Why theater is essential to democracy | Oskar Eustis

תרגום: Shlomo Adam עריכה: Ido Dekkers

Theater matters because democracy matters.

התיאטרון חשוב כי הדמוקרטיה חשובה.

Theater is the essential art form of democracy,

התיאטרון הוא התמצית האמנותית של הדמוקרטיה,

and we know this because they were born in the same city.

ואנו יודעים זאת כי שתיהן נולדו באותה העיר.

In the late 6th century BC,

בסוף המאה ה-6 לפנה"ס נולד רעיון הדמוקרטיה המערבית.

the idea of Western democracy was born.

זו היתה כמובן דמוקרטיה חלקית ופגומה מאד,

It was, of course,

a very partial and flawed democracy,

אבל הרעיון שהכוח צריך לנבוע מהסכמת הנשלטים,

but the idea that power should stem from the consent of the governed,

that power should flow from below to above,

מלמטה למעלה, ולא להיפך,

not the other way around,

נולד באותו עשור.

was born in that decade.

And in that same decade, somebody -- legend has it, somebody named Thespis --

ובאותו עשור, מישהו - לפי המסופר, שמו ת'ספיס -

המציא את רעיון הדיאלוג.

invented the idea of dialogue.

What does that mean, to invent dialogue?

מה זה, "להמציא את הדיאלוג"?

ובכן, ידוע לנו שבפסטיבל דיוניסוס

Well, we know that the Festival of Dionysus gathered

כל אזרחי אתונה התכנסו ליד האקרופוליס,

the entire citizenry of Athens

on the side of the Acropolis,

הם האזינו למוסיקה, צפו במחולות

and they would listen to music, they would watch dancing,

and they would have stories told as part of the Festival of Dionysus.

ושמעו סיפורים, כחלק מפסטיבל דיוניסוס.

And storytelling is much like what's happening right now:

וסיפור סיפורים דומה מאד למה שקורה כרגע:

אני עומד כאן למעלה כסמכות יחידה,

I'm standing up here,

the unitary authority,

and I am talking to you.

ומדבר אליכם.

ואתם יושבים לכם וסופגים את מה שיש לי לומר.

And you are sitting back, and you are receiving what I have to say.

And you may disagree with it, you may think I'm an insufferable fool,

אולי אינכם מסכימים איתי, אולי לדעתכם אני שוטה בלתי-נסבל,

אולי אתם משתעממים עד מוות,

you may be bored to death,

but that dialogue is mostly taking place inside your own head.

אבל הדיאלוג הזה קורה ברובו בתוך ראשכם.

But what happens if, instead of me talking to you --

אבל מה אם במקום לדבר אליכם -

and Thespis thought of this --

חשב ת'ספיס לעצמו -

I just shift 90 degrees to the left,

אפנה 90 מעלות שמאלה,

and I talk to another person onstage with me?

ואדבר אל אדם אחר שנמצא איתי על הבמה?

הכל משתנה,

Everything changes,

because at that moment, I'm not the possessor of truth;

כי באותו רגע, כבר אין לי בעלות על האמת;

I'm a guy with an opinion.

אני סתם מישהו שמביע דעה.

And I'm talking to somebody else.

ואני מדבר עם מישהו אחר.

And you know what?

והפלא ופלא, גם למישהו האחר יש דעה,

That other person has an opinion too,

and it's drama, remember, conflict -- they disagree with me.

וזאת דרמה, זיכרו, קונפליקט -- הוא לא מסכים איתי.

There's a conflict between two points of view.

נוצר קונפליקט בין שתי נקודות השקפה.

And the thesis of that is that the truth can only emerge

וההנחה שביסוד זה היא שהאמת יכולה לנבוע

in the conflict of different points of view.

רק מתוך קנפליקט בין נקודות השקפה שונות.

אין לאדם זה או זה בעלות עליה.

It's not the possession of any one person.

And if you believe in democracy, you have to believe that.

ומי שמאמין בדמוקרטיה חייב להאמין בכך.

מי שלא מאמין בכך הוא אוטוקרט

If you don't believe that, you're an autocrat

who is putting up with democracy.

