A doctor's case for medical marijuana | David Casarett

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Roni Ravia

I would like to tell you about the most embarrassing thing

ברצוני לספר לכם על הדבר המביך ביותר

that has ever happened to me in my years of working as a palliative care physician.

שקרה לי בכל שנותי כרופא פליאטיבי.

This happened a couple of years ago.

זה קרה לפני שנתיים.

I was asked as a consultant to see a woman in her 70s --

התבקשתי, כיועץ, לבדוק אישה בשנות ה-70 לחייה --

retired English professor who had pancreatic cancer.

מרצה לאנגלית בדימוס שחלתה בסרטן הלבלב.

I was asked to see her because she had pain, nausea, vomiting ...

התבקשתי לבדוק אותה כי היו לה כאבים, בחילות, הקאות...

When I went to see her, we talked about those symptoms

כשניגשתי אליה, שוחחנו על התסמינים האלה

and in the course of that consultation,

ובמהלך הבדיקה,

she asked me whether I thought that medical marijuana might help her.

היא שאלה אותי אם לדעתי, מריחואנה רפואית תעזור לה.

I thought back to everything

ניסיתי להיזכר בכל מה שלמדתי בביה"ס לרפואה

that I had learned in medical school about medical marijuana,

אודות המריחואנה הרפואית,

which didn't take very long because I had learned absolutely nothing.

וזה לא ארך זמן רב כי לא למדתי על זה כלום.

And so I told her that as far as I knew,

אז אמרתי לה שככל הידוע לי,

medical marijuana had no benefits whatsoever.

אין למריחואנה רפואית שום יתרונות.

And she smiled and nodded and reached into the handbag next to the bed,

היא חייכה, נדה בראשה, הושיטה ידה לתיקה, שלצד המיטה,

and pulled out a stack of about a dozen randomized controlled trials

ושלפה חבילה של כעשרה מאמרים על נסיונות מבוקרים

showing that medical marijuana has benefits

שהוכיחו שמריחואנה רפואית עוזרת

for symptoms like nausea and pain and anxiety.

לתסמינים כמו בחילות, כאב וחרדה.

She handed me those articles and said,

היא הושיטה לי את המאמרים ואמרה,

"Maybe you should read these before offering an opinion ...

"אולי כדאי שתקרא אותם לפני שתביע דעה...

doctor."

"דוקטור."

(Laughter)

(צחוק)

So I did.

וכך עשיתי.

That night I read all of those articles and found a bunch more.

באותו לילה קראתי את כולם ומצאתי עוד כמה.

When I came to see her the next morning,

כשבאתי לבקר אותה למחרת בבוקר,

I had to admit that it looks like there is some evidence

נאלצתי להודות שכנראה יש אי-אילו ראיות

that marijuana can offer medical benefits

לכך שלמריחואנה עשויה להיות תועלת רפואית

and I suggested that if she really was interested,

ואמרתי לה שאם היא באמת מעוניינת בכך,

she should try it.

כדאי לה לנסות.

You know what she said?

יודעים מה היא אמרה לי?

This 73-year-old, retired English professor?

אותה מרצה לאנגלית בדימוס בת ה-73?

She said, "I did try it about six months ago.

היא אמרה, "כבר ניסיתי לפני שישה חודשים.

It was amazing.

"זה היה נפלא.

I've been using it every day since.

"מאז אני משתמשת במריחואנה מידי יום ביומו.

It's the best drug I've discovered.

"זאת התרופה הכי טובה שגיליתי.

I don't know why it took me 73 years to discover this stuff. It's amazing."

"איני יודעת מדוע נדרשו לי 73 שנה כדי לגלות את החומר הזה. הוא מדהים."

(Laughter)

(צחוק)

That was the moment at which I realized

באותו רגע הבנתי

I needed to learn something about medical marijuana

שעלי ללמוד משהו אודות המריחואנה הרפואית

because what I was prepared for in medical school

כי מה שלימדו אותי בביה"ס לרפואה

bore no relationship to reality.

לא היה רלוונטי למציאות.

So I started reading more articles, I started talking to researchers,

אז התחלתי לקרוא מאמרים נוספים, התחלתי לשוחח עם חוקרים,

I started talking to doctors,

התחלתי לשוחח עם רופאים,

and most importantly, I started listening to patients.

והכי חשוב, התחלתי להקשיב לחולים.

I ended up writing a book based on those conversations,

לבסוף כתבתי ספר המבוסס על שיחות אלה,

and that book really revolved around three surprises --

והספר עוסק בעצם בשלוש הפתעות--

surprises to me, anyway.

הפתעות מבחינתי, לפחות.

One I already alluded to --

הפתעה אחת שכבר התייחסתי אליה--

that there really are some benefits to medical marijuana.

היא שאכן יש למריחואנה רפואית מספר יתרונות.

Those benefits may not be as huge or as stunning

יתרונות אלה אולי אינם עצומים ומדהימים

as some of the most avid proponents of medical marijuana

כפי שכמה מתומכיה הנלהבים ביותר של המריחואנה הרפואית

would have us believe,

רוצים שנחשוב,

but they are real.

אבל הם אמיתיים.

Surprise number two:

הפתעה מס' 2:

medical marijuana does have some risks.

נטילת מריחואנה רפואית כרוכה במספר סיכונים.

Those risks may not be as huge and as scary

סיכונים אלה אולי אינם כה עצומים ומפחידים

as some of the opponents of medical marijuana would have us believe,

כפי שכמה ממתנגדיה של המריחואנה הרפואית רוצים שנחשוב,

but they are real risks, nonetheless.

אבל הם עדיין סיכונים אמיתיים.

But it was the third surprise that was most ...

אבל ההפתעה השלישית היא שהיתה הכי...

surprising.

מפתיעה:

And that is that a lot of the patients I talked with

רבים מהחולים שאיתם שוחחתי,

who've turned to medical marijuana for help,

שביקשו להיעזר במריחואנה הרפואית,

weren't turning to medical marijuana because of its benefits

לא פנו אל המריחואנה הרפואית בגלל יתרונותיה,

or the balance of risks and benefits,

או לאחר שיקול של הסיכונים והיתרונות,

or because they thought it was a wonder drug,

או משום שחשבו שהיא תרופת-פלא,

but because it gave them control over their illness.

אלא משום שהיא הקנתה להם שליטה במחלה שלהם.

It let them manage their health

היא איפשרה להם לנהל את בריאותם

in a way that was productive and efficient

באופן פורה, יעיל,

and effective and comfortable for them.

אפקטיבי ונוח עבורם.

To show you what I mean, let me tell you about another patient.

כדי להראות לכם מה כוונתי, אספר לכם על חולה נוספת.

רובין היתה בתחילת שנות ה-40 לחייה כשפגשתי אותה.

Robin was in her early 40s when I met her.

She looked though like she was in her late 60s.

אבל היא נראתה כבת קרוב ל-70.

She had suffered from rheumatoid arthritis for the last 20 years,

היא סבלה כבר 20 שנה מדלקת מפרקים שגרונית,

her hands were gnarled by arthritis,

כפות ידיה היו מעוותות מדלקת פרקים,

her spine was crooked,

עמוד השדרה שלה היה מעוקם,

she had to rely on a wheelchair to get around.

היא היתה זקוקה לכיסא גלגלים כדי להתנייד.

She looked weak and frail,

היא נראתה חלשה ושברירית,

and I guess physically she probably was,

ואני משער שאכן היתה כזו מבחינה גופנית,

but emotionally, cognitively, psychologically,

אבל מבחינה רגשית, קוגניטיבית, פסיכולוגית,

she was among the toughest people I've ever met.

היא היתה אדם מהקשוחים ביותר שהכרתי מעודי.

And when I sat down next to her

וכשהתיישבתי לצידה,

in a medical marijuana dispensary in Northern California

במרכז חלוקה של מריחואנה רפואית בצפון קליפורניה,

to ask her about why she turned to medical marijuana,

כדי לשאול אותה מדוע פנתה למריחואנה הרפואית,

what it did for her and how it helped her,

מה זה עשה לה ואיך זה עזר לה,

she started out by telling me things

היא פתחה בכך שסיפרה לי דברים

that I had heard from many patients before.

ששמעתי כבר מחולים רבים.

It helped with her anxiety;

זה הקל על החרדה שלה;

it helped with her pain;

זה הקל על כאביה;

when her pain was better, she slept better.

כשהוקל לה מכאביה, היא ישנה טוב יותר.

And I'd heard all that before.

ואת כל זה כבר שמעתי.

