Anand Giridharadas: A tale of two Americas. And the mini-mart where they collided

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

"Where are you from?" said the pale, tattooed man.

"מאיפה אתה?"

שאל הגבר הלבן והמקועקע.

"Where are you from?"

"מאיפה אתה?!"

It's September 21, 2001,

התאריך הוא 21 לספטמבר 2001,

10 days after the worst attack on America since World War II.

10 ימים אחרי הפיגוע החמור ביותר נגד אמריקה מאז מלח"ע ה-2.

Everyone wonders about the next plane.

כולם תוהים מניין יגיע המטוס הבא.

People are looking for scapegoats.

אנשים מחפשים שעירים-לעזאזל.

The president, the night before, pledges to

בערב לפני כן הנשיא מתחייב,

"bring our enemies to justice or bring justice to our enemies."

"להביא את אויבינו לדין צדק או להביא את הצדק אליהם."

And in the Dallas mini-mart,

ובמכולת אחת בדאלאס,

a Dallas mini-part surrounded by tire shops and strip joints

מכולת בדאלאס, שמוקפת בחנויות צמיגים ומועדוני סטריפטיז,

a Bangladeshi immigrant works the register.

מהגר מבנגלדש עובד כקופאי.

Back home, Raisuddin Bhuiyan was a big man, an Air Force officer.

בארץ מולדתו, ראיסודין בהויאן היה איש חשוב, קצין בחיל-האוויר.

But he dreamed of a fresh start in America.

אבל היה לו חלום על התחלה מחודשת באמריקה.

If he had to work briefly in a mini-mart to save up for I.T. classes

אם זה מחייב לעבוד קצת במכולת כדי לחסוך ללימודי מחשבים,

and his wedding in two months, so be it.

כשבעוד חודשיים הוא מתחתן - יהי כן.

Then, on September 21, that tattooed man enters the mart.

ואז, ב-21 לספטמבר, הגבר המקועקע נכנס למכולת.

He holds a shotgun.

הוא נושא רובה-ציד.

Raisuddin knows the drill:

ראיסודין מכיר את התירגולת:

puts cash on the counter.

הוא מניח מזומנים על הדלפק.

אך הפעם, הגבר לא נוגע בכסף.

This time, the man doesn't touch the money.

"Where are you from?" he asks.

"מאיפה אתה?!" הוא שואל.

"Excuse me?" Raisuddin answers.

"סליחה?" עונה ראיסודין.

המבטא שלו מסגיר את מוצאו.

His accent betrays him.

The tattooed man, a self-styled true American vigilante,

הגבר המקועקע, לוחם-צדק-מטעם-עצמו אמריקני טיפוסי,

shoots Raisuddin in revenge for 9/11.

יורה בראיסודין כנקמה על ה-11.9.

ראיסודין מרגיש כאילו מליון דבורים עוקצות את פניו.

Raisuddin feels millions of bees stinging his face.

In fact, dozens of scalding, birdshot pellets puncture his head.

היו אלה עשרות כדוריות לוהטות שניקבו את ראשו.

Behind the counter, he lays in blood.

הוא שוכב מאחורי הדלפק בשלולית דם.

He cups a hand over his forehead to keep in the brains

הוא מכסה את מצחו בכף-ידו כדי למנוע ממוחו ליפול החוצה,

on which he'd gambled everything.

המוח עליו הימר בכל מה שיש לו.

He recites verses from the Koran, begging his God to live.

הוא מדקלם פסוקי קוראן, מבקש על חייו בפני אלוהיו.

He senses he is dying.

הוא חש שקיצו קרב.

הוא לא מת.

He didn't die.

His right eye left him.

עינו הימנית נטשה אותו.

ארוסתו נטשה אותו.

His fiancée left him.

His landlord, the mini-mart owner, kicked him out.

המעסיק שלו, בעל המכולת, זרק אותו.

Soon he was homeless and 60,000 dollars in medical debt,

והוא הפך לחסר-בית עם חוב רפואי של 60,000 דולר,

כולל מחיר שיחת הטלפון להזמנת האמבולנס.

including a fee for dialing for an ambulance.

But Raisuddin lived.

