Our fight for disability rights -- and why we're not done yet | Judith Heumann

מתרגם: yael ring מבקר: Ido Dekkers

I was born in 1947, a long time ago,

נולדתי ב1947, לפני הרבה זמן,

and when I was 18 months old, I had polio.

כשהייתי בת 18 חודשים, חליתי בפוליו.

I was in an iron lung for three months

הייתי בתוך ריאת ברזל במשך שלושה חודשים

and in and out of the hospital for three years.

והתאשפזתי בבית חולים לתקופות במשך שלוש שנים.

Now, we had lots of neighbors in our Brooklyn neighborhood,

היו לנו הרבה שכנים בשכונה שלנו בברוקלין,

and some of them were really very helpful for my parents.

וחלק מהם ממש עזרו להורים שלי

Some of them were really afraid of contagion,

חלק מהם ממש פחדו להדבק,

and they wouldn't even walk in front of our house.

ואפילו לא עברו מול הבית שלנו.

They would literally walk across the street.

הם ממש חצו את הכביש.

I think this was a time when my family really began to realize

אני חושבת שזו היתה התקופה בה המשפחה שלי ממש התחילה להבין

what disability meant to some people:

מה המשמעות של מוגבלות לחלק מהאנשים:

fear.

פחד.

And it wasn't even a sure thing that I would live at home,

וזה אפילו לא היה ברור אם אני אגור בבית,

although I didn't learn about this until I was 36 years old.

למרות שלא ידעתי על כל זה עד גיל 36.

I was having a discussion with my father one night,

דיברתי עם אבא שלי לילה אחד,

and he said, "You know, when you were two years old,

והוא אמר: "את יודעת, כשהיית בת שנתיים,

one of the doctors suggested to your mom and I

אחד מהרופאים הציע לאמא שלך ולי

that you live in an institution,

שתעברי לגור במוסד,

that they could just go ahead with their lives

כך שהם יוכלו להמשיך בחייהם

and raise their kids

ולגדל את הילדים שלהם

and kind of be done with having to deal with all the disability-related things.

ודי יפטרו מהצורך להתמודד עם כל הדברים הכרוכים במוגבלות.

I didn't believe my father, not because he was a liar,

לא האמנתי לאבא שלי, לא בגלל שחשבתי שהוא שקרן,

but I'd never heard this story,

אלא בגלל שמעולם לא שמעתי את הסיפור הזה,

and my mother in fact validated that.

ואמא שלי למעשה אישרה אותו.

She never wanted to tell me.

היא אף פעם לא רצתה לספר לי את זה.

But in reality, I don't know why I was really surprised by this story,

אבל בפועל, אני לא יודעת למה ממש הופתעתי מהסיפור הזה,

because when I was five years old,

בגלל שכשהייתי בת חמש,

and my mother, like mothers and fathers all across the United States,

ואמא שלי, כמו אמהות ואבות ברחבי ארצות הברית,

was taking me to school to enroll,

לקחה אותי להרשם לבית הספר,

she pushed my wheelchair to the school in walking distance to our house,

היא דחפה את כסא הגלגלים שלי לבית הספר שהיה במרחק הליכה מהבית שלנו,

pulled the wheelchair up the steps into the school,

היא דחפה את הכסא במעלה המדרגות שהובילו לבית הספר,

and we were greeted by the principal.

ושם פגש אותנו המנהל.

Not really greeted.

הוא לא ממש בא לברך אותנו.

But the principal said, no, I couldn't come to that school

אבל המנהל אמר שלא, לא אוכל ללמוד בבית הספר הזה

because it wasn't accessible.

בגלל שהוא לא היה נגיש.

But he told us not to worry,

אבל הוא אמר לנו לא לדאוג,

because the Board of Education in fact would send a teacher to my house.

בגלל שמשרד החינוך בעצם ישלח מורה לבית שלי.

And they did

והם באמת עשו את זה

for a total of two and a half hours

במשך שעתיים וחצי

a week.