שרק משלים עם קיומה של הדמוקרטיה.

But that's the basic thesis of democracy,

אבל זאת הנחת היסוד של הדמוקרטיה,

שהקונפליקט בין נקודות השקפה שונות מוביל אל האמת.

that the conflict of different points of views leads to the truth.

What's the other thing that's happening?

מה עוד קורה?

אני לא מבקש מכם להישען לאחור ולהקשיב לי.

I'm not asking you to sit back and listen to me.

אנו מבקש מכם לנטות קדימה

I'm asking you to lean forward

and imagine my point of view --

ולדמיין את נקודת ההשקפה שלי --

what this looks like and feels like to me as a character.

מה אני, כדמות, חווה ומרגיש.

ואז אני מבקש מכם לעשות שינוי במוח

And then I'm asking you to switch your mind

ולדמיין את החוויה וההרגשה של הדובר השני.

and imagine what it feels like to the other person talking.

אני מבקש מכם להפעיל אמפתיה.

I'm asking you to exercise empathy.

And the idea that truth comes from the collision of different ideas

והרעיון שהאמת נובעת מהתנגשות בין רעיונות שונים,

and the emotional muscle of empathy

יחד עם השריר הרגשי של האמפתיה,

are the necessary tools for democratic citizenship.

הם הכלים ההכרחיים לאזרחות דמוקרטית.

What else happens?

מה עוד קורה?

The third thing really is you,

הדבר השלישי הוא בעצם אתם,

הקהילה עצמה, הקהל.

is the community itself, is the audience.

And you know from personal experience that when you go to the movies,

ומנסיונכם האישי אתם יודעים שכאשר אתם הולכים לסרט,

you walk into a movie theater, and if it's empty, you're delighted,

ואתם נכנסים לאולם הקולנוע והוא ריק, אתם שמחים,

because nothing's going to be between you and the movie.

כי דבר לא עתיד לחצוץ ביניכם לבין הסרט.

אתם יכולים להשתרע, להרים רגליים על המושב שלפניכם,

You can spread out, put your legs over the top of the stadium seats,

לאכול פופקורן ופשוט ליהנות.

eat your popcorn and just enjoy it.

אבל אם אתם נכנסים להופעה והאולם חצי מלא -

But if you walk into a live theater

and you see that the theater is half full,

your heart sinks.

לבכם שוקע.

You're disappointed immediately,

אתם מתאכזבים מיד,

because whether you knew it or not,

כי בין אם ידעתם זאת או לא,

you were coming to that theater

באתם לאולם ההוא

to be part of an audience.

כדי להיות חלק מקהל.

You were coming to have the collective experience

באתם בשביל החווייה הקולקטיבית:

לצחוק ולבכות ביחד, לעצור את הנשימה ביחד

of laughing together, crying together, holding your breath together

to see what's going to happen next.

בציפיה למה שעומד לקרות.

You may have walked into that theater as an individual consumer,

אולי נכנסתם להופעה כצרכן פרטי,

אבל אם המופע מתנהל כמו שצריך,

but if the theater does its job,

you've walked out with a sense of yourself as part of a whole,

אתם תצאו ממנו עם הרגשה שאתם חלק משלם,

as part of a community.

חלק מקהילה.

That's built into the DNA of my art form.

הדבר הזה בנוי בדנ"א של האמנות שלי.

Twenty-five hundred years later, Joe Papp decided

2,500 שנה מאוחר יותר, ג'ו פאפ החליט

שהתרבות צריכה להיות שייכת לכולם בארצות הברית של אמריקה,

that the culture should belong to everybody in the United States of America,

ושבאחריותו לקיים הבטחה זאת.

and that it was his job to try to deliver on that promise.

הוא יצר את מופעי החינם של "שייקספיר בפארק".

He created Free Shakespeare in the Park.

