Meet Julia Delmedico

Transcriber: Andrea McDonough Reviewer: Jessica Ruby

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: eviatar edlerman

I'm Julia, and I'm 17.

שמי ג'וליה ואני בת 17.

My parents are from Argentina,

הורי הם מארגנטינה,

and I've grown up in Manhattan my whole life

וגדלתי במנהטן כל חיי

and go to school in the Bronx.

ואני הולכת לבית ספר בברונקס.

I think a lot of high schools

אני חושבת שהרבה תיכונים

are trying to get their students

מנסים להכניס תלמידים שלהם

into the best colleges.

למכללות הכי טובות.

And because the way students are being measured

ובגלל שהדרך בה סטודנטים נמדדים

is through numbers that are so harsh,

היא דרך מספרים שהם כל כך קשים,

I think public schools are killing creativity.

אני חושבת שבתי ספר ציבוריים הורגים את היצירתיות.

They're quantifying students.

הם מכמתים תלמידים.

Students are only given an incentive

תלמידים רק מקבלים תמריץ

to learn for a good grade,

ללמוד לציון טוב,

but nothing more.

אבל לא יותר.

I probably just skim the surface

אני כנראה רק מגרדת את פני השטח

just to pass exams a lot of the time.

רק כדי לעבור את הבחינות רוב הזמן.

'Cause what you hear mostly in the hallways

מפני שמה שאתם שומעים לרוב במסדרונות

are what projects are due,

זה מתי צריך להגיש פרוייקטים,

what grades you got,

איזה ציונים קיבלנו,

how you're going to fit it all in your day.

איך תכניסו הכל ביום שלכם.

And, in class, half the students have their head down sleeping

ובכיתה, חצי מהסטודנטים עם הראש למטה ישנים

because they've been up all night

מפני שהם היו ערים כל הלילה

trying to study for their exams.

מנסים ללמוד לבחינה שלהם.

The only support we really get

התמיכה היחידה שאנחנו באמת מקבלים

is from our guidance counselors

היא מיועצים

about which college to apply to,

על לאיזה קולג' להגיש מועמדות,

what classes to take.

איזה מקצועות לקחת.

"You need an AP science if you want to go to nahdahdah."

""אתם צריכים מדעים אם אתם רוצים ללכת לנהנהנה."

But that's not me.

אבל זו לא אני.

I'm very, very much engaged in art history

אני מאוד מאוד בעניין של היסטוריה של האומנות

and 'mic/mac', which is micro/macroeconomics.

ו"מיק/מאק", שזה מיקרו/מאקרו כלכלה.

Both the teachers are extremely intelligent,

שני המורים הם ממש חכמים,

and they like to talk about what they know about the subject.

והם אוהבים לדבר על מה שהם יודעים בנושא.

My 'mic/mac' teacher, he sits at his desk,

מורה ה"מיק'מאק" שלי, הוא יושב ליד שולחנו,

and he gives not only all his opinions,

והוא נותן לא רק את כל הדעות שלו,

but all the videos he's watched,

אלא את כל הסרטונים בהם צפה,

all the articles he's read,

כל המאמרים שהוא קרא,

everything that's going on right now

כל מה שקורה עכשיו

that's somehow related,

שקשור איך שהוא,

and pulls everything out of the air

ומוציא הכל החוצה לאויר

and brings it all in to the topic that we're talking about,

ומביא את הכל לנושא שאנחנו מדברים עליו,

which will not be tested on

שלא נבחנים עליו

but makes the topic something real.

אבל הופך את הנושא למשהו אמיתי.

I never imagined myself to enjoy economics.

מעולם לא דימיינתי את עצמי נהנית כל כך מכלכלה.

The best way I learn is in an actual, hands-on experience,

הדרך הטובה ביותר בה אני לומדת היא נסיון מעשי,

something that can bring me out of the classroom.

משהו שיכול להוציא אותי מחוץ לכיתה.

I think the best kind of education

אני חושבת שסוג החינוך הכי טוב

is one that teaches you how to speak

הוא אחד שמלמד אתכם איך לדבר

and think for yourself.

ולחשוב בעצמכם.

That's much more valuable

זה הרבה יותר בעל ערך

than just passing your exams.

מאשר רק לעבור את הבחינות.