אבל ראיסודין נותר בחיים,

And years later, he would ask what he could do to repay his God

ובעוד כמה שנים הוא ישאל איך יוכל לגמול לאלוהיו

ולהיות ראוי להזדמנות הנוספת הזאת.

and become worthy of this second chance.

He would come to believe, in fact,

הוא יתחיל להאמין, למען האמת,

that this chance called for him to give a second chance

שההזדמנות לה זכה מחייבת אותו לתת הזדמנות נוספת

to a man we might think deserved no chance at all.

לגבר שבעינינו לא ראוי לשום הזדמנות.

Twelve years ago, I was a fresh graduate seeking my way in the world.

לפני 12 שנה הייתי בוגר אוניברסיטה צעיר

וחיפשתי את דרכי בעולם.

Born in Ohio to Indian immigrants,

נולדתי באוהיו למהגרים מהודו,

I settled on the ultimate rebellion against my parents,

והמרד שלי נגד הורי היה מוחלט:

moving to the country they had worked so damn hard to get out of.

עברתי לארץ שממנה הם טרחו כה קשה לצאת.

(צחוק)

What I thought might be a six-month stint in Mumbai stretched to six years.

מה שחשבתי שיהיה חצי-שנה קצרה במומבאי

התארך ל-6 שנים.

הפכתי לסופר ומצאתי עצמי בליבו של סיפור קסום:

I became a writer and found myself amid a magical story:

the awakening of hope across much of the so-called Third World.

התעוררותה של התקווה בחלקים רבים של "העולם השלישי".

Six years ago, I returned to America and realized something:

לפני 6 שנים שבתי לאמריקה והבנתי משהו:

The American Dream was thriving,

החלום האמריקאי אכן פורח,

אבל רק בהודו. (צחוק)

but only in India.

In America, not so much.

אבל באמריקה? לא ממש.

למען האמת, הבחנתי שאמריקה מתפצלת

In fact, I observed that America was fracturing

לשתי חברות שונות במובהק:

into two distinct societies:

רפובליקה של חלומות ורפובליקה של פחדים.

a republic of dreams and a republic of fears.

And then, I stumbled onto this incredible tale of two lives

ואז נתקלתי בסיפור המדהים הזה, אודות שתי נפשות,

and of these two Americas that brutally collided in that Dallas mini-mart.

ואודות שתי האמריקות האלה

שהתנגשו באכזריות באותה מכולת בדאלאס.

מיד ידעתי שאני רוצה לדעת על זה עוד,

I knew at once I wanted to learn more,

ושבסופו של דבר אכתוב עליהם ספר,

and eventually that I would write a book about them,

for their story was the story of America's fracturing

כי סיפורם גילם את סיפור התפצלותה של אמריקה

and of how it might be put back together.

וגם הראה איך אפשר לחבר אותה מחדש.

אחרי שנורה, חייו של ראיסודין לא נעשו קלים יותר.

After he was shot, Raisuddin's life grew no easier.

ביום שלאחר אישפוזו בית החולים שיחרר אותו.

The day after admitting him, the hospital discharged him.

His right eye couldn't see.

הוא לא ראה בעין ימין.

He couldn't speak.

הוא לא היה מסוגל לדבר.

Metal peppered his face.

פניו היו זרועים רסיסי מתכת.

But he had no insurance, so they bounced him.

אבל לא היו לו ביטוח רפואי,

אז זרקו אותו משם.

His family in Bangladesh begged him, "Come home."

משפחתו בבנגלדש הפצירה בו: "בוא הביתה."

אבל הוא אמר להם שהוא מטפח חלום.

But he told them he had a dream to see about.

הוא מצא עבודה בשיווק מקוון,

He found telemarketing work,

then he became an Olive Garden waiter,

אח"כ עבד כמלצר ב"אוליב גרדן", רשת המסעדות האיטלקיות;

because where better to get over his fear of white people than the Olive Garden?

איפה עוד יכול היה להתגבר על פחדו מפני לבנים,

אם לא ב"אוליב גרדן"? (צחוק)

(Laughter)

Now, as a devout Muslim, he refused alcohol,

כמוסלמי אדוק, הוא התרחק מאלכוהול

didn't touch the stuff.

ולא נגע בו.

אבל נוכח לדעת שאי-מכירתו תפגע בשכרו.

Then he learned that not selling it would slash his pay.

