Why tragedies are alluring - David E. Rivas

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Zeeva Livshitz

The story goes something like this:

הסיפור הולך בערך כך:

a royal, rich or righteous individual, who otherwise happens to be a lot like us,

איש מלוכה, עשיר או בעל זכויות, שאחרת היה ממש כמונו,

makes a mistake that sends his life, and the lives of those around him,

עושה טעות ששולחת את חייו את חיי אלה שסביבו,

spiraling into ruin.

לספירלה של חורבות.

Sound familiar?

נשמע מוכר?

This is the classic story pattern for Greek tragedy.

זה הדוגמה הקלאסית לסיפור של הטרגדיה היוונית.

For thousands of years,

במשך אלפי שנים,

we've spun spellbinding tales that fit this pattern,

טווינו סיפורים שמתאימים לדוגמה הזו.

and modern storytellers around the world continue to do so.

ומספרי סיפורים מודרניים מסביב לעולם ממשיכים לעשות כך.

Three critical story components influenced by Aristotle's "Poetics"

שלושה מרכיבים עיקריים של הסיפור שמושפעים מה"פואטיקה" של אריסטו

help us understand the allure.

עוזרים לנו להבין את המשיכה.

First, the tragic hero should be elevated in rank and ability,

ראשית, הגיבור הטראגי צריך להיות מורם בדרגה ויכולת.

but also relatable.

אבל גם שאפשר להקשר אליו.

Perhaps he is a king, or extraordinary in some other way.

אולי הוא מלך, או יוצא דופן בדרך כלשהי.

But because you and I are neither unusually good

אבל בגלל שאתם ואני לא טובים בדרך כלל

nor unusually bad,

או טובים בצורה יוצאת דופן,

neither is the hero.

גם לא הגיבור.

And he has one particular tragic flaw, or hamartia,

ויש לו פגם טראגי אחד מסויים, או המרטייה,

something like ambition, tyranny, stubbornness, or excess pride

משהו כמו אמביציה, טירניות, עקשנות, או גאוות יתר

that causes him to make a critical mistake.

שגורמת לו לעשות טעות קריטית.

And from that mistake comes disaster and downfall.

ומהטעות הזו מגיע אסון ונפילה.

As an example of these elements in action,

כדוגמה לאלמנטים האלה בפעולה,

let's look to Sophocles's "Oedipus Rex,"

בואו נביט ב"אדיפוס רקס" של סופוקלס,

about a man who doesn't know he was adopted,

על איש שלא יודע שהוא מאומץ,

and is warned by an oracle that he's destined to murder his father

והוא מוזהר על ידי אורקל שהוא ירצח את אביו

and marry his mother.

ויתחתן עם אמו.

In trying to escape this fate,

בנסיון לברוח מהגורל שלו,

he kills a man who won't get out of his way at a crossroad.

הוא רוצח איש שלא זז מדרכו בצומת.

He then cleverly answers the riddle of the monstrous Sphynx,

אז הוא עונה בחוכמה על החידה של הספינקס המפלצתי,

freeing the Kingdom of Thebes from a plague.

משחרר את הממלכה של תבי מהמגפה.

He marries the widowed queen and becomes king.

הוא נושא לאישה את המלכה האלמנה והופך למלך.

But after he finds out that the murdered man was his father,

אבל אחרי שהוא מגלה שהאיש הנרצח היה אביו,

and the queen he married is his mother,

והמלכה לה נישא היא אימו,

Oedipus gouges out his eyes and retreats into the wilderness.

אדיפוס מוציא את עיניו ופורש לשממה.

At the beginning of his story,

בתחילת הסיפור שלו,

Oedipus is elevated in ability, and he's elevated in rank.

אדיפוס מועלה ביכולת, והוא מעולה בדרגה.

He's neither unusually evil nor saintly.

הוא לא רע או צדיק באופן יוצא דופן.

He's relatable.

ניתן להקשר אליו.

