Nicholas Negroponte: 5 predictions, in 1984

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Zeeva Livshitz

In this rather long sort of marathon presentation,

במצגת המעט מרתונית באופיה,

I've tried to break it up into three parts:

השתדלתי לחלק אותה לשלושה חלקים:

the first being a whole lot of examples on how it can be

הראשון הינו אוסף רב של דוגמאות כיצד

a little bit more pleasurable to deal with a computer

יכול להיות מעט יותר מהנה להתעסק במחשב

and really address the qualities of the human interface.

ולהתייחס באמת לאיכויות של הממשק האנושי.

And these will be some simple design qualities

ויהיו אלה מאפייני תכנון פשוטים

and they will also be some qualities of, if you will,

ויהיו אלה גם מאפיינים, ברשותכם, של

the intelligence of interaction.

התבונה בשימוש.

Then the second part will really just be examples of new technologies --

לאחר מכן החלק השני יהיה רק דוגמאות של טכנולוגיות חדשות--

new media falling very much into that mold.

מדיה חדשה עונה יפה להגדרה זו.

Again, I will go through them as fast as possible.

שוב, אסקור אותן מהר ככל האפשר.

And then the last one will be some examples

ולבסוף יהיו דוגמאות

I've been able to collect, which I think

שהצלחתי ללקט, שלדעתי

illustrate this at least as best I can, in the world of entertainment.

מייצגות זאת, כמיטב יכולתי, בעולם הבידור.

People have this belief -- and I share most of it --

לאנשים אמונה--שאני שותף לרובה --

that we will be using the TV screens or their equivalents

שעוד נשתשמש במסכי טלוויזיה או דומיהם

for electronic books of the future. But then you think,

כספרים אינטרנטים של העתיד. אבל כשתחשבו,

"My God! What a terrible image you get when you look at still pictures on TV."

"אלוהים אדירים! כמה נוראה האיכות כשרואים תמונות סטילס בטלוויזיה."

Well, it doesn't have to be terrible.

ובכן, זה לא חייב להיות נורא.

And that is a slide taken from a TV set

וזו שקופית שנלקחה מאיזו טלוויזיה

and it was pre-processed to be very sympathetic to the TV medium,

והיא עובדה להיטיב עם המדיום הטלוויזיוני,

and it absolutely looks beautiful.

והיא נראית נפלאה.

Well, what's happened? How did people get into this mess?

נו, מה קרה? איך אנשים הסתבכו כל כך?

Where you are now, all of a sudden,

במקום שבו שאתם עכשיו, פתאום,

sitting in front of personal computers

ישובים מול מחשבים אישיים

and video text -- teletext systems,

ומול טקסט -- מערכות טלטקסט,

and somewhat horrified by what you see on the screen?

ומעט מזועזעים מהמוצג על גבי המסך?

Well, you have to remember that TV was designed

ובכן, יש לזכור שטלוויזיה תוכננה

to be looked at eight times the distance of the diagonal.

שיביטו בה ממרחק פי שמונה של אלכסון המסך.

So you get a 13-inch, 19-inch, whatever, TV,

אז קונים מסך 13 אינץ', 19 אינץ' או מה שלא יהיה

and then you should multiply that by eight

ומכפילים בשמונה

and that's the distance you should sit away from the TV set.

וזה המרחק מהמסך שאמורים לשבת.

Now we've put people 18 inches in front of a TV,

כיום, הושבנו אנשים 18 אינץ' מהטלוויזיה

and all the artifacts that none of the original designers expected to be seen,

וכל תוצאות הלוואי שאף מתכנן לא ציפה שייראו,

all of a sudden, are staring you in the face:

פתאום, מביטות לך בעיניים:

the shadow mask, the scan lines, all of that.

הצללים, קווי הסריקה, הכל.

And they can be treated very easily;

ובקלות אפשר לטפל בהן:

there are actually ways of getting rid of them,

יש להן למעשה פתרונות,

there are actually ways of just making absolutely beautiful pictures.

ישנן באמת דרכים לעשיית תמונות שלחלוטין יפיפיות.

I'm talking here a little bit about display technologies.

אני מדבר פה מעט על טכנולוגיות תצוגה.

Let me talk about how you might input information.

הרשו לי לדבר על איך אתם עשויים להזין מידע.

And my favorite example is always fingers.

והדוגמה האהובה עלי היא תמיד אצבעות.

I'm very interested in touch-sensitive displays.

אני מעוניין מאוד בתצוגות מגע.

High-tech, high-touch. Isn't that what some of you said?

היי טק, היי מגע. לא זה מה שחלק מכם אמר?

It's certainly a very important medium for input,

זה בהחלט אמצעי חשוב מאוד לקלט,

and a lot of people think that fingers are a very low-resolution

והרבה אנשים סבורים שאצבעות הן גירסא גסה

sort of stylus for inputting to a display.

של ממשק מסך להזנת מידע.

In fact, they're not: it's really a very, very high-resolution input medium --

למעשה, הן אינן גסות: הן לאמיתו של דבר אמצעי מאוד מדוייק --

you have to just do it twice, you have to touch the screen

עליכם לעשות זאת פעמיים, לגעת במסך

and then rotate your finger slightly --

ואז לסובב מעט את האצבע --

and you can move a cursor with great accuracy.

ואפשר להזיז סמן בדיוק מירבי.

And so when you see on the market these systems

ואז כשתראו מערכות אלו בחנויות

that have just a few light emitting diodes on the side and are very low resolution,

שלהן רק מספר לדים צדדיים ובעלות רזולוציה נמוכה,

it's nice that they exist because it still is better than nothing.

טוב שהן קיימות כי עדיין זה יותר טוב מכלום.

But it, in some sense, misses the point:

אבל זה, במובן מסויים, חוטא לעניין:

namely, that fingers are a very, very high-resolution input medium.

שהוא, שהאצבעות הן אמצעי קלט בעל רזולוציה מאוד, מאוד גבוהה.

Now, what are some of the other advantages?

כעת, מה הם אחדים מהיתרונות האחרים?

Well, the one advantage is that you don't have to pick them up,

ובכן, יתרון אחד הוא שלא צריכים להרים אותן,

and people don't realize how important that is --

ואנשים לא תופסים כמה זה חשוב --

not having to pick up your fingers to use them. (Laughter)

שלא צריכים להרים את אצבעותייך כדי להשתמש בהן. (צחוק)

When you think for a second of the mouse on Macintosh --

כשתחשבו רגע על העכבר במקינטוש --

and I will not criticize the mouse too much --

ולא אבקר את העכבר יותר מדי --

when you're typing -- what you have -- you want to now put something --

כשאתה מקליד -- מה שיש -- עכשיו תרצה לשים משהו --

first of all, you've got to find the mouse.

ראשית, עליך לאתר את העכבר.

You have to probably stop. Maybe not come to a grinding halt,

סביר שתיאלץ לעצור. אולי לא בלימה חורקת,

but you've got to sort of find that mouse. Then you find the mouse,

אבל אתה צריך למצוא, בערך, את העכבר הזה. אז תמצא את העכבר,

and you're going to have to wiggle it a little bit

ותצטרך לנענע אותו טיפה

to see where the cursor is on the screen.

לאתר את הסמן על גבי המסך.

And then when you finally see where it is,

ולבסוף כשתראה היכן הוא,

then you've got to move it to get the cursor over there,

אז עליך להזיז אותו למקם את הסמן שם,

and then -- "Bang" -- you've got to hit a button or do whatever.

ואז - "באנג" - צריך ללחוץ על כפתור או מה שלא יהיה.

That's four separate steps versus typing and then touching

אלה ארבעה שלבים נפרדים לעומת להקליד ולגעת

and typing and just doing it all in one motion --

ולהקליד ולעשות כל זאת בתנועה אחת בלבד --

or one-and-a-half, depending on how you want to count.

או אחת וחצי, תלוי איך תרצו לספור.

Again, what I'm trying to do is just illustrate

שוב, מה שאני שואף לעשות זה להמחיש

the kinds of problems that I think face the designers

את סוגי הבעיות שלדעתי ניצבות מול המתכננים

of new computer systems and entertainment systems

של מערכות מחשב חדשות ומערכות בידור

and educational systems

ומערכות חינוך

from the perspective of the quality of that interface.

מנקודת המבט של איכות הממשק הזה.

And another advantage, of course, of using fingers is you have 10 of them.

ועוד יתרון, כמובן, של השימוש באצבעות הוא שיש לך עשר כאלה.

And we have never known how to do this technically,

ומעולם לא ידענו כיצד, טכנולוגית, לעשות זאת,

so this slide is a fake slide.

ובכן שקף זה הוא שקף בדוי.

We never succeeded in using ten fingers,

לעולם לא הצלחנו להשתמש בעשר אצבעות,

but there are certain things you can do, obviously,

אך ישנם דברים מסויימים, מן הסתם,

with more than one-finger input, which is rather fascinating.

בעזרת הזנה מרובת אצבעות, שהוא מרתק.

What we did stumble across was something ...

מה שכן נתקלנו בו היה דבר...

Again, which is typical of the computer field,

שוב, שאופייני לתחום המחשבים,

is when you have a bug that you can't get rid of you turn it into a feature.

והוא שכשיש באג שלא ניתן לפתור הופכים אותו לתכונה.

And maybe ... (Laughter)

ואולי...(צחוק)

maybe a mouse is a new kind of bug.

אולי העכבר הוא באג מזן חדש.

But the bug in our case was in touch-sensitive displays:

אך הבאג במקרה שלנו נמצא בצגים רגישים מגע:

we wanted to be able to draw -- you know, rub your finger

רצינו להיות מסוגלים לצייר -- אתם יודעים, למשוך את האצבע שלך

across the screen to input continuous points --

על המסך להזין נקודות רצופות --

and there was just too much friction

והיה יותר מדי חיכוך

created between your finger and the glass --

שנוצר בין אצבעותייך לזכוכית --

if glass was the substrate, which it usually is.

במקרה שהזכוכית הייתה המצע, שלרוב היא כזאת.

So we found that that actually was a feature

ובכן מצאנו שזה למעשה תכונה

in the sense you could build a pressure-sensitive display.

במובן שתוכל לבנות צג רגיש ללחץ.

And when you touch it with your finger,

ולכשתגע בו באצבעך,

you can actually, then, introduce all the forces on the face of that screen,

אתה למעשה יכול, אז, להציג את כל הכוחות על פני הצג,

and that actually has a certain amount of value.

ולזה יש ערך מסויים.

Let me see if I can load another disc

נראה אם אוכל להעלות עוד דיסק

and show you, quickly, an example.

ולהראות לכם, במהירות, דוגמה.