ומסקנתו המעשית, כאמריקני מתחיל, היתה:

So he reasoned, like a budding American pragmatist,

"אלוהים לא היה רוצה שאגווע ברעב, נכון?"

"Well, God wouldn't want me to starve, would he?"

ובמהרה, תוך חודשים ספורים, ראיסודין הפך להיות מוכר האלכוהול

And before long, in some months, Raisuddin was that Olive Garden's

highest grossing alcohol pusher.

הרווחי ביותר של "אוליב גרדן".

He found a man who taught him database administration.

הוא מצא מישהו שלימד אותו ניהול בסיסי-נתונים.

He got part-time I.T. gigs.

הוא השיג עבודות צדדיות בטכנולוגיית המידע.

Eventually, he landed a six-figure job at a blue chip tech company in Dallas.

בסופו של דבר קיבל משרה בשכר של 6 ספרות

בחברת שירותי מידע בדאלאס.

אבל כשראיסודין החל להגשים את החלום האמריקאי,

But as America began to work for Raisuddin,

he avoided the classic error of the fortunate:

הוא נמנע מהטעות הקלאסית של אלו ששפר גורלם:

assuming you're the rule, not the exception.

להניח שאתה הכלל, ולא היוצא מהכלל.

In fact, he observed that many with the fortune of being born American

למעשה, הוא ראה שרבים מאלו שהתמזל מזלם להיוולד אמריקנים,

were nonetheless trapped in lives that made second chances like his impossible.

היו משום-מה לכודים בחיים

שלא איפשרו להם הזדמנות נוספת, כמו לו.

He saw it at the Olive Garden itself,

הוא ראה זאת גם ב"אוליב גרדן":

where so many of his colleagues had childhood horror stories

לרבים מחבריו לעבודה היו סיפורי-אימה מילדותם,

of family dysfunction, chaos, addiction, crime.

על משפחות מתפרקות, תוהו ובוהו, התמכרויות, פשע.

He'd heard a similar tale about the man who shot him

הוא שמע סיפור דומה על הגבר שירה בו,

back when he attended his trial.

כשנכח במשפטו.

ככל שראיסודין הלך והתקרב לאמריקה שאותה חמד מרחוק,

The closer Raisuddin got to the America he had coveted from afar,

the more he realized there was another, equally real, America

כך הבין שיש אמריקה נוספת, ממשית בה-במידה

that was stingier with second chances.

וקמצנית יותר במתן הזדמנויות נוספות.

The man who shot Raisuddin grew up in that stingier America.

הגבר שירה בראיסודין נולד באותה אמריקה קמצנית.

From a distance, Mark Stroman was always the spark of parties,

מרחוק, מארק סטרומן נראה תמיד כמוקד המסיבה,

always making girls feel pretty.

זה שגורם לבחורות לחוש שהן יפות.

תמיד יוצא לעבודה, ולא משנה כמה סמים או קטטות היו לו אמש.

Always working, no matter what drugs or fights he'd had the night before.

אבל הוא תמיד נאבק בשדים.

But he'd always wrestled with demons.

הוא נכנס לעולם דרך שלושת השערים

He entered the world through the three gateways

that doom so many young American men:

שחורצים את דינם של צעירים אמריקניים כה רבים:

bad parents, bad schools, bad prisons.

הורים גרועים, בתי-ספר גרועים, בתי-סוהר גרועים.

His mother told him, regretfully, as a boy

בילדותו, אימו אמרה לו בצער,

that she'd been just 50 dollars short of aborting him.

שחסרו לה רק 50 דולר כדי להפיל אותו.

מידי פעם, כשהילד הזה היה בבית הספר

Sometimes, that little boy would be at school,

נהג לשלוף לפתע סכין נגד חבריו לספסל הלימודים.

he'd suddenly pull a knife on his fellow classmates.

Sometimes that same little boy would be at his grandparents',

היו פעמים שבהן אותו ילד בדיוק התארח בבית סביו,

והאכיל בעדינות סוסים.

tenderly feeding horses.

He was getting arrested before he shaved,

הוא החל להגיע למעצר עוד לפני שהתחיל להתגלח,

first juvenile, then prison.

בהתחלה בבית-כלא לקטינים, ואחר בבית-סוהר רגיל.