And Free Shakespeare in the Park is based on a very simple idea,

ומופעי החינם "שייקספיר בפארק" מבוססים על רעיון פשוט מאד,

הרעיון שהתיאטרון הטוב ביותר,

the idea that the best theater, the best art that we can produce,

האמנות הטובה ביותר שביכולתנו ליצור,

should go to everybody and belong to everybody,

צריכים להגיע לכולם והם שייכים לכולם,

and to this day,

ועד היום,

every summer night in Central Park,

בכל ערב קיץ בסנטרל פארק

2,000 people are lining up

2,000 בני-אדם עומדים בתור

כדי לצפות בתיאטרון הכי טוב שאנו יכולים לספק חינם.

to see the best theater we can provide for free.

It's not a commercial transaction.

זאת איננה עיסקה מסחרית.

In 1967, 13 years after he figured that out,

ב-1967, 13 שנה לאחר שעלה על זה,

הוא עלה על משהו נוסף:

he figured out something else,

which is that the democratic circle was not complete

שהחוג הדמוקרטי איננו שלם

by just giving the people the classics.

אם הוא מספק לאנשים רק את הקלסיקות.

We had to actually let the people create their own classics

עלינו לאפשר לאנשים ליצור קלסיקות משלהם

ולכבוש את הבמה.

and take the stage.

And so in 1967,

אז ב-1967

ג'ו פתח את התיאטרון הציבורי בעיר התחתית, באסטור פלייס,

Joe opened the Public Theater downtown on Astor Place,

והמופע הראשון שהוא הפיק שם היה הבכורה העולמית של "שיער".

and the first show he ever produced was the world premiere of "Hair."

That's the first thing he ever did that wasn't Shakespeare.

זה היה הדבר הראשון שהוא עשה שלא היה שייקספיר.

קלייב בארנס אמר ב"טיימס" שזה היה כאילו שמר פאפ לקח מטאטא,

Clive Barnes in The Times said that it was as if Mr. Papp took a broom

and swept up all the refuse from the East Village streets

גרף את כל הזבל מרחובות האיסט וילג'

onto the stage at the Public.

והעלה אותו לבימת התיאטרון הציבורי.

(צחוק)

(Laughter)

הוא לא התכוון להחמיא,

He didn't mean it complimentarily,

אבל ג'ו תלה את זה באולם הכניסה. עד כדי כך הוא התגאה בזה.

but Joe put it up in the lobby, he was so proud of it.

(Laughter) (Applause)

(צחוק) (מחיאות כפיים)

ומה שהתיאטרון הציבורי עשה בשנים הבאות עם הצגות נפלאות

And what the Public Theater did over the next years with amazing shows like

כמו "לנערות צבעוניות ששקלו התאבדות/כשדי בקשת שבענן",

"For Colored Girls Who Have Considered Suicide / When the Rainbow Is Enuf,"

"A Chorus Line,"

"שורת המקהלה",

and -- here's the most extraordinary example I can think of:

ו -- זאת הדוגמה הכי נהדרת שעולה בדעתי -

Larry Kramer's savage cry of rage about the AIDS crisis,

זעקת הזעם הפרועה של לארי קריימר בקשר למשבר האיידס,

"The Normal Heart."

"הלב הרגיל",

Because when Joe produced that play in 1985,

כי כשג'ו הפיק את המחזה הזה ב-1985,

there was more information about AIDS

היה יותר מידע על האיידס

בביקורת של פרנק ריץ' ב"ניו-יורק טיימס"

in Frank Rich's review in the New York Times

than the New York Times had published in the previous four years.

ממה שהעיתון פירסם בארבע השנים שלפני כן.

Larry was actually changing the dialogue about AIDS

לארי ממש שינה את השיח סביב האיידס

בכך שכתב את המחזה ההוא, וכך גם ג'ו, בכך שהפיק אותו.

through writing this play,

and Joe was by producing it.

I was blessed to commission and work on Tony Kushner's "Angels in America,"

התברכתי בכך שהזמינו אצלי את העבודה

על "מלאכים באמריקה" של טוני קושנר,

and when doing that play and along with "Normal Heart,"

ובעבודה על המחזה הזה, יחד עם "הלב הרגיל",

יכולנו להבחין בכך שהתרבות משתנה,

we could see that the culture was actually shifting,

and it wasn't caused by the theater,

ולא התיאטרון חולל זאת,

but the theater was doing its part

אבל התיאטרון תרם את חלקו

to change what it meant to be gay in the United States.

