Geoff Mulgan: Post-crash, investing in a better world

מתרגם: Yasaf Volinsky מבקר: Sigal Tifferet

It's hard to believe that it's less than a year since the extraordinary moment

קשה להאמין כי חלפה פחות משנה מאז אותו רגע בלתי נתפס

when the finance, the credit, which drives our economies froze.

בו המימון, האשראי, אשר מניע את כלכלות העולם קפא.

A massive cardiac arrest.

דום לב.

The effect, the payback, perhaps, for years of vampire predators like Bernie Madoff,

ההשפעה, ייתכן העונש, על שנים של טורפים טפיליים כגון ברני מיידורף,

whom we saw earlier.

שאותו ראינו קודם.

Abuse of steroids, binging and so on.

שנים של כלכלה על סטרואידים, האבסה וחזירות.

And it's only a few months since governments

חלפו רק חודשים ספורים מאז שממשלות

injected enormous sums of money to try and keep the whole system afloat.

הזריקו סכומי כסף אדירים לשוק בנסיון לשמור כי לא ישקע.

And we're now in a very strange sort of twilight zone,

וכעת אנו באיזור דימדומים משונה

where no one quite knows what's worked, or what doesn't.

בו איש אינו יודע בדיוק מה עבד, או מה אינו עובד.

We don't have any very clear maps, any compass to guide us.

אנו נטולי מפות ומצפן שינחו אותנו.

We don't know which experts to believe anymore.

איננו יודעים לאלו מומחים עלינו להאמין כעת.

What I'm going to try and do is to give some pointers

בכוונתי לנסות ולאפיין במספר נקודות

to what I think is the landscape on the other side of the crisis,

את פניו של הנוף הנפרש מעברו האחר של המשבר.

what things we should be looking out for

על אילו דברים עלינו לתת דעתנו

and how we can actually use the crisis.

וכיצד אנו יכולים למעשה לעשות שימוש במשבר.

There's a definition of leadership which says,

אחת ההגדרות למנהיגות היא,

"It's the ability to use the smallest possible crisis

"היכולת לנצל את המשבר הקטן ביותר

for the biggest possible effect."

על מנת להשיג השפעה מירבית".

And I want to talk about how we ensure that this crisis,

ואני רוצה לדבר על האופן בו אנו יכולים להבטיח כי המשבר הזה,

which is by no means small, really is used to the full.

שבפירוש אינו קטן, ינוצל במלואו.

I want to start just by saying a bit about where I'm coming from.

אני רוצה לפתוח בסקירה קצרה של הרקע שלי והמקום ממנו אני מגיע.

I've got a very confused background

אני בעל רקע מאוד "מבולבל"

which perhaps makes me appropriate for confused times.

מה שהופך אותי למתאים במיוחד לזמנים כאוטיים.

I've got a Ph.D. in Telecoms, as you can see.

כפי שאתם יכולים לראות, אני דוקטור לטלקומוניקציה.

I trained briefly as a Buddhist monk under this guy.

קיבלתי הכשרה כנזיר בודהיסטי תחת האיש הזה.

I've been a civil servant,

הייתי עובד מדינה,

and I've been in charge of policy for this guy as well.

ואחראי על ניהול מדיניות עבור הבחור הזה.

But what I want to talk about begins when I was at this city, this university, as a student.

אבל הדבר עליו אני רוצה לדבר התחיל כאשר הייתי סטודנט, בעיר הזו ובאוניברסיטה הזו.

And then as now, it was a beautiful place of balls and punts, beautiful people,

ואז, כעכשיו, היא היתה מקום יפה מלא ספינות, נשפים ואנשים יפים,

many of whom took to heart Ronald Reagan's comment

שרבים מהם לקחו לליבם את אמרתו של רונלד רייגן

that, "even if they say hard work doesn't do you any harm,

ש"אפילו אם אומרים שעבודה קשה לא מזיקה לבריאות,

why risk it?"

מדוע להסתכן?"

But when I was here,

אך כשהייתי כאן,

a lot of my fellow teenagers were in a very different situation,

רבים מחברי המתבגרים היו במצב שונה בעליל,

leaving school at a time then of rapidly growing youth unemployment,

כאשר עזבו את בתי הספר בתקופה בה גדל שיעור האבטלה בקרב הצעירים,

and essentially hitting a brick wall in terms of their opportunities.

רובם נתקעו למעשה מבחינת האפשרויות הפתוחות בפניהם.

And I spent quite a lot of time with them rather than in punts.

אני ביליתי עמם לא מעט זמן.