Now, imagine a screen, which is not only touch-sensitive now,

כעת, דמיינו צג מחשב שהוא לא רק רגיש למגע אלא,

it's pressure-sensitive.

הוא רגיש ללחץ.

And it's pressure-sensitive to the forces both in the plane of the screen --

והוא רגיש ללחצים אלה גם במישור הצג --

X, Y, and Z at least in one direction;

Y, X, ולפחות בכיוון אחד של Z :

we couldn't figure out how to come in the other direction.

לא הצלחנו לנוע מהכיוון השני.

But let me get rid of the slide,

אבל תרשו לי להיפתר מהשקופית,

and let's see if this comes on.

ונראה אם זה יידלק.

OK. So there is the pressure-sensitive display in operation.

טוב. הנה הצג הרגיש ללחץ בפעולה.

The person's just, if you will, pushing on the screen to make a curve.

האדם רק, ברשותכם, לוחץ על המסך לבצע קשת.

But this is the interesting part.

אך הנה הדבר המעניין.

I want to stop it for a second

אני רוצה לעצור אותו לרגע.

because the movie is very badly made.

כי הסרט עשוי גרוע מאוד.

And the particular display was built about six years ago,

והצג המסויים הזה נבנה לפני שש שנים בערך,

and when we moved from one room to another room,

וכשעברנו מחדר אחד למשנהו,

a rather large person sat on it and it got destroyed.

אלמוני גדל מימדים ישב עליו והוא הושמד.

So all we have is this record. (Laughter)

וכל מה שנותר הוא התעוד הזה. (צחוק)

But imagine that screen having lots of objects on it

תארו לכם שיש הרבה דברים על המסך

and the person has touched an object --

והאדם כרגע נגע באחד מהם ---

one of N -- like he did there, and then pushed on it.

אחד מתוך כמה -- כמו שעשה כאן ולחץ עליו.

Now, imagine a program

וכעת, דמיינו תוכנה

where some of those objects are physically heavy and some are light:

שבה חלק מעצמים אלה כבדים פיזית וחלק קלים:

one is an anvil on a fuzzy rug

אחד הוא סדן על שטיח שעיר

and the other one is a ping-pong ball on a sheet of glass.

והאחר כדור פינג פונג על לוח זכוכית.

And when you touch it, you have to really push very hard

ולכשתגע בו תצטרך לדחוף ממש חזק

to move that anvil across the screen,

להזיז את הסדן במסך,

and yet you touch the ping-pong ball very lightly

ולעומת זאת בנגיעה קלילה

and it just scoots across the screen.

כדור הפינג פונג פשוט טס לקצה המסך.

And what you can do -- oops, I didn't mean to do that --

ומה שתוכלו לעשות--אופס, לא התכוונתי לעשות זאת

what you can do is actually feed back to the user

מה שאפשר לעשות הוא להעביר למשתמש

the feeling of the physical properties.

תחושת התכונות הפיזיקליות.

So again, they don't have to be weight;

שוב, הם לא מוכרחים להיות כובד:

they could be a general trying to move troops,

הם יכולים להיות מצביא המתמרן את גייסיו,

and he's got to move an aircraft carrier versus a little boat.

ועליו להזיז נושאת מטוסים לעומת דוגית.

In fact, they funded it for that very reason.

למען האמת, הם ממנו את זה בדיוק מהסיבה הזו.

(Laughter)

(צחוק)

The whole notion, then, is one that at the interface

כל הרעיון, הוא שבממשק

there are physical properties in that transducer --

ישנן תכונות פיזיקליות במתמר --

in this case it's pressure and touches --

במקרה זה הן לחץ ונגיעות --

that allow you to present things to the user that you could never present before.

שמאפשרות לך להציג בפני המשתמש דברים שקודם לא היה ניתן להציג.

So it's not simply looking at the quality or, if you will, the luxury of that interface,

זה לא רק להסתכל באיכות או, ברשותכם, בעושרו של הממשק,

but it's actually looking at the idea

אלא לראות את המחשבה

of presenting things that previously couldn't be presented before.

של הצגת דברים שקודם לא יוכלו להיות מוצגים.

I want to move on to another example,

אני רוצה לעבור לדוגמה נוספת,

which is one of a different sort, where we're trying to use computer

שהיא מסוג אחר, שבה אנחנו מנסים להשתמש במחשב

and video disc technology now to come up with a new kind of book.

וטכנולוגית וידאו דיסק ליצור סוג חדש של ספר.

Here, the idea is that you're going to take this book,

כאן, הרעיון הוא שאתה תיקח את הספר הזה,

if you will, and it's going to come alive.

אם תרצו, והוא יקום לחיים.

You're going to sort of breathe life into it.

אתה תנשוף בו רוח חיים.

We are so used to doing monologues.

אנו כה רגילים ליצור מונולוגים.

Filmmakers, for example, are the experts in monologue making:

במאים, למשל, הם המומחים ביצירת מונולוגים:

you make a film and it has a well-formed beginning, middle and end,

מפיקים סרט ויש לו התחלה בנויה היטב, גוף וסיום,

and in some sense the art of it is that.

ובמובן מסוים זאת היא האומנות.

And you then say, "There's an opportunity

ואז אומרים, "יש הזדמנות

for making conversational movies." Well, what does that mean?

להפיק סרטי דיאלוג." ובכן, מה זה אומר?

And it sort of nibbles at the core of the whole profession

וזה כאילו מכרסם בלב המקצוע כולו

and all the assumptions of that medium.

ובכל התובנות של המדיה.

So, book writing is the same thing.

כתיבת ספרים היא אותו דבר.

What I'll show you very quickly is a new kind of book

מה שאראה לכם בזריזות זה ספר מסוג חדש,

where it is mixed now with ... all sorts of things live in there,

ובתוכו מעורב כעת...כל מיני יצורים חיים בתוכו,

but you have to keep a few things in mind.

אך עליכם לזכור מספר דברים.

One is that this book knows about itself.

אחד הוא שספר זה מודע לעצמו.

Each frame of the movie has information about itself.

כל פריים בסרט מכיל מידע על עצמו.

So it knows, or at least there is computer-readable information

כך שהוא מודע, או לפחות קיים מידע נגיש מחשב

in the medium itself. It's just not a static movie frame.

במדיום עצמו. אין זו רק תמונה סטטית בסרט.

That's one thing. The other is that you have to realize

זה דבר אחד. השני הוא שצריך להבין

that it is a random access medium,

שזהו מדיום נגיש אקראית,

and you can, in fact, branch and expand and elaborate and shrink.

ותוכל למעשה, לפלג ולהרחיב, להעשיר או לכווץ אותו..

And here -- again, my favorite example -- is the cookbook,

והנה – שוב, הדוגמה האהובה עלי -- ספר הבישול,

the "Larousse Gastronomique."

ה "לארוס גסטרונומיק."

And I think I use the example all too often,

ואני חושב שאני משתמש בדוגמה לעיתים קרובות מדי,

but it's a great one because there is a classic ending in that little

אבל זו אחת מעולה כי יש סוף קלאסי

encyclopedia-style cookbook that tells you how to do something like penguin,

בספר הבישול הקטן בסגנון אנציקלופדיה שאומר לך איך לעשות משהו כמו פינגווין,

and you get to the end of the recipe and it says, "Cook until done."

ומגיעים לסוף המתכון, והוא אומר, "מבשלים עד שזה מוכן."

Now, that would be, if you will, the top green track,

עכשיו, זה יהיה, אם תרצו, המסלול הירוק העליון,

which doesn't mean too much. But you might have to elaborate for me

שלא אומר יותר מדי. אך ייתכן כי יהיה עליך לפרט לי

or for somebody who isn't an expert, and say,

או עבור מישהו מי שאינו מומחה, ולומר,

"Cook at 380 degrees for 45 minutes."

"מבשלים 380 מעלות במשך 45 דקות."

And then for a real beginner, you would go down even further

ולאחר מכן עבור מתחיל אמיתי, אתה תרד יותר

and elaborate more -- say, "Open the oven, preheat, wait for the light to go out,

ותפרט יותר – נגיד, "לפתוח את התנור, לחמם מראש, להמתין שהאור יכבה,

open the door, don't leave it open too long,

פתח את הדלת, אל תשאירו אותו פתוח זמן רב מדי,

put the penguin in and shut the door ..." (Laughter) whatever.

להכניס את הפינגווין ולסגור את הדלת..." (צחוק) לא משנה מה.

And that's a much more elaborate one than you dribble back.

וזה מפורט הרבה יותר מאשר לדפדף לאחור.

That's one kind of use of random access.

זהו סוג אחד של שימוש בגישה אקראית.

And the other is where you want to explain the same thing in different ways.

והאחר שבו אתה רוצה להסביר את אותו הדבר בדרכים שונות.

If you're in a classroom situation and somebody asks a question,

אם אתה במסגרת כיתתית מישהו שואל שאלה,

the last thing you do is repeat what you just said.

הדבר האחרון שאתה עושה הוא חזרה על מה שאמרת.

You try and think of a different way of saying the same thing,

אתה מנסה לחשוב על דרך אחרת לומר את אותו הדבר,

or if you know the particular student and that student's cognitive style,

או אם התלמיד המסוים מוכר לך, והסגנון הקוגניטיבי של התלמיד,

then you might say it in a way that you think

אז אתה יכול להגיד את זה בצורה שאתה חושב

would have a good impedance match with that student.

שיהיה לה יותר סיכוי להתאים לתלמיד הזה.

There are all sorts of techniques you will use --

יש כל מיני טכניקות שתשתמשו --

and again, this is a different kind of branching.

וזה שוב, סוג אחר של הסתעפות.

So, what I will show you is ... it's a rather boring book,

אז, מה שאני אראה לכם הוא... זה ספר משעמם למדי,

but I'm afraid sometimes you have to do boring books

אבל לצערי לפעמים אתה צריך לעשות ספרים משעממים

because your sponsors aren't necessarily interested in fiction

מכיוון שנותני החסות שלך אינם בהכרח מתעניינים במדע בדיוני

and entertainment. And this is a book on how to repair a transmission.

ובידור. וזה ספר על כיצד לתקן תמסורת.

Now, I don't even know what vintage the transmission is,

עכשיו, אני לא יודע מאיזה בציר התמסורת,

but let me just show you very quickly some of it, and we'll move on.

אבל תנו לי רק להראות לכם מהר מאוד חלק מזה, ונמשיך.

(Video) Narrator: And continue to get descriptions for each of these chapters.

(וידאו) קריין: ולהמשיך לקבל תיאורים עבור כל אחד מהפרקים הללו.

Nicholas Negroponte: Now, this is his table of contents.

