The return of Mongolia's "wild" horses - Nigel Rothfels

תרגום: zeeva livshitz עריכה: Ido Dekkers

For thousands of years, native Takhi horses roamed the steppes of Central Asia.

במשך אלפי שנים, סוסי טאקהי ילידיים שוטטו בערבות מרכז אסיה.

But by the late 1960s, they’d become extinct in the wild—

אבל בסוף שנות ה-60, הם נכחדו בטבע -

the last herds struggling in meager habitats

העדרים האחרונים נאבקים בבתי גידול דלים

against hunters and competition from local livestock.

נגד ציידים ותחרות מבעלי חיים מקומיים.

Some small groups of Takhi survived in European zoos,

כמה קבוצות קטנות של טאקהי שרדו בגני חיות באירופה.

but their extinction still seemed inevitable.

אבל ההכחדה שלהם עדיין נראתה בלתי נמנעת.

To prevent this terrible fate,

כדי למנוע את הגורל הנורא הזה,

a coalition of scientists and zoos pulled together

קואליציה של מדענים וגני חיות התאחדו

to start an international Takhi breeding program.

כדי להתחיל תוכנית רבייה בינלאומית של טאקהי.

By the 1990s, these collaborators in Europe and the US

בשנות ה-90, משתפי פעולה אלה באירופה ובארה“ב

began releasing new generations of Asia’s ancient wild horse

החלו לשחרר דורות חדשים סוס הפרא העתיק של אסיה

back into their native habitat.

חזרה לבית הגידול הטבעי שלהם.

This Takhi revival was a world-famous conservation victory,

תחיית טאקהי זו הייתה ניצחון בשימור מפורסם בעולם,

but the full story is much more complicated than it first appears.

אבל הסיפור המלא הוא הרבה יותר מסובך מכפי שנראה בתחילה.

And its twists and turns raise serious questions about the role of zoos

ופיתוליו מעלים שאלות רציניות על תפקידם של גני החיות

and what conservation even means.

ומה המשמעות של שימור?

To get the whole story, we need to start in the late 1800s

כדי להבין את כל הסיפור, אנחנו צריכים להתחיל בסוף 1800

when Russian explorer Nikolay Przhevalsky was gifted

כשהחוקר הרוסי ניקולאי פרז’בלסקי קיבל

the remains of one of these wild horses.

את שרידיו של אחד מסוסי הפרא הללו.

Though the Takhi had long been known to local Mongolians,

למרות שהטאקהי כבר מזמן היה ידוע למונגולים המקומיים,

European scientists were intrigued by the remains,

מדענים אירופאים הסתקרנו על ידי השרידים,

which looked more like those of a donkey or zebra than any known domestic horse.

שנראו יותר כמו אלה של חמור או זברה מאשר מכל סוס מבויית ידוע.

They concluded the species was a sort of missing link

הם הגיעו למסקנה שמין זה היה סוג של החוליה החסרה

between wild asses and modern horses.

בין חמורי בר וסוסים מודרניים.

And as reports of the newly dubbed Przhevalsky’s horse

וכשדיווחים של הכינוי החדש של הסוס של פרז’בלסקי

circulated through Europe and America,

הופצו ברחבי אירופה ואמריקה,

zoo proprietors became eager to acquire the previously unknown species.

בעלי גני החיות היו להוטים לרכוש אותם מינים שלא היו ידועים קודם לכן.

At this time, zoos were focused primarily on drawing visitors with exotic animals,

בשלב זה, גני החיות היו ממוקדים בעיקר במשיכת מבקרים עם חיות אקזוטיות,

and their exhibitions were more concerned with entertainment than animal welfare.

והתערוכות שלהם היו ממוקדות יותר בבידור מאשר על רווחת בעלי חיים.

But in the early 1900s, the near extinction of the American bison

אבל בתחילת המאה ה-20, קרוב להכחדת הביזון האמריקאי

and the total extinction of other species like the passenger pigeon

והכחדה מוחלטת של מינים אחרים כמו היונה הנודדת

inspired zoos to rebrand as centers for conservation.

נתנו השראה לגני חיות למתג עצמם מחדש כמרכזי שימור.

And as it became clear that Przhevalsky’s horse might be headed for a similar fate,

וכשהתברר כי הסוס של פרז’בלסקי עשוי להיות בדרכו לגורל דומה,

zoos began breeding programs to sustain the captive population.

גני חיות החלו תוכניות הרבעה כדי לקיים את אוכלוסיית השבויים.