And they were people who were not short of wit, or grace or energy,

ולא חסרו להם אנרגיה, תבונה או קסם אישי

but they had no hope, no jobs, no prospects.

אך לא היו להם תקוות, עבודה או חזון לעתיד.

And when people aren't allowed to be useful,

וכאשר אין מאפשרים לאנשים להיות מועילים,

they soon think that they're useless.

מהר מאוד הם מתחילים לחשוב שהם חסרי תועלת.

And although that was great for the music business at the time,

ולמרות שזה היה מעולה עבור עסקי המוזיקה בזמנו,

it wasn't much good for anything else.

זה לא הועיל לשום דבר אחר.

And ever since then, I've wondered why it is that capitalism

ומאז ועד היום תהיתי מדוע קפיטליזם

is so amazingly efficient at some things, but so inefficient at others,

כה מוצלח בדברים מסויימים אבל כושל באחרים,

why it's so innovative in some ways and so un-innovative in others.

כה חדשני באחדים אבל מפגר באחרים.

Now, since that time,

ובכן, מאז,

we've actually been through an extraordinary boom,

עברנו תקופת צמיחה יוצאת מן הכלל,

the longest boom ever in the history of this country.

תקופת הצמיחה הארוכה בתולדות המדינה.

Unprecedented wealth and prosperity,

עושר ושגשוג חסרי תקדים,

but that growth hasn't always delivered what we needed.

אך הצמיחה לא תמיד סיפקה את הצרכים שלנו.

H.L. Mencken once said that, "to every complex problem,

ה.ל. מנקן אמר כי "לכל בעיה מסובכת,

there is a simple solution and it's wrong."

קיים פתרון פשוט אבל שגוי."

But I'm not saying growth is wrong,

אינני טוען כי צמיחה היא שגויה,

but it's very striking that throughout the years of growth,

אבל ניכר כי לאורך שנות הגידול,

many things didn't get better.

דברים רבים לא השתפרו.

Rates of depression carried on up, right across the Western world.

אחוזי הדכאון המשיכו לעלות, בכל העולם המערבי.

If you look at America, the proportion of Americans

בארה"ב, החלק היחסי באוכלוסיה של אנשים

with no one to talk to about important things

שאין להם עם מי לדבר על דברים חשובים

went up from a tenth to a quarter.

עלה מעשירית לרבע.

We commuted longer to work, but as you can see from this graph,

אנחנו נוסעים מרחקים גדולים יותר לעבודה, אבל כפי שאתם יכולים לראות בגרף,

the longer you commute the less happy you're likely to be.

ככל שהמרחק גדול יותר כך הסבירות לאושר יורדת.

And it became ever clearer that economic growth

והתברר כי צמיחה כלכלית

doesn't automatically translate into social growth or human growth.

לא מיתרגמת באופן אוטומאטי לצמיחה חברית או צמיחה אנושית.

We're now at another moment

ועכשיו אנחנו בתקופה נוספת

when another wave of teenagers are entering a cruel job market.

בה דור של מתבגרים נכנס לשוק תעסוקתי אכזרי.

There will be a million unemployed young people here

וצפוי כי מיליון צעירים יהיו מחוסרי עבודה

by the end of the year,

עד סוף השנה.

thousands losing their jobs everyday in America.

אלפים מאבדים את עבודתם מדי יום בארה"ב.

We've got to do whatever we can to help them,

ועלינו לעשות כל שניתן על מנת לסייע להם,

but we've also got to ask, I think, a more profound question

אבל אנחנו חייבים לשאול, אני חושב, שאלה עמוקה יותר

of whether we use this crisis to jump forward

האם אנו יכולים להשתמש במשבר הזה על מנת לזנק קדימה

to a different kind of economy that's more suited to human needs,

אל סוג אחר של כלכלה אשר מתאים יותר לצרכים אנושיים,

to a better balance of economy and society.

אל איזון טוב יותר בין כלכלה וחברה.

And I think one of the lessons of history is that

ואני חושב שאחד השיעורים שניתן ללמוד מההיסטוריה הוא

even the deepest crises can be moments of opportunity.

כי אפילו המשברים העמוקים ביותר יכולים להפוך להזדמנויות לשינוי.

They bring ideas from the margins into the mainstream.

הם מקרבים רעיונות מן השוליים אל הזרם המרכזי,

They often lead to the acceleration of much-needed reforms.

ומסייעים להאצת רפורמות נחוצות.

And you saw that in the '30s,

ראינו את זה בשנות השלושים,

when the Great Depression paved the way

כאשר המשבר הגדול סלל את הדרך

for Bretton Woods, welfare states and so on.

