו את החומה,

live the questions,

חיו את השאלות,

harvest miracles.

קיצרו ניסים.

As I looked at this list -- to me it was sort of like a psalm book of living --

ככל שהתבוננתי ברשימה הזאת יותר - לי היא נראתה כשיר מזמור לחיים -

I realized, we may have done it for our girls,

הבנתי, שאולי עשינו זאת עבור הבנות שלנו,

but it really changed us.

אבל זה ממש שינה אותנו.

And that is, the secret of the Council of Dads,

וזהו סודה של מועצת האבות,

is that my wife and I did this

שאישתי ואני עשינו זאת

in an attempt to help our daughters,

בניסיון לעזור לבנותינו,

but it really changed us.

אבל זה שינה אותנו.

So I stand here today

אז אני עומד לפניכם היום

as you see now, walking without crutches or a cane.

כפי שאתם רואים, הולך ללא קביים או מקל הליכה.

And last week I had my 18-month scans.

ובשבוע שעבר עברתי סריקת מערכות שנערכת אחת ל-18 חודשים.

And as you all know,

וכפי שכולכם יודעים,

anybody with cancer has to get follow-up scans.

כל מי שיש לו סרטן חייב לעבור סריקות ביקורת.

In my case it's quarterly.

במקרה שלי זה רבעונית.

And all the collective minds in this room, I dare say,

ואני מעז לומר שמבין כל המוחות שבחדר זה,

can never find a solution for scan-xiety.

אף אחד אינו יכול למצוא פתרון לבעית הפחד מהסריקה.

As I was going there, I was wondering, what would I say

ובדרכי לשם, תהיתי מה אומר

depending on what happened here.

בהתאם למה שיקרה שם.

I got good news that day,

נתבשרתי בבשורות טובות באותו היום,

and I stand here today cancer-free,

ואני עומד כאן היום נקי מסרטן,

walking without aid

הולך ללא תמיכה

and hobbling forward.

וצולע קדימה.

And I just want to mention briefly in passing -- I'm past my time limit --

ואני רק רוצה לציין בקצרה - עברתי את הזמן המוקצב לי -

but I just want to briefly mention in passing

אבל אני רק רוצה לציין בקצרה

that one of the nice things that can come out of a conference like this

שאחד הדברים הנחמדים שיוצאים מכנסים כאלו

is, at a similar meeting,

הוא, בפגישה דומה,

back in the spring,

באביב הקודם,

Anne Wojcicki heard about our story

אן ווג'יצקי שמעה על הסיפור שלנו

and very quickly -- in a span of three weeks --

ובמהירות רבה - בטווח של שלושה שבועות -

put the full resources of 23andMe,

רתמה את כל משאבי החברה שלה 23andMe,

and we announced an initiative in July

והודענו על יוזמה ביולי

to get to decode the genome

לנסות למפות את הגנום

of anybody, a living person

של אדם כלשהו, אדם חי

with a heart tissue, bone sarcoma.

עם סרטן העצם.

And she told me last night, in the three months since we've done it,

והיא סיפרה לי אמש, שבשלושת החודשים מאז שהתחלנו,

we've gotten 300 people who've contributed to this program.

יש לנו 300 אנשים שתרמו לתכנית הזאת.

And the epidemiologists here will tell you,

והאפידמיולוגים (חוקרי מחלות) שכאן יספרו לכם,

that's half the number of people who get the disease

שזוהי מחצית מכמות האנשים החולים במחלה

in one year in the United States.

במשך שנה אחת בארה"ב.

So if you go to 23andMe,

אז אם אתה מבקרים ב-23andMe,

or if you go to councilofdads.com, you can click on a link.

או אם אתם מבקרים ב-councilofdads.com, אפשר ללחוץ על קישור.

And we encourage anybody to join this effort.

ואנחנו מפצירים בכולם להצטרף למאמץ זה.

But I'll just close what I've been talking about

אבל אני רק אסגור את נושא השיחה שלי

by leaving you with this message:

עם המסר הבא:

May you find an excuse to reach out to some long-lost pal,

אני מאחל לכם שתמצאו תירוץ ליצור קשר עם חבר ישן,

or to that college roommate,

או עם השותף שלכם מהמעונות,

or to some person you may have turned away from.

או עם מישהו שאולי הפניתם אליו את הגב.

May you find a mud puddle to jump in someplace,

שתמצאו שלולית בוץ לקפוץ בה באיזשהו מקום,

or find a way to get over, around, or through any wall

או שתמצאו דרך לעבור מעל, מסביב, או דרך חומה כלשהי

that stands between you and one of your dreams.

העומדת ביניכם לבין אחד החלומות שלכם.

And every now and then,

ומידי פעם,

find a friend, find a turtle,

מיצאו חבר, מיצאו צב,

and take a long, slow walk.

וצאו לטיול ארוך, ואיטי.

Thank you very much.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)