The myth of the stolen eyeballs - Nathan D. Horowitz

תרגום: עריכה: Ido Dekkers

Deep in the Amazon rainforest in the river Nea’ocoyá,

עמוק ביער האמזונס בנהר הנאאוקויה,

lived, according to Siekopai legend,

חיה, לפי אגדת הסיקופיי,

a school of particularly big and tasty fish.

להקת דגים גדולים וטעימים במיוחד.

When the rains came and the water rose, the fish appeared,

כשהגשמים הגיעו והמים עלו, הדגים הופיעו,

swimming away as the waters fell again.

ושחו משם כשהמים ירדו שוב.

The villagers along the river reveled in this occasional bounty—

הכפריים לאורך הנהר חשקו בשלל הלא סדיר הזה --

and wanted more.

ורצו עוד.

They followed them upriver deep into the jungle

הם עקבו אחריהם במעלה הנהר עמוק לתוך הג’ונגל

to a lagoon that thundered with the sound of flapping fish.

ללגונה שרעמה בקולם של דגים משכשכים.

The whole village set up camp by the lagoon,

כל הכפר הקים מחנה ליד הלגונה,

bringing barbasco, a poison they would put in the water to stun the fish.

הם הביאו ברבסקו, רעל שהם שמים במים כדי להמם את הדגים.

Meanwhile, their young shaman took a walk.

בינתיים, השאמן הצעיר שלהם יצא להליכה.

He sensed he might not be completely alone.

הוא חש שהוא אולי לא יהיה לגמרי לבדו.

Then, he came to a monse tree humming so loudly

אז, הוא הגיע לעץ מונסה שהמהם כל כך חזק

he could hear it even above the thunder of the fish.

שהוא יכל לשמוע אפילו מעל שכשוך הדגים.

With that, he was sure: spirits lived here.

עם זה, הוא היה בטוח: רוחות חיו שם.

Back at camp, he warned his people these fish had an owner.

חזרה במחנה, הוא הזהיר את אנשיו שלדגים האלה היה בעלים.

He would find the owner.

הוא ימצא את הבעלים שלהם.

Until he returned, no one should fish.

עד שהוא יחזור, אסור לאף אחד לדוג.

He went to the humming tree.

הוא הלך לעץ המזמזם.

Inside was a hollow as big as a house, full of busy weavers.

בתוכו היה חלל גדול כמו בית, מלא אורגים.

Their chief invited him in,

הצ'יף שלהם הזמין אותו פנימה,

explaining that the juicy little siripia fruits were ripening,

והסביר שפרי הסריפיה העסיסי הבשיל,

and they were weaving baskets to collect them.

והם ארגו סלים כדי לאסוף אותם.

Though they looked and acted like people,

למרות שהם נראו והתנהגו כמו אנשים,

the shaman knew they were juri, or air goblins,

השאמן ידע שהם היו הורי, או גובליני אויר,

who could fly and control the winds.

שיכלו לעוף ולשלוט ברוחות.

They taught him how to weave.

הם לימדו אותו איך לארוג.

Before the shaman left,

לפני שהשאמן עזב,

the goblin chief whispered some cryptic instructions in his ear.

צ’יף הגובלינים לחש כמה הוראות קריפטיות באוזנו.

Finally, he told him to tie a pineapple shoot outside a hollow log

לבסוף, הוא אמר לו לקשור שתיל אננס מחוץ לגזע חלול

and sleep inside that night.

ולישון בתוכו בלילה.

Back at camp, the villagers were fishing with barbasco poison, cooking, and eating.

חזרה במחנה, אנשי הכפר דגו עם רעל ברבסקו, בישלו ואכלו.

Only the shaman’s little sister refrained.

רק האחות הקטנה של השאמן נמנעה.

Then, everyone else fell into a deep sleep.

אז, כל האחרים נפלו לשינה עמוקה.

The shaman and his sister yelled and shook them,

השאמן ואחותו צעקו וניערו אותם,

but they wouldn’t wake.

אבל הם לא התעוררו.

It was getting dark, so the shaman and his sister

נעשה חשוך, אז השאמן ואחותו

tied the pineapple sprout outside the hollow log and crawled inside.