להסכמי ברטון-וודס, מדינת הרווחה וכדומה.

And I think you can see around us now,

ואני חושב שאנו יכולים לראות סביבנו כעת,

some of the green shoots of a very different kind of economy and capitalism

חלק מן הניצנים של כלכלה וקפיטליזם מסוג שונה

which could grow.

שעשויים לצמוח מן המשבר.

You can see it in daily life.

ניתן לראות את זה ביום יום.

When times are hard, people have to do things for themselves,

כאשר הזמנים קשים, אנשים פועלים למען עצמם,

and right across the world, Oxford, Omaha, Omsk,

ולאורכו ולרוחבו של העולם, בין אם מדובר באוקספורד, אומהה או אומסק,

you can see an extraordinary explosion of urban farming,

אפשר לראות התפוצצות ממש של חקלאות עירונית,

people taking over land, taking over roofs,

אנשים משתלטים על אדמות ועל גגות,

turning barges into temporary farms.

הופכים אסדות לחוות זמניות.

And I'm a very small part of this.

ואני חלק קטן בתוך זה.

I have 60,000 of these things in my garden.

יש לי בחצר 60,000 מאלו.

A few of these. This is Atilla the hen.

כמה כאלו. זהו אטילה המטילה.

And I'm a very small part of a very large movement,

ואני חלק קטן מתנועה רחבה,

which for some people is about survival,

שעבור חלק מהאנשים מייצגת הישרדות,

but is also about values, about a different kind of economy,

אבל גם מסמלת ערכים, מסמלת סוג אחר של כלכלה,

which isn't so much about consumption and credit,

שלא נסובה סביב צרכנות ואשראי,

but about things which matter to us.

אלא סביב דברים החשובים לנו.

And everywhere too, you can see a proliferation of time banks

ניתן לראות את ההתפשטות של בנקי זמן,

and parallel currencies,

ומטבעות מקביליים

people using smart technologies to link up

ואנשים עושים שימוש בטכנולוגיות חכמות על מנת לקשר

all the resources freed up by the market -- people, buildings, land --

את כל המשאבים שהשוק שחרר, אנשים, מבנים, אדמות

and linking them to whomever has got the most compelling needs.

ומחברים אותם אל הזקוקים להם ביותר.

There's a similar story, I think, for governments.

תהליך דומה, לדעתי, קורה גם בממשלות.

Ronald Reagan, again, said the two funniest sentences

רונלד רייגן, שוב, אמר פעם כי שני המשפטים המצחיקים ביותר

in the English language are,

בשפה האנגלים הם,

"I'm from the government. And I'm here to help."

"אני מהממשלה. ואני פה בשביל לעזור."

But I think last year when governments did step in,

אבל נדמה לי שבשנה שעברה, כאשר הממשלות התערבו,

people were quite glad that they were there, that they did act.

הציבור דווקא שמח על קיומן ועל התערבותן.

But now, a few months on,

אולם כעת, חודשים ספורים לאחר מכן,

however good politicians are at swallowing frogs

למרות יכולותם המופלאה של פוליטיקאים לבלוע צפרדעים

without pulling a face, as someone once put it,

בלי להעוות את פניהם, כפי שהעיר פעם מישהו,

they can't hide their uncertainty.

הם אינם יכולים עוד להמשיך ולהסתיר את חוסר בטחונם.

Because it's already clear

כיוון שכבר ברור לכל

how much of the enormous amount of money they put into the economy,

איזה חלק מהכספים האדירים שהושקעו בכלכלה,

really went into fixing the past, bailing out the banks, the car companies,

הוקצה לטובת תיקון העבר, הצלת הבנקים וחברות הרכב,

not preparing us for the future.

ולא לטובת השקעה בעתיד.

How much of the money is going into concrete and boosting consumption,

כמה מהכסף הולך לטובת האצת הצריכה,

not into solving the really profound problems we have to solve.

ולא לטובת פתרון הבעיות היותר עמוקות שבפנינו.

And everywhere, as people think about the unprecedented sums

ובכל מקום, כאשר אנשים שוקלים את הסכומים חסרי התקדים

which are being spent of our money and our children's money,

שאנו מבזבזים מכספינו וכספי ילדינו,

now, in the depth of this crisis, they're asking:

במשבר הנוכחי, הם מקשים:

Surely, we should be using this with a longer-term vision

לא עדיף שנשתמש בכסף הזה לצורך חזון ארוך טווח

to accelerate the shift to a green economy,

להאיץ את המעבר לכלכלה ירוקה יותר,

to prepare for aging, to deal with some of the inequalities

להתכונן להזדקנות האוכלוסיה, להתמודד עם חוסר השיווין והפערים

which scar countries like this and the United States

המצלקים מדינות כמו זו וכמו ארה"ב

rather than just giving the money to the incumbents?