But then she said something that I'd never heard before,

אבל אז היא אמרה משהו שטרם שמעתי:

and that is that it gave her control over her life

זה העניק לה שליטה בחייה

and over her health.

ובבריאותה.

She could use it when she wanted,

היא יכלה להשתמש בזה מתי שרצתה,

in the way that she wanted,

איך שרצתה,

at the dose and frequency that worked for her.

במינון ובתדירות שהתאימו לה.

And if it didn't work for her, then she could make changes.

ואם זה לא התאים לה, היא יכלה לעשות שינויים.

Everything was up to her.

הכל היה בידיה.

The most important thing she said

הדבר הכי חשוב שאמרה,

was she didn't need anybody else's permission --

הוא שהיא לא נזקקה לרשותו של איש--

not a clinic appointment, not a doctor's prescription,

לא לביקור במרפאה ולא למרשם מרופא,

not a pharmacist's order.

ולא להוראה של רוקח.

It was all up to her.

הכל היה בידיה.

She was in control.

היא היתה בשליטה.

And if that seems like a little thing for somebody with chronic illness,

ואם זה נדמה כעניין פעוט למישהו עם מחלה כרונית,

זה לא כך. בכלל לא.

it's not -- not at all.

When we face a chronic serious illness,

כאשר אנו ניצבים בפני מחלה כרונית חמורה -

whether it's rheumatoid arthritis or lupus or cancer or diabetes,

דלקת מיפרקים שגרונית, זאבת, סרטן, סוכרת

or cirrhosis,

או שחמת -

we lose control.

אנו מאבדים את השליטה.

And note what I said: "when," not "if."

ושימו לב שאמרתי "כאשר" ולא "אם".

All of us at some point in our lives will face a chronic serious illness

כולנו, בשלב כלשהו בחיינו, נחווה מחלה כרונית חמורה

that causes us to lose control.

שתגרום לנו לאבד את השליטה.

We'll see our function decline, some of us will see our cognition decline,

נהיה עדים לירידה בתפקוד שלנו, חלקנו יראו ירידה בכושר הקוגניטיבי,

we'll be no longer able to care for ourselves,

כבר לא נוכל לטפל בעצמנו,

to do the things that we want to do.

לעשות דברים שברצוננו לעשותם.

Our bodies will betray us,

גופנו יבגוד בנו,

and in that process, we'll lose control.

ואגב כך נאבד שליטה.

And that's scary.

וזה מפחיד.

Not just scary -- that's frightening,

לא רק מפחיד: זה מבהיל.

it's terrifying.

זה מבעית.

When I talk to my patients, my palliative care patients,

כשאני משוחח עם חולי, החולים הפליאטיביים שלי,

many of whom are facing illnesses that will end their lives,

שרבים מהם חולים במחלות שישימו קץ לחייהם,

they have a lot of be frightened of --

יש להם הרבה ממה לפחד--

pain, nausea, vomiting, constipation, fatigue,

כאב, בחילה, הקאות, עצירות, תשישות,

their impending mortality.

מותם הממשמש ובא.

But what scares them more than anything else

אבל מה שהכי מפחיד אותם יותר מכל

is this possibility that at some point,

הוא האפשרות שבשלב מסוים,

tomorrow or a month from now,

מחר או בעוד חודש,

they're going to lose control of their health,

תאבד להם השליטה בבריאותם,

of their lives,

בחייהם,

of their healthcare,

בטיפול שהם מקבלים,

and they're going to become dependent on others,

ואז הם ייעשו תלויים באחרים,

and that's terrifying.

וזה מבהיל.

So it's no wonder really that patients like Robin,

אז אין כל פלא שחולים כמו רובין

who I just told you about,

עליה סיפרתי לכם זה עתה,

who I met in that clinic,

ושפגשתי במרפאה,

turn to medical marijuana

פונים למריחואנה הרפואית

to try to claw back some semblance of control.

כדי לנסות לתפוס בציפורניים משהו שמזכיר שליטה.

How do they do it though?

אבל איך הם עושים זאת?

How do these medical marijuana dispensaries --

איך מרכזי חלוקת מריחואנה רפואית

like the one where I met Robin --

כמו זה שבו פגשתי את רובין,

how do they give patients like Robin back the sort of control that they need?

מחזירים לחולים כמו רובין את אותה שליטה לה הם זקוקים?

And how do they do it

וגם, איך הם עושים משהו

in a way that mainstream medical hospitals and clinics,

שבתי החולים והמרפאות הרגילים

at least for Robin, weren't able to?

לפחות מבחינת רובין, לא יכלו לעשות?

What's their secret?

מהו סודם?

So I decided to find out.

החלטתי לגלות.

I went to a seedy clinic in Venice Beach in California

הלכתי למרפאה עלובה בחוף וניס שבקליפורניה

and got a recommendation

וקיבלתי המלצה

that would allow me to be a medical marijuana patient.

שתאפשר לי להיות חולה שמשתמש במריחואנה רפואית.

I got a letter of recommendation that would let me buy medical marijuana.

קיבלתי מכתב המלצה שיאפשר לי לקנות מריחואנה רפואית.

I got that recommendation illegally,

את ההמלצה קיבלתי שלא-כחוק,

because I'm not a resident of California --

משום שאינני תושב קליפורניה --

I should note that.

מחובתי לציין זאת.

I should also note, for the record,

עלי גם לציין, למען הפרוטוקול,

that I never used that letter of recommendation to make a purchase,

שמעולם לא השתמשתי במכתב ההמלצה כדי לבצע רכישה,

and to all of you DEA agents out there --

ולכל סוכני הלוחמה בסמים כאן באולם--

(Laughter)

(צחוק)

love the work that you're doing,

אתם עושים יופי של עבודה.

keep it up.

תמשיכו ככה.

(Laughter)

(צחוק)

Even though it didn't let me make a purchase though,

אבל למרות שלא יכולתי לבצע רכישה בעזרת המכתב,

that letter was priceless because it let me be a patient.

הוא היה יקר מפז משום שאיפשר לי להיות חולה.

It let me experience what patients like Robin experience

הוא איפשר לי לחוות את מה שחווים חולים כמו רובין

when they go to a medical marijuana dispensary.

כשהם הולכים למרכז לחלוקת מריחואנה רפואית.

And what I experienced --

ומה שחוויתי--

what they experience every day,

מה שהם חווים מידי יום ביומו,

hundreds of thousands of people like Robin --

מאות אלפי אנשים כמו רובין--

was really amazing.

היה ממש מדהים.

I walked into the clinic,

נכנסתי למרפאה,

and from the moment that I entered many of these clinics and dispensaries,

ומהרגע בו נכנסתי לרבות מהמרפאות ונקודות החלוקה האלה,

I felt like that dispensary, that clinic,

הרגשתי שמטרת מרכז החלוקה הזה, המרפאה הזאת,

was there for me.

היא לעזור לי.

There were questions at the outset about who I am,

בהתחלה היו שאלות לגבי זהותי,

what kind of work I do,

במה אני עובד,

what my goals are in looking for a medical marijuana prescription,

מהן מטרותי, בנסותי להשיג מרשם למריחואנה רפואית,

or product,

או את המוצר עצמו,

what my goals are, what my preferences are,

מהן מטרותי, מהן העדפותי,

what my hopes are,

מהן תקוותי,

how do I think, how do I hope this might help me,

איך אני חושב, איך אני מקווה שזה יעזור לי,

what am I afraid of.

ממה אני חושש.

These are the sorts of questions

אלה השאלות

that patients like Robin get asked all the time.

שחולים כמו רובין נשאלים כל הזמן.

These are the sorts of questions that make me confident

שאלות כאלה הן שנותנות לי את הבטחון

that the person I'm talking with really has my best interests at heart

שהאדם איתו אני משוחח חושב לגמרי על טובתי

and wants to get to know me.

ורוצה להכיר אותי.

The second thing I learned in those clinics

הדבר השני שלמדתי באותן מרפאות

is the availability of education.

הוא את זמינות ההשכלה.

Education from the folks behind the counter,

השכלה מאת החבר'ה שמאחורי הדלפק,

but also education from folks in the waiting room.

אבל גם מאת החבר'ה שבחדר ההמתנה.

People I met were more than happy, as I was sitting next to them --

האנשים שפגשתי שמחו מאד, כשישבתי לצידם--

people like Robin --

אנשים כמו רובין--

to tell me about who they are, why they use medical marijuana,

שמחו מאד לספר לי מי הם, למה הם משתמשים במריחואנה רפואית,

what helps them, how it helps them,

מה עוזר להם, איך זה עוזר להם,

and to give me advice and suggestions.