ניקולס נגרופונטה: זהו תוכן העניינים שלו.

Just a picture of the transmission, and as you rub your finger across the transmission

רק תמונה של התמסורת, וכשאתם מחליקים את האצבע לרוחב התמסורת

it highlights the various parts.

הוא מדגיש את החלקים השונים.

Narrator: When I find a chapter that I want to see,

קריין: כאשר אני מוצא פרק שאני רוצה לראות,

I just touch the text and the system will format pages for me to read.

אני פשוט נוגע בטקסט והמערכת תיצור דפים בשבילי.

The words or phrases that are lit up in red are glossary words,

מילים או משפטים שמוארים באדום הן מילות מילון מונחים,

so I can get a different definition by just touching the word,

אז אני יכול לקבל הגדרה שונה על-ידי נגיעה במילה,

and the definition appears, superimposed over the illustration.

ומופיעה ההגדרה, מעל האיור.

NN: This is about the oil pan, or the oil filter and all that.

נ.נ: מדובר על עוקת השמן, או מסנן השמן וכל זה.

This is relatively important because it sets the page ...

זה חשוב יחסית כי היא קובעת את הדף...

Narrator: This is another example of a page with glossary words

קריין: זוהי דוגמה נוספת של דף עם מילים ממילון מונחים

highlighted in red.

המסומנות באדום.

I can get a definition of these words just by touching them,

אני יכול לקבל הגדרה של מילים אלה רק על-ידי נגיעה בהן,

and the definition will appear in the illustration corner.

וההגדרה תופיע בפינת האיור.

I can get back to the illustration, but in this case it's not a single frame,

אני יכול לחזור לאיור, אך במקרה זה הוא לא תמונה אחת,

but it's actually a movie of someone coming into the frame and doing the repair

אלא זה בעצם סרט של מישהו מגיע לתוך המסגרת ועושה את התיקון

that's described in the text.

המתואר בטקסט.

The two-headed slider is a speed control that allows me to watch the movie

המחוון בעל שני הראשים הוא פקד מהירות המאפשר לי לצפות בסרט

at various speeds, in forward or reverse.

במהירויות שונות, קדימה או אחורה.

And the movie is displayed as a full frame movie.

והסרט מוצג כסרט במסגרת מלאה.

I can go back to the beginning ... and play the movie at full speed.

אני יכול לחזור להתחלה..., להפעיל את הסרט במהירות מלאה.

Here's another step-by-step procedure, only in this case --

הנה הליך שלב אחר שלב אחר, רק במקרה זה-

NN: Okay, this movie is ... Everybody's heard of sound-sync movies --

נ.נ: אוקיי, הסרט הזה הוא... כולם שמעו סינכרון קול בסרטים-

this is text-sync movies, so as the movie plays, the text gets highlighted.

אלו סרטי סינכרון טקסט, אז בעת הפעלת הסרט, הטקסט מקבל הדגשה.

We highlight the text as we go through the movie.

אנו מדגישים את הטקסט כשאנחנו עוברים על הסרט.

Repairman: ... Not too far out. Front poles, preferably.

טכנאי:... לא יותר מדי החוצה. המוטות הקדמיים, רצוי.

Don't loosen them too far. If you loosen them too far, you'll have a big mess.

לא לשחרר אותם יותר מדי. אם תשחררו אותם יותר מדי, יהיה לכם בלגן גדול.

NN: I suspect that some of you might not even understand that language.

נ.נ: אני חושד שכמה מכם אפילו לא מבינים את השפה הזו..

(Laughter)

(צחוק)

OK. I'm at the third and last part of this,

אוקיי. אני בחלק השלישי והאחרון של זה,

which I said I would make an attempt to at least give you some examples

שבו אמרתי שאני אעשה ניסיון לתת לכם כמה דוגמאות

that may be more directly related to the world of entertainment.

שעשויות להיות קשורות באופן ישיר יותר לעולם הבידור.

And of course, good education has got to be good entertainment,

וכמובן, חינוך טוב צריך להיות בידור טוב,

so my first example will be drawn from a very recent experiment

לכן הדוגמה הראשונה שלי נובעת מניסוי מהזמן האחרון

that we've been doing -- in this case, in Senegal --

שעשינו -- במקרה זה, בסנגל --

where we have tried to use personal computers

בו ניסינו להשתמש במחשבים אישיים

as a pedagogical medium. But not as teaching machines at all;

כמדיום פדגוגי. אבל לא כמו מכונות לימוד בכלל;

the whole notion is to use this as an instrument

הרעיון כולו היא להשתמש בזה ככלי

where there is a complete reversal of roles --

בו יש היפוך תפקידים מלא --

the child is, if you will, the teacher and the machine is the student --

הילד הוא, אם תרצו, המורה והמכונה היא הסטודנט --

and the art of computer programming is a vehicle that sort of

והאמנות של תכנות מחשבים הוא כלי שמעין

approximates thinking about thinking.

נותן קירוב של חשיבה על חשיבה.

But teaching kids programming per se is utterly irrelevant.

אבל ללמד ילדים תכנות כשלעצמו אינו רלוונטי לחלוטין.

And there are just a few slides I want to go through,

ויש כמה שקופיות שאני רוצה לעבור עליהן,

but there's a story I'd like to tell. And that was when,

אבל אני רוצה לספר סיפור. וזה היה,

before we did this in any developing countries --

לפני שעשינו זאת במדינות מתפתחות --

we're doing it, in fact, in three developing countries right now:

אנחנו עושים את זה, למעשה, בשלוש מדינות מתפתחות עכשיו:

Pakistan, Colombia and Senegal --

פקיסטן, קולומביה וסנגל-

we did it in some pretty rough areas of New York City.

