Michael Archer: How we'll resurrect the gastric brooding frog, the Tasmanian tiger

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

I do want to test this question we're all interested in:

ברצוני לבחון את השאלה שמעניינת את כולנו:

Does extinction have to be forever?

האם הכחדה חייבת להיות לנצח?

I'm focused on two projects I want to tell you about.

אני מתמקד על שני פרויקטים שאני רוצה לספר לכם עליהם.

One is the Thylacine Project.

אחד הוא פרויקט הזאב הטסמני.

The other one is the Lazarus Project,

והשני הוא פרויקט לזרוס,

and that's focused on the gastric-brooding frog.

שמתמקד בצפרדע שדוגרת בקיבתה.

And it would be a fair question to ask,

ותהיה זו שאלה הוגנת לשאול, טוב,

why have we focused on these two animals?

מדוע אנו התמקדנו בשני בעלי החיים האלה?

Well, point number one, each of them represents a unique family of its own.

ובכן, נקודה מספר אחד, כל אחד מהם

מייצג משפחה ייחודית משלו.

We've lost a whole family.

איבדנו משפחה שלמה.

That's a big chunk of the global genome gone.

זהו נתח גדול של הגנום הגלובלי שנעלם.

I'd like it back.

הייתי רוצה אותו בחזרה.

The second reason is that we killed these things.

הסיבה השנייה היא שאנחנו הרגנו את הדברים האלה.

In the case of the thylacine, regrettably, we shot every one that we saw.

במקרה של זאב טסמני, למרבה הצער,

ירינו בכל אחד שראינו. טבחנו בהם.

We slaughtered them.

In the case of the gastric-brooding frog, we may have "fungicided" it to death.

במקרה של הצפרדע הדוגרת בקיבה,

ייתכן שקטלנו אותה בעזרת פונגיצידים .

There's a dreadful fungus that's moving through the world

יש פטריה נוראה שנעה

ברחבי העולם שנקראת קיטריד פונגוס,

that's called the chytrid fungus,

והיא נטפלת לצפרדעים ברחבי העולם.

and it's nailing frogs all over the world.

We think that's probably what got this frog,

אנחנו חושבים שזה כנראה מה שיש לצפרדע זו,

and humans are spreading this fungus.

ובני האדם מפיצים פטרייה זו

And this introduces a very important ethical point,

וזה מעלה נקודת אתית מאוד חשובה,

and I think you will have heard this many times

ואני חושב ששמעתם זאת פעמים רבות

when this topic comes up.

כאשר נושא זה עולה.

What I think is important

מה שלדעתי חשוב הוא,

is that, if it's clear that we exterminated these species,

אם ברור לנו שהשמדנו את המינים הללו,

then I think we not only have a moral obligation

אז אני חושב שיש לנו לא רק חובה מוסרית

to see what we can do about it,

לראות מה אנחנו יכולים לעשות בקשר זה, אבל אני חושב שיש לנו

but I think we've got a moral imperative to try to do something, if we can.

ציווי מוסרי לנסות לעשות משהו, אם אנחנו יכולים.

OK. Let me talk to you about the Lazarus Project.

טוב, אספר לכם על פרוייקט לזארוס

It's a frog. And you think, frog.

זוהי צפרדע. ואתם חושבים, צפרדע.

Yeah, but this was not just any frog.

כן, אבל זו לא היתה סתם צפרדע.

Unlike a normal frog, which lays its eggs in the water

שלא כמו צפרדע רגילה, שמטילה את ביציה במים

and goes away and wishes its froglets well,

ונעלמת, ומאחלת לצפרדעוניה כל טוב,

this frog swallowed its fertilized eggs,

צפרדע זו בלעה את הביצים המופרות שלה,

בלעה אותם לתוך הקיבה במקום שבו צריך היה להיות המזון שלה,

swallowed them into the stomach, where it should be having food,

didn't digest the eggs, and turned its stomach into a uterus.

היא לא עיכלה את הביצים,

והפכה את קיבתה לרחם.

In the stomach, the eggs went on to develop into tadpoles,

בקיבה, הביצים התפתחו לראשנים,

and in the stomach, the tadpoles went on to develop into frogs,

ובקיבה, הראשנים המשיכו להתפתח לצפרדעים,

and they grew in the stomach

והם גדלו בקיבה עד שלבסוף

until eventually the poor old frog was at risk of bursting apart.

הצפרדע הזקנה והמסכנה היתה בסכנת התפוצצות.

It has a little cough and a hiccup, and out comes sprays of little frogs.

יש לה שיעול קטן ושיהוק, והחוצה ניתזים

תרסיסים של צפרדעים קטנות.

Now, when biologists saw this, they were agog.

עכשיו, כאשר ההביולוגים ראו את זה, הם התרגשו.

They thought, this is incredible.

הם חשבו, זה לא ייאמן.

No animal, let alone a frog, has been known to do this,

אף בעל חיים, שלא לדבר על צפרדע, היה מוכר כמי שעושה זאת,

to change one organ in the body into another.