בכל שבוע.

(Audience murmurs)

(התלחשויות בקהל)

But for good behavior,

אבל כדי להפגין יחס טוב,

they threw in an occupational therapist

הם גם שלחו מרפא בעיסוק

who taught me that very essential skill

שלימדה אותי את המיומנות החיונית

of cross-stitching.

של רקמה.

(Laughter)

(צחוק)

I don't cross-stitch today.

אני לא רוקמת היום.

(Laughter)

(צחוק)

I didn't actually get to go to school in a real building

למעשה לא זכיתי להכנס בשערי מבנה בית ספר

until I was nine years old,

עד גיל תשע,

and then I was in classes only with disabled children

וגם אז הייתי רק בכיתות של ילדים מוגבלים

in a school that had mainly nondisabled children.

בבית ספר בו היו בעיקר ילדים לא מוגבלים.

And in my classes,

ובכיתה שלי

there were students up to the age of 21.

היו תלמידים עד גיל 21.

And then, after 21,

ואז, אחרי גיל 21,

they went to something called sheltered workshops

הם הלכו למשהו שקראו לו סדנאות מוגנות

with menial work

בהם עשו עבודות שונות

and earning either nothing or below minimum wage.

ואו שלא הרוויחו כלום או שהרוויחו פחות משכר מינימום.

So I understood discrimination.

אז הבנתי מה זה אפליה.

My parents understood discrimination.

ההורים שלי הבינו מה זה אפליה.

My parents came from Germany.

ההורים שלי באו מגרמניה.

They were German Jews who left in the 1930s,

הם היו יהודים גרמניים שעזבו בשנות ה-30,

escaping the Holocaust.

וברחו מהשואה.

My parents lost family and they lost parents.

ההורים שלי אבדו את המשפחה שלהם, הם איבדו את ההורים שלהם.

Both my parents lost their parents in the Holocaust.

שני ההורים שלי אבדו את ההורים שלהם בשואה.

And so they realized

אז הם הבינו

that they could not be silent

שהם לא יכולים לשתוק

as things were going wrong for me in my life.

כשהדברים הלכו והתדרדרו בחיי.

Not me personally,

לא אני עצמי,

but what was going on around me.

אלא הדברים שהתרחשו סביבי.

They learned that because I used a wheelchair,

הם למדו שבגלל שהייתי בכסא גלגלים,

none of the high schools in New York City, in the entire city,

אף אחד מבתי הספר התיכונים בניו יורק, בעיר כולה,

were wheelchair accessible,

לא היה נגיש לכסאות גלגלים,

so what was supposed to happen

אז מה שהיה אמור לקרות

is I was supposed to go back onto home instruction

הוא שאני אלך חזרה ללימודים ביתיים

along with many other students.

יחד עם תלמידים רבים אחרים.

So my parents banded together with other parents.

אז ההורים שלי חברו יחד להורים אחרים.

They went to the Board of Education

הם פנו אל משרד החינוך

and they demanded that the Board of Ed make some of the high schools accessible.

ודרשו שהמשרד ינגיש חלק מבתי הספר התיכונים.

And they did.

והם עשו זאת.

And so I and many others

וכך אני ורבים אחרים

were finally able to go to high school, a regular high school,

סוף סוף יכולנו ללמוד בבית ספר תיכון רגיל,

and take regular classes.

ולהשתתף בשיעורים רגילים.

So what happened next?

אז מה קרה אחר כך?

I was learning more and more about what discrimination was,

למדתי עוד ועוד על מהי אפליה,

and equally important, I was learning that I needed to become my own advocate.

ובאותה מידה, למדתי שאני צריכה להפוך לנציגה של עצמי.

I was entering college, Long Island University,

הלכתי לקולג', באוניברסיטת לונג איילנד,

and I had always wanted to be a teacher,

ותמיד רציתי להיות מורה,

and so I minored in education and I took all the appropriate courses,

אז למדתי לתואר בחינוך ולקחתי את כל הקורסים המתאימים,

and then when it was time for me to go for my license,

ואז הגיעה השעה להשיג את תעודת ההוראה שלי,

I had to take a written exam,

והייתי צריכה לגשת לבחינה בכתב,

an oral exam

בחינה בעל פה

and a medical exam.