ולתת לי עצות והצעות.

Those waiting rooms really are a hive of interaction, advice and support.

אותם חדרי המתנה הם בהחלט כוורת של יחסי-גומלין, ייעוץ ותמיכה.

And third, the folks behind the counter.

ושלישית, החבר'ה שמאחורי הדלפק.

I was amazed at how willing those people were

נדהמתי לגלות כמה האנשים האלה מוכנים

to spend sometimes an hour or more talking me through the nuances

להקדיש לפעמים שעה ויותר כדי להסביר לי דקויות והבדלים

of this strain versus that strain,

של זן מסוים לעומת זן אחר,

smoking versus vaporizing,

של עישון לעומת אידוי,

edibles versus tinctures --

של זנים אכילים לעומת זני תמיסה--

all, remember, without me making any purchase whatsoever.

והכל, זיכרו: מבלי שביצעתי רכישה כלשהי.

Think about the last time you went to any hospital or clinic

נסו להיזכר בפעם האחרונה בה הלכתם לבית חולים או למרפאה,

and the last time anybody spent an hour explaining those sorts of things to you.

ומישהו הקדיש שעה מזמנו כדי להסביר לכם דברים כאלה.

The fact that patients like Robin are going to these clinics,

העובדה שחולים כמו רובין הולכים למרפאות האלה,

are going to these dispensaries

למרכזי החלוקה האלה,

and getting that sort of personalized attention

וזוכים לתשומת-לב, השכלה ושירות אישיים כאלה,

and education and service,

really should be a wake-up call to the healthcare system.

צריכה להוות קריאת השכמה לכל מערכת הבריאות.

אנשים כמו רובין מפנים עורף לרפואה הרגילה,

People like Robin are turning away from mainstream medicine,

ופונים למרכזי חלוקת מריחואנה רפואית,

turning to medical marijuana dispensaries

because those dispensaries are giving them what they need.

כי המקומות האלה נותנים להם את מה שנחוץ להם.

If that's a wake-up call to the medical establishment,

אם זאת היא קריאת השכמה לממסד הרפואי,

it's a wake-up call that many of my colleagues are either not hearing

הרי שרבים מעמיתי לא שומעים אותה,

or not wanting to hear.

או לא רוצים לשמוע אותה.

When I talk to my colleagues, physicians in particular,

כשאני משוחח עם עמיתי, במיוחד הרופאים מביניהם,

about medical marijuana,

אודות המריחואנה הרפואית,

they say, "Oh, we need more evidence.

הם אומרים, "אנו זקוקים להוכחות נוספות.

We need more research into benefits, we need more evidence about risks."

"אנו צריכים לחקור יותר את התועלת,

"אנו זקוקים להוכחות נוספות בדבר הסיכונים."

And you know what? They're right.

יודעים מה? הם צודקים.

They're absolutely right.

הם צודקים בהחלט.

We do need much more evidence about the benefits of medical marijuana.

אנו אכן זקוקים להרבה יותר הוכחות ליתרונות המריחואנה הרפואית.

We also need to ask the federal government to reschedule marijuana to Schedule II,

עלינו גם לדרוש מהממשל הפדרלי לסווג את המריחואנה כסוג 2,

or to deschedule it entirely to make that research possible.

או להוציאה לגמרי ממערכת הסיווג כדי לאפשר את המחקר הזה.

We also need more research into medical marijuana's risks.

נחוץ לנו גם מחקר נוסף בדבר סיכוני המריחואנה הרפואית.

Medical marijuana's risks --

סיכוני המריחואנה הרפואית--

we know a lot about the risks of recreational use,

אנו יודעים המון על סיכוני השימוש בסם הרגיל,

we know next to nothing about the risks of medical marijuana.

אבל כמעט כלום על סיכוני המריחואנה הרפואית.

So we absolutely do need research,

לכן המחקר נחוץ לנו בהחלט,

but to say that we need research

אבל לקבוע שנחוץ לנו מחקר

and not that we need to make any changes now

ובמקביל, להימנע מביצוע שינויים מיידיים,

is to miss the point entirely.

זאת החמצה מוחלטת.

People like Robin aren't seeking out medical marijuana

אנשים כמו רובין אינם מחפשים מריחואנה רפואית

because they think it's a wonder drug,

כי הם רואים בה תרופת-פלא,

or because they think it's entirely risk-free.