He became a casual white supremacist

הוא הפך לגזען לבן מזדמן

and, like so many around him, a drug-addled and absent father.

וכרבים סביבו, למסומם ולאב נעדר.

And then, before long, he found himself on death row,

ואז, הוא במהרה מצא עצמו בתאי הנידונים למוות,

for in his 2001 counter-jihad, he had shot not one mini-mart clerk,

כי במסעו נגד הג'יהאד ב-2001

הוא לא ירה בעובד-מכולת אחד,

but three.

אלא בשלושה.

Only Raisuddin survived.

ראיסודין היה היחיד שנותר בחיים.

Strangely, death row was the first institution

מוזר שאגף הנידונים למוות היה המוסד הראשון

that left Stroman better.

ששיפר את דרכיו של סטרומן.

His old influences quit him.

ההשפעות הרעות איבדו את אחיזתן בו.

The people entering his life were virtuous and caring:

הדמויות שהופיעו בחייו היו אנשים מוסריים ואיכפתיים:

כמרים, עיתונאים, חברים-לעט אירופיים.

pastors, journalists, European pen-pals.

They listened to him, prayed with him, helped him question himself.

הם הקשיבו לו, התפללו איתו,

עזרו לו לפקפק בעצמו.

And sent him on a journey of introspection and betterment.

והם הוציאו אותו למסע של התבוננות עצמית והשתפרות.

סוף-סוף הוא התעמת עם השנאה שעיצבה את חייו.

He finally faced the hatred that had defined his life.

He read Viktor Frankl, the Holocaust survivor

הוא קרא את כתבי ויקטור פרנקל, ניצול השואה

והתחרט על צלבי הקרס שקיעקע בגופו.

and regretted his swastika tattoos.

He found God.

הוא גילה את אלוהים.

Then one day in 2011, 10 years after his crimes,

ויום אחד, ב-2011, 10 שנים לאחר שביצע את פשעיו,

הגיעה אל סטרומן הבשורה:

Stroman received news.

One of the men he'd shot, the survivor, was fighting to save his life.

אחד האנשים שבהם ירה, האחד ששרד,

מנהל מאבק כדי להציל את חייו.

You see, late in 2009, eight years after that shooting,

כי בסוף 2009, 8 שנים לאחר אותה התנקשות,

ראיסודין יצא למסע משלו כעולה-רגל למכה.

Raisuddin had gone on his own journey, a pilgrimage to Mecca.

בהיותו בלב ההמון חש הכרת-תודה עצומה,

Amid its crowds, he felt immense gratitude,

but also duty.

אך גם חובה.

הוא נזכר שהבטיח לאלוהים, כששכב גוסס ב-2001,

He recalled promising God, as he lay dying in 2001,

שאם יחיה, יקדיש את כל ימיו לשירות האנושות.

that if he lived, he would serve humanity all his days.

לאחר מכן היה עסוק בהנחה מחדש של לבני חייו.

Then, he'd gotten busy relaying the bricks of a life.

Now it was time to pay his debts.

כעת הגיעה השעה לפרוע את חובו.

And he decided, upon reflection, that his method of payment

ואחרי הרהורים, החליט שתשלום חובו

would be an intervention in the cycle of vengeance

ייעשה בצורת הפסקת מעגל הנקם

בין המוסלמים לעולם המערבי.

between the Muslim and Western worlds.

And how would he intervene?

ואיך הוא יעשה זאת?

By forgiving Stroman publicly in the name of Islam

בכך שיסלח לסטרומן בפומבי, בשם האיסלם ומידת החמלה שבו.

and its doctrine of mercy.

And then suing the state of Texas and its governor Rick Perry

ואז...

הוא תבע את מדינת טקסס ואת המושל, ריק פרי,

to prevent them from executing Stroman,

כדי למנוע מהם להוציא את סטרומן להורג,

exactly like most people shot in the face do.

בדיוק כפי שעושים רוב האנשים שירו להם בפרצוף.

(Laughter)

(צחוק)

Yet Raisuddin's mercy was inspired not only by faith.

אבל מידת החמלה של ראיסודין לא הושפעה רק מאמונתו הדתית.

A newly minted American citizen, he had come to believe that Stroman

כאמריקני בעלת אזרחות טריה הוא החל להאמין שסטרומן

was the product of a hurting America that couldn't just be lethally injected away.