ובדיקה רפואית.

At that time, all three of those exams

ובאותו הזמן, כל שלוש הבחינות האלו

were given in completely inaccessible buildings,

התקיימו במבנה בלתי נגיש לחלוטין,

so I had friends who carried me up and down the steps

אז היו לי חברים שנשאו אותי במדרגות למעלה ולמטה

for these exams,

כדי לגשת לבחינות האלה,

not in a motorized wheelchair.

לא בכסא גלגלים ממונע.

(Laughter)

(צחוק)

In a manual wheelchair.

בכסא גלגלים ידני.

But I passed my oral exam.

אבל עברתי את הבחינה בעל פה.

I passed my written exam.

עברתי את הבחינה בכתב.

My medical exam was something completely different.

הבדיקה הרפואית שלי היתה עניין אחר לחלוטין.

One of the first questions the doctor asked me

אחת השאלות הראשונות שהרופא שאל אותי

was, could I please show her how I went to the bathroom.

היתה, אם אוכל להראות לה איך אני הולכת לשירותים.

I was 22 years old

הייתי בת 22

and you know when you go for any kind of an interview,

ואתם יודעים איך כשאתם ניגשים לכל סוג של ראיון,

you think about all the kinds of questions that people could ask you?

אתם חושבים על כל סוגי השאלות שאנשים יכולים לשאול אתכם?

(Laughter)

(צחוק)

That was not one of them.

זאת לא היתה אחת מאלה.

And I was freaked out in the first place

ונלחצתי קודם כל

because I had heard

בכלל ששמעתי

that there were actually no disabled people using wheelchairs

שלא היו אנשים מוגבלים בכסאות גלגלים

who were teachers in New York,

ששימשו כמורים בניו יורק,

so each step along the way I was expecting something bad.

אז בכל צעד בדרך ציפיתי למשהו רע שיקרה.

So I said to her,

אז אמרתי לה,

is it a requirement that teachers show their students

האם נדרש ממורים להראות לתלמידים שלהם

how to go to the bathroom?

איך ללכת לשירותים?

If it is, I can do that.

אם זה כך, אני יכולה לעשות את זה.

So no surprise,

אז זאת לא היתה הפתעה,

I was failed

שנכשלתי בבחינה

because I didn't pass the medical.

כי לא עברתי את הבדיקה הרפואית.

The official reason that I was denied my job

הסיבה הרשמית בגללה מנעו ממני לעבוד כמורה

was paralysis of poliomyelitis sequelae of -- I'm sorry.

היתה שיתוק של פוליאומילייטיס של -- סליחה.

Paralysis of both lower limbs, sequelae of poliomyelitis.

שיתוק של שני הגפיים התחתונות כתוצאה מסיבוכים של פוליאומילייטיס.

Honestly, I didn't know what the word "sequelae" meant,

בכנות, לא ידעתי מה המשמעות של "סיבוכים",

so I went to the dictionary, and it meant "because of."

אז פתחתי מילון והמשמעות היתה "בגלל".

So I'd been denied my license because I couldn't walk.

אז מנעו ממני את ההסמכה בגלל שלא יכולתי ללכת.

So what was I going to do?

אז מה יכולתי לעשות?

This is a really important time in my life,

זאת היתה תקופה מאוד חשובה בחיי,

because it would be the first time

בגלל שזאת היתה הפעם הראשונה

that I really would be challenging the system, me,

שעמדתי ממש לאתגר את המערכת, אני,

and although I was working with a lot of other friends who had disabilities

למרות שעבדתי עם הרבה חברים אחרים בעלי מוגבלויות

who were encouraging me to move forward with this,

שעודדו אותי להתקדם,

it was nonetheless quite frightening.