לשנות את משמעות החיים כאדם גאה בארה"ב.

And I'm incredibly proud of that.

ואני גאה בכך עד מאד.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

When I took over Joe's old job at the Public in 2005,

כשמוניתי לתפקידו של ג'ו בתיאטרון הציבורי ב-2005,

I realized one of the problems we had was a victim of our own success,

הבנתי שאחת הבעיות שלנו נובעת מהצלחתנו,

והיא: "שייקספיר בפארק" נוצר כתכנית נגישה,

which is: Shakespeare in the Park had been founded as a program for access,

אך כעת אלה הכרטיסים הכי קשים להשגה בעיר ניו-יורק.

and it was now the hardest ticket to get in New York City.

People slept out for two nights to get those tickets.

אנשים ישנו בחוץ במשך שני לילות כדי להשיג כרטיסים אלה.

What was that doing?

למה זה גרם?

That was eliminating 98 percent of the population

לכך ש-98% מהאוכלוסיה בכלל לא שקלו ללכת אליהם.

from even considering going to it.

אז הקמנו מחדש את היחידה הניידת

So we refounded the mobile unit

and took Shakespeare to prisons, to homeless shelters,

והבאנו את שייקספיר לבתי הכלא, לבתי מחסה לדרי-רחוב,

to community centers in all five boroughs

למרכזים קהילתיים בכל חמשת הרבעים

and even in New Jersey and Westchester County.

ואפילו לניו-ג'רסי ולמחוז ווסטצ'סטר.

And that program proved something to us that we knew intuitively:

והתכנית הזאת הוכיחה לנו משהו שכבר ידענו בתוכנו:

הצורך של אנשים בתיאטרון עז כמו הצורך שלהם לאכול

people's need for theater is as powerful as their desire for food

or for drink.

או לשתות.

It's been an extraordinary success, and we've continued it.

זאת היתה הצלחה מדהימה ואנו המשכנו אותה.

And then there was yet another barrier that we realized we weren't crossing,

אחר היה מכשול נוסף שהבנו שאיננו מצליחים לחצות,

מכשול ההשתתפות.

which is a barrier of participation.

And the idea, we said, is:

הרעיון, כך אמרנו, הוא זה:

How can we turn theater from being a commodity, an object,

איך נוכל להפוך תיאטרון ממצרך, מאובייקט,

back into what it really is --

למה שהוא באמת -

a set of relationships among people?

מערכות יחסים בין אנשים?

ובהדרכתה של ליר דה-בסונה המדהימה,

And under the guidance of the amazing Lear deBessonet,

הקמנו את תכנית "עבודות ציבוריות",

we started the Public Works program,

which now every summer produces

שמפיקה כעת בכל קיץ תהלוכות שייקספיריות מוסיקליות עצומות,

these immense Shakespearean musical pageants,

where Tony Award-winning actors and musicians

עם שחקנים ומוסיקאים זוכי פרס "טוני"

are side by side with nannies and domestic workers

לצד מטפלות ועובדי משק-בית,

and military veterans and recently incarcerated prisoners,

חיילים משוחררים ואסירים משוחררים,

amateurs and professionals,

חובבים ומקצוענים,

performing together on the same stage.

וכולם מופיעים ביחד על אותה הבמה.

And it's not just a great social program,

וזאת לא רק תכנית חברתית מעולה,

it's the best art that we do.

אלא האמנות הכי טובה שלנו,

And the thesis of it is that artistry is not something

כשההנחה היא שהכשרון האמנותי אינו נחלתם של מעטים:

that is the possession of a few.

הכשרון האמנותי הוא חלק מהטבע האנושי,

Artistry is inherent in being a human being.

Some of us just get to spend a lot more of our lives practicing it.

וחלקנו פשוט זוכים לעסוק בכך בחיינו יותר מאחרים.