However, the individuals behind these programs came to an interesting conclusion

אבל האנשים שמאחורי התוכניות הללו הגיעו למסקנה מעניינת

about how the horses should be bred.

על איך צריך להרבות את הסוסים.

Like their colleagues, they believed the species represented a missing link

כמו עמיתיהם, הם האמינו שהמינים ייצגו חוליה חסרה

between modern domestic horses and their more primitive ancestors.

בין הסוסים המודרניים לאבותיהם הקדמונים הפרימיטיביים יותר.

They also knew that some of the horses in their collections weren’t purebred Takhi,

הם גם ידעו שחלק מהסוסים באוספים שלהם לא היו טאקהי גזעיים,

and many didn’t even resemble the species’ standard description.

רבים מהם אפילו לא דומים לתיאור סטנדרטי של המין.

אז מגדלים הרגישו שזה תלוי בהם לקבוע

So breeders felt it was up to them to determine what a wild Takhi

איך טאקהי פראי צריך להיראות,

should look like,

and breed them accordingly.

ולגדל אותם בהתאם.

Basing their work on just a few specimens and broad beliefs

מבססים את עבודתם על כמה דגימות בלבד ואמונות רחבות

about what a primitive horse might look like,

על איך סוס פרימיטיבי אולי צריך להיראות,

they created a rigorous model for the ideal Takhi.

הם יצרו מודל קפדני לטאקהי האידיאלי.

And over the 20th century,

ובמהלך המאה ה-20,

breeders in western zoos and private collections

מגדלים בגני חיות מערביים ואוספים פרטיים

created a population of thousands of horses

יצרו אוכלוסייה של אלפי סוסים

all carefully bred to share the same physical characteristics.

כולם גודלו בקפידה כדי לחלוק את אותם מאפיינים פיזיים.

Of course, in their native habitat,

כמובן, בסביבתם הטבעית,

wild Takhi had regularly interbred with domesticated horses for millennia,

טאקהי פראים היו מעורבים באופן קבוע עם סוסים מבויתים במשך אלפי שנים,

producing a population with much more diverse appearances.

וייצרו אוכלוסייה עם מראות מגוונים בהרבה.

So when it was time to introduce the Takhi to their ancestral home,

אז כשהגיע הזמן להציג הטאקהי לבית אבותיו,

they were quite different from the horses

הם היו שונים מאוד מהסוסים

who’d been taken from those steppes a century earlier.

שנלקחו מהערבות האלה מאה שנים קודם לכן.

Complicating things even further,

לסבך את הדברים עוד יותר,

while these new Takhi herds were no longer in zoos,

בזמן שעדרי טאקהי חדשים אלה כבר לא היו בגני חיות.

to this day, almost all remain closely monitored

עד היום, כמעט כולם נישארו במעקב צמוד

and controlled for their own protection.

כשהם מבוקרים להגנתם.

So in a strange way, it’s hard to say if these animals are actually in the wild

בדרך מוזרה, קשה לומר אם החיות האלה באמת בטבע

or even if they’re truly Takhi.

או אפילו אם הם באמת טאקהי.

The story of the Takhi horse is not unique.

סיפורו של סוס טאקהי אינו ייחודי.

In many of our conservation victories,

ברוב ניצחונות השימור שלנו,

it’s difficult to say exactly what was saved,

קשה לומר בדיוק מה הוצל,

and the role that zoos play in conservation can be very complicated.

והתפקיד שגני חיות משחקים בשימור יכול להיות מאוד מסובך.

It's clear that zoos have been and can continue to be significant forces

ברור כי גני חיות היו ויכולים להמשיך להיות כוחות משמעותיים

for animal preservation,

לשימור בעלי חיים,

especially efforts to save charismatic animals from extinction.

בעיקר מאמצים להציל חיות כריזמטיות מהכחדה.

But today, the most direct cause of animal extinctions

אבל היום, הסיבה הכי ישירה להכחדת בעלי חיים

are humanity’s impacts on animal habitats and Earth’s climate.

הן השפעות אנושיות על סביבות מחיה של בעלי חיים והאקלים של כדור הארץ.

So if zoos truly want to help protect the diversity of animal life on this planet,

אז אם גני חיות באמת רוצים לעזור להגן על מגוון של בעלי חיים על פני כדור הארץ,

perhaps they should redirect their efforts

אולי הם צריכים לכוון מחדש את מאמציהם

to preserving the natural habitats these animals so desperately need.

לשמר את בתי הגידול הטבעיים שבעלי חיים אלה זקוקים נואשות.