זה עדיין היה צעד מאוד מפחיד.

But I was really very lucky.

אבל הייתי ממש ברת מזל.

I had a friend who was a disabled student at Long Island University

היה לי חבר שהיה סטודנט בעל מוגבלות באוניברסיטת לונד איילנד

and was also a stringer at the "New York Times,"

והוא עבד ככתב זוטר ב"ניו יורק טיימס",

and he was able to get a reporter

והוא הצליח לשכנע כתב אחר

to write a really good piece about what had happened

לכתוב כתבה ממש טובה על מה שקרה

and why he thought what had happened was wrong.

ולמה הוא חשב שמה שקרה הוא מוטעה.

The next day there was an editorial in the "New York Times"

ביום שלמחרת הופיע מאמר מערכת ב"ניו יורק טיימס"

with the title of "Heumann v. The Board of Education"

שנפתח בכותרת "אדם מול משרד החינוך"

and the "New York Times" came out in support

וה"ניו יורק טיימס" יצא בתמיכה

of my getting my teaching license.

בשאיפה שלי להשיג את תעודת ההוראה שלי.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And then the same day,

ואז באותו היום,

I got a call from an attorney who was writing a book about civil rights.

קיבלתי שיחת טלפון מעורך דין שכתב ספר על זכויות אדם.

And he was calling me to interview me,

והוא התקשר אלי כדי לראיין אותי,

and I was interviewing him.

ואני ראיינתי אותו.

He didn't know that.

הוא לא ידע את זה.

And at the end of our discussion, I said,

ובסוף השיחה שלנו, אמרתי,

"Would you be willing to represent me? I want to sue the Board of Education."

"האם תסכים לייצג אותי? אני רוצה לתבוע את משרד החינוך".

And he said yes.

והוא ענה כן.

Now, sometimes I say that the stars were aligned around this court case,

לפעמים אני אומרת שהכוכבים היו מסודרים סביב התביעה הזו,

because we had an amazing judge:

בגלל שהיה לנו שופט מדהים:

the first African American female federal judge --

השופטת האישה האפרו-אמריקאית בבית המשפט הפדרלי --

(Laughter)

(צחוק)

Constance Baker Motley.

קונסטנס בייקר מוטלי.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And she knew discrimination when she saw it.

והיא ידעה לזהות אפליה.

(Laughter)

(צחוק)

So she strongly encouraged the Board of Ed

אז היא דחפה את משרד החינוך

to give me another medical exam,

לתת לי בחינה רפואית חוזרת,

which they did.

שהם אכן עשו.

And then I got my license,

ואז קיבלתי את תעודת ההוראה שלי,

and while it took a number of months

ונכון שזה ייקח עוד כמה חודשים

for me to actually get a principal to offer me a job,

עד שמנהל יציע לי עבודה,

I finally did get a job and I started teaching that fall

בסופו של דבר השגתי עבודה והתחלתי ללמד באותו הסתיו

in the same school that I had gone to,

באותו בית הספר בו למדתי,

second grade.

בכיתה ב'.

So --

אז --

(Applause)

(מחיאות כפיים)

That's a whole other TED Talk.

זאת כבר שיחת TED אחרת.

(Laughter)

(צחוק)

But I was learning as my friends were,

אבל גם אני וגם החברים שלי,

and people I didn't know around the country,

ואנשים שלא הכרתי ברחבי המדינה, למדנו,

that we had to be our own advocates,

שאנחנו צריכים להיות מערכת התמיכה של עצמנו,

that we needed to fight back people's view

שאנחנו צריכים להלחם נגד התפיסה של אנשים

that if you had a disability, you needed to be cured,

שאם היתה לך מוגבלות, צריך לרפא אותך,

that equality was not part of the equation.

ששיוויון לא היה חלק מהמשוואה.

And we were learning from the Civil Rights Movement

ולמדנו מהתנועה לשיוויון זכויות

and from the Women's Rights Movement.

ומהתנועה לשיוויון זכויות לנשים.