עשינו את זה בכמה אזורים די קשים של העיר ניו יורק.

And one child, whose name I've forgotten, was about seven or eight years old,

וילד אחד, שאת שמו ששכחתי, היה בערך בן שבע או שמונה,

absolutely considered mentally handicapped --

בהחלט נחשב נכה נפשית-

couldn't read, didn't even make it in the lowest section of the school's classes --

לא יכל לקרוא, לא הגיע אפילו לרמה הנמוכה ביותר בכיתות בית הספר --

and was pretty much not in school, though physically there.

ודי לא היה בבית הספר, למרות שפיזית הוא היה נוכח.

But did hang around the, quote, "computer room,"

אך נהג להסתובב סביב, ציטוט, "חדר מחשב,"

where there were quite a few computers,

שם היו לא מעט מחשבים,

and learned this particular language called Logo --

ולמד שפה מסוימת בשם לוגו --

and learned it with great ease and found it a lot of fun,

ולמד אותה בקלות רבה ומצא אותה די כיפית,

it was very interesting. And one day, by chance,

זה היה מאוד מעניין. ויום אחד, במקרה,

some visitors from the NIE came by in their double-breasted suits

כמה מבקרים NIE באו בחליפות שלהם

looking at this setup, and none of the children who were normally there,

הביטו בחדר, ואף אחד מהילדים שהיו שם בדרך כלל,

except for this one child, were there.

מלבד הילד האחד הזה, לא היו שם.

He was, and he said, "Let me show you how this works,"

הוא היה, והוא אמר, "תנו לי להראות לכם איך זה עובד"

and they got an absolutely ingenuous, wonderful description of Logo.

והם קיבלו תאור גאוני, נפלא של לוגו.

And the child was just zipping right through it, showing them all sorts of things

והילד פשוט רץ על זה, מציג להם כל מיני דברים

until they asked him how to do something which he couldn't explain

עד שהם שאלו אותו כיצד לעשות משהו שהוא לא יכל להסביר

and so he flipped through the manual, found the explanation

אז הוא חיפש במדריך, מצא את ההסבר

and typed the command and got it to do what they asked.

והקליד את הפקודה וגרם לזה לעשות מה ביקשו.

They were delighted, and by the time it was time to go see the principal,

הם היו מאושרים, ועד שהגיע הזמן לפגוש את המנהל,

whom they'd actually come to see -- not the computer room --

אותו הם בעצם באו לראות – לא את חדר המחשב-

they went upstairs and they said,

הם עלו למעלה ואמרו,

"This is absolutely remarkable!

"זה פשוט מדהים!

That child was very articulate and showed us

הילד הזה דיבר ברהיטות והראה לנו

and even dealt with the things he couldn't do automatically

וגם התמודד עם הדברים שהוא לא יכל לעשות באופן אוטומטי

with that manual. It was just absolutely fantastic."

עם המדריך הזה. זה היה פשוט פנטסטי."

The principal said, "There's a dreadful mistake,

המנהל אמר, "יש טעות איומה,

because that child can't read.

כי הילד הזה לא יודע לקרוא.

And you obviously have been hoodwinked

ואתם כנראה הולכתם שולל

or you've talked about somebody else."

או שדיברתם על מישהו אחר."

And they all got up and they all went downstairs

וכולם קמו וירדו למטה

and the child was still there. And they did something very intelligent:

והילד היה עדיין שם. והם עשו משהו מאוד חכם:

they asked the child, "Can you read?"

שאלו את הילד, "אתה יודע לקרוא?"

And the child said, "No, I can't."

והילד אמר, "לא, אני לא יכול."

And then they said, "But wait a minute. You

אז הם אמרו, "אבל רגע, רגע. אתה

just looked through that manual and you found ... "

רק הסתכלת במדריך ומצאת... "

and he said, "Oh, but that's not reading."

והוא אמר, "הו, אבל זה לא לקרוא."

And so they said, "Well, what's reading then?"

אז הם אמרו, "ובכן, אז מה זה לקרוא?"

He says, "Well, reading is this junk they give me in little books to read.

והוא אמר, "ובכן, קריאה זה הזבל הזה שהם נותנים לי בספרים קטנים לקרוא.

It's absolutely irrelevant, (Laughter) and I get nothing for it.

זה לא רלוונטי לחלוטין, (צחוק) ואני לא מקבל שום דבר מזה.

But here, with a little bit of effort I get a lot of return."

אבל כאן, עם קצת מאמץ אני מקבל הרבה חזרה".

And it really meant something to the child.

וזה באמת היה משמעותי לילד.

The child read beautifully, it turned out,

הילד קרא נפלא, התברר,

and was really very competent. So it actually meant something.

והיה באמת מוכשר מאוד. אז בעצם היה לזה הרבה משמעות.

And that story has many other anecdotes that are similar,

ולסיפור הזה יש הרבה אנקדוטות דומות,

but wow. The key to the future of computers in education is right there,

אבל וואו. המפתח לעתיד של מחשבים בחינוך הוא ממש שם,

and it is: when does it mean something to a child?

והוא: מתי זה אומר משהו לילד?