מאשר פשוט לתת את הכסף לאלו שגרמו למשבר ?

Surely, we should be giving the money to entrepreneurs, to civil society,

לבטח עלינו לתת את הכסף ליזמים, לחברה האזרחית,

for people able to create the new,

לאנשים היכולים ליצור את החדש,

not to the big, well-connected companies,

לא לחברות גדולות ומקושרות היטב,

big, clunky government programs.

ולא לתכניות ממשלתיות גדולות ומסורבלות.

And, after all this, as the great Chinese sage Lao Tzu said,

אחרי הכל, כפי שאמר הפילוסוף הסיני לאו-דזה

"Governing a great country is like cooking a small fish.

"יש לנהל מדינה גדולה כפי שמבשלים דג קטן.

Don't overdo it."

לא לעשות זאת יתר על המידה."

And I think more and more people are also asking:

ונדמה שיותר ויותר אנשים שואלים :

Why boost consumption, rather than change what we consume?

מדוע לעודד צרכנות, במקום לשנות את האופן בו אנו צורכים ?

Like the mayor of São Paulo who's banned advertising billboards,

כמו ראש עריית סאו פאולו שאסר פרסום על שלטי חוצות,

or the many cities like San Francisco

או ערים שונות, כמו סן פרנסיסקו,

putting in infrastructures for electric cars.

המשקיעות בתשתיות למכוניות חשמליות.

You can see a bit of the same thing happening in the business world.

אפשר לראות קצת מהתהליך מתחיל לקרות גם בעולם העסקים.

Some, I think some of the bankers

חלק, ואני חושב על חלק מהבנקאים

who have appear to have learned nothing and forgotten nothing.

שנדמה כי לא למדו דבר ולא שכחו דבר.

But ask yourselves: What will be the biggest sectors of the economy

אבל תשאלו את עצמכם: מה יהיו המגזרים הגדולים בכלכלה

in 10, 20, 30 years time? It won't be the ones lining up for handouts,

בעוד 10, 20, 30 שנה ? אלו לא יהיו התעשיות המתחננות לנדבות

like cars and aerospace and so on.

כמו מכוניות ואווירונאוטיקה וכיוצא בזאת.

The biggest sector, by far, will be health --

המגזר הגדול ביותר, באופן משמעותי, יהיה בריאות -

already 18 percent of the American economy,

אשר כבר מהווה 18 אחוזים מכלכלת ארה"ב,

predicted to grow to 30, even 40 percent by mid-century.

וצפוי כי יגדל לכדי 30 ואפילו 40 אחוזים עד אמצע המאה.

Elder care, child care, already much bigger employers than cars.

טיפול במבוגרים וטיפול בילדים כבר היום מעסיקים הרבה יותר אנשים מאשר תעשית הרכב.

Education: six, seven, eight percent of the economy and growing.

מגזר חינוך הוא שישה, שבעה, שמונה אחוזים מהכלכלה ועודנו צומח.

Environmental services, energy services, the myriad of green jobs,

שרותי סביבה, שרותי אנרגיה ורבבות משרות "ירוקות"

they're all pointing to a very different kind of economy

כולם מצביעים אל סוג אחר של כלכלה

which isn't just about products, but is using distributed networks,

שאינו רק ממוקד במוצרים אלא משתמש ברשתות מבוזרות

and it's founded above all on care, on relationships,

ומבוסס בעיקר על אכפתיות ומערכות יחסים,

on what people do to other people, often one to one,

על מה שאנשים עושים לאנשים אחרים, לרוב אחד לשני,

rather than simply selling them a product.

מאשר על פשוט למכור להם מוצר.

And I think that what connects the challenge for civil society,

ואני חושב שמה שמחבר את אתגר החברה האזרחית,

the challenge for governments and the challenge for business now

אתגר הממשלות והאתגר של עולם העסקים כעת

is, in a way, a very simple one, but quite a difficult one.

הוא דבר פשוט אבל קשה.

We know our societies have to radically change.

אנחנו יודעים שעל החברה שלנו להשתנות.

We know we can't go back to where we were before the crisis.

אנחנו יודעים שאיננו יכולים להשיב את הגלגל למצב בו היינו לפני המשבר.

