The continents are moving. When will they collide? - Jean-Baptiste P. Koehl

תרגום: zeeva livshitz עריכה: Ido Dekkers

In the early 20th century,

בתחילת המאה ה-20,

a meteorologist named Alfred Wegener noticed striking similarities

מטאורולוג בשם אלפרד וגנר הבחין בדמיון מרשים

between the coasts of Africa and South America.

בין החופים של אפריקה ודרום אמריקה.

These observations led him to propose a controversial new theory:

תצפיות אלו הובילו אותו להציע תיאוריה חדשה שנויה במחלוקת:

perhaps these and many other continents had once been connected

אולי יבשות אלה ועוד רבות אחרות היה פעם מחוברות

in a single, gigantic landmass.

ביבשת יחידה וענקית.

Wegener’s Theory of Continental Drift directly contradicted the popular opinion

תורת וגנר של סחף יבשתי סתרה ישירות את הדעה הרווחת

that Earth’s continents had remained steady for millennia,

שיבשות כדור הארץ נשארו יציבות במשך אלפי שנים,

and it took almost 50 years for his advocates

וזה לקח כמעט 50 שנה עבור הסנגורים שלו

to convince the larger scientific community.

לשכנע את הקהילה המדעית הגדולה יותר.

But today, we know something even more exciting—

אבל היום אנחנו יודעים משהו אפילו יותר מרגש-

Pangea was only the latest in a long lineage of supercontinents,

פנגיאה הייתה רק האחרונה בשושלת ארוכה של יבשות-על,

and it won’t be the last.

והיא לא תהיה האחרונה.

Continental Drift laid the foundation for our modern theory of plate tectonics,

נדידת היבשות הניחה את הבסיס לתיאוריה המודרנית שלנו של טקטוניקת הלוחות,

which states that Earth’s crust is made of vast, jagged plates

שקובעת שקרום כדור הארץ עשוי מצלחות עצומות ומשוננות

that shift over a layer of partially molten rock called the mantle.

שנעות על שכבה של סלע מותך חלקית הנקרא המעטפת.

These plates only move at rates of around 2.5 to 10 centimeters per year,

הלוחות האלה זזים רק בשיעורים של כ-2.5 עד 10 סנטימטרים בשנה,

but those incremental movements shape the planet's surface.

אבל אותן תנועות מצטברות מעצבות את פני כדור הארץ.

So to determine when a new supercontinent will emerge,

אז כדי לקבוע מתי יבשת-על חדשה תופיע,

we need to predict where these plates are headed.

אנחנו צריכים לחזות לאן הלוחות האלה נעים.

One approach here is to look at how they’ve moved in the past.

גישה אחת כאן היא להסתכל איך הם זזו בעבר.

Geologists can trace the position of continents over time

גיאולוגים יכולים להתחקות אחר המיקום של יבשות לאורך זמן

by measuring changes in Earth’s magnetic field.

על ידי מדידת שינויים בשדה המגנטי של כדור הארץ.

When molten rock cools, its magnetic minerals are “frozen”

כאשר סלע מותך מתקרר, המינרלים המגנטיים שלו “קפואים”

at a specific point in time.

בנקודת זמן מסוימת.

So by calculating the direction and intensity

אז על ידי חישוב הכיוון והעוצמה

of a given rock’s magnetic field,

של השדה המגנטי של סלע נתון,

we can discover the latitude at which it was located at the time of cooling.

נוכל לגלות את קו הרוחב שבו הוא היה ממוקם בזמן ההתקררות.

But this approach has serious limitations.

אבל לגישה זו יש מגבלות חמורות.

For one thing, a rock’s magnetic field doesn’t tell us the plate’s longitude,

ראשית, השדה המגנטי של סלע לא אומר לנו את קו האורך של הלוח,

and the latitude measurement could be either north or south.

ומדידת קו הרוחב יכולה להיות צפון או דרום.

Worse still, this magnetic data gets erased when the rock is reheated,

גרוע מכך, הנתונים המגנטיים האלה נמחקים כאשר הסלע מחומם מחדש,

like during continental collisions or volcanic activity.

כמו במהלך התנגשויות יבשות או פעילות געשית.

So geologists need to employ other methods to reconstruct the continents’ positions.

אז גיאולוגים צריכים להשתמש בשיטות אחרות לשחזר את מיקומי היבשות.

Dating local fossils and comparing them to the global fossil record

תיארוך מאובנים מקומיים והשוואתם לתיעוד המאובנים העולמי

can help identifying previously connected regions.

יכול לעזור בזיהוי אזורים שהיו מחוברים בעבר.

The same is true of cracks and other deformations in the Earth's crust,

הדבר נכון גם לגבי סדקים ודפורמציות אחרות בקרום כדור הארץ,

which can sometimes be traced across plates.