משנה איבר אחד בגוף לאחר.

And you can imagine the medical world went nuts over this as well.

ואתם יכולים לדמיין שעולם הרפואה גם כן יצא מדעתו בשל כך.

If we could understand

אם היינו יכולים להבין איך הצפרדע מצליחה

how that frog is managing the way its tummy works,

בדרך שבה הקיבה שלה עובדת, האם יש מידע

is there information here that we need to understand

כאן שאנחנו צריכים להבין או שנוכל להשתמש בו

or could usefully use to help ourselves?

כדי לעזור לעצמנו?

Now, I'm not suggesting we want to raise our babies in our stomach,

עכשיו, אני לא מציע שאנחנו רוצים לגדל את התינוקות שלנו בקיבה שלנו,

but I am suggesting it's possible

אבל אני מציע שאפשר שאולי נרצה

we might want to manage gastric secretion in the gut.

לנהל הפרשה קיבתית בקרביים.

And just as everybody got excited about it, bang!

ובעוד כולם מתרגשים מזה. באנג!

It was extinct.

היא נכחדה.

טלפנתי לידידי, פרופסור מייק טיילר

I called up my friend,

Professor Mike Tyler in the University of Adelaide.

באוניברסיטת אדלייד.

הוא היה האדם האחרון שהיתה לו צפרדע זו,

He was the last person who had this frog, a colony of these things, in his lab.

מושבה של הדברים האלה, במעבדה שלו.

And I said, "Mike, by any chance --" This was 30 or 40 years ago.

ואמרתי, "מייק, במקרה-"

זה היה לפני 30 או 40 שנה —

"By any chance had you kept any frozen tissue of this frog?"

"האם במקרה שמרת רקמות קפואות של הצפרדע הזו?"

And he thought about it,

והוא חשב על זה, והלך למקפיא שלו,

and he went to his deep freezer, minus 20 degrees centigrade,

מינוס 20 מעלות צלזיוס

and he poured through everything in the freezer,

ושפך את כל תכולת המקפיא,

והיתה שם בתחתית צנצנת

and there in the bottom was a jar and it contained tissues of these frogs.

שהכילה רקמות של צפרדעים אלו.

This was very exciting,

זה היה מאוד מרגש, אבל לא הייתה סיבה

but there was no reason why we should expect that this would work,

לצפות שזה יעבוד,

because this tissue had not had any antifreeze put in it,

מכיוון שברקמה זו לא היה כל נוגד קיפאון,

cryoprotectants, to look after it when it was frozen.

קריו-פרוטקטנטים, כדי להשגיח עליה כשהיתה קפואה.

And normally, when water freezes, as you know, it expands,

בדרך כלל, כאשר המים קופאים, כפי שאתם יודעים,הם מתפשטים,

and the same thing happens in a cell.

ואותו דבר קורה בתא.

If you freeze tissues, the water expands, damages or bursts the cell walls.

אם מקפיאים רקמות, המים מתפשטים,

מזיקים לדפנות התא או מנפצים אותם.

ובכן, בדקנו את הרקמה מתחת למיקרוסקופ.

Well, we looked at the tissue under the microscope.

It actually didn't look bad. The cell walls looked intact.

זה ממש נראה לא רע. דפנות התא נראו ללא פגע.

אז חשבנו, בואו נתחיל..

So we thought, let's give it a go.

מה שעשינו זה משהו שנקרא

What we did is something called somatic cell nuclear transplantation.

השתלת תאים סומטיים גרעיניים.

We took the eggs of a related species, a living frog,

לקחנו ביצים של מינים קרובים, צפרדע חיה,

and we inactivated the nucleus of the egg.

והשבתנו את הגרעין של הביצה.

We used ultraviolet radiation to do that.

השתמשנו בקרינה אולטרה סגולה לעשות את זה.

And then we took the dead nucleus from the dead tissue of the extinct frog

ולאחר מכן לקחנו את הגרעין המת מן הרקמה המתה

של צפרדע נכחדת והכנסנו גרעינים אלה לאותה ביצה.

and we inserted those nuclei into that egg.

Now, by rights, this is kind of like a cloning project,

כעת למען האמת, זהו משהו שדומה לפרויקט שיבוט,

כמו זה שהפיק את דולי, אך למעשה זה מאוד שונה,

like what produced Dolly,

but it's actually very different,

because Dolly was live sheep into live sheep cells.

כי בדולי זה היה מכבשים חיות לתאים של כבשים חיות.

That was a miracle, but it was workable.

זה היה נס, אבל זה עבד.

מה שאנחנו מנסים לעשות הוא לקחת גרעין מת ממין נכחד

What we're trying to do is take a dead nucleus from an extinct species

and put it into a completely different species and expect that to work.

ולהכניס אותו למין אחר לגמרי, ולצפות, שזה יעבוד.