But we also know it's only through experiment

אבל אנחנו גם יודעים שרק על ידי ניסוי

that we'll discover exactly how to run a low carbon city,

נוכל לגלות בדיוק כיצד אפשר לנהל עיר דלת פחמן.

how to care for a much older population,

כיצד לטפל באוכלוסיות מתבגרות,

how to deal with drug addiction and so on.

כיצד להתמודד עם התמכרות לסמים ועוד.

And here's the problem.

וכאן בדיוק הבעיה.

In science, we do experiments systematically.

במדע, אנחנו מבצעים ניסויים באופן שיטתי.

Our societies now spend two, three, four percent of GDP

אנחנו משקיעים בין שניים לארבעה אחוזים כל שנה מהתמ"ג שלנו

to invest systematically in new discovery, in science, in technology,

בגילויים שיטתיים במדע ובטכנולוגיה

to fuel the pipeline of brilliant inventions

כדי לתחזק את זרם ההמצאות המבריק

which illuminate gatherings like this.

המאיר התאספויות כמו זו שלנו.

It's not that our scientists are necessarily much smarter

זה לא שהמדענים שלנו כיום בהכרח חכמים יותר

than they were a hundred years ago, maybe they are,

ממה שהם היו לפני מאה שנים, ייתכן שהם כן,

but they have a hell of a lot more backing than they ever did.

אבל הם זוכים בתמיכה מאסיבית הרבה יותר מאשר אי פעם בעבר.

And what's striking though,

ומה שמדהים הוא,

is that in society there's almost nothing comparable,

שאין בחברה שום דבר מקביל,

no comparable investment,

שום השקעה מקבילה,

no systematic experiment, in the things capitalism isn't very good at,

שום ניסוי שיטתי בדברים בהם קפיטליזם אינו מוצלח,

like compassion, or empathy, or relationships or care.

כמו חמלה, הזדהות, מערכות יחסים או אכפתיות.

Now, I didn't really understand that until I met this guy

אני לא הבנתי את זה באמת עד שפגשתי את הבחור הזה

who was then an 80-year-old, slightly shambolic man

שהיה בשעתו בן 80, מעט מפוזר,

who lived on tomato soup and thought ironing was very overrated.

התקיים על מרק עגבניות וחשב שגיהוץ הוא עיסוק מיותר.

He had helped shape Britain's post-war institutions,

הוא סייע לעצב את המוסדות של בריטניה לאחר המחלמה,

its welfare state, its economy,

את מדינת הרווחה, את הכלכלה,

but had sort of reinvented himself as a social entrepreneur,

אבל המציא עצמו מחדש בתור יזם חברתי,

became an inventor of many, many different organizations.

והפך לממציא של ארגונים רבים.

Some famous ones like the Open University, which has 110,000 students,

חלקם מפורסמים, כמו האוניברסיטה הפתוחה, מוסד המחזיק כ-110,000 סטודנטים,

the University of the Third Age, which has nearly half a million older people

האוניברסיטה של הגיל השלישי המחזיקה כחצי מיליון אזרחים מבוגרים

teaching other older people,

המלמדים אזרחים מבוגרים אחרים,

as well as strange things like DIY garages and language lines

כמו גם דברים משונים כגון מוסכי עשה-זאת-בעצמך ומרכזי שפות

and schools for social entrepreneurs.

ובתי ספר ליזמים חברתיים.

And he ended his life selling companies to venture capitalists.

והוא סיים את חייו במכירת חברות לאנשי הון סיכון.

He believed if you see a problem, you shouldn't tell someone to act,

הוא האמין שאם ראית בעיה, אתה לא אמור להגיד למישהו אחר לפעול בנדון,

you should act on it yourself, and he lived long enough

אלא לפעול בעצמך, והוא חי מספיק זמן

and saw enough of his ideas first scorned and then succeed

וראה מספיק מהרעיונות שלו נלעגים בתחילה ומצליחים לאחר מכן,

that he said you should always take no as a question and not as an answer.

כדי לומר שעליך תמיד להתייחס ל-'לא' כשאלה ולא כתשובה.

And his life was a systematic experiment to find better social answers,

חייו היו ניסוי שיטתי למצוא תשובות חברתיות טובות יותר,

not from a theory, but from experiment, and experiment involving the people

לא מתיאוריה, אלא מנסיון, נסיון לערב את האנשים

with the best intelligence on social needs,

בעלי הידע הטוב ביותר על צרכים חברתיים,

which were usually the people living with those needs.

לרוב אותם אנשים החיים עם הצרכים הללו.

And he believed we live with others, we share the world with others

והוא האמין שאנו חיים עם אנשים אחרים, שאתם אנו חולקים את העולם

and therefore our innovation must be done with others too,

ולכן על החדשנות שלנו להיעשות בשיתוף עמם,

not doing things at people, for them, and so on.

לא לעשות דברים לאנשים, אלא בשבילם וכך הלאה.

Now, what he did didn't used to have a name,

למה שהוא עשה לא היה שם,

but I think it's rapidly becoming quite mainstream.

אבל עושה רושם כי זה הופך למקובל יותר ויותר.

It's what we do in the organization named after him

זה מה שאנחנו עושים בארגון הנקרא על שמו

where we try and invent, create, launch new ventures,

שם אנו מנסים להמציא, ליצור ולהשיק מיזמים חדשים,

whether it's schools, web companies, health organizations and so on.

בין אם מדובר בבתי ספר, חברות מבוססות רשת, ארגוני בריאות וכיוצא בזה.

And we find ourselves part of a very rapidly growing global movement

ואנו מוצאים עצמנו בראשה של תנועה עולמית צומחת

of institutions working on social innovation,

של מוסדות העובדים על חדשנות חברתית,

using ideas from design or technology or community organizing

העושים שימוש ברעיונות מעולם העיצוב, הטכנולוגיה או ארגון קהילתי

to develop the germs of a future world, but through practice and through demonstration

על מנת לפתח את זרעי העתיד באמצעות מתן דוגמא ויישום

and not through theory.

ולא באמצעות תיאוריה.

And they're spreading from Korea to Brazil to India to the USA

והם מתפשטים מקוריאה אל ברזיל, הודו ארה"ב

and across Europe.

ועל פני אירופה.

And they've been given new momentum by the crisis, by the need for better answers

והם קיבלו תנופה חדשה בעקבות המשבר, והצורך בתשובות טובות יותר

to joblessness, community breakdown and so on.

לחוסר העבודה, התפרקות הקהילה וכיוצא באלו.

Some of the ideas are strange.

חלק מהרעיונות האלו משונים.

These are complaints choirs.

אלו הן מקהלות תלונות.

People come together to sing about the things that really bug them.

אנשים מתאספים כדי לשיר על הדברים שמטרידים אותם.

(Laughter)

(צחוק)

Others are much more pragmatic: health coaches, learning mentors, job clubs.

רעיונות אחרים הם יותר פרגמטיים, מדריכי בריאות, מרכזי לימוד, מועדוני עבודה.

And some are quite structural, like social impact bonds

חלקם מבניים למדי כמו אגרות חוב למען השפעה חברתית,

where you raise money to invest in diverting teenagers from crime

כאשר מגייסים כספים למען הצלה של בני נוער מפשע

or helping old people keep out of hospital,

או סיוע למבוגרים להמנע מהצורך בבתי חולים,

and you get paid back according to how successful your projects are.

והתשלום מתקבל בהתאם להצלחת הפרויקטים.

Now, the idea that all of this represents,

מה שהרעיון הזה מייצג

I think, is rapidly becoming a common sense

הופך, לדעתי, במהירות לנחלת הכלל

and part of how we respond to the crisis,

וחלק מהאופן בו אנו מגיבים למשבר,

recognizing the need to invest in innovation for social progress

בהכרתנו בצורך בחדשנות למען קידמה חברתית

as well as technological progress.

בנוסף לזו הטכנולוגית.

There were big health innovation funds

בתחילת השנה הושקו קרנות

launched earlier this year in this country,

לחדשנות בתחום הבריאות

as well as a public service innovation lab.

בנוסף למעבדות חידושים בתחום השירותים הציבוריים.

Across northern Europe, many governments

בצפון אירופה כיום ממשלות רבות

now have innovation laboratories within them.

מנהלות מעבדות חידושים שכאלו.

And just a few months ago, President Obama

ורק לפני חודשים ספורים, הנשיא אובמה

launched the Office of Social Innovation in the White House.

השיק את המשרד לחדשנות חברתית בבית הלבן.

And what people are beginning to ask is:

והאנשים מתחילים לשאול:

Surely, just as we invest in R and D, two, three, four percent,

הרי אנו משקיעים במחקר ופיתוח שלושה, ארבעה אחוזים

of our GDP, of our economy,

מהתל"ג שלנו, מהכלכלה שלנו

what if we put, let's say, one percent of public spending

מדוע שלא נשקיע אחוז בודד מההוצאה הציבורית שלנו

into social innovation, into elder care, new kinds of education,

בחדשנות חברתית, טיפול במבוגרים, סוגים חדשים של חינוך

new ways of helping the disabled?

ודרכים לסייע לבעלי מוגבלויות ?

Perhaps we'd achieve similar productivity gains in society

או אז ייתכן ונשיג התקדמות חברתית

to those we've had in the economy and in technology.

דומה לאלו שהשגנו מבחינה כלכלית וטכנולוגית.

And if, a generation or two ago, the big challenges

אם לפני דור או שניים האתגרים שניצבו בפני האנושות

were ones like getting a man on the moon,

היו להנחית אדם על הירח ומשימות דומות,

perhaps the challenges we need to set ourselves now

ייתכן שראוי שהאתגרים של היום יהיו

are ones like eliminating child malnutrition, stopping trafficking,

חיסול תת תזונה בקרב ילדים, עצירת הסחר בבני אדם

or one, I think closer to home for America or Europe,

או, אתגר הקרוב יותר ללב אירופה או אמריקה,

why don't we set ourselves the goal

מדוע שלא נקבע לנו כמטרה

of achieving a billion extra years of life for today's citizens.

להוסיף עוד מיליארד שנות חיים לאזרחים החיים כיום.

Now those are all goals which could be achieved within a decade,

את כל המטרות הללו ניתן להשיב בתוך עשור יחיד,

but only with radical and systematic experiment,

אבל רק על ידי ניסויים שיטתיים ומרחיקי לכת,

not just with technologies, but also with lifestyles and culture

לא רק עם טכנולוגיות אל יחד עם אורח חיים, תרבות

and policies and institutions too.

מדיניות ומוסדות מתאימים.

Now, I want to end by saying a little bit about what I think this means for capitalism.

אני רוצה לסיים ולדבר על המשמעות של כל זה ביחס לקפיטליזם.

I think what this is all about, this whole movement

אני חושב שכל העניין, כל התנועה הזו

which is growing from the margins, remains quite small.

שגדלה מהשוליים נותרה קטנה למדי.

Nothing like the resources of a CERN or a DARPA or an IBM or a Dupont.

עם משאבים קטנים בהרבה מאלו של CERN, DARPA, IBM או Dupont.

What it's telling us is that capitalism is going to become more social.

וזה אומר לנו כי הקפיטליזם עומד להפוך לחברתי יותר.

It's already immersed in social networks.

הוא גם ככה משוקע ברשתות חברתיות.

It will become more involved in social investment, and social care

הוא יהפוך למעורב יותר בהשקעה חברתית והדדיות

and in industries where the value comes from what you do with others,

ובתעשיות בהן הערך נובע ממה שאתה עושם עם אחרים,

not just from what you sell to them,

ולא רק ממה שאתה מוכר להם,

and from relationships as well as from consumption.

ומיחסים בנוסף לצריכה.

But interestingly too, it implies a future where society learns a few tricks from capitalism

אבל, באופן מרתק, זה מרמז על עתיד בו החברה תלמד כמה מה"טריקים" של קפיטליזם

about how you embed the DNA of restless continual innovation

ואיך להטמיע את הDNA של חדשנות חסרת מנוחה ומתמשכת בחברה,

into society, trying things out and then growing and scaling the ones that work.

על ידי ניסוי של דברים חדשים ויישום בקנה מידה גדול יותר של אלו שעובדים היטב.

Now, I think this future will be quite surprising to many people.

אני חושב שהעתיד הזה יפתיע לא מעט אנשים.

In recent years, a lot of intelligent people thought that capitalism had basically won.

בשנים האחרונות הרבה אנשים אינטליגנטיים חשבו שקפיטליזם, למעשה, ניצח.

History was over

שההיסטוריה הגיעה לקיצה

and society would inevitably have to take second place to economy.

ושהחברה תיאלץ לתפוס מקום משני ביחס לכלכלה.

But I've been struck with a parallel in how people often talk about capitalism today

אבל לי נראה שאנשים מייחסים באופן מקביל לקפיטליזם היום

and how they talked about the monarchy 200 years ago,

כמו אל מלוכנות לפני 200 שנה,

just after the French Revolution and the restoration of the monarchy in France.

בדיוק לאחר המהפכה הצרפתית והרסטורציה של המלוכה בצרפת.

Then, people said monarchy dominated everywhere

אז אנשים אמרו כי המלוכה שורה בכל

because it was rooted in human nature.

כיוון שהיא נעוצה בטבע האנושי.

We were naturally deferential. We needed hierarchy.

אנחנו צייתנים מטיבנו. אנחנו זקוקים להיררכיה.

Just as today, the enthusiasts of unrestrained capitalism

בדיוק כפי שכיום, התומכים הנלהבים של קפיטליזם משולח רסן

say it's rooted in human nature,

טוענים כי הוא נעוץ בטבע האנושי,

only now it's individualism, inquisitiveness, and so on.

רק שכיום מדברים על אינדיבידואליזם, סקרנות וכו'.

Then monarchy had seen off its big challenger, mass democracy,

אז המונרכיה נפרדה מהמתחרה הגדולה שלה, דמוקרטיה להמונים,

which was seen as a well-intentioned but doomed experiment,

אשר נראתה כניסוי רווי כוונות טובות, אך נידון לכישלון.

just as capitalism has seen off socialism.

בדיוק כפי שהקפיטליזם נפרד מהסוציאליזם.

Even Fidel Castro now says that the only thing worse

אפילו פידל קסטרו טוען כיום כי

than being exploited by multinational capitalism

הדבר היחיד היותר גרוע מלהיות מנוצל על ידי קפיטליזם רב לאומי

is not being exploited by multinational capitalism.

הוא לא להיות מנוצל על ידי קפיטליזם רב לאומי.

And whereas then monarchies, palaces and forts dominated every city skyline

ובעוד שאז מונרכיה, ארמונות ומצודות שלטו בקו הרקיע של הערים

and looked permanent and confident,

ונדמו כנצחיים ומלאי בטחון,

today it's the gleaming towers of the banks which dominate every big city.

כיום אלו הבניינים הנוצצים של בנקים השולטים בכל עיר גדולה.

I'm not suggesting the crowds are about to storm the barricades

אינני מציע כי ההמונים יסתערו על הבריקדות

and string up every investment banker from the nearest lamppost,

ויתלו בנקאים מעמודי תאורה,

though that might be quite tempting.

למרות שהמחשבה מאוד מפתה.

But I do think we're on the verge of a period when,

אבל אני כן חושב שאנו בפתחה של תקופה בה,

just as happened to the monarchy and, interestingly, the military too,

בדיוק כפי שקרה למונרכיה, וגם לצבא למעשה,

the central position of finance capital is going to come to an end,

העמדה השלטת של עולם המימון עומדת לבוא לקיצה,

and it's going to steadily move to the sides, the margins of our society,

ותפנה יותר ויותר לצדדים, אל השוליים של החברה,

transformed from being a master into a servant,

ותשתנה מאדון למשרת,

a servant to the productive economy and of human needs.

משרת את הכלכלה היצרנית של צרכים אנושיים.

And as that happens,

וכשזה יקרה,

we will remember something very simple and obvious about capitalism,

אנחנו נזכור דבר מאוד פשוט וברור בנוגע לקפיטליזם,

which is that, unlike what you read in economics textbooks,

שבניגוד למה שכתוב בספרי כלכלה,

it's not a self-sufficient system.

זו אינה מערכת המספקת את עצמה.

It depends on other systems,

היא נשענת על מערכות אחרות,

on ecology, on family, on community,

על אקולוגיה, משפחה, קהילה

and if these aren't replenished, capitalism suffers too.

ואם אלו אינן מתחדשות הקפיטליזם נפגע מכך גם כן.

And our human nature isn't just selfish, it's also compassionate.

טבענו האנושי הוא לא רק אנוכי, אלא גם חומל.

It's not just competitive, it's also caring.

הוא לא רק תחרותי, אלא גם אכפתי.

Because of the depth of the crisis, I think we are at a moment of choice.

בשל עומקו של המשבר, אני חושב שאנו ברגע של הכרעה.

The crisis is almost certainly deepening around us.

המשבר, כמעט לבטח, מעמיק סביבנו.

It will be worse at the end of this year,

הוא יהיה יותר חמור בסופה של השנה,

quite possibly worse in a year's time than it is today.

וייתכן שאף חמור מכך בעוד שנה מהיום.

But this is one of those very rare moments

אבל זהו אחד מהרגעים הנדירים

when we have to choose whether we're just pedaling furiously

בהם אנו בוחרים האם לרדוף ולהתאמץ

to get back to where we were a year or two ago,

רק על מנת להגיע לאותו מקום בו היינו לפני שנה או שתיים,

and a very narrow idea of what the economy is for,

ולאותו רעיון צר ומוגבל של מהי כלכלה ומה היא משמשת,

or whether this is a moment to jump ahead, to reboot

או שמא זהו הרגע לזנק קדימה, לאתחל את המערכת

and to do some of the things we probably should have been doing anyway.

ולעשות חלק מאותם הדברים שהיינו אמורים לעשות מלכתחילה.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)