We were learning from them about their activism

ולמדנו מהם על האקטיביזם שלהם

and their ability to come together,

והיכולת שלהם להתאחד,

not only to discuss problems

לא רק כדי לדון בבעיות

but to discuss solutions.

אלא לדון בפתרונות.

And what was born is what we call today the Disability Rights Movement.

ומה שנולד מזה זו התנועה לזכויות הנכים.

So I'd like to tell you a couple of riddles.

אז הייתי רוצה לחוד לכם כמה חידות.

How many people do you think it takes

כמה אנשים דרוש לדעתכם

to stop traffic on Madison Avenue

כדי לעצור את התנועה בשדרות מדיסון

during rush hour in New York City?

בשעות העומס בניו יורק?

Do you have a guess? How many?

יש לכם ניחוש? כמה?

(Audience members shout out answers)

(הקהל צועק תשובות)

Fifty.

חמישים.

One would be too little.

אחד יהיה מעט מדי.

Fifty people.

חמישים איש.

And there were no accessible paddy wagons,

ולא היו רכבים משטרתיים נגישים

so they had to just kind of deal with us.

אז הם היו צריכים איכשהו להתמודד אתנו.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

But let me tell you another riddle.

אבל תנו לי לחוד לכם חידה נוספת.

How many people does it take to stop a bus in New York City

כמה אנשים דרוש כדי לעצור אוטובוס בניו יורק

when they refuse to let you on because you're in a wheelchair?

כשהם מסרבים להעלות אותך בגלל שאתה בכסא גלגלים?

One. That is the right answer.

אחד. זאת התשובה הנכונה.

So what you have to do though

אז מה שצריך לעשות

is take your wheelchair --

זה לקחת את כסא הגלגלים שלך --

(Laughter)

(צחוק)

Sidle in the right place right in front of the steps

תעמדו במקום הנכון בדיוק מול המדרגות

and give it a little push underneath,

ותנו לזה דחיפה קטנה מתחת,

and then their bus can't move.

ואז האוטובוס שלהם לא יכול לזוז.

(Laughter)

(צחוק)

Any of you who want to learn how to do that,

אם מישהו מכם רוצה ללמוד איך לעשות את זה,

talk to me after this.

דברו איתי אחר כך.

(Laughter)

(צחוק)

In 1972, President Nixon vetoed the Rehabilitation Act.

ב1972, הנשיא ניקסון פסל את חוק השיקום.

We protested. He signed it.

יצאנו להפגין. הוא חתם עליו.

Then the regulations that needed to be promulgated to implement that law

אז התקנות שנדרשו לחוקק כדי ליישם את החוק הזה

had not in fact been signed.

לא נחתמו בפועל.

We demonstrated. They were signed.

יצאנו להפגין. הם חתמו עליהן.

And when the Americans With Disabilities Act, the ADA,

וכנראה היה שחוק המוגבלות האמריקאים, ה-ADA,

our Emancipation Proclamation Act,

הצהרת העצמאות שלנו,

looked as though it might not in fact be passed in the House or Senate,

לא יעבור בקונגרס או בבית המחוקקים,

disabled people from all across the United States came together

אנשים בעלי מוגבלות מכל רחבי ארצות הברית התאחדו

and they crawled up the Capitol steps.

וזחלו על מדרגות בניין הקפיטול.

That was an amazing day,

זה היה יום מדהים,

and the House and Senate passed the ADA.

ובית המחוקקים והסנאט העבירו את חוק ה-ADA.

And then President Bush signed the ADA.

ואז הנשיא בוש חתם על החוק.

It's a great picture.

זאת תמונה מעולה.

President Bush signed the ADA on the lawn of the White House.

הנשיא בוש חתם על חוק ה-ADA על מדשאת הבית הלבן.

It was an amazing day,

זה היה יום מדהים,

and there are about 2,000 people there.

ויש שם אולי 2,000 איש.

It was July 26, 1990.

זה היה ה-26 ביולי 1990.