There is a myth, and it truly is a myth:

יש מיתוס, וזה באמת מיתוס:

we believe -- and I'm sure a lot of you believe in this room --

אנו מאמינים - ואני בטוח שהרבה מכם בחדר הזה מאמינים-

that it is harder to read and write than it is to learn how to speak.

שזה קשה יותר לקרוא ולכתוב מאשר ללמוד לדבר.

And it's not, but we think speech -- "My God, little children pick it up somehow,

וזה לא, אבל אנחנו חושבים שדיבור – "אלוהים, ילדים קטנים לומדים את זה איכשהו,

and by the age of two they're doing a mediocre job,

ועד גיל שנתיים הם עושים עבודה בינונית,

and by three and four they're speaking reasonably well.

ועד גיל שלוש וארבע הם מדברים די טוב.

And yet you've got to go to school to learn how to read,

ועדיין צריך ללכת לבית הספר כדי ללמוד כיצד לקרוא,

and you have to sit in a classroom and somebody has to teach you.

ואתם צריכים לשבת בכיתה ומישהו צריך ללמד אתכם.

Hence, it must be harder." Well, it's not harder.

מכאן, זה חייב להיות קשה יותר." ובכן, זה לא יותר קשה.

What the truth is is that speaking has great value to a child;

האמת היא שלדיבור יש ערך רב לילד;

the child can get a great deal by talking to you.

הילד יכול לקבל הרבה מלדבר אתכם.

Reading and writing is utterly useless.

קריאה וכתיבה הן חסרות תועלת לחלוטין.

There is no reason for a child to read and write except blind faith,

אין סיבה לילד לקרוא ולכתוב חוץ מאמונה עיוורת,

and that it's going to help you. (Laughter)

ושזה יעזור לכם. (צחוק)

So what happens is you go to school and people say,

אז מה שקורה זה שאתם הולכים לבית הספר ואנשים אומרים,

"Just believe me, you're going to like it.

"רק תאמינו לי, אתם תאהבו את זה.

You're going to like reading," and just read and read.

אתם תאהבו לקרוא," ורק קוראים וקוראים.

On the other hand, you give a kid -- a three-year-old kid -- a computer

מצד שני, אתם נותנים לילד -- ילד בן שלוש -- מחשב

and they type a little command and -- Poof! -- something happens.

והם מקלידים פקודה קטנה ו -- פוף! -- משהו קורה.

And all of a sudden ... You may not call that reading and writing,

ופתאום.. אתם אולי לא תקראו לזה קריאה או כתיבה,

but a certain bit of typing and reading stuff on the screen

אבל לחלק קטן מהקלדה וקריאה של דברים על המסך

has a huge payoff, and it's a lot of fun.

יש תועלת עצומה, וזה הרבה כיף.

And in fact, it's a powerful educational instrument.

ולמעשה, זה כלי חינוכי חזק.

Well, in Senegal we found that this was the traditional classroom:

ובכן, בסנגל מצאנו שזו היתה הכיתה המסורתית:

120 kids -- three per desk -- one teacher, a little bit of chalk.

120 ילדים -- שלושה בשולחן -- מורה אחד, מעט גיר.

This student was one of our first students,

התלמידה הזו היתה אחת התלמידות הראשונות שלנו,

and it's the girl on the left leaning with her chalkboard,

וזו הילדה משמאל שנשענת עם הלוח שלה,

and she came ... within two days --

והיא באה.. תוך יומיים --

I want to show you the program she wrote,

אני רוצה להראות לכם את התוכנה הראשונה שהיא כתבה,

and remember her hairstyle. And that is the program she made.

ותזכרו את התסרוקת שלה. וזו התוכנה שהיא כתבה.

That's what meant something to her, is doing the hair pattern,

זה מה שהיה בעל משמעות בשבילה, לעשות תבניות לסידור שער,

and actually did it within two days -- an hour each day --

ולמעשה היא עשתה את זה ביומיים -- שעה כל יום

and found it was, to her,

ומצאה שזה, בשבילה,

absolutely the most meaningful piece ...

לגמרי הפיסה הכי חשובה...

But rooted in that, little did she know how much knowledge

אבל טבוע בזה, היא לא ידעה כמה ידע

she was acquiring about geometry

היא רכשה בגאומטריה

and just math and logic and all the rest.

ורק מתמטיקה ולוגיקה וכל השאר.

And again, I could talk for three hours about this subject.

ושוב, אני יכול לדבר שלוש שעות על הנושא הזה.

I will come to my last example and then quit.

אני אגיע לדוגמה האחרונה שלי ואז אפסיק.

And my last example -- as some of my former colleagues,

והדוגמה האחרונה שלי -- כמו שכמה מעמיתי לשעבר,

whom I see in the room, can imagine what it will be.

שאותם אני רואה בחדר, יכולים לדמיין מה זה יהיה.

Yes, it is. It's our work -- that was a while ago,

כן, זה זה. זה העבודה שלנו -- זה היה לפני כמה זמן,

and it still is my favorite project -- of teleconferencing.

וזה עדיין הפרוייקט החביב עלי -- של ישיבות מרחוק.

And the reason it remains a favorite project

והסיבה שהוא נשאר הפרוייקט החביב עלי

is that we were asked to do a teleconferencing system

היא שהתבקשנו לעשות מערכת טלהקונפרנסינג

where you had the following situation:

כשהיה לכם את המצב הבא:

you had five people at five different sites -- they were known people --

היו לכם חמישה אנשים בחמישה מקומות שונים -- הם היו אנשים ידועים --

and you had to have these people in teleconference,

והייתם צריכים ליצור שיחת ועידה בין האנשים האלה,

such that each one was utterly convinced

כך שכל אחד היה משוכנע לגמרי

that the other four were physically present.