Well, we had no real reason to expect it would,

טוב, לא היתה לנו כל סיבה אמיתית לצפות שזה יקרה.

and we tried hundreds and hundreds of these.

וניסינו מאות על מאות מאלה.

And just last February, the last time we did these trials,

ורק בפברואר האחרון, בפעם האחרונה שעשינו ניסויים אלה,

I saw a miracle starting to happen.

ראיתי נס מתחיל לקרות.

מה שמצאנו היה, שרוב הביצים האלה לא עבדו,

What we found was most of these eggs didn't work,

but then suddenly, one of them began to divide.

אבל אז פתאום אחת מהן החלה להתחלק.

That was so exciting.

זה היה כל כך מרגש. ולאחר מכן הביצה התחלקה שוב.

And then the egg divided again. And then again.

ואז שוב . ועד מהרה היו לנו

And pretty soon, we had early-stage embryos

עוברים בשלב ראשוני עם מאות תאים שמרכיבים אותם.

with hundreds of cells forming those.

We even DNA-tested some of these cells,

אנחנו אפילו בדקנו DNA בכמה מתאים אלה,

וה-DNA של הצפרדע שנכחדה בתאים אלה.

and the DNA of the extinct frog is in those cells.

So we're very excited. This is not a tadpole. It's not a frog.

אז אנחנו מאד נרגשים. זה אינו ראשן.

זו לא צפרדע. אבל זו כברת דרך ארוכה לאורך המסע

But it's a long way along the journey

to producing, or bringing back, an extinct species.

כדי לייצר, או להשיב, זנים נכחדים.

And this is news.

ואלה חדשות. אנחנו לא הודענו על כך בפומבי לפני כן.

We haven't announced this publicly before.

אנחנו נרגשים. עלינו להגיע אל מעבר לנקודה הזאת.

We're excited.

We've got to get past this point.

We now want this ball of cells to start to gastrulate,

אנחנו עכשיו רוצים שכדור תאים זה יתחיל לעבור גסטרולציה,

to turn in so that it will produce the other tissues.

שתעשה תפנית שהוא ייצר את הרקמות האחרות.

It'll go on and produce a tadpole and then a frog.

הוא ימשיך וייצר ראשן ולאחר מכן צפרדע.

Watch this space.

הביטו במקום זה. לדעתי אנחנו עומדים לקבל צפרדע זו

I think we're going to have this frog hopping

מקפצת ושמחה לחזור שוב לעולם .

glad to be back in the world again.

תודה. (מחיאות כפיים)

(Applause)

Thank you.

(Applause)

We haven't done it yet, but keep the applause ready.

אנחנו לא עשינו את זה עדיין, אבל שימרו על מחיאות הכפיים מוכנות.

הפרויקט השני שאני רוצה לדבר איתכם עליו הוא פרוייקט הזאב הטסמני.

The second project I want to talk to you about is the Thylacine Project.

The thylacine looks a bit, to most people, like a dog,

הזאב הטסמני נראה קצת, לרוב האנשים, כמו כלב,

or maybe like a tiger, because it has stripes.

או אולי כמו נמר, בגלל שיש לו פסים.

אבל זה לא קשור לכל אלה.

But it's not related to any of those. It's a marsupial.

הוא חיית כיס. היא גידלה את הגור שלה בכיס,

It raised its young in a pouch, like a koala or a kangaroo would do,

כמו שקואלה או קנגרו היו עושים,

ויש לה היסטוריה ארוכה, היסטוריה מרתקת,

and it has a long history, a long, fascinating history,

that goes back 25 million years.

שהולכת אחורה 25 מיליון שנים.

אבל היא גם היסטוריה טראגית.

But it's also a tragic history.

The first one that we see occurs in the ancient rain forests of Australia

הראשון שאנו רואים הוא ביערות הגשם העתיקים

של אוסטרליה לפני כ 25 מיליון שנה,

about 25 million years ago,

ונשיונל ג'יאוגרפיק עוזר לנו

and the National Geographic Society

is helping us to explore these fossil deposits.

לחקור את מרבצי המאובנים האלו. זהו ריברסליי.

This is Riversleigh.

In those fossil rocks are some amazing animals.

בסלעי מאובנים אלו יש כמה חיות מדהימות.

We found marsupial lions.

מצאנו אריות כיס.

We found carnivorous kangaroos.

מצאנו קנגורו טורפים.

It's not what you usually think about as a kangaroo,

זה לא מה שאתם חושבים בדרך כלל כקנגורו,

אבל אלה קנגורו אוכלי בשר.

but these are meat-eating kangaroos.

מצאנו את הציפור הגדולה ביותר בעולם,

We found the biggest bird in the world,

bigger than that thing that was in Madagascar,

גדולה יותר מזו שהיתה במדגסקר,

and it too was a flesh eater.

והיא גם היתה אוכלת-בשר. זה היה ברווז ענק, מוזר.

It was a giant, weird duck.

And crocodiles were not behaving at that time either.