And one of the most famous statements he had in his speech

ואחד מהמשפטים הכי מפורסמים שהוא אמר בנאום שלו

was, "Let the shameful walls of exclusion finally come tumbling down."

היה, "הניחו לקירות ההדרה המבישות להתפורר סוף סוף".

For any of you in the room

עבור כל אחד מכם כאן בחדר

who are 50 or older, or maybe or even 40 or older,

בגיל 50 ומעלה, ואולי אפילו 40 ומעלה,

you remember a time when there were no ramps on the streets,

אתם זוכרים את התקופה בה לא היו שום רמפות ברחובות,

when buses were not accessible,

כשאוטובוסים לא היו נגישים,

when trains were not accessible,

כשרכבות לא היו נגישות,

where there were no wheelchair-accessible bathrooms in shopping malls,

בה לא היו שירותים נגישים לכסאות גלגלים במרכזי קניות,

where you certainly did not have a sign language interpreter,

בה ברור שלא היה לך מתורגמן לשפת הסימנים,

or captioning, or braille or other kinds of supports.

או כתוביות, או כתב ברייל או כל סוג אחר של עזרה.

These things have changed,

דברים אלה השתנו,

and they have inspired the world.

והם היוו השראה לעולם.

And disabled people around the world want laws like we have,

ואנשים בעלי מוגבלות בכל רחבי העולם רוצים חוקים כמו שלנו,

and they want those laws enforced.

והם רוצים שאותם חוקים יאכפו.

And so what we've seen is something called

מה שראינו הוא משהו שנקרא

the Convention on the Rights of Persons with Disabilities.

האמנה בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות.

It is a treaty that was adopted in 2006.

זוהי אמנה שאומצה ב2006.

It's celebrating is 10-year anniversary.

היא חוגגת את יום הולדתה העשירי.

More than 165 countries have joined this treaty.

יותר מ165 מדינות הצטרפו לאמנה זו.

It is the first international human rights treaty

זוהי אמנת זכויות האדם הבינלאומית הראשונה

fully focused on disabled people.

המתמקדת כולה באנשים בעלי מוגבלות.

But I am sad to say that our US Senate

אבל אני עצובה לומר שהסנאט האמריקאי שלנו

has failed to recommend to our president that we ratify the treaty.

נכשל ולא המליץ לנשיא שלנו לאשרר את האמנה.

We signed it in 2009,

חתמנו עליה ב2009,

but it doesn't come into force until ratification,

אבל אין לה שום השפעה חוקית עד שתאושרר,

and the president -- no president can ratify a treaty

והנשיא -- אף נשיא לא יכול לאשרר אמנה

without the consent of the Senate.

ללא הסכמת הסנאט.

So we feel really strongly

אז אנחנו דוחקים

that our US Senate needs to do its job,

בסנאט האמריקאי שלנו לעשות את עבודתו,

that our Senate needs to enable us as Americans

הסנאט שלנו צריך לאפשר לנו כאמריקאים

not only to be able to assist disabled people and governments around the world

לא רק לסייע לאנשים בעלי מוגבלויות וממשלות ברחבי העולם

to learn about the good work that we've been doing,

ללמוד על כל העבודה הטובה שעשינו עד כה,

but it's equally important

אלא חשוב לא פחות

that disabled people have the same opportunities

שלאנשים בעלי מוגבלויות יהיו אותן האפשרויות

to travel, study and work abroad

לנסוע, ללמוד ולעבוד בחו"ל

as anyone else in our country.

כמו כל אחד אחר במדינה שלנו.

And as long as many countries don't have the same laws as we do

וכל עוד שבמדינות רבות אין את אותם החוקים כמו שלנו

and don't enforce them if they have them,

ואם יש להן, הן אינן אוכפות אותם,

opportunities for disabled people are more limited.

האפשרויות לאנשים בעלי מוגבלויות הינן מצומצמות יותר.