הוא תוצר של אמריקה פוגענית ושזריקה קטלנית אינה הפתרון.

That insight is what moved me to write my book "The True American."

תובנה זו היא שהניעה אותי לכתוב את ספרי "האמריקני האמיתי."

המהגר הזה, שמפציר באמריקה לגלות חמלה כלפי בנה-ילידה

This immigrant begging America to be as merciful to a native son

as it had been to an adopted one.

כמו שגילתה כלפי זה שאימצה.

In the mini-mart, all those years earlier,

במכולת, לפני כל אותן שנים,

not just two men, but two Americas collided.

לא התנגשו רק שני גברים אלא גם שתי אמריקות.

אמריקה אחת שעדיין חולמת, עדיין נאבקת,

An America that still dreams, still strives,

still imagines that tomorrow can build on today,

עדיין מדמיינת שהמחר יכול להיבנות על הריסות היום,

ואמריקה שניה שנכנעה לגורל,

and an America that has resigned to fate,

שכרעה תחת נטל לחצים ותוהו, שהנמיכה ציפיות

buckled under stress and chaos, lowered expectations,

an ducked into the oldest of refuges:

ומצאה מחסה במפלט העתיק מכולם:

the tribal fellowship of one's own narrow kind.

האחווה השבטית של הקבוצה הסגורה.

וראיסודין, חרף היותו עולה חדש,

And it was Raisuddin, despite being a newcomer,

despite being attacked,

חרף היותו מי שהותקף,

despite being homeless and traumatized,

חרף היותו חסר-בית ופגוע-טראומה,

who belonged to that republic of dreams

הוא זה שהשתייך לרפובליקת החלומות

and Stroman who belonged to that other wounded country,

ואילו סטרומן - לארץ האחרת, הפצועה,

חרף היותו בנה, עם זכויות היתר של היליד הלבן.

despite being born with the privilege of a native white man.

I realized these men's stories formed an urgent parable about America.

הבנתי שסיפורי שני אלה יוצרים משל דחוף וחשוב

אודות אמריקה.

The country I am so proud to call my own

הארץ שאני כה גאה לכנותה "ארצי",

wasn't living through a generalized decline

אינה עוברת שקיעה כללית

as seen in Spain or Greece, where prospects were dimming for everyone.

כפי שרואים בספרד או ביוון, למשל,

שבהן הסיכויים מתמעטים עבור כולם.

America is simultaneously the most and the least successful country

אמריקה היא בו-זמנית הארץ הכי מצליחה והכי כושלת

in the industrialized world.

בעולם המתועש.

זאת הארץ שהשיקה את מיטב החברות,

Launching the world's best companies,

even as record numbers of children go hungry.

בעודה מחזיקה בשיא במספר הילדים הרעבים.

Seeing life-expectancy drop for large groups,

תוחלת החיים בה צונחת בקרב קבוצות אוכלוסיה גדולות,

בעודה מצחצחת את בתי החולים המשוכללים בעולם.

even as it polishes the world's best hospitals.

America today is a sprightly young body,

אמריקה של היום היא גוף צעיר ורענן

שמוכה בשבץ מהסוג שיונק את לשד החיים מצד אחד

hit by one of those strokes that sucks the life from one side,

while leaving the other worryingly perfect.

בעודו מותיר את הצד האחר מושלם עד להדאיג.

On July 20, 2011, right after a sobbing Raisuddin

ב-20 ליולי 2011,

מיד אחרי שראיסודין המתייפח העיד להגנת חייו של סטרומן,

testified in defense of Stroman's life,

Stroman was killed by lethal injection by the state he so loved.

סטרומן הוצא להורג בזריקה קטלנית ע"י המדינה שכה אהב.

Hours earlier, when Raisuddin still thought he could still save Stroman,

כמה שעות לפני כן,

כשראיסודין חשב עדיין שיוכל להציל את סטרומן,

the two men got to speak for the second time ever.

שני הגברים זכו לשוחח בפעם השניה בחייהם.

Here is an excerpt from their phone call.

הנה קטע משיחת הטלפון שלהם.

Raisuddin: "Mark, you should know that I am praying for God,

ראיסודין: "מארק, דע לך שאני מתפלל לאלוהים,

the most compassionate and gracious.