ותנינים שלא התנהגו יפה באותו זמן גם כן.

You think of crocodiles as doing their ugly thing,

אתם חושבים על תנינים כעל מי שעושה את הדבר המכוער שלהם,

sitting in a pool of water.

בישיבה בבריכת מים.

These crocodiles were actually out on the land

התנינים הללו היו למעשה על הקרקע בחוץ

and they were even climbing trees and jumping on prey on the ground.

והם אפילו טיפסו על עצים, וזינקו על טרף

על הקרקע.

We had, in Australia, drop crocs. They really do exist.

היו לנו, באוסטרליה, קרוקודילים- נופלים. הם באמת קיימים.

(Laughter)

But what they were dropping on was not only other weird animals

אבל הם היו נופלים לא רק

על חיות מוזרות אחרות אבל גם על זאבים טסמנים

but also thylacines.

There were five different kinds of thylacines in those ancient forests,

היו חמישה סוגים שונים של זאבים טסמנים ביערות עתיקים אלה,

והם נעו בין גדולים לבעלי מידה בינונית

and they ranged from great big ones to middle-sized ones

to one that was about the size of a chihuahua.

עד לאחד שהיה בערך בגודל של צ'יוואווה.

Paris Hilton would have been able

פריס הילטון היתה מסוגלת לשאת

את אחד היצורים האלה בתיק קטן,

to carry one of these things around in a little handbag,

until a drop croc landed on her.

עד שקרוקודיל-נופל נחת עליה.

At any rate, it was a fascinating place,

בכל מקרה, זה היה מקום מרתק,

but unfortunately, Australia didn't stay this way.

אבל למרבה הצער, אוסטרליה לא נשארה כך.

Climate change has affected the world for a long period of time,

שינוי האקלים השפיע על העולם במשך תקופה ארוכה של זמן,

and gradually, the forests disappeared, the country began to dry out,

ובהדרגה, היערות נעלמו,

הארץ החלה להתייבש,

and the number of kinds of thylacines began to decline,

ומספר הסוגים של הזאב הטסמני החל לרדת,

until by five million years ago,

עד אשר לפני 5 מיליון שנים, נשאר רק אחד.

only one left.

By 10,000 years ago, they had disappeared from New Guinea,

לפני 10,000 שנה בקירוב, הם נעלמו

מגינאה החדשה, ולמרבה הצער

and unfortunately, by 4,000 years ago, somebodies, we don't know who this was,

לפני 4000 שנה, מי שהם,

אנחנו לא יודעים מי אלה היה, הכניסו דינגו

introduced dingoes -- this is a very archaic kind of a dog --

שזהו סוג מאוד ארכאי של כלב — לתוך אוסטרליה.

into Australia.

כפי שאתם יכוילם לראות, דינגוס דומים מאוד

And as you can see,

dingoes are very similar in their body form to thylacines.

בצורת הגוף שלהם לזאב טסמני.

That similarity meant they probably competed.

משמעות הדמיון הזה היתה שכנראה הם התחרו זה בזה.

They were eating the same kinds of foods.

הם היו אוכלים את אותם סוגי מזונות.

זה אפשרי גם שהאבוריג'נים החזיקו

It's even possible that aborigines were keeping some of these dingoes as pets,

דינגוס אחדים כאלה כחיות מחמד, ולכן

and therefore they may have had an advantage in the battle for survival.

אולי היה להם יתרון במאבק להישרדות.

All we know is, soon after the dingoes were brought in,

כל מה שאנחנו יודעים הוא, שמיד לאחר שהדינגו הובאו,

thylacines were extinct in the Australian mainland,

הזאב הטסמני נכחד ביבשת האוסטרלית,

and after that they only survived in Tasmania.

ואחרי זה הם רק שרדו בטסמניה.

Then, unfortunately,

ואז, למרבה הצער, החלק העצוב הבא של סיפור הזאב הטסמני

the next sad part of the thylacine story is that Europeans arrived in 1788,

הוא שהאירופים הגיעו בשנת 1788, והם הביאו

and they brought with them the things they valued,

איתם את הדברים שהם הוקירו, שכללו כבשים.

and that included sheep.

הם העיפו מבט אחד על זאב טסמני בטסמניה,

They took one look at the thylacine in Tasmania,

and they thought, hang on, this is not going to work.

וחשבו, חכו רגע, זה לא הולך לעבוד.

That guy is going to eat all our sheep.

הברנש הזה הולך לטרוף את כל הכבשים שלנו.

That was not what happened, actually.

זה לא מה שקרה, למעשה.

כלבים פראיים טרפו כבשים אחדות, אבל הזאב הטסמני קיבל שם רע

Wild dogs did eat a few of the sheep, but the thylacine got a bad rap.

But immediately, the government said, that's it, let's get rid of them,

אבל מיד, הממשלה אמרה, זהו זה,

בואו וניפטר מהם, והם שילמו לאנשים

and they paid people to slaughter every one that they saw.