When I travel abroad,

כשאני מטיילת בחו"ל,

I am always meeting with disabled women,

אני תמיד נפגשת עם נשים בעלות מוגבלויות,

and those women tell me stories

ואותן נשים מספרות לי סיפורים

about how they experience violence and rape

על איך הן חוות אלימות ואונס

and how in many cases these forms of violence

ואיך במקרים רבים צורות האלימות האלו

occur from family members and people that they know,

מתרחשות בתוך המשפחה על ידי אנשים שהן מכירות,

who in fact may be working for them.

אנשים שעובדים עבורן.

And frequently these cases are not adjudicated.

ולעתים רבות מקרים אלה לא עומדים למשפט.

I meet disabled people

אני פוגשת אנשים בעלי מוגבלות

who have been offered jobs by businesses

שקיבלו הצעות עבודה מבתי עסק

because they live in a country where there's a quota system,

כי הם חיים במדינה בה יש מערכת מכסות,

and in order to avoid a fine,

וכדי להמנע מקנס,

they will hire you

הם ישכרו אותך

and then tell you,

ואז יגידו לך,

"You don't need to come to work

"אתה לא צריך לבוא לעבודה

because we really don't need you in the facility."

בגלל שאנחנו לא באמת צריכים אותך במפעל".

I have visited institutions

ביקרתי במוסדות

where the stench of urine is so strong

בהם ריח השתן כל כך חזק

that before you open the door of your vehicle,

שעוד לפני שפתחתם את דלת הרכב שלכם,

you're kind of pushed back,

אתם חוטפים הלם,

and then gone into those institutions

ואז נכנסתי לאותם מוסדות

where people should be living in the community with appropriate supports

בהם אנשים אמורים לחיות בקהילה בעלת תמיכות מתאימות

and seen people almost naked,

וראיתי אנשים כמעט עירומים,

people who are chemically drugged

אנשים מסוממים

and people who are living lives of despair.

ואנשים שחיים חיים של יאוש.

These are some of the things that the US needs to be doing more to correct.

אלה חלק מהדברים שארצות הברית צריכה לפעול יותר כדי לתקן.

We know discrimination when we see it,

אנחנו יודעים לזהות אפליה,

and we need to be fighting it together.

ואנחנו צריכים להלחם בה יחד.

So what is it that we can be doing together?

אז מה אנחנו יכולים לעשות יחד?

I encourage you all to recognize

אני ממליצה לכולכם להכיר בכך

that disability is a family you can join at any point in your life.

שמוגבלות היא משפחה אליה אתם יכולים להצטרף בכל נקודה בחייכם.

I'd like to see by a show of hands how many of you have ever broken a bone?

הייתי רוצה שתרימו את היד אם אי פעם שברתם עצם?

And then, when you leave today, I'd like you to maybe write a couple of sentences

ואז, כשתצאו מכאן היום, הייתי רוצה שאולי תכתבו כמה משפטים

about what that period of time has been like for you,

על איך התקופה ההיא היתה עבורכם,

because frequently I hear from people,

בכלל שפעמים רבות אני שומעת מאנשים,

"You know, I couldn't do this, I couldn't do that.

"את יודעת, לא יכולתי לעשות כלום,

People talked to me differently. They acted differently towards me."

אנשים דיברו אלי בצורה שונה. הם התנהגו באופן שונה כלפי".

And that's what I see and other disabled people see

וזה מה שאני ואנשים אחרים בעלי מוגבלויות רואים

in flashing letters.

באותיות ניאון.

But we -- you in this room,

אבל אנחנו -- אתם בחדר הזה,

people listening and watching this TED Talk --

אנשים שמקשיבים וצופים בהרצאת הTED הזו --

together we can make a difference.

יחד נוכל לעשות את השינוי

Together we can speak up for justice.

יחד נוכל לדרוש צדק

Together we can help change the world.

יחד נוכל לעזור לשנות את העולם.

Thank you. I have to go catch my bus.

תודה רבה. אני צריכה ללכת לתפוס את האוטובוס שלי.

(Applause)

(מחיאות כפיים)