ואז, במקרה --

And then occasionally --

(Applause)

(מחיאות כפיים)

you get a miracle like "Hamilton,"

נוצר הנס הזה, ה"המילטון",

Lin-Manuel's extraordinary retelling of the foundational story of this country

התיאור הנפלא של לין-מנואל את סיפור ייסודה של הארץ הזאת

through the eyes of the only Founding Father who was a bastard immigrant orphan

דרך עיניו של האב המייסד היחיד שהיה מהגר יתום וממזר

from the West Indies.

מאיי הודו המערבית.

ולין עשה בדיוק את מה שעשה שייקספיר.

And what Lin was doing

is exactly what Shakespeare was doing.

He was taking the voice of the people, the language of the people,

הוא לקח את קולו של העם, את שפתו של העם,

elevating it into verse,

העלה אותם לרמת החריזה,

and by doing so,

ובכך הקנה אצילות לשפה

ennobling the language

and ennobling the people who spoke the language.

ולאנשים שדוברים בשפה זו.

And by casting that show entirely with a cast of black and brown people,

ובכך שליהק את כל ההצגה באנשים שחורי וחומי עור,

what Lin was saying to us,

לין בעצם אומר לנו

שהוא מחיה בנו

he was reviving in us

our greatest aspirations for the United States,

את שאיפותינו הגדולות ביותר למען ארצות הברית,

our better angels of America,

את טובי מלאכינו האמריקניים,

our sense of what this country could be,

את חזון דמותה האפשרית של הארץ הזאת,

את ההכללה שעמדה בלב החלום האמריקני.

the inclusion that was at the heart of the American Dream.

And it unleashed a wave of patriotism in me

וזה עורר גל של פטריוטיות בי ובקהל שלנו,

and in our audience,

ותיאבון שאין להשביעו.

the appetite for which is proving to be insatiable.

אבל היה לכך צד נוסף ובכך אסיים,

But there was another side to that, and it's where I want to end,

וזהו הסיפור האחרון שלי.

and it's the last story I want to talk about.

חלקכם ודאי שמעתם שסגן הנשיא הנבחר, פנס,

Some of you may have heard that Vice President-elect Pence

בא לצפות ב"המילטון" בניו-יורק.

came to see "Hamilton" in New York.

And when he came in, some of my fellow New Yorkers booed him.

וכשהוא נכנס, אחדים מאחי הניו-יורקרים קראו לעברו קריאות בוז.

והוא אמר, כמה יפה:

And beautifully, he said,

"That's what freedom sounds like."

"ככה נשמעת חירות."

And at the end of the show,

ובסוף ההצגה,

הקראנו מעל הבמה מה שלדעתי היה הצהרה מכובדת מאד,

we read what I feel was a very respectful statement from the stage,

and Vice President-elect Pence listened to it,

וסגן הנשיא הנבחר, פנס, האזין לה,

but it sparked a certain amount of outrage, a tweetstorm,

אבל היא הציתה זעם מסוים, סערת ציוצים,

and also an internet boycott of "Hamilton"

וגם חרם אינטרנטי על "המילטון"

מצד אנשים נזעמים שלדעתם התייחסנו אליו בחוסר-כבוד.

from outraged people who had felt we had treated him with disrespect.

I looked at that boycott and I said, we're getting something wrong here.

הסתכלתי על החרם ואמרתי, אנו טועים כאן במשהו.

כל האנשים שחתמו על עצומת החרם

All of these people who have signed this boycott petition,

they were never going to see "Hamilton" anyway.

ממילא לא יצפו ב"המילטון".

It was never going to come to a city near them.

ההצגה לא תגיע לעיר קרובה אליהם.

If it could come, they couldn't afford a ticket,

ואם כן, לא יהיה להם כסף לכרטיס,

ואם כן יהיה להם כסף לכרטיס, הם לא מקושרים מספיק

and if they could afford a ticket, they didn't have the connections

to get that ticket.

כדי להשיג כרטיס.

They weren't boycotting us;

הם לא החרימו אותנו;

אנו החרמנו אותם.

we had boycotted them.