"הרחמן ורב החסד.

I forgive you and I do not hate you.

"אני סולח לך ואינני שונא אותך.

I never hated you."

"מעולם לא שנאתי אותך."

Stroman: "You are a remarkable person.

סטרומן: "אתה אדם נפלא.

Thank you from my heart.

"אני מודה לך מעומק לבי.

I love you, bro."

"אני אוהב אותך, אחי."

Even more amazingly, after the execution,

ומדהים עוד יותר, שלאחר ההוצאה להורג

Raisuddin reached out to Stroman's eldest daughter, Amber,

ראיסודין יצר קשר עם בתו הבכורה של סטרומן, אמבר,

an ex-convinct and an addict.

אסירה-לשעבר ומכורה לסמים,

והציע לה את עזרתו.

and offered his help.

"אולי איבדת אב," אמר לה,

"You may have lost a father," he told her,

"אבל זכית בדוד."

"but you've gained an uncle."

He wanted her, too, to have a second chance.

הוא רצה שגם היא תזכה להזדמנות נוספת.

If human history were a parade,

אילו ההיסטוריה האנושית היתה תהלוכה,

America's float would be a neon shrine to second chances.

קרון התצוגה האמריקאי היה מקדש ניאון של הזדמנויות נוספות.

But America, generous with second chances to the children of other lands,

אבל אמריקה הנדיבה במתן הזדמנויות נוספות לילדי ארצות אחרות,

מקמצת היום יותר ויותר בהזדמנויות ראשונות לילדיה שלה.

today grows miserly with first chances to the children of its own.

אמריקה עודנה מסנוורת

America still dazzles at allowing anybody to become an American.

כשמדובר באפשרות שהיא נותנת לכל אחד להיעשות אמריקני,

But it is losing its luster at allowing every American to become a somebody.

אבל זוהרה מועם

כשמדובר באפשרויות שהיא נותנת לכל אמריקני להיות מישהו.

Over the last decade, seven million foreigners gained American citizenship.

בעשור האחרון, 7 מיליון זרים זכו באזרחות אמריקנית.

Remarkable.

בלתי-רגיל.

In the meanwhile, how many Americans gained a place in the middle class?

במקביל, כמה אמריקנים זכו להגיע למעמד הבינוני?

Actually, the net influx was negative.

למעשה, המאזן נטו הוא שלילי.

Go back further, and it's even more striking:

אם חוזרים קצת לאחור, זה אף יותר מדהים:

Since the 60s, the middle class has shrunk by 20 percent,

מאז שנות ה-60 של המאה ה-20, המעמד הבינוני התכווץ ב-20%,

בעיקר בגלל האנשים שנשרו ממנו.

mainly because of the people tumbling out of it.

And my reporting around the country tells me the problem is grimmer

ולפי הדיווחים שאני מקבל מכל רחבי הארץ, הבעיה קודרת יותר

than simple inequality.

מאשר חוסר-שוויון גרידא.

What I observe is a pair of secessions from the unifying center of American life.

אני מבחין בזוג נתקים

מן המרכז המאחד של החיים האמריקניים.

An affluent secession of up, up and away,

נתק השפע, למעלה והלאה,

לתוך מובלעות אליטיסטיות משכילות

into elite enclaves of the educated and into a global matrix

ולעבר מארג גלובלי של עבודה, ממון וקשרים,

of work, money and connections,

ונתק העוני, למטה והחוצה,

and an impoverished secession of down and out

אל החיים הבלתי-מקושרים של מבואות סתומים

into disconnected, dead-end lives

שברי-המזל בקושי פוגשים.

that the fortunate scarcely see.

ואל תתנחמו בכך שאתם נמנים על 99 האחוזים.

And don't console yourself that you are the 99 percent.