Notice the height of the fall.

שימו לב לגובה הנפילה.

Once a king, but now homeless and blind.

פעם מלך, אבל עכשיו חסר בית ועיוור.

It's more tragic, after all, if a king falls from a tall throne

זה יותר טראגי, אחרי הכל, אם מלך נופל מהכס הגבוה

than if a jester falls off his step stool.

מאשר ליצן חצר הנופל מהשרפרף שלו.

Oedipus's tragic flaw is hubris, or excessive pride,

הפגם הטראגי של אדיפוס הוא יוהרה, או גאוות יתר,

and it causes him to attempt to avoid the fate prophesied for him,

והוא גורם לו לנסות להמנע מהגורל שנחזה לו,

which is exactly what makes it happen.

שזה בדיוק מה שגורם לו להתרחש.

He's a particularly unlucky soul

הוא נשמה חסרת מזל במיוחד

because his mistake of killing his father and marrying his mother

מפני שהטעות של הריגת אביו ונישואין לאימו

is done in complete ignorance.

נעשית לחלוטין ללא ידיעה.

Of course, these narrative principles transcend classic Greek tragedy.

כמובן, העקרונות הנרטיביים האלה מתעלים על הטרגדיה היוונית הקלאסית.

In Shakespeare's canon,

בקאנון של שייקספיר,

we see Hamlet's indecisiveness lead to a series of bad decisions,

אנחנו רואים את חוסר ההחלטיות של המלט מובילה לסדרה של החלטות גרועות,

or perhaps non-decisions,

או אולי לחוסר החלטות,

that culminate in the death of almost every character in the play,

ששיאן במוות של כמעט כל דמות במחזה,

and Macbeth's ambition catapults him to the top

והרגשות של מקבת מעלות אותו לפסגה

before sending him careening to his grave.

לפני שהן שולחות אותו לקברו.

Even modern pop culture staples like "Game of Thrones" and "The Dark Knight"

אפילו תרבות פופ מודרנית כמו משחקי הכס והאביר האפל

resonate with the tropes Aristotle identified over 2000 years ago.

מהדהדים עם המליצות שאריסטו זיהה לפני יותר מ 2000 שנה.

So what's the point of all of this suffering?

אז מה הנקודה של כל הסבל הזה?

According to Aristotle, and many scholars since,

לפי אריסטו, והרבה מלומדים מאז,

a good tragedy can evoke fear and pity in the audience:

טרגדיה טובה יכולה לעורר פחד ורחמים בקהל:

Fear of falling victim to the same or similar catastrophe,

פחד מנפילה כקורבנות לאותה קטסטרופה,

and pity for the height of the hero's downfall.

ורחמים לגובה הנפילה של הגיבור.

Ideally, after watching these tragic events unfold,

באופן אידיאלי, אחרי צפיה בארועים הטרגיים האלה מתרחשים,

we experience catharsis,

אנחנו חווים קטרזיס,

a feeling of relief and emotional purification.

תחושה של הקלה וטהור רגשי.

Not everyone agrees why this happens.

לא כולם מסכימים למה זה קורה,

It may be that empathizing with the hero

זה אולי שהאמפטיה לגיבור

allows us to experience and release strong emotions that we keep bottled up,

מאפשרת לנו לחוות ולשחרר רגשות חזקים שאנחנו שומרים אגורים.

or maybe it just lets us forget about our own problems for a little while.

או אולי רק מאפשרת לנו לשכוח מהבעיות שלנו למעט זמן.

But regardless of how you feel when you watch poor Oedipus,

אבל בלי קשר להרגשה שלכם כשאתם צופים באדיפוס,

never has there been a more salient reminder

מעולם לא היתה תזכורת בולטת יותר

that no matter how bad things get,

שלא משנה כמה דברים נעשים גרועים,

at least you didn't kill your father and marry your mother.

לפחות לא הרגתם את אביכם ונישאתם לאימכם.