לטבוח כל אחד שהם ראו.

By the early 1930s,

בתחילת 1930, 3,000 עד 4,000 זאבים טסמניים

3,000 to 4,000 thylacines had been murdered.

נקטלו. זה היה אסון,

It was a disaster, and they were about to hit the wall.

הם הגיעו למבוי סתום.

הביטו באחדות מסצינות הסרט.

Have a look at this bit of film footage.

It makes me very sad because, while it's a fascinating animal,

זה מעציב אותי מאוד, כי, בעוד שזו חייה מרתקת,

and it's amazing to think that we had the technology to film it

וזה מדהים לחשוב שהיתה לנו הטכנולוגיה לצלם אותו

before it actually plunged off that cliff of extinction,

לפני שהוא למעשה נזרק מעל צוק הכחדה זה ,

we didn't, unfortunately, at this same time,

לא היתה לנו, למרבה הצער, באותו זמן,

have a molecule of concern about the welfare for this species.

מולקולה של דאגה לגבי רווחתו של מין זה.

These are photos of the last surviving thylacine, Benjamin,

תמונות אלו של הזאב הטסמני האחרון שנותר, בנג'מין

who was in the Beaumaris Zoo in Hobart.

שהיה בגן החיות בומריס בהובארט.

To add insult to injury,

כדי להוסיף חטא על פשע, כשמחקו כמעט לחלוטין את המין הזה

having swept this species nearly off the table,

את המין הזה, בעל חיים זה, כשמת מהזנחה,

this animal, when it died of neglect --

The keepers didn't let it into the hutch on a cold night in Hobart.

השומרים לא הכניסו אותו לכלוב

בלילה קר בהובארט. הוא מת מחשיפה לקור,

It died of exposure, and in the morning, when they found the body of Benjamin,

ובבוקר, כאשר הם מצאו את גוויתו של בנימין,

they still cared so little for this animal that they threw the body in the dump.

עדיין לא היה איכפת להם מחיה זו

שהם זרקו את הגוויה לזבל.

Does it have to stay this way?

האם זה צריך להישאר ככה?

In 1990, I was in the Australian Museum.

בשנת 1990, הייתי במוזיאון אוסטרלי.

I was fascinated by thylacines.

הייתי מוקסם מהזאב הטסמני, תמיד הייתי אובססיבי לגבי בעלי חיים אלה.

I've always been obsessed with these animals.

ואני חקרתי גולגלות, בנסיון להבין

And I was studying skulls,

trying to figure out their relationships to other sorts of animals,

את היחסים שלהם עם סוגים אחרים של בעלי חיים,

and I saw this jar,

וראיתי את הצנצנת הזו, וכאן, בצנצנת,

and here, in the jar, was a little girl thylacine pup,

היתה גורת זאב טסמני קטנה, אולי בת שישה חודשים.

perhaps six months old.

The guy who had found it and killed the mother

הבחור שמצא אותה הרג את האמא

כבש את הגורה, והם כבשו אותה באלכוהול.

had pickled the pup, and they pickled it in alcohol.

I'm a paleontologist, but I still knew alcohol was a DNA preservative.

אני פליאונטולוג, אבל עדיין ידעתי שאלכוהול משמר DNA.

But this was 1990, and I asked my geneticist friends,

אבל זה היה ב-1990 ושאלתי חברים שלי גנטיקאים,

couldn't we think about going into this pup

אם לא נוכל לחשוב על חדירה לתוך גורה זו

and extracting DNA, if it's there,

ולחלץ DNA, אם הוא נמצא שם,

and then somewhere down the line in the future,

ולאחר מכן מתי שהוא בעתיד,

נשתמש ב- DNA זה כדי להחזיר את זאב טסמני?

we'll use this DNA to bring the thylacine back?

הגנטיקאים צחקו. אבל זה היה שש שנים לפני דולי.

The geneticists laughed. But this was six years before Dolly.

Cloning was science fiction.

שיבוט היה מדע בדיוני. זה לא קרה.

It had not happened.

But then suddenly cloning did happen.

אבל אז פתאום שיבוט אכן קרה.

And I thought, when I became director of the Australian Museum,

וחשבתי, כשהפכתי להיות מנהל

המוזיאון האוסטרלי, אני הולך להריץ את זה.

I'm going to give this a go.

I put a team together.

הקמתי צוות.

We went into that pup to see what was in it,

נכנסנו אל תוך גורה זו כדי לראות מה היה שם,

and we did find thylacine DNA.

ואכן מצאנו את ה-DNA של זאב טסמני. זה היה רגע של הארה.

It was a eureka moment. We were very excited.

היינו נרגשים מאוד.

Unfortunately, we also found a lot of human DNA.

למרבה הצער, גם מצאנו הרבה DNA אנושי.