קשרו שתיל אננס מחוץ לגזע חלול וזחלו לתוכו.

A strong wind rose— the mark of the air goblins.

רוח חזקה הגיעה -- הסימן לגובליני האויר.

It broke branches and brought down trees.

היא שברה ענפים והפילה עצים.

Caymans, boas and jaguars roared.

קיימנים, נחשי בואה ויגוארים שאגו.

The water began to rise.

המים החלו לעלות.

The fish flopped off the drying racks and swam away.

הדגים קפצו מכני היבוש ושחו משם.

The pineapple sprout turned into a dog.

שורש האננס הפך לכלב.

All night it barked, keeping the jungle creatures away from the fallen tree.

כל הלילה הוא נבח, הרחיק את יצורי הג’ונגל מהעץ שנפל.

When dawn broke, the flood receded.

כשהשחר הפציע, השיטפון נסוג.

The fish were gone, and most of the people were, too:

הדגים נעלמו, וכך גם רוב האנשים:

the jungle animals had devoured them.

חיות הג'ונגל אכלו אותם.

Only the shaman’s relatives survived.

רק קרובי השאמן שרדו.

When his family turned toward him,

כשמשפחתו פנתה אליו,

the shaman realized what the goblins meant when they said the fruits were ripening:

השאמן הבין למה הגובלינים התכוונו כשאמרו שהפרות הבשילו:

they weren’t really collecting siripia fruits at all,

הם לא באמת אספו פירות סיריפיה,

but human eyes.

אלא עייני אנשים.

The shaman’s older sister called him over,

אחותו הגדולה של השאמן קראה לו,

trying to touch his face with her long, sharp nails.

ניסתה לגעת בפניו עם ציפורניה הארוכות והחדות.

He backed away and, remembering the goblin chief’s instructions,

הוא התרחק, זוכר את ההוראות של צ’יף הגובלינים,

threw palm seeds at her face.

וזרק זרעי דקל על פניה.

The seeds became eyes.

הזרעים הפכו לעינייה.

But then she transformed into a white-lipped peccary and ran away—

אבל אז היא הפכה לפקארי לבן שפה וברחה --

עדיין בחיים, אבל כבר לא אנושית.

still alive, but no longer human.

The shaman and his little sister’s whole community was gone.

כל הקהילה של השאמן ואחותו הקטנה נעלמה.

They went to live with another village,

הם הלכו לגור בכפר אחר,

where he taught everyone to weave baskets, as the air goblins had taught him.

שם הוא לימד את כולם לארוג סלים, כמו שגובליני האויר לימדו אותו.

But he couldn’t forget the last of the goblin chief’s words,

אבל הוא לא יכל לשכוח את המילים האחרונות של צ’יף הגובלינים,

which told him how to get revenge.

שאמר לו איך לקבל נקמה.

He returned to the air goblins’ home carrying chili peppers wrapped in leaves.

הוא חזר לבית גובליני האויר ונשא פלפלי צ’ילי עטופים בעלים.

As the goblins watched through their peepholes,

כשהגובלינים צפו דרך חופי ההצצה,

the shaman made a fire and put the chili peppers on it.

השאמן הקים מדורה ושם את פלפלי הצ'ילי עליה.

The fire began to smoke the tree out.

האש החלה למלא את העץ בעשן.

The goblins who had eaten people’s eyes died.

הגובלינים שאכלו עיניי אנשים מתו.

Those who hadn’t were light enough to fly away.

אלה שלא היו קלים מספיק לעוף משם.

So the goblins, like the humans, paid a steep price.

אז הגובלינים, כמו האנשים, שילמו מחיר גבוה.

But they also lived to tell the tale, like the shaman.

אבל הם גם חיו לספר את הסיפור, כמו השאמן.

In Siekopai legend, where the spirit and human worlds meet,

באגדה הסינקופאית, בה הרוחות והמילים האנושיות נפגשות,

there are no clear victors,

אין זוכים ברורים,

and even death is an opportunity for renewal.

ואפילו המוות הוא הזדמנות להתחדשות.