הביטו במפת הכחול והאדום של הבחירות בארה"ב,

And if you look at the red and blue electoral map of the United States,

and if I were to tell you,

ואילו אמרתי לכם,

"Oh, the blue is what designates

"הכחול מציין את כל המלכ"רים התרבותיים העיקריים,"

all of the major nonprofit cultural institutions,"

I'd be telling you the truth.

הייתי דובר אמת. הייתם מאמינים לי.

You'd believe me.

We in the culture have done exactly what the economy,

אנו, בתרבות, נהגנו בדיוק כמו הכלכלה,

כמו מערכת החינוך, כמו הטכנולוגיה,

what the educational system, what technology has done,

which is turn our back on a large part of the country.

והפנינו עורף לחלק גדול מהארץ הזאת.

אז ברעיון הזה של ההכללה מוכרחים להמשיך.

So this idea of inclusion, it has to keep going.

בסתיו הבא אנו מוציאים לסיבוב הופעות

Next fall, we are sending out on tour

הפקה של המחזה המבריק זוכה ה"פוליצר" של לין נוטג', "זיעה".

a production of Lynn Nottage's brilliant, Pulitzer Prize-winning play "Sweat."

Years of research in Redding, Pennsylvania led her to write this play

שנים של מחקר ברדינג שבפנסילבניה הביאו אותה לכתוב מחזה זה

about the deindustrialization of Pennsylvania:

על הרס התעשייה בפנסילבניה:

מה שקרה כשתעשיית הפלדה עזבה,

what happened when steel left,

the rage that was unleashed,

הזעם שהשתחרר,

המתחים שהתפרצו,

the tensions that were unleashed,

the racism that was unleashed

הגזענות שהשתחררה

בגלל אובדן מקומות העבודה.

by the loss of jobs.

We're taking that play and we're touring it

אנו לוקחים את המחזה הזה לסיבוב הופעות

to rural counties in Pennsylvania,

במחזות הכפריים של פנסילבניה,

Ohio, Michigan,

אוהיו, מישיגן,

מינסוטה ו-וויסקונסין.

Minnesota and Wisconsin.

We're partnering with community organizations there to try and make sure

אנו עושים זאת יחד עם ארגונים קהילתיים שם, כדי להבטיח

not only that we reach the people that we're trying to reach,

שלא רק נגיע לאנשים אליהם יש לנו עניין להגיע,

but that we find ways to listen to them back

אלא שנמצא דרכים להקשיב להם

and say, "The culture is here for you, too."

ולומר, "התרבות הגיעה הנה גם בשבילכם."

Because --

כי --

(מחיאות כפיים)

(Applause)

we in the culture industry,

לנו, בתעשיית התרבות,

we in the theater,

בתיאטרון,

have no right to say that we don't know what our job is.

אין שום זכות לומר שאיננו יודעים מהו תפקידנו.

It's in the DNA of our art form.

זה חלק מהדנ"א של האמנות שלנו.

Our job "... is to hold up, as 'twere, a mirror to nature;

תפקידנו "...להציב מראה אל מול הטבע,

"להראות לרֶשע את פרצופו,

to show scorn her image,

to show virtue her appearance,

"להראות לַטוב את קלסתרו

" ולדור כולו את צורתו וחותמו."

and the very age its form and pressure."

Our job is to try to hold up a vision to America

תפקידנו הוא להעלות מול עיני אמריקה חזיון

that shows not only who all of us are individually,

שלא רק יראה מי כל אחת ואחד מאיתנו,

but that welds us back into the commonality that we need to be,

אלא גם יגבש אותנו שוב לקהילתיות שעלינו להוות,

לתחושת האחדות,

the sense of unity,

the sense of whole,

לתחושת השלם,

the sense of who we are as a country.

לתחושה של זהותנו כארץ אחת.

That's what the theater is supposed to do,

זה מה שהתיאטרון אמור לעשות,

וזה מה שעלינו להיטיב ולעשות ככל שנוכל.

and that's what we need to try to do as well as we can.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)

(Applause)