What Ping-Pong Taught Me About Life | Pico Iyer | TED

תרגום: Zeeva Livshitz עריכה: Allon Sasson

Every other night in Japan,

בכל ערב שני ביפן,

I step out of my apartment,

אני יוצא מהדירה שלי,

I climb up a hill for 15 minutes,

אני מטפס על גבעה במשך 15 דקות,

and then I head into my local health club,

ונכנס למועדון הבריאות המקומי שלי,

where three ping-pong tables are set up in a studio.

ששם שלושה שולחנות פינג-פונג ממוקמים בסטודיו.

And space is limited,

והמרחב מוגבל,

so at every table,

אז בכל שולחן,

one pair of players practices forehands,

זוג שחקנים אחד מתרגל חבטות כף יד קדמית

another practices backhands,

ואחר מתרגל חבטות גב כף יד ,

and every now and then, the balls collide in midair

ומדי פעם, הכדורים מתנגשים באוויר

and everybody says, "Wow!"

וכולם אומרים "וואו!"

Then, choosing lots, we select partners and play doubles.

ולאחר מכן, בוחרים שולחנות ושותפים ומשחקים משחקי זוגות.

But I honestly couldn't tell you who's won,

אבל בכנות, לא הייתי יכול לומר לכם מי ניצח,

because we change partners every five minutes.

משום שאנחנו מחליפים בני זוג כל חמש דקות.

And everybody is trying really hard

וכולם ממש מתאמצים מאוד

to win points,

לזכות בנקודות,

but nobody is keeping track of who is winning games.

אבל אף אחד לא עוקב כדי לדעת מי מנצח במשחקים.

And after an hour or so of furious exertion,

ולאחר שעה בערך של מאמץ סוער,

I can honestly tell you

אני יכול לומר לכם בכנות,

that not knowing who has won

שלא לדעת מי ניצח

feels like the ultimate victory.

מרגיש כמו הניצחון האולטימטיבי.

In Japan, it's been said,

ביפן אומרים:

they've created a competitive spirit without competition.

הם יצרו רוח תחרותית ללא תחרות.

Now, all of you know that geopolitics is best followed by watching ping-pong.

כולכם יודעים שהכי טוב לעקוב אחר גיאופוליטיקה דרך צפייה בפינג-פונג.

(Laughter)

(צחוק)

The two strongest powers in the world were fiercest enemies

שתי המעצמות החזקות ביותר בעולם היו אויבים מושבעים

until, in 1972, an American ping-pong team

עד שב -1972 צוות פינג-פונג אמריקאי

was allowed to visit Communist China.

הורשה לבקר בסין הקומוניסטית.

And as soon as the former adversaries

וברגע שהיריבים לשעבר

were gathered around some small green tables,

נאספו סביב כמה שולחנות ירוקים קטנים,

each of them could claim a victory,

כל אחד מהם יכל לטעון לניצחון,

and the whole world could breathe more easily.

והעולם כולו יכול היה לנשום ביתר קלות.

China's leader, Mao Zedong,

מנהיג סין, מאו צה טונג,

wrote a whole manual on ping-pong,

כתב מדריך שלם על פינג-פונג,

and he called the sport "a spiritual nuclear weapon."

וקרא לספורט "נשק גרעיני רוחני."

And it's been said that the only honorary lifelong member

ונאמר שהיחיד שקיבל את התואר "חבר כבוד לכל החיים"

of the US Table Tennis Association

של איגוד טניס השולחן בארה"ב

is the then-President Richard Nixon,

הוא הנשיא דאז ריצ'רד ניקסון,

who helped to engineer this win-win situation

שעזר להנדס את מצב ה- ווין-ווין (ניצחון לכולם) הזה

through ping-pong diplomacy.

באמצעות דיפלומטיה של פינג-פונג.

But long before that,

אבל הרבה לפני כן,

really, the history of the modern world

ההיסטוריה של העולם המודרני, באמת,

was best told through the bouncing white ball.

סופרה הכי טוב באמצעות הכדור הלבן המקפץ.

"Ping-pong" sounds like a cousin of "sing-song,"

"פינג-פונג" נשמע כמו בן דודו של "סינג-סונג",

like something Eastern,

כמו משהו מהמזרח,

but actually, it's believed that it was invented by high-class Brits

אבל למעשה, מאמינים שבריטים מהמעמד הגבוה המציאו אותו

during Victorian times,

בתקופה הוויקטוריאנית,

who started hitting wine corks over walls of books after dinner.

כשהתחילו להכות בפקקים של בקבוקי יין מעל קירות של ספרים לאחר ארוחת הערב.

(Laughter)

(צחוק)

No exaggeration.

בלי הגזמה.

(Laughter)

(צחוק)

And by the end of World War I,

ועד סוף מלחמת העולם הראשונה,

the sport was dominated by players from the former Austro-Hungarian Empire:

הספורט נשלט על ידי שחקנים מהאימפריה האוסטרו-הונגרