Adam Davidson: What we learned from teetering on the fiscal cliff

Translator: Morton Bast Reviewer: Thu-Huong Ha

מתרגם: Shani Alod מבקר: Sigal Tifferet

So a friend of mine who's a political scientist,

חבר שלי שהוא חוקר במדעי המדינה

he told me several months ago

סיפר לי לפני מספר חודשים

exactly what this month would be like.

בדיוק איך יראה החודש הזה.

He said, you know, there's this fiscal cliff coming,

הוא אמר לי, אתה יודע, יש את המצוק הפיסקלי המתקרב

it's going to come at the beginning of 2013.

הוא צפוי להגיע בתחילת 2013

Both parties absolutely need to resolve it,

שני הצדדים חייבים לפתור אותו

but neither party wants to be seen as the first to resolve it.

אבל אף אחד מהצדדים לא רוצה להיות הראשון שפתר אותו.

Neither party has any incentive to solve it a second before it's due,

לאף אחד מהצדדים אין תמריץ כלשהו לפתור אותו שניה לפני הזמן.

so he said, December, you're just going to see lots of

כך שבדצמבר, הוא אמר לי, אתה הולך לראות הרבה

angry negotiations, negotiations breaking apart,

משאים ומתנים זועפים, דיונים מתפוצצים

reports of phone calls that aren't going well,

דיווחים על שיחות טלפון אשר לא מתנהלות כשורה

people saying nothing's happening at all,

אנשים המדווחים שכלום לא מתקדם

and then sometime around Christmas or New Year's,

ואז מתישהו בסביבות חג המולד או ראש השנה,

we're going to hear, "Okay, they resolved everything."

נשמע את המשפט "בסדר, הכל נפתר"

He told me that a few months ago. He said he's 98 percent positive they're going to resolve it,

הוא אמר לי את זה לפני שלושה חודשים, והוא היה בטוח ב-98% שיפתרו את העניין

and I got an email from him today saying, all right,

והיום קיבלתי ממנו מייל שאומר,

we're basically on track, but now I'm 80 percent positive

בגדול אנחנו בכיוון, רק שכעת אני בטוח רק ב-80%

that they're going to resolve it.

שהם יפתרו את הנושא.

And it made me think. I love studying

הדבר גרם לחשוב. אני אוהב ללמוד

these moments in American history

את הדקות הללו בהיסטוריה האמריקאית

when there was this frenzy of partisan anger,

כשהייתה השתוללות כעס

that the economy was on the verge of total collapse.

על כך שהכלכלה על סף התמוטטות מוחלטת

The most famous early battle was Alexander Hamilton

המערכה הראשונה והמפורסמת ביותר הייתה זאת של אלכסנדר המילטון

and Thomas Jefferson over what the dollar would be

ותומס ג'פרסון על איך הדולר יראה

and how it would be backed up, with Alexander Hamilton

ואיך הוא יגובה, כאשר אלכסנדר המילטון

saying, "We need a central bank, the First Bank of the United States,

טען, "יש צורך בבנק מרכזי, הבנק הראשון של ארצות הברית,

or else the dollar will have no value.

אחרת לדולר לא יהיה כל ערך

This economy won't work,"

הכלכלה הזאת לא תעבוד".

and Thomas Jefferson saying, "The people won't trust that.

ותומס ג'פרסון טען, "הציבור לא יתמוך בדבר כזה"

They just fought off a king. They're not going to accept some central authority."

זה עתה הם לחמו נגד מלוכה. הם לא יסכימו לקבל סמכות מרכזית".

This battle defined the first 150 years of the U.S. economy,

המערכה הזאת הגדירה את 150 השנים הראשונות של הכלכלה של ארה"ב

and at every moment, different partisans saying,

ובכל רגע, מתנגדים פוליטיים שונים אומרים

"Oh my God, the economy's about to collapse,"

אוי אלוהים, הכלכלה הזאת עומדת להתמוטט

and the rest of us just going about, spending our bucks

ושאר האנשים פשוט ממשיכים לבזבז את כספנו

on whatever it is we wanted to buy.

על כל מה שבא לנו לקנות.

To give you a quick primer on where we are,

כדי לספק לכם פתיח טוב היכן אנחנו נמצאים

a quick refresher on where we are.

רענון טוב היכן אנחנו כרגע

So the fiscal cliff, I was told

כך שהצוק הפיסקלי, נאמר לי

that that's too partisan a thing to say,

שזה ביטוי מפלגתי מדי,

although I can't remember which party it's supporting or attacking.

למרות שאינני זוכר איזו מפלגה תומכת ואיזו תוקפת בנושא

People say we should call it the fiscal slope,

אנשים מציעים לקרוא לזה המדרון הפיסקלי

or we should call it an austerity crisis,

או שיש לקרוא לו משבר הצנע

but then other people say, no, that's even more partisan.

ואז אנשים יאמרו, לא זה אפילו יותר מפלגתי.

So I just call it the self-imposed, self-destructive

כך שפשוט אקרא לזה מועד אחרון שכפינו על עצמנו, מהרס עצמי

arbitrary deadline about resolving an inevitable problem.

באופן שרירותי לפתרון בעיה בלתי נמנעת

And this is what the inevitable problem looks like.

וכך נראית הבעיה הבלתי נמנעת.

So this is a projection of U.S. debt as a percentage

כך שזאת הצגה של החוב של ארה"ב כאחוז

of our overall economy, of GDP.

מכל הכלכלה שלנו, מהתמ"ג כולו

The light blue dotted line represents

הקו המקווקו הכחול בהיר מייצג

the Congressional Budget Office's best guess

את הניחוש הטוב ביותר של החשב של הקונגרס

of what will happen if Congress really doesn't do anything,

של מה יקרה אם הקונגרס לא יעשה מאומה

and as you can see, sometime around 2027,

וכפי שאתם רואים, בסביבות 2027

we reach Greek levels of debt,

נגיע לרמות חוב כמו אלו של יוון

somewhere around 130 percent of GDP,

בערך 130% מהתמ"ג

which tells you that some time in the next 20 years,

מה שאומר שבמהלך 20 השנים הקרובות

if Congress does absolutely nothing,

באם הקונגרס לא יעשה דבר

we're going to hit a moment where the world's investors,

נגיע לנקודה שבה משקיעי העולם,

the world's bond buyers, are going to say,

רוכשי אגרות החוב של העולם, יאמרו

"We don't trust America anymore. We're not going to lend them any money,

איננו מאמינים יותר לארה"ב. לא נלווה להם יותר כסף

except at really high interest rates."

למעט בשיעורי ריבית מאוד גבוהים".

And at that moment our economy collapses.

וברגע זה הכלכלה שלנו תקרוס.

But remember, Greece is there today.

אבל תזכרו, יוון כבר נמצאת שם היום.

We're there in 20 years. We have lots and lots of time

אנחנו נהיה שם בעוד 20 שנה. יש לנו עוד המון זמן

to avoid that crisis,

כדי להתחמק מהמשבר הזה,

and the fiscal cliff was just one more attempt

והצוק הפיסקלי היה רק נסיון אחד

at trying to force the two sides to resolve the crisis.

לנסות לכפות על שני הצדדים לפתור את המשבר הזה.

Here's another way to look at exactly the same problem.

הנה עוד דרך להסתכל על בדיוק אותה הבעיה.

The dark blue line is how much the government spends.

הקו הכחול הכהה מייצג את הוצאות הממשלה.

The light blue line is how much the government gets in.

הקו הכחול הבהיר מייצג את הכנסות הממשלה.

And as you can see, for most of recent history,

וכמו שאתם יכולים לראות, בהיסטוריה הלא-רחוקה,

except for a brief period, we have consistently spent

למעט תקופת זמן קצרה, תמיד הוצאנו

more than we take in. Thus the national debt.

יותר ממה שהכנסנו. ומכאן נובע החוב הלאומי.

But as you can also see, projected going forward,

אבל כפי שאתם עוד יכולים לראות, אם אנחנו בודקים את הציפיות לעתיד

the gap widens a bit and raises a bit,

הרווח ביניהם מתרחב מעט ועולה מעט

and this graph is only through 2021.

והגרף הזה מציג רק עד 2021

It gets really, really ugly out towards 2030.

זה נהיה ממש מכוער לקראת 2030.

And this graph sort of sums up what the problem is.

והגרף הזה מסכם בערך את הבעיה.

The Democrats, they say, well, this isn't a big deal.

הדמוקרטים טוענים, ובכן, זה לא עניין גדול.

We can just raise taxes a bit and close that gap,

אנחנו יכולים פשוט להעלות את המיסים במעט ולסגור את הרווח.

especially if we raise taxes on the rich.

במיוחד אם אנחנו מעלים מיסים על העשירים.

The Republicans say, hey, no, no, we've got a better idea.

הרפובליקנים אומרים, הי, לא, לא, יש לנו רעיון טוב יותר.

Why don't we lower both lines?

למה שלא נוריד את שני הקווים?

Why don't we lower government spending and lower government taxes,

למה שלא נוריד את הוצאות הממשלה ונוריד את המיסים,

and then we'll be on an even more favorable

ואז יהיה מצבנו עדיף

long-term deficit trajectory?

בתחזית הגרעון לטווח הארוך?

And behind this powerful disagreement between

ומאחורי הויכוח העז הזה על

how to close that gap,

איך לסגור את הפער,

there's the worst kind of cynical party politics,

ישנו הסוג הנורא ביותר של פוליטיקה מפלגתית צינית,

the worst kind of insider baseball, lobbying, all of that stuff,

הסוג הנורא ביותר של בייסבול פנימי, לובי, כל הדברים האלה,

but there's also this powerfully interesting,

אבל ישנה גם סוגיה עוצמתית ומעניינת,

respectful disagreement between

אי-הסכמה מכובדת בין

two fundamentally different economic philosophies.

שתי פילוסופיות כלכליות שונות בתכלית.

And I like to think, when I picture how Republicans

ואני רוצה לחשוב, כשאני מדמיין איך הרפובליקאים

see the economy, what I picture is just some amazingly

רואים את הכלכלה, מה שאני מדמיין זה כמה רעיונות מדהימים

well-engineered machine, some perfect machine.

מכונות מהונדסות היטב, מכונות מושלמות.

Unfortunately, I picture it made in Germany or Japan,

לצערי, אני מדמיין שהן מכונות שיוצרו בגרמניה או יפן.

but this amazing machine that's constantly scouring

המכונות המופלאות הללו שמצחצחות ללא הרף

every bit of human endeavor and taking resources,

כל טיפת מאמץ אנושי ולוקחות משאבים,

money, labor, capital, machinery,

כסף, עבודה, הון, מכונות,

away from the least productive parts and towards the more productive parts,

ומרחיקות אותם מהחלקים הכי פחות פרודוקטיביים אל עבר החלקים היותר פרודוקטיביים

and while this might cause temporary dislocation,

ולמרות שזה גורם למצב זמני של חוסר איזון,

what it does is it builds up the more productive areas

מה שזה עושה זה בונה אזורים פרודוקטיביים יותר

and lets the less productive areas fade away and die,

ונותן לחלקים הפחות פרודוקטיביים להיעלם ולגווע,

and as a result the whole system is so much more efficient,

וכתוצאה מכך המערכת כולה היא הרבה יותר יעילה,

so much richer for everybody.

ועשירה יותר למען כולם.

And this view generally believes that there is a role for government,

והדימוי הזה מבוסס על האמונה שלממשלה יש תפקיד,

a small role, to set the rules so people aren't lying

תפקיד קטן, לקבוע את החוקים כדי שאנשים לא ישקרו

and cheating and hurting each other,

וירמו ויפגעו באחר,

maybe, you know, have a police force and a fire department

אולי, אתם יודעים, שיהיה כוח משטרה ומכבי אש

and an army, but to have a very limited reach

וצבא, אבל שתהיה יכולת מאוד מוגבלת להשפיע

into the mechanisms of this machinery.

על המנגנונים של המכונה הזו.

And when I picture how Democrats and Democratic-leaning

וכשאני מדמיין איך כלכלנים דמוקרטיים

economists picture this economy,

מדמיינים את הכלכלה הזאת,

most Democratic economists are, you know, they're capitalists,

רוב הכלכלנים הדמוקרטים הם קפיטליסטים,

they believe, yes, that's a good system a lot of the time.

הם מאמינים שכן, זו מערכת טובה ברוב הזמן.

It's good to let markets move resources to their more productive use.

זה טוב לתת לשווקים להזיז משאבים לטובת שימושים פרודוקטיביים יותר.

But that system has tons of problems.

אבל למערכת הזו יש המון בעיות.

Wealth piles up in the wrong places.

העושר נערם במקומות הלא נכונים.

Wealth is ripped away from people who shouldn't be called unproductive.

העושר נגזל מהאנשים שלא נכון לראות בהם לא-פרודוקטיביים.

That's not going to create an equitable, fair society.

כי זה לא יוביל להיווצרות חברה שוויונית, והוגנת.

That machine doesn't care about the environment,

למכונה הזו לא איכפת מהסביבה,

about racism, about all these issues

מגזענות, מכל הנושאים האלה

that make this life worse for all of us,

שהופכים את החיים לגרועים יותר לכולנו,

and so the government does have a role to take resources

ולכן תפקיד הממשלה הוא לקחת משאבים

from more productive uses, or from richer sources,

משימושים יותר פרודוקטיביים, ממקורות עשירים יותר,

and give them to other sources.

ולתת אותם למקורות אחרים.

And when you think about the economy through these two different lenses,

וכשאתה חושב על הכלכלה דרך שתי העדשות השונות הללו

you understand why this crisis is so hard to solve,

אתה מבין למה כל כך קשה לפתור את המשבר הזה,

because the worse the crisis gets, the higher the stakes are,

כי ככל שהמשבר מחמיר, הסיכונים גדולים יותר,

the more each side thinks they know the answer

ככל שכל צד חושב שהוא יודע את התשובה

and the other side is just going to ruin everything.

והצד השני פשוט הולך להרוס את הכל.

And I can get really despairing. I've spent a lot

ואני יכול ממש להתייאש. השקעתי הרבה

of the last few years really depressed about this,

מהשנים האחרונות מדוכא מהמצב הזה,

until this year, I learned something that

עד שהשנה הזו, למדתי משהו

I felt really excited about. I feel like it's really good news,

שממש התרגשתי ממנו. אני מרגיש שאלו ממש חדשות טובות

and it's so shocking, I don't like saying it, because I think

וזה כל כך מפתיע, שאני לא אוהב להגיד את זה, כי אני חושב

people won't believe me.

שאנשים לא יאמינו לי.

But here's what I learned.

אבל הנה מה שלמדתי.

The American people, taken as a whole,

העם האמריקאי, ככלל,

when it comes to these issues, to fiscal issues,

כשזה מגיע לסוגיות הללו, לסוגיות כלכליות

are moderate, pragmatic centrists.

הם מתונים, פרמגטיים מרכזיים.

And I know that's hard to believe, that the American people

ואני יודע שקשה להאמין לזה, שהעם האמריקאי

are moderate, pragmatic centrists.

הם מתונים, פרגמטיים מרכזיים.

But let me explain what I'm thinking.

אבל הרשו לי להסביר מה אני חושב

When you look at how the federal government spends money,

כשמסתכלים על כמה הממשלה הפדרלית מוציאה,

so this is the battle right here,

וזה המאבק בדיוק כאן,

55 percent, more than half, is on Social Security,

55% , יותר מחצי, מוצאים על ביטוח לאומי,

Medicare, Medicaid, a few other health programs,

ביטוח בריאות, עוד כמה תכניות בריאות אחרות,

20 percent defense, 19 percent discretionary,

20% על ביטחון, 19% מחולקים לפי שיקול דעת,

and six percent interest.

ו- 6% ריבית.

So when we're talking about cutting government spending,

אז כשאנחנו מדברים על צמצום הוצאות הממשלה,

this is the pie we're talking about,

זאת העוגה שעליה אנחנו מדברים,

and Americans overwhelmingly, and it doesn't matter

ואמריקאים באופן מדהים, וזה לא משנה

what party they're in, overwhelmingly like

באיזו מפלגה הם תומכים, באופן מדהים אוהבים

that big 55 percent chunk.

את החלק הגדול הזה של 55%.

They like Social Security. They like Medicare.

הם אוהבים את הביטוח הלאומי. הם אוהבים את ביטוח הבריאות.

They even like Medicaid, even though that goes to the poor and indigent,

הם אפילו אוהבים את הביטוח בריאות הנלווה, למרות שזה הולך לעני ולדל,

which you might think would have less support.

שהייתם מצפים שתהיה להם פחות תמיכה.

And they do not want it fundamentally touched,

והם לא רוצים שזה ישתנה בצורה דרמטית,

although the American people are remarkably comfortable,

למרות שלעם האמריקאי נוח בצורה מדהימה,

and Democrats roughly equal to Republicans,

לדמוקרטים במידה שווה לרפובליקאים,

with some minor tweaks to make the system more stable.

עם כמה שינויים קטנטנים כדי שהמערכת תהיה יותר יציבה.

Social Security is fairly easy to fix.

את הביטוח הלאומי קל באופן יחסי לתקן.

The rumors of its demise are always greatly exaggerated.

השמועות על הכישלון שלו הן תמיד מוגזמות מדי.

So gradually raise Social Security retirement age,

אז להעלות בהדרגה את גיל הפרישה לפי הביטוח הלאומי,

maybe only on people not yet born.

אולי רק על אנשים שעוד לא נולדו.

Americans are about 50/50,

אמריקאים נחלקים בערך 50 / 50

whether they're Democrats or Republicans.

בין אם הם דמוקרטים או רפובליקאים.

Reduce Medicare for very wealthy seniors,

תפחיתו את הביטוח הבריאות של כל פנסיונר עשיר,

seniors who make a lot of money. Don't even eliminate it. Just reduce it.

פנסיונרים שמרווחים הרבה כסף. אל תבטלו את זה לחלוטין. רק תפחיתו את זה.

People generally are comfortable with it, Democrats and Republicans.

ולאנשים בדרך כלל נוח עם זה, דמוקרטים ורפובליקאים.

Raise medical health care contributions?

תעלו את תשלומי הביטוח הלאומי?

Everyone hates that equally, but Republicans

כולם שונאים את זה במידה שווה, אבל רפובליקאים

and Democrats hate that together.

ודמוקרטים שונאים את זה ביחד.

And so what this tells me is, when you look at

ולכן מה שזה מספר לי, כשבוחנים את

the discussion of how to resolve our fiscal problems,

הדיון איך לפתור את הבעיות הפיסקליות,

we are not a nation that's powerfully divided on the major, major issue.

אנחנו לא אומה שמחולקת בעוצמה על הסוגיות הגדולות.

We're comfortable with it needing some tweaks, but we want to keep it.

נוח לנו עם הצורך לבצע שינויים קטנים, אבל אנחנו רוצים לשמור על זה.

We're not open to a discussion of eliminating it.

אנחנו לא מוכנים לדון בביטול מוחלט של זה.

Now there is one issue that is hyper-partisan,

עכשיו, ישנו נושא אחד שהוא מפלגתי-במיוחד,

and where there is one party that is just spend, spend, spend,

שבו יש מפלגה אחת שרק אומרת לבזבז, לבזבז, לבזבז

we don't care, spend some more,

לא אכפת לנו, תבזבזו עוד,

and that of course is Republicans

ואלה כמובן הרפובליקאים

when it comes to military defense spending.

כשזה נוגע להוצאות הצבא.

They way outweigh Democrats.

הם עולים בכך במידה רבה על הדמוקרטים.

The vast majority want to protect military defense spending.

הרוב המכריע רוצה להגן על ההוצאות על הצבא.

That's 20 percent of the budget,

שזה 20% מהתקציב,

and that presents a more difficult issue.

וזה מציב סוגיות מסובכות יותר.

I should also note that the [discretionary] spending,

ואני רוצה להוסיף גם שהוצאות [הנתונות לשיקול דעת]

which is about 19 percent of the budget,

שהן בערך 19% מהתקציב,

that is Democratic and Republican issues,

אלו סוגיות דמוקרטיות ורפובליקאיות,

so you do have welfare, food stamps, other programs

למשל יש לנו רווחה, תלושי מזון, תכניות אחרות

that tend to be popular among Democrats,

שהן לרוב יותר פופולריות בקרב דמוקרטים,

but you also have the farm bill and all sorts of Department of Interior

אך ישנם גם חוקי החקלאות ונושאים של משרדי הפנים

inducements for oil drilling and other things,

תמריצים למחצבי נפט ונושאים אחרים,

which tend to be popular among Republicans.

שהם בדרך כלל יותר פופולריים בקרב רפובליקאים.

Now when it comes to taxes, there is more disagreement.

אבל כשזה מגיע למיסים, ישנן פחות הסכמות.

That's a more partisan area.

זהו תחום יותר מפלגתי.

You have Democrats overwhelmingly supportive

הדמוקרטיים תומכים חד משמעית

of raising the income tax on people who make 250,000 dollars a year,

בהעלאת מיסים על הכנסות לאנשים שמרוויחים 250,000$ בשנה,

Republicans sort of against it, although if you break it out by income,

הרפובליקאים בגדול מתנגדים לזה, למרות שאם מסווגים את זה לפי הכנסה,

Republicans who make less than 75,000 dollars a year like this idea.

הרפובליקאים שמרוויחים פחות מ-75,000$ בשנה אוהבים את הרעיון הזה.

So basically Republicans who make more than 250,000 dollars a year don't want to be taxed.

אז בעקרון הרפובליקאים שמרוויחים יותר מ-250,000$ בשנה לא רוצים שיטילו עליהם מיסים.

Raising taxes on investment income, you also see

לגבי העלאת מיסים על הכנסות מהשקעות, ניתן גם לראות

about two thirds of Democrats but only one third of Republicans

שבערך לשני שלישים מהדמוקרטים אך רק לשליש מהרפובליקאים

are comfortable with that idea.

נוח עם הרעיון הזה.

This brings up a really important point, which is that

זה מביא אותנו לנקודה מאוד חשובה, שהיא

we tend in this country to talk about Democrats

אנו נוטים במדינה הזו לדבר על הדמוקרטים

and Republicans and think there's this little group

והרפובליקאים ולחשוב שקיימת הקבוצה הקטנה הזו

over there called independents that's, what, two percent?

שנקראת העצמאים, שהם נניח 2% ?

If you add Democrats, you add Republicans,

אבל אם נחבר את הדמוקרטים ואת הרפובליקאים

you've got the American people.

נקבל את כל העם האמריקאי.

But that is not the case at all.

אבל זהו איננו המצב בכלל.

And it has not been the case for most of modern American history.

וזה לא היה המצב במשך רוב ההיסטוריה האמריקאית המודרנית.

Roughly a third of Americans say that they are Democrats.

בערך שליש מהאמריקאים אומרים שהם דמוקרטים.

Around a quarter say that they are Republicans.

בערך רבע אומרים שהם רפובליקאים.

A tiny little sliver call themselves libertarians, or socialists,

חלק קטנטן קוראים לעצמם ליברטריאניים, או סוציאליסטיים,

or some other small third party,

או מפלגה שלישית וקטנה אחרת,

and the largest block, 40 percent, say they're independents.

והחלק הגדול ביותר, 40%, אומרים שהם עצמאיים.

So most Americans are not partisan,

אז מרבית האמריקאים אינם משויכים מפלגתית,

and most of the people in the independent camp

ומרבית האנשים במחנה העצמאי

fall somewhere in between, so even though we have

נופלים במקום כלשהו בין המפלגות, כך שלמרות שיש לנו

tremendous overlap between the views on these fiscal issues

חפיפה משמעותית בין העמדות הנוגעות לסוגיות הפיסקליות

of Democrats and Republicans,

של הדמוקרטים והרפובליקאים,

we have even more overlap when you add in the independents.

ישנה אפילו יותר חפיפה כאשר אנו מוסיפים לתמונה את העצמאים

Now we get to fight about all sorts of other issues.

כעת יש לנו אפשרות לריב על כל מיני נושאים אחרים.

We get to hate each other on gun control

יש לנו אפשרות לשנוא זה את זה על שאלות של שליטה בנשק

and abortion and the environment,

והפלות, והסביבה

but on these fiscal issues, these important fiscal issues,

אבל על הנושאים הפיסקליים האלה, הנושאים הפיסקליים החשובים האלה,

we just are not anywhere nearly as divided as people say.

אנחנו רחוקים מאוד מלהיות חלוקים, כפי שאנשים אומרים.

And in fact, there's this other group of people

ולמעשה, ישנה הקבוצה האחרת הזו של אנשים

who are not as divided as people might think,

שאינם חלוקים כפי שאנשים עלולים לחשוב,

and that group is economists.

והקבוצה הזו הם הכלכלנים.

I talk to a lot of economists, and back in the '70s

אני מדבר עם הרבה כלכלנים. בשנות ה-70

and '80s it was ugly being an economist.

וה-80 זה היה מכוער להיות כלכלן.

You were in what they called the saltwater camp,

או שהיית במה שאנשים כינו "מחנה המים-המלוחים",

meaning Harvard, Princeton, MIT, Stanford, Berkeley,

והכוונה היתה להרווארד, פרינסטון, MIT, סטנפורד, ברקלי,

or you were in the freshwater camp, University of Chicago,

או שהיית ב"מחנה המים-המתוקים", אוניברסיטת שיקגו,

University of Rochester.

אוניברסיטת רוצ'סטר.

You were a free market capitalist economist

או שהיית כלכלן השוק החופשי הקפיטליסטי

or you were a Keynesian liberal economist,

או שהיית כלכלן ליברלי-קינסיאני,

and these people didn't go to each other's weddings,

והאנשים הללו לא נכחו בחתונות האחד של השני,

they snubbed each other at conferences.

הם השפילו זה את זה בכנסים.

It's still ugly to this day, but in my experience,

זה מכוער גם היום, אבל מניסיוני למדתי,

it is really, really hard to find an economist under 40

שמאוד קשה למצוא כלכלן מתחת לגיל 40

who still has that kind of way of seeing the world.

שעדיין מתבונן על העולם בדרך הזו.

The vast majority of economists -- it is so uncool

לרוב המכריע של הכלכלנים זה מאוד לא מגניב

to call yourself an ideologue of either camp.

לקרוא לעצמך אידאולוג של אחד המחנות האלה.

The phrase that you want, if you're a graduate student

הביטוי שאתה רוצה לאמץ, אם אתה בוגר אוניברסיטה

or a postdoc or you're a professor,

או בוגר פוסט-דוקטורט או שאתה פרופסור,

a 38-year-old economics professor, is, "I'm an empiricist.

לפרופסור לכלכלה בן 38, הביטוי הוא "אני אמפיריציסט.

I go by the data."

אני מחליט לפי הנתונים".

And the data is very clear.

והנתונים הם מאוד ברורים.

None of these major theories have been completely successful.

אף אחת מהתיאוריות הללו לא הוכחה כמוצלחת לחלוטין.

The 20th century, the last hundred years,

המאה ה-20, מאה השנים האחרונות,

is riddled with disastrous examples

שזורה בדוגמאות הרסניות

of times that one school or the other tried to explain

של מקרים שבהם אסכולה אחת או השנייה ניסו להסביר

the past or predict the future

את העבר או לצפות את העתיד

and just did an awful, awful job,

ועשו עבודה איומה עד מאוד,

so the economics profession has acquired some degree of modesty.

עד שמקצוע הכלכלה סיגל לעצמו מידה של צניעות.

They still are an awfully arrogant group of people, I will assure you,

הם עדיין קבוצה של אנשים יהירים להחריד, אני מבטיח לכם,

but they're now arrogant about their impartiality,

אך הם כעת יהירים רק בכל הנוגע להיותם חסרי-פניות,

and they, too, see a tremendous range of potential outcomes.

וגם הם רואים מגוון רחב מאוד של תוצאות אפשריות.

And this nonpartisanship is something that exists,

והדבר הלא-מפלגתי הזה שקיים,

that has existed in secret

שהיה קיים בחשאי

in America for years and years and years.

באמריקה במשך שנים על גבי שנים.

I've spent a lot of the fall talking to the three major

ביליתי חלק ניכר מהסתיו בשיחות עם שלושה

organizations that survey American political attitudes:

ארגונים מרכזיים שסוקרים את העמדות הפוליטיות של אמריקה:

Pew Research,

מחקר פיו (Pew Research),

the University of Chicago's National Opinion Research Center,

המכון לחקר העמדות הלאומיות של אוניברסיטת שיקגו,

and the most important but the least known

והחשוב ביותר אף שהוא הכי פחות מוכר

is the American National Election Studies group

הוא קבוצת המחקר של הבחירות הלאומיות באמריקה

that is the world's longest, most respected poll of political attitudes.

שהוא הסקר הארוך ביותר והמכובד ביותר בעולם לעמדות פוליטיות.

They've been doing it since 1948,

הם עושים זאת מאז 1948,

and what they show consistently throughout

ומה שהם מציגים באופן עקבי לכל האורך

is that it's almost impossible to find Americans

הוא שזה כמעט בלתי אפשרי למצוא אמריקאים

who are consistent ideologically,

שהם אידאולוגים עקביים,

who consistently support, "No we mustn't tax,

שתומכים באופן עקבי בעמדה "לא, אסור לנו להטיל מיסים,

and we must limit the size of government,"

ועלינו להגביל את גודל הממשלה",

or, "No, we must encourage government to play a larger role

או "לא, עלינו לעודד את הממשלה לשחק תפקיד גדול יותר

in redistribution and correcting the ills of capitalism."

בחלוקה ובתיקון החוליים של הקפיטליזם."

Those groups are very, very small.

הקבוצות הללו הן מאוד קטנות.

The vast majority of people, they pick and choose,

הרוב המכריע של האנשים, בוחרים לפי העניין,

they see compromise and they change over time

הם בוחרים בפשרה והם משתנים עם הזמן

when they hear a better argument or a worse argument.

כשהם שומעים טיעון טוב יותר או טיעון גרוע יותר.

And that part of it has not changed.

והחלק הזה לא השתנה.

What has changed is how people respond to vague questions.

מה שהשתנה הוא האופן בו אנשים מגיבים לשאלות מעורפלות.

If you ask people vague questions, like,

אם נשאל אנשים שאלות מעורפלות, כמו

"Do you think there should be more government or less government?"

"האם אתה חושב שתהיה ממשלה גדולה יותר או קטנה יותר?"

"Do you think government should" — especially if you use loaded language --

"האם אתה חושב שהממשלה צריכה" -- במיוחד אם נשתמש במילים טעונות --

"Do you think the government should provide handouts?"

"האם לדעתך על הממשלה לחלק נדבות?"

Or, "Do you think the government should redistribute?"

או, "האם אתה חושב שהממשלה צריכה לחלק מחדש את העושר?"

Then you can see radical partisan change.

אז נראה שינויים קיצוניים בין תומכי המפלגות.

But when you get specific, when you actually ask

אבל כשבוחנים את הדברים בדייקנות, כששואלים בדיוק

about the actual taxing and spending issues under consideration,

על המיסוי המדויק ותחומי ההוצאות שעל הפרק,

people are remarkably centrist,

אנשים נוטים באופן מרשים למרכז,

they're remarkably open to compromise.

הם פתוחים באופן מרשים לפשרות.

So what we have, then, when you think about the fiscal cliff,

אז מה שיש לנו, כשאתם חושבים על הצוק הפיסקלי,

don't think of it as the American people fundamentally

אל תחשבו על זה כאילו שהאמריקאים

can't stand each other on these issues

לא יכולים להבין זה את זה כשזה מגיע לנושאים האלה

and that we must be ripped apart

ושנגזר עלינו להיות מפוצלים

into two separate warring nations.

לשתי אומות נפרדות שנלחמות זו בזו.

Think of it as a tiny, tiny number of ancient economists

תחשבו על זה כעל מספר מזערי של כלכלנים עתיקים

and misrepresentative ideologues have captured the process.

ואידיאולוגים שזוכים לייצוג מוגזם שתפסו שליטה על התהליך.

And they've captured the process through familiar ways,

והם תפסו שליטה על התהליך באמצעים מוכרים,

through a primary system which encourages

דרך מערכת ראשית שמעודדת

that small group of people's voices,

את קולה של קבוצה קטנה של אנשים,

because that small group of people,

מכיוון שהקבוצה הקטנה הזו של אנשים,

the people who answer all yeses or all noes

האנשים שעונים לכל ב"כן" או ב"לא"

on those ideological questions,

בכל השאלות האידאולוגיות הללו,

they might be small but every one of them has a blog,

הם אולי קבוצה קטנה אבל לכל אחד מהם יש בלוג,

every one of them has been on Fox or MSNBC in the last week.

כל אחד מהם הופיע בפוקס (Fox) או MSNBC בשבוע האחרון.

Every one of them becomes a louder and louder voice,

כל אחד מהם הופך לקול חזק יותר ויותר,

but they don't represent us.

אך הם לא מייצגים אותנו.

They don't represent what our views are.

הם לא מייצגים את העמדות שלנו.

And that gets me back to the dollar,

וזה מחזיר אותי לדולר,

and it gets me back to reminding myself that

וגורם לי להזכיר לעצמי

we know this experience.

שאנו מכירים את החוויה הזו.

We know what it's like

אנו יודעים איך זה מרגיש

to have these people on TV, in Congress,

כאשר ישנם אנשים בטלוויזיה, בקונגרס,

yelling about how the end of the world is coming

שצועקים שסוף העולם יתקרב

if we don't adopt their view completely,

אם לא נאמץ לחלוטין את הדעה שלהם,

because it's happened about the dollar

כי זה קרה לגבי הדולר

ever since there's been a dollar.

מאז שהדולר קיים.

We had the battle between Jefferson and Hamilton.

היה לנו המאבק בין ג'פרסון והמילטון.

In 1913, we had this ugly battle over the Federal Reserve,

ב-1913 היה לנו המאבק המכוער על הרזרבות הפדרליות,

when it was created, with vicious, angry arguments

כשהן נוצרו, עם טיעונים נבזיים וזועמים

over how it would be constituted,

על השאלה כיצד יש להקים את זה,

and a general agreement that the way it was constituted

והסכמה כללית שהאופן שבו זה נוצר

was the worst possible compromise,

היתה הפשרה הנוראה ביותר,

a compromise guaranteed to destroy this valuable thing,

פשרה שבוודאות תהרוס את הדבר היקר הזה,

this dollar, but then everyone agreeing, okay,

הדולר, אבל אז כולם הסכימו שבסדר,

so long as we're on the gold standard, it should be okay.

כל עוד אנו משתמשים בתקן הזהב, זה אמור להיות בסדר.

The Fed can't mess it up so badly.

המשטר הפדרלי לא יצליח להרוס את זה עד כדי כך.

But then we got off the gold standard for individuals

אבל אז בוטל תקן הזהב ליחידים

during the Depression and we got off the gold standard

בזמן המיתון הגדול ובוטל תקן הזהב

as a source of international currency coordination

כמקור לתיאום שערי מטבע בינלאומי

during Richard Nixon's presidency.

בזמן כהונתו של ריצ'רד ניקסון.

Each of those times, we were on the verge of complete collapse.

בכל אחת מהפעמים הללו היינו על סף קריסה מוחלטת.

And nothing happened at all.

וכלום לא קרה.

Throughout it all, the dollar has been

לאורך כל אלה, הדולר נותר

one of the most long-standing,

אחד המטבעות הותיקים,

stable, reasonable currencies,

היציבים, הסבירים,

and we all use it every single day,

וכולנו משתמשים בו מדי יום,

no matter what the people screaming about tell us,

ואין זה משנה מה אומרים אלו שצורחים,

no matter how scared we're supposed to be.

לא משנה כמה מפוחדים אנחנו אמורים להיות.

And this long-term fiscal picture that we're in right now,

ובתוך התמונה הפיסקלית ארוכת-הטווח שאנו נמצאים בה כעת,

I think what is most maddening about it is,

אני חושב שהדבר המטריף ביותר לגבי זה,

if Congress were simply able

לו רק הקונגרס היה מסוגל פשוט

to show not that they agree with each other,

להראות לנו, לא שהם מסכימים זה עם זה,

not that they're able to come up with the best possible compromise,

לא שהם מסוגלים להגיע לפשרה הטובה ביותר שניתן,

but that they are able to just begin the process

אלא שהם מסוגלים פשוט להתחיל את התהליך

towards compromise, we all instantly are better off.

אל עבר הפשרה, לכולנו היה מיד טוב יותר.

The fear is that the world is watching.

הפחד הוא שהעולם מתבונן בנו.

The fear is that the longer we delay any solution,

הפחד הוא שככל שאנו דוחים יותר את הפתרון,

the more the world will look to the U.S.

כך העולם יתבונן בארה"ב

not as the bedrock of stability in the global economy,

לא כסלע היציבות של כלכלת העולם,

but as a place that can't resolve its own fights,

אלא כמקום שאינו מסוגל לפתור את המאבקים שלו עצמו,

and the longer we put that off, the more we make the world nervous,

וככל שנדחה את זה יותר, כך נהפוך את העולם ליותר לחוץ,

the higher interest rates are going to be,

כך שערי הריבית יעלו,

the quicker we're going to have to face a day

כך נידרש להתמודד מוקדם יותר

of horrible calamity.

עם יום האסון.

And so just the act of compromise itself,

ולכן מעשה הפשרה בפני עצמו,

and sustained, real compromise,

ושתהא זו פשרה בת-קיימא ואמיתית,

would give us even more time,

תקנה לנו אפילו יותר זמן,

would allow both sides even longer to spread out the pain

תאפשר לשני הצדדים אפילו יותר זמן לפרוס את הכאב

and reach even more compromise down the road.

ולהגיע לפשרה משמעותית יותר בהמשך הדרך.

So I'm in the media. I feel like my job to make this happen

אני בא מעולם התקשורת. אני מרגיש שתפקידי כדי לאפשר את זה

is to help foster the things that seem to lead to compromise,

הוא על ידי כך שנעזור לטפח את הדברים שיובילו לפשרה

to not talk about this in those vague and scary terms

ולא נדבר על כך במונחים מעורפלים ומפחידים

that do polarize us,

שתורמים לקיטוב שלנו,

but to just talk about it like what it is,

אלא פשוט לדבר על זה כפי שזה,

not an existential crisis,

לא משבר קיומי,

not some battle between two fundamentally different religious views,

לא מאבק בין שתי תפיסות עולם דתיות ששונות בבסיסן,

but a math problem, a really solvable math problem,

אלא בעיית מתמטיקה, בעיית מתמטיקה שניתנת לפתרון,

one where we're not all going to get what we want

כזו שבה לא כולנו נקבל את מה שנרצה

and one where, you know, there's going to be a little pain to spread around.

וכזו שבה יהיה צורך לפזר מסביב מעט כאב.

But the more we address it as a practical concern,

אבל ככל שנתייחס לזה יותר כסוגיה פרקטית,

the sooner we can resolve it,

כך נוכל לפתור את זה מהר יותר,

and the more time we have to resolve it, paradoxically.

וכך יהיה לנו יותר זמן לפתור את זה, באופן פרדוקסלי.

Thank you. (Applause)

תודה. (מחיאות כפיים)