Is graffiti art? Or vandalism? - Kelly Wall

תרגום: Roni Ravia עריכה: Sigal Tifferet

Spray-painted subway cars,

קרונות רכבת תחתית מרוססים בצבע,

tagged bridges,

גשרים עם תגי שמות,

mural-covered walls.

ציורי קיר ענקיים.

Graffiti pops up boldly throughout our cities.

יצירות גרפיטי נועזות מצויות בכל פינה בעיר.

It can make statements about identity, art, empowerment, and politics,

הן יכולות לבטא עמדה בנושאי זהות, אמנות, העצמה ופוליטיקה,

while simultaneously being associated with destruction.

ובאותה עת להיות מזוהות עם ונדליזם.

And, it turns out, it's nothing new.

ומסתבר שזו אינה תופעה חדשה.

Graffiti, or the act of writing or scribbling on public property,

גרפיטי, או אקט הכתיבה או השרבוט על גבי מבנים ציבוריים,

has been around for thousands of years.

קיים כבר אלפי שנים.

And across that span of time,

ולאורך תקופת קיומו,

it's raised the same questions we debate now:

הועלו לגביו שאלות זהות לאלו שמעסיקות אותנו כיום:

Is it art?

האם זה אמנות?

Is it vandalism?

או האם זה ונדליזם?

In the 1st century BCE, Romans regularly inscribed messages on public walls,

במאה הראשונה שלפני הספירה, הרומאים נהגו לחקוק כתובות על גבי מבנים ציבוריים,

while oceans away,

ומעברו השני של האוקיינוס,

Mayans were prolifically scratching drawings onto their surfaces.

בני המאיה נהגו לחרוט שפע של ציורים על יריעותיהם.

And it wasn't always a subversive act.

ולאו דווקא כמעשה חתרני.

In Pompeii, ordinary citizens regularly marked public walls with magic spells,

בפומפיי, באופן קבוע, אזרחים מן השורה כיסו מבנים ציבוריים בציורים ססגוניים,

prose about unrequited love,

שירים על אהבה נכזבת,

political campaign slogans,

ססמאות של מסעות תעמולה פוליטיים,

and even messages to champion their favorite gladiators.

ואפילו מסרים שנועדו להגן על הגלדיאטורים האהובים עליהם.

Some, including the Greek philosopher Plutarch, pushed back,

רבים, כולל הפילוסוף היווני פלוטרכוס, התנגדו לגרפיטי,

deeming graffiti ridiculous and pointless.

וטענו שהוא מגוחך וחסר תכלית.

But it wasn't until the 5th century

אבל רק במאה ה-5

that the roots of the modern concept of vandalism were planted.

רעיון הונדליזם המודרני הכה שורשים.

At that time, a barbaric tribe known as the Vandals swept through Rome,

באותו זמן, שבט הונדלים הברברי התפשט באזור העיר רומא,

pillaging and destroying the city.

וביצע שם מעשי ביזה והרס.

But it wasn't until centuries later that the term vandalism was actually coined

אבל רק מאות שנים לאחר מכן נטבע לראשונה המונח ונדליזם

in an outcry against the defacing of art during the French Revolution.

כמחאה נגד השחתת יצירות אמנות בתקופת המהפכה הצרפתית.

And as graffiti became increasingly associated

ובעוד הציבור החל לקשר גרפיטי יותר ויותר

with deliberate rebellion and provocativeness,

למרד מכוון ומעשי פרובוקציה,

it took on its vandalist label.

כך פשטה הדעה שגרפיטי הינו מעשה ונדליזם.

That's part of the reason why, today, many graffiti artists stay underground.

משום כך, רבים מאמני הגרפיטי כיום, פועלים במחתרת.

Some assume alternate identities to avoid retribution,

חלקם משתמשים בזהות בדוייה על מנת להמנע מענישה,

while others do so to establish comradery and make claim to territory.

בעוד אחרים עושים זאת לשם יצירת אחווה וסימון טריטוריה.

Beginning with the tags of the 1960s,

החל מתגי השמות של שנות ה-60,

a novel overlap of celebrity and anonymity

גל חדש של סלבריטאים אנונימיים

hit the streets of New York City and Philadelphia.

פקד את רחובות ניו יורק ופילדלפיה.