שהארבעה האחרים היו נוכחים פיסית.

Now, that is sufficiently

עכשיו, זה מספיק

zany that we would, obviously, jump to the bait, and we did.

משוגע שאנחנו, כמובן, בלענו את הפתיון, ועשינו את זה.

And the fact that we knew the people --

והעובדה שהכרנו את האנשים --

we had to take a page out of the history of Walt Disney --

היינו צריכים לקחת דף מההסטוריה של דיסני --

we actually went so far as to build CRTs

הגענו כל כך רחוק שבנינו מסכים

in the shapes of the people's faces.

בצורה של הפנים של האנשים.

So if I wanted to call my friend Peter Sprague on the phone,

אז אם רציתי להתקשר לחבר שלי פיטר ספראג בטלפון,

my secretary would get his head out and bring it and set it on the desk,

המזכירה שלי היתה מוציאה את הראש שלו ומביאה אותו ומניחה אותו על השולחן,

(Laughter)

(צחוק)

and that would be the TV used for the occasion.

וזו היתה הטלויזיה בשימוש במקרה הזה.

And it's uncanny: there's no way I can explain to you

וזה מוזר: אין שום דרך שאני אוכל להסביר לכם

the amount of eye contact you get with that physical face

את כמות קשר העין שאתם מקבלים עם הפנים הפיסיות האלה

projected on a 3D CRT of that sort.

מוקרנות על מסך שפופרת תלת מימדי בצורה כזו.

The next thing that we had to do is to persuade them

הדבר הבא שהיינו צריכים לעשות הוא לשכנע אותם

that there needed to be spatial correspondence, which is straightforward,

שצריכה להיות תקשורת מרחבית, שהיא ישירה,

but again, it's something that didn't fall naturally

אבל שוב, זה משהו שלא בא בצורה טבעית

out of a telecommunications or computing style of thinking;

משיחות ועידה או סגנון חשיבה של מחשוב;

it was a very, if you will, architectural or spatial concept.

זה היה רעיון, אם תרצו, מאוד ארכיטקטוני או מרחבי.

And that was to recognize that when you sit around the table,

וזה היה להכיר בעובדה שכשאתם יושבים מסביב לשולחן,

the actual location of the people becomes rather important.

המיקום האמיתי של האנשים הופך להיות די חשוב.

And when somebody gets up, in fact, to go answer a phone

וכשמישהו קם, למעשה, ללכת לענות לטלפון

or use a bathroom or something, the empty seat becomes,

או להשתמש בשרותים או משהו, הכיסא הריק הופך,

if you will, that person. And you point frequently to the empty seat

אם תרצו, לאיש הזה. ואתם מצביעים הרבה לכיסא הריק

and you say, "He or she wouldn't agree,"

ואומרים, "הוא או היא לא יסכימו,"

and the empty chair is that person and the spatiality is crucial.

והכיסא הריק הוא האיש ההוא והמרחב הוא קריטי.

So we said, "Well, these will be on round tables

אז אמרנו, "ובכן, אלה יהיו שולחנות עגולים

and the order around the table had to be the same,

והסדר מסביב לשולחן חייב להיות זהה,

so that at my site, I would be, if you will, real

כך שבאתר שלי, אני אהיה, אם תרצו, אמיתי

and then at each other's site you'd have these plastic heads.

ואז בכל אחד מהצדדים יהיו לכם את ראשי הפלסטיק האלה.

And the plastic heads, sometimes you want to project them.

וראשי הפלסטיק, לפעמים אתם רוצים להקרין אותם.

And there are a number of schemes, which I don't want to dwell on,

ויש מספר צורות, שאני לא רוצה להכנס אליהן,

but this is the one that we finally used

אבל בזו השתמשנו בסופו של דבר

where we projected onto rear screen material

בה הקרנו לחומר הקרנה אחורית

that was molded in the face -- literally in the face of the person.

שנוצק מהפנים -- מילולית מהפנים של האיש.

And I'll show you one more slide, where this is actually made

ואני אראה לכם עוד שקופית אחת, שם זה ממש נעשה

from something called a solid photograph and is the screen.

ממשהו שנקרא תמונה מוצקה והוא המסך.

Now, we track, on the person's head, the head motions --

עכשיו, אנחנו עוקבים, על ראש האיש, את תנועות הראש --

so we transmit with a video the head positions --

אז אנחנו משדרים עם הוידאו את מיקום הראשים --

and so this head moves in about two axes.

וכך הראש הזה זז בערך בשני צירים.

So if I, all of a sudden, turn to the person to my left

אז אם אני, פתאום, מסתובב לאיש לשמאלי

and start talking to that person, then at the person to my right's site,

ומתחיל לדבר לאיש הזה, אז האיש לימיני,

he'll see these two plastic heads talking to each other.

הוא יראה את שני הראשים האלה מהפלסטיק מדברים אחד עם השני.

And then if that person interrupts, then those two heads may turn.

ואז אם האיש הזה מפריע, אז שני הראשים האלה אולי יסתובבו.

And it really is reconstructing, quite accurately, teleconferencing.

וזה באמת משחזר, די במדוייק שיחות ועידה.