או כי הם חושבים שהיא נטולת-סיכונים.

They seek it out because the context in which it's delivered and administered

הם רוצים אותה בגלל שההקשר שבו נותנים אותה,

and used,

ומשתמשים בה,

gives them the sort of control they need over their lives.

מעניק להם איזושהי שליטה שנחוצה להם על חייהם.

And that's a wake-up call we really need to pay attention to.

וזאת קריאת השכמה שכדאי לנו מאד להקשיב לה.

The good news though is that there are lessons we can learn today

אבל הבשורות הטובות הן שיש לקחים שביכולתנו ללמוד היום

from those medical marijuana dispensaries.

ממרכזי החלוקה האלה של מריחואנה רפואית.

And those are lessons we really should learn.

ומדובר בלקחים שבאמת כדאי לנו ללמוד.

These are often small, mom-and-pop operations

מדובר במקומות קטנים בד"כ המופעלים באופן לא-רשמי

run by people with no medical training.

ובניהול אנשים ללא כל הכשרה רפואית.

And while it's embarrassing to think

ואף שמביך לחשוב

that many of these clinics and dispensaries are providing services

שהרבה מהמרפאות ומרכזי החלוקה הללו מספקים שירותים,

and support and meeting patients' needs

תמיכה ומענה לצרכי החולים

in ways that billion-dollar healthcare systems aren't --

כפי ששום מערכת רפואית עתירת-תקציבים אינה עושה--

we should be embarrassed by that --

זה צריך להביך אותנו--

but we can also learn from that.

אבל אנו גם יכולים ללמוד מזה.

And there are probably three lessons at least

ויש לפחות שלושה לקחים

that we can learn from those small dispensaries.

שאנו יכולים ללמוד ממרכזי החלוקה הקטנים האלה.

One: we need to find ways to give patients more control

אחד: עלינו למצוא דרכים להעניק לחולים יותר שליטה

in small but important ways.

בדרכים צנועות אך חשובות.

How to interact with healthcare providers,

איך עליהם לבקש עזרה רפואית,

when to interact with healthcare providers,

מתי עליהם לבקש עזרה רפואית,

how to use medications in ways that work for them.

איך להשתמש בתרופות באופן שמתאים להם.

In my own practice,

בפרקטיקה שלי

I've gotten much more creative and flexible

נעשיתי הרבה יותר יצירתי וגמיש

in supporting my patients in using drugs safely

באופן שבו אני עוזר לחולי להשתמש בתרופות באופן בטוח,

to manage their symptoms --

להתמודד עם תסמיניהם--

with the emphasis on safely.

בדגש על בטיחות.

Many of the drugs I prescribe are drugs like opioids or benzodiazepines

רבות מהתרופות שאני רושם הן אופיאטים או בנזודיאפינים

which can be dangerous if overused.

שעלולים להיות מסוכנים בשימוש-יתר.

But here's the point.

אבל העניין הוא זה:

They can be dangerous if they're overused,

הם עלולים להיות מסוכנים בשימוש-יתר,

but they can also be ineffective if they're not used in a way

אבל גם להיות לא-יעילים אם משתמשים בהם בדרך

that's consistent with what patients want and need.

שאינה תואמת את רצון החולה וצרכיו.

So that flexibility, if it's delivered safely,

אז הגמישות הזו, אם מקפידים על הבטיחות,

can be extraordinarily valuable for patients and their families.

עשויה להיות בעלת ערך עצום לחולים ולמשפחותיהם.

That's number one.

זה מספר 1.

Number two: education.

מס' 2: השכלה.

Huge opportunities

יש הזדמנויות עצומות

to learn from some of the tricks of those medical marijuana dispensaries

ללמוד כמה מהסודות של אותם מרכזי חלוקת מריחואנה רפואית,

to provide more education

מבחינת העשרת הידע,

that doesn't require a lot of physician time necessarily,

מבלי בהכרח להזדקק לשיחה עם רופא,

or any physician time,

או בכלל לזמנו של הרופא,

but opportunities to learn about what medications we're using

אלה הזדמנויות ללמוד על כמה מהתרופות בהן אנו משתמשים

and why,

ומדוע אנו משתמשים בהן,

prognoses, trajectories of illness,

פרוגנוזות, מסלולי התקדמות של מחלות

and most importantly,

והחשוב מכל,

opportunities for patients to learn from each other.

הזדמנויות עבור החולים ללמוד איש מזולתו.

How can we replicate what goes on

איך נוכל להעתיק את מה שקורה

in those clinic and medical dispensary waiting rooms?

בחדרי ההמתנה של אותן מרפאות ונקודות חלוקה?

How patients learn from each other, how people share with each other.

איך חולים לומדים זה מזה, איך אנשים משתפים מידע

And last but not least,

ואחרון אחרון חביב,

putting patients first the way those medical marijuana dispensaries do,

לתת לחולה עדיפות עליונה, כמו במרפאות ובמרכזי חלוקת המריחואנה הרפואית,

making patients feel legitimately like what they want,

לתת לחולים לגיטימציה לרצות את מה שהם רוצים

what they need,

את מה שהם צריכים -

is why, as healthcare providers,

זו הסיבה לקיומנו, כספקי שירותים בריאותיים.

we're here.

Asking patients about their hopes, their fears, their goals and preferences.

לשאול את החולים על תקוותיהם, פחדיהם, מטרותיהם והעדפותיהם.

As a palliative care provider,

כנותן טיפול פליאטיבי,

I ask all my patients what they're hoping for and what they're afraid of.

אני שואל את כל חולי למה הם מקווים וממה הם פוחדים.

But here's the thing.

אבל העניין הוא זה:

Patients shouldn't have to wait until they're chronically seriously ill,

המטופלים לא צריכים לחכות עד שיהיו חולים כרוניים באופן חמור,

often near the end of life,

לעתים קרובות, בסוף חייהם,

they shouldn't have to wait until they're seeing a physician like me

הם לא צריכים לחכות עד שיפגשו רופא כמוני

before somebody asks them,

ורק אז מישהו ישאל אותם,

"What are you hoping for?"

"למה אתה מקווה?"

"What are you afraid of?"

"ממה את פוחדת?"

That should be baked into the way that healthcare is delivered.

זה צריך להיות מוטמע בעצם מתן שירותי הבריאות.

We can do this --

אנו יכולים לעשות זאת--

we really can.

באמת.

Medical marijuana dispensaries and clinics all across the country

מרכזי חלוקה ומרפאות מריחואנה רפואית בכל הארץ

are figuring this out.

מוצאים דרכים לעשות זאת.

They're figuring this out

והם מצאו כיצד לעשות זאת

in ways that larger, more mainstream health systems are years behind.

בעוד מערכות בריאות גדולות ומקובלות יותר מפגרות שנים מאחור.

But we can learn from them,

אבל אנו יכולים ללמוד מהם.

and we have to learn from them.

עלינו ללמוד מהם.

All we have to do is swallow our pride --

עלינו רק לבלוע את גאוותנו--

put aside the thought for a minute

להניח לרגע למחשבה

that because we have lots of letters after our name,

שבגלל שיש המון אותיות אחרי השם שלנו,

because we're experts,

בגלל שאנו מומחים,

because we're chief medical officers of a large healthcare system,

בגלל שאנו פקידים בכירים במערכת רפואית גדולה,

we know all there is to know about how to meet patients' needs.

אנו יודעים כל מה שיש לדעת כדי לספק את צרכי החולים.

We need to swallow our pride.

עלינו לבלוע את גאוותנו.

We need to go visit a few medical marijuana dispensaries.

עלינו לצאת ולבקר בכמה מרכזי חלוקת מריחואנה רפואית.

We need to figure out what they're doing.

להבין מה הם עושים שם.

We need to figure out why so many patients like Robin

עלינו להבין מדוע חולים כה רבים, כמו רובין,

are leaving our mainstream medical clinics

נוטשים את המרפאות הרגילות שלנו

and going to these medical marijuana dispensaries instead.

ומעדיפים לפנות לאותם מרכזי חלוקת מריחואנה רפואית.

We need to figure out what their tricks are,

עלינו להבין מהן השיטות שלהם,

what their tools are,

מהם הכלים שלהם,

and we need to learn from them.

וללמוד מהם.

If we do,

אם נעשה כן,

and I think we can, and I absolutely think we have to,

ולדעתי, אנו יכולים ובהחלט מוכרחים,

we can guarantee all of our patients will have a much better experience.

נוכל להבטיח שכל חולינו ייהנו מחוויה טובה בהרבה.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)