Every old curator who'd been in that museum

כל אוצר עבר שהיה במוזיאון זה

had seen this wonderful specimen,

שראה דגימה נפלאה זו,

הכניס את ידו לצנצנת, שלף אותה, וחשב,

put their hand in the jar, pulled it out and thought,

"Wow, look at that," plop, dropped it back in the jar,

"וואו, תראו את זה," פלופ,הפיל זאת חזרה לצנצנת,

כשהוא מזהם את הדגימה.

contaminating this specimen.

And that was a worry.

וזה היה מדאיג. אם המטרה כאן הייתה להוציא את ה-DNA

If the goal here was to get the DNA out

and use the DNA down the track to try to bring a thylacine back,

ולהשתמש ב-DNA כדי לנסות ולהשיב זאב טסמני בחזרה,

מה שלא רצינו שיקרה כאשר המידע

what we didn't want happening

when the information was shoved into the machine

הוכנס לתוך המכונה והגלגל הסתובב

and the wheel turned around and the lights flashed,

והאורות הבזיקו, היה שיצוץ החוצה אוצר זקן מצומק ונורא

was to have a wizened old horrible curator pop out the other end of the machine.

יצוץ החוצה מהקצה השני של המכונה. (צחוק)

It would've kept the curator very happy, but it wasn't going to keep us happy.

זה היה מאד משמח את האוצר,

אבל לא אותנו.

אז חזרנו לדגימות אלה והתחלנו לחפור סביב,

So we went back to these specimens and we started digging around,

and particularly, we looked into the teeth of skulls,

ובמיוחד הסתכלנו לתוך השיניים בגולגלות,

hard parts where humans had not been able to get their fingers,

חלקים קשים שלתוכם בני אדם לא היה מסוגלים לתחוב את האצבעות שלהם,

and we found much better quality DNA.

ואנו מצאנו DNA באיכות הרבה יותר טובה .

מצאנו גרעיניים של מיטוכונדריה. זה נמצא שם.

We found nuclear mitochondrial genes.

It's there. So we got it.

אז הישגנו זאת.

OK. What could we do with this stuff?

אוקי. מה יכולנו לעשות עם החומר הזה?

Well, George Church, in his book, "Regenesis,"

טוב, ג'ורג צ'רץ' בספרו, "רג'נסיס"

has mentioned many of the techniques that are rapidly advancing

הזכיר רבות מהטכניקות שמתפתחות במהירות

to work with fragmented DNA.

כדי לעבוד עם DNA מפוצל.

We would hope that we'll be able to get that DNA back into a viable form,

אנו מקווים כי נוכל פשוט להחזיר DNA זה

לתוך צורה מעשית, ולאחר מכן, במידה רבה כמו שעשינו עם פרויקט לזרוס,

and then, much like we've done with the Lazarus Project,

get that stuff into an egg of a host species.

להחדיר זאת לתוך ביצה של זן פונדקאי.

It has to be a different species. What could it be?

זה צריך להיות מין שונה.

מה זה יכול להיות? למה זה לא יכול להיות שד טסמני?

Why couldn't it be a Tasmanian devil?

They're related, distantly, to thylacines.

הם קרובים רחוקים של זאב טסמני..

And then the Tasmanian devil is going to pop a thylacine out the south end.

ואז מהשד הטסמני יצוץ החוצה

זאב טסמני מהקצה הדרומי.

Critics of this project say, hang on.

המבקרים של זה אומרים שחכו רגע,

Thylacine, Tasmanian devil? That's going to hurt.

זאב טסמני, שד טסמני? זה יכאב.

No, it's not. These are marsupials.

לא, זה לא. אלו הן חיות-כיס.

They give birth to babies that are the size of a jelly bean.

הם יולדים תינוקות בגודל של ג'לי-בין.

שד טסמני זה אפילו לא יידע שהוא הוליד.

That Tasmanian devil's not even going to know it gave birth.

It is, shortly, going to think

הוא, בקיצור, הולך לחשוב שיש לו את

it's got the ugliest Tasmanian devil baby in the world,

השד הטסמני התינוק המכוער ביותר בעולם,

אז אולי נדרשת מעט עזרה כדי לשמור שזה יקרה.

so maybe it'll need some help to keep it going.

Andrew Pask and his colleagues have demonstrated

אנדרו פאסק ועמיתיו הראו

this might not be a waste of time.

שייתכן שזה לא יהיה בזבוז של זמן.

And it's sort of in the future, we haven't got there yet,

וזה מעין של משהו בעתיד, לא הגענו לשם עדיין,

אבל זה מסוג הדברים שאנחנו רוצים לחשוב עליהם.

but it's the kind of thing we want to think about.

הם לקחו מעט ד.נ.א. מזאב טסמני כבוש זה

They took some of this same pickled thylacine DNA

and they spliced it into a mouse genome,

ושילבו זאת לתוך גנום של עכבר,

but they put a tag on it

אבל הם שמו תגית על זה כך שכל מה

so that anything that this thylacine DNA produced

שה-DNA של זאב טסמני זה יצר

ייראה כחול-ירוק אצל העכבר התינוק.

would appear blue-green in the mouse baby.