Taggers used coded labels to trace their movements around cities

אמנים אלו השתמשו בסמלים מזהים כדי לאפשר מעקב אחר עבודותיהם ברחבי העיר

while often alluding to their origins.

עם רמיזות תכופות ליצירותיהם הראשונות.

And the very illegality of graffiti-making that forced it into the shadows

והעבירה על החוק של אמני הגרפיטי, שגרמה להם לרדת למחתרת,

also added to its intrigue and growing base of followers.

היא זו שהוסיפה למסתוריות שלהם ולגידול בקהל מעריציהם.

The question of space and ownership is central to graffiti's history.

שאלת המקום והבעלות היא שאלה עיקרית בהסטוריה של הגרפיטי.

Its contemporary evolution has gone hand in hand with counterculture scenes.

האבולוציה המודרנית שלו הלכה יד ביד עם מרידה במוסכמות.

While these movements raised their anti-establishment voices,

בדומה לתנועות שהשמיעו קולן כנגד מוסדות מסויימים,

graffiti artists likewise challenged established boundaries of public property.

כך אמני גרפיטי קראו תיגר על גבולות קיימים של רכוש ציבורי.

They reclaimed subway cars,

הם הטביעו חותמם על קרונות הרכבת התחתית,

billboards,

על שלטי חוצות,

and even once went so far as to paint an elephant in the city zoo.

ופעם אחת אפילו הרחיקו לכת בכך שציירו על גבי פיל בגן חיות עירוני.

Political movements, too,

תנועות פוליטיות גם הן,

have used wall writing to visually spread their messages.

השתמשו בכתובות על קירות לשם הפצת מסרים.

During World War II, both the Nazi Party and resistance groups

בתקופת מלחמת העולם ה-2, המפלגה הנאצית וכן המתנגדים לה

covered walls with propaganda.

כיסו קירות בכתובות תעמולה.

And the Berlin Wall's one-sided graffiti

והגרפיטי על צדה האחד ולא האחר של חומת ברלין

can be seen as a striking symbol of repression

יכול להתפרש כסמל מובהק לניגוד שבין דיכוי

versus relatively unrestricted public access.

לליברליזם.

As the counterculture movements

בעוד תנועות אנטי ממסדיות המזוהות עם גרפיטי,

associated with graffiti become mainstream,

הפכו למיינסטרים

does graffiti, too, become accepted?

האם הציבור אימץ לחיקו גם את הגרפיטי?

Since the creation of so-called graffiti unions in the 1970s

עם הקמת התאחדות הגרפיטי בשנות ה-70

and the admission of select graffiti artists into art galleries a decade later,

והצגתן של מספר יצירות גרפיטי בגלריות אמנות עשר שנים לאחר מכן,

graffiti has straddled the line between being outside and inside the mainstream.

הגרפיטי נע אל ומחוץ לגבולות המיינסטרים.

And the appropriation of graffiti styles by marketers and typographers

והשימוש של פירסומאים וטיפוגרפים בסגנונות גרפיטי

has made this definition even more unclear.

טשטש את הגבולות עוד יותר.

The once unlikely partnerships of graffiti artists

השותפות הבלתי נתפסת בין אמני גרפיטי

with traditional museums and brands,

למוזיאונים מסורתיים ומותגים ידועים,

have brought these artists out of the underground

הוציאה את האמנים האלה ממקום מחבואם

and into the spotlight.

והביאה אותם אל קדמת הבמה.

Although graffiti is linked to destruction,

למרות שגרפיטי מקושר עם הרס,

it's also a medium of unrestricted artistic expression.

הוא גם אמצעי להבעה אמנותית חסרת רסן.

Today, the debate about the boundary

כיום, הויכוח בדבר היותו

between defacing and beautifying continues.

משחית או מייפה, עדיין ממשיך.

Meanwhile, graffiti artists challenge common consensus about the value of art

בינתיים, אמני גרפיטי ממשיכים לקרוא תיגר על מוסכמות קיימות בנושאי אמנות

and the degree to which any space can be owned.

ובעלות על מקומות ציבוריים.

Whether spraying, scrawling, or scratching,

אם על ידי ריסוס, שרבוט או חריטה,

graffiti brings these questions of ownership, art, and acceptability

גרפיטי מעלה לדיון שאלות על בעלות, אמנות וקבלה.

to the surface.