שלעתים ניתן לעקוב אחריהם על פני לוחות.

Using these tools, scientists have pieced together

באמצעות הכלים הללו, מדענים חיברו יחד

a relatively reliable history of plate movements,

היסטוריה אמינה יחסית של תנועות לוחית,

and their research revealed a pattern spanning hundreds of millions of years.

והמחקר שלהם חשף דפוס שמשתרע על פני מאות מיליוני שנים.

What’s now known as the Wilson Cycle

מה שמכונה כיום מחזור ווילסון

predicts how continents diverge and reassemble.

מנבא איך יבשות נפרדות ונצמדות מחדש.

And it currently predicts the next supercontinent will form

והוא צופה כרגע את היווצרות יבשת-העל הבאה

50 to 250 million years from now.

בעוד 50 עד 250 מיליון שנים.

We don’t have much certainty on what that landmass will look like.

אין לנו הרבה ודאות על איך תיראה היבשת הזו.

It could be a new Pangea that emerges from the closing of the Atlantic.

זו יכולה להיות פנגיאה חדשה שתופיע מסגירת האוקיינוס האטלנטי.

Or it might result from the formation of a new Pan-Asian ocean.

או שזה עשוי לנבוע מההיווצרות של אוקיינוס פאן-אסייתי חדש

But while its shape and size remain a mystery,

אבל בעוד צורתה וגודלה נשארים בגדר תעלומה,

we do know these changes will impact much more than our national borders.

אנחנו כן יודעים שהשינויים האלה ישפיעו הרבה יותר מהגבולות הלאומיים שלנו.

In the past, colliding plates have caused major environmental upheavals.

בעבר, לוחות מתנגשים גרמו תהפוכות סביבתיות גדולות.

When the Rodinia supercontinent broke up circa 750 million years ago,

כאשר יבשת העל רודיניה התפרקה לפני כ-750 מיליון שנה,

it left large landmasses vulnerable to weathering.

היא הותירה שטחי יבשה גדולים פגיעים בפני בליה.

This newly exposed rock absorbed more carbon dioxide from rainfall,

סלע זה שנחשף לאחרונה ספג יותר פחמן דו חמצני מגשמים,

eventually removing so much atmospheric CO2

שבסופו של דבר הסיר כל כך הרבה CO2 אטמוספרי

that the planet was plunged into a period called Snowball Earth.

שכוכב הלכת צלל לתוך תקופה שנקראת “כדור השלג כדור הארץ“.

Over time, volcanic activity released enough CO2 to melt this ice,

עם הזמן פעילות וולקנית שיחררה מספיק CO2 כדי להמיס את הקרח הזה,

but that process took another 4 to 6 million years.

אבל התהליך הזה לקח עוד 4 עד 6 מיליון שנים.

Meanwhile, when the next supercontinent assembles,

בינתיים, כשיבשת העל הבאה מתחברת,

it's more likely to heat things up.

סביר יותר שדברים יתחממו.

Shifting plates and continental collisions could create and enlarge

תזוזת לוחות והתנגשויות יבשות יכולות ליצור ולהגדיל

cracks in the Earth’s crust,

סדקים בקרום כדור הארץ,

potentially releasing huge amounts of carbon and methane into the atmosphere.

פוטנציאלית לשחרר כמויות אדירות של פחמן ומתאן לאטמוספירה.

This influx of greenhouse gases would rapidly heat the planet,

הזרם הזה של גזי חממה יחמם במהירות את כדור הארץ,

possibly triggering a mass extinction.

אולי יגרום להכחדה המונית.

The sheer scale of these cracks would make them almost impossible to plug,

קנה המידה העצום של הסדקים הללו יהפוך את החיבור שלהם לכמעט בלתי אפשרי,

and even if we could, the resulting pressure would just create new ruptures.

וגם אם היינו יכולים, התוצאה של הלחץ פשוט יוצר קרעים חדשים.

Fortunately, we have at least 50 million years to come up with a solution here,

למרבה המזל, יש לנו לפחות 50 מיליון שנים להמציא פתרון כאן ,

and we might already be onto something.

ואולי אנחנו כבר עלינו על משהו.

In Iceland, recently conducted trials were able to store carbon in basalt,

באיסלנד, נערכו לאחרונה ניסויים בהם הצליחו לאגור פחמן בבזלת,

rapidly transforming these gases into stone.

שמשנים במהירות את הגזים האלה לאבן.

So it’s possible a global network of pipes

אז זה אפשרי שרשת גלובלית של צינורות

could redirect vented gases into basalt outcrops,

תוכל לנתב מחדש גזים משוחררים לתוך מחשופי בזלת,

mitigating some of our emissions now and protecting our supercontinental future.

תוך הפחתת חלק מהפליטות שלנו עכשיו ולהגן על העתיד הסופר-יבשתי שלנו.