In other words, if thylacine tissues were being produced by the thylacine DNA,

במילים אחרות, אם נוצרו רקמות זאב טסמני

על ידי ד.נ.א. של זאב טסמני, ניתן יהיה לזהות את זה.

it would be able to be recognized.

כאשר התינוק הגיח, הוא היה מלא ברקמות עם כחול-ירוק.

When the baby popped up, it was filled with blue-green tissues.

וזה אומר לנו שאם אנו יכולים להחזיר גנום זה,

And that tells us if we can get that genome back together,

get it into a live cell,

להכניסו לתוך תא חי, זה הולך לייצר דברים של זאב טסמני.

it's going to produce thylacine stuff.

Is this a risk?

האם זה סיכון?

You've taken the bits of one animal

לקחת פיסות מחיה אחת

and you've mixed them into the cell of a different kind of an animal.

וערבבת אותם לתוך תא של בעל חיים.מסוג אחר.

אנחנו הולכים לקבל פרנקנשטיין?

Are we going to get a Frankenstein? Some kind of weird hybrid chimera?

אתה יודע, סוג של כימרה היברידית ?

And the answer is no.

התשובה היא לא.

If the only nuclear DNA that goes into this hybrid cell is thylacine DNA,

אם רק ה-DNA הגרעיני נכנס לתא היברידי זה

הוא ה-DNA של זאב טסמני, זה הדבר היחיד שיכול לצוץ החוצה

that's the only thing that can pop out the other end of the devil.

מהקצה השני של השד.

OK, if we can do this, could we put it back?

אוקי, אם אנו יכולים לעשות זאת, האם נוכל להשיב אותו בחזרה?

This is a key question for everybody.

זוהי שאלת מפתח עבור כולם.

Does it have to stay in a laboratory, or could we put it back where it belongs?

האם זה צריך להישאר במעבדה,

או שאנו יכולים להחזיר אותו למקום שאליו הוא שייך?

Could we put it back in the throne of the king of beasts in Tasmania,

האם נוכל להחזיר אותו לכס המלכות של מלך החיות

בטסמניה לשם הוא שייך, לשקם את המערכת האקולוגית?

restore that ecosystem?

Or has Tasmania changed so much that that's no longer possible?

או שטסמניה השתנתה כל כך

שזה כבר אינו אפשרי?

הייתי בטסמניה. הייתי באזורים רבים

I've been to Tasmania.

I've been to many of the areas where the thylacines were common.

שהזאבים הטסמניים היו נפוצים בהם.

I've even spoken to people, like Peter Carter here,

דיברתי אפילו עם אנשים, כמו פיטר קרטר כאן,

who when I spoke to him, was 90 years old,

שכשדיברתי אתו הוא היה בן 90,

אך בשנת 1926, האיש הזה, אביו ואחיו

but in 1926, this man and his father and his brother

caught thylacines.

תפסו זאבים טסמניים הם לכדו אותם.

They trapped them.

And when I spoke to this man, I was looking in his eyes and thinking,

וזה רק, כאשר דיברתי עם האיש הזה,

הסתכלתי בעיניו וחשבתי,

"Behind those eyes is a brain that has memories of what thylacines feel like,

מאחורי העיניים האלו יש מוח

יש זיכרונות של מהו זאב טסמני,

what they smelled like, what they sounded like."

מה היה הריח שלו, כיצד הוא נשמע.

He led them around on a rope.

הוא הוביל אותם סביב בחבל.

He has personal experiences

יש לו חוויות אישיות

that I would give my left leg to have in my head.

שהייתי נותן בעבורם את רגלי השמאלית.

כולנו היינו רוצים שדבר מסוג זה יוכל לקרות.

We'd all love to have this sort of thing happen.

Anyway, I asked Peter, by any chance,

בכל אופן, ביקשתי מפיטר, בכל מקרה,

could he take us back to where he caught those thylacines.

אם הוא יכול לקחת אותנו חזרה למקום בו הוא תפס זאבים טסמנים אלה.

עניין אותי אם הסביבה השתנתה.

My interest was in whether the environment had changed.

הוא התאמץ לחשוב. כלומר, זה היה כמעט 80 שנה לפני כן

He thought hard. It was nearly 80 years before this that he'd been at this hut.

שהוא היה בביקתה זו.

At any rate, he led us down this bush track,

בכל מקרה, הוא הוביל אותנו למטה במסלול מיוער זה,

ושם, בדיוק במקום שהוא זכר היתה הביקתה,

and there, right where he remembered,

was the hut,

and tears came into his eyes.

ועיניו נמלאו דמעות.

He looked at the hut. We went inside.

הוא הביט בביקתה. נכנסנו פנימה.

There were the wooden boards on the sides of the hut

היו לוחות העץ בצידי הבקתה

שם הוא ואביו ואחיו ישנו בלילה.

where he and his father and his brother had slept at night.

And he told me, as it all was flooding back in memories.