If you live near a Whole Foods,

אם אתם גרים ליד מרכול עילית,

if no one in your family serves in the military,

אם איש מבני-משפחתכם אינו משרת בצבא,

if you're paid by the year, not the hour,

אם משלמים לכם על בסיס שנתי ולא לפי שעה,

if most people you know finished college,

אם רוב מכריכם סיימו את הקולג',

if no one you know uses meth,

אם איש ממכריכם אינו משתמש במטאמפינים,

אם נישאתם פעם אחת ועודכם נשואים,

if you married once and remain married,

אם אינכם נמנים על 65 מיליון האמריקנים בעלי עבר פלילי --

if you're not one of 65 million Americans with a criminal record --

if any or all of these things describe you,

אם משהו מכל אלה או כולם מתארים אתכם,

עליכם לקבל את האפשרות שבעצם

then accept the possibility that actually,

אין לכם מושג מה קורה באמת

you may not know what's going on

and you may be part of the problem.

ושאתם אולי מהווים חלק מהבעיה.

Other generations had to build a fresh society after slavery,

דורות אחרים נאלצו להקים חברה חדשה בעקבות עבדות,

pull through a depression, defeat fascism,

לצלוח תקופות שפל, להביס את הפשיזם,

freedom-ride in Mississippi.

לנסוע בנסיעת החירות במיסיסיפי.

The moral challenge of my generation, I believe,

האתגר המוסרי של בני דורי, כך אני מאמין,

הוא לערוך היכרות מחודשת בין שתי האמריקות האלה,

is to reacquaint these two Americas,

to choose union over secession once again.

לבחור שוב באיחוד במקום בנתק.

This ins't a problem we can tax or tax-cut away.

זו איננה בעיה שביכולתנו לפתור במיסוי או בהקלות מיסוי.

It won't be solved by tweeting harder, building slicker apps,

היא לא תיפתר בציוצים חזקים יותר או ביישומונים נאים יותר

or starting one more artisanal coffee roasting service.

או בפתיחת עוד שירות של קליית קפה ביתית. (צחוק)

It is a moral challenge that begs each of us in the flourishing America

זהו אתגר מוסרי שתובע מכל אחד מאיתנו, באמריקה המשגשגת,

to take on the wilting America as our own,

לראות באמריקה הנובלת את אמריקה שלנו,

as Raisuddin tried to do.

כפי שראיסודין ניסה לעשות.

Like him, we can make pilgrimages.

כמוהו, גם אנו יכולים לעלות לרגל.

And there, in Baltimore and Oregon and Appalachia,

ושם, בבלטימור, באורגון או בהרי האפלצ'ים,

find new purpose, as he did.

למצוא מטרה חדשה, כמעשהו.

We can immerse ourselves in that other country,

אנו יכולים להיעשות חלק מאותה ארץ אחרת,

להיות עדים לתקוותיה ולסבלותיה,

bear witness to its hopes and sorrows,

and, like Raisuddin, ask what we can do.

וכמו ראיסודין, לשאול מה נוכל לעשות.

What can you do?

מה תוכלי לעשות?

What can you do?

מה תוכל לעשות?

What can we do?

מה נוכל אנו לעשות?

How might we build a more merciful country?

איך נוכל לבנות ארץ חומלת יותר?

We, the greatest inventors in the world,

אנו, הממציאים הגדולים ביותר בעולם,

can invent solutions to the problems of that America, not only our own.

יכולים להמציא פתרונות לבעיות של אמריקה ההיא, לא רק לזו שלנו.

We, the writers and the journalists, can cover that America's stories,

אנו הסופרים והעיתונאים, יכולים לסקר את סיפוריה של אותה אמריקה,

instead of shutting down bureaus in its midst.

במקום לסגור את משרדינו, בליבה.

We can finance that America's ideas,

אנו יכולים לממן את רעיונותיה של אמריקה ההיא,

במקום רעיונות מניו-יורק ומסן-פרנסיסקו.

instead of ideas from New York and San Francisco.

We can put our stethoscopes to its backs,

אנו יכולים להצמיד מסכתים אל גבה,

teach there, go to court there, make there, live there, pray there.

ללמד שם, לערוך-דין שם, ליצור שם, לחיות שם, להתפלל שם.

This, I believe, is the calling of a generation.

זהו, כך אני מאמין, הייעוד של דור שלם.

אמריקה ששני חצאיה לומדים מחדש

An America whose two halves learn again

to stride, to plow, to forge, to dare together.

לצעוד, לחרוש, לחשל ולהעיז ביחד.

A republic of chances, rewoven, renewed,

רפובליקה של הזדמנויות, ארוגה מחדש, מחודשת,

begins with us.

מתחילה מאיתנו.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)