והוא אמר לי, כשכל זה היה מוצף בזיכרונות.

הוא אמר, "אני זוכר זאבים טסמניים הולכים סביב הבקתה

He said, "I remember the thylacines going around the hut

תוהים מה היה בפנים", והוא אמר

wondering what was inside,"

and he said they made sounds like "Yip! Yip! Yip!"

הם השמיעו קולות כמו "ייפ! ייפ! ייפ!"

כל אלה הם קטעים מהחיים שלו, וממה שהוא זוכר.

All of these are parts of his life and what he remembers.

ושאלת המפתח בשבילי היתה לשאול את פיטר,

And the key question for me was to ask Peter, has it changed?

And he said no.

האם זה השתנה? והוא אמר לא.

יערות האשור הדרומי הקיפו את הביקתה שלו

The southern beech forests surrounded his hut

בדיוק כמו שזה היה כאשר הוא היה שם בשנת 1926.

just like it was when he was there in 1926.

The grasslands were sweeping away.

הערבות נגרפו משם.

That's classic thylacine habitat.

זהו בית גידול קלאסי של זאב טסמני .

And the animals in those areas were the same that were there

ובעלי החיים באזורים אלה היו אותם בעלי חיים

שהיו שם כאשר הזאב הטסמני היה בסביבה.

when the thylacine was around.

אז האם נוכל להשיב אותו בחזרה? כן.

So could we put it back? Yes.

Is that all we would do? And this is an interesting question.

האם זה כל מה שאנחנו נעשה? וזו שאלה מעניינת.

לעיתים ייתכן שתוכל להשיב אותו חזרה,

Sometimes you might be able to put it back,

but is that the safest way to make sure it never goes extinct again?

אבל האם זו הדרך הבטוחה ביותר כדי לוודא

שהוא אף פעם לא יכחד שוב, ואני לא חושב כך.

And I don't think so.

I think gradually, as we see species all around the world,

אני חושב בהדרגה, כפי שאנו רואים מינים בכל רחבי העולם,

it's kind of a mantra that wildlife is increasingly not safe in the wild.

זהו סוג של מנטרה שחיות הבר יותר ויותר

אינן בטוחות בטבע.

We'd love to think it is, but we know it isn't.

נשמח לחשוב כך, אבל אנחנו יודעים שזה לא.

We need other parallel strategies coming online.

אנחנו צריכים אסטרטגיות מקבילות אחרות שיגיעו.

And this one interests me.

וזו אחת שמעניינת אותי.

Some of the thylacines that were being turned in to zoos,

לחלק מהזאבים הטסמניים שנמסרו לגני חיות,

sanctuaries, even at the museums,

מקלטים, אפילו למוזיאונים,

had collar marks on the neck.

היו סימני קולר על הצוואר.

They were being kept as pets,

הם היו מוחזקים כחיות מחמד,

and we know a lot of bush tales and memories

ואנחנו מכירים הרבה סיפורי יער וזכרונות

of people who had them as pets,

על אנשים שהחזיקו בהם כחיות מחמד,

והם אומרים שהם היו נפלאים, ידידותיים.

and they say they were wonderful, friendly.

This particular one

אחד מסוים זה יצא מהיער

came in out of the forest to lick this boy

ללקק את הילד הזה, ולהתכרבל

and curled up around the fireplace to go to sleep.

סביב האח כדי ללכת לישון. חית פרא.

A wild animal.

And I'd like to ask the question. We need to think about this.

והייתי רוצה לשאול את השאלה, כל מה-

שאנחנו צריכים לחשוב על זה.

If it had not been illegal to keep these thylacines as pets then,

אם זה לא היה בלתי חוקי להחזיק בזאבים טסמניים אלה כחיות מחמד

אזי, האם הזאב הטסמני היה חיה נכחדת עכשיו?

would the thylacine be extinct now?

And I'm positive it wouldn't.

ואני בטוח שלא.

We need to think about this in today's world.

אנחנו צריכים לחשוב על זה בעולם של היום.

Could it be that getting animals close to us so that we value them,

האם יכול להיות שבהחזקת בעלי חיים קרוב אלינו

כשאנו מוקירים אותם, אולי הם לא היו נכחדים?

maybe they won't go extinct?

And this is such a critical issue for us

זהו נושא כל כך קריטי עבורנו,

because if we don't do that,

כי אם אנחנו לא עושים את זה, אנחנו הולכים לצפות

we're going to watch more of these animals plunge off the precipice.

ביותר בעלי חיים אלה נופלים לתהום.

As far as I'm concerned,

מבחינתי, זו הסיבה

this is why we're trying to do these kinds of de-extinction projects.

שאנחנו מנסים לעשות סוגים אלה של פרויקטים למניעת הכחדה.

We are trying to restore that balance of nature

אנחנו מנסים לשחזר את האיזון של הטבע

that we have upset.

ששיבשנו.

Thank you.

תודה.

(מחיאות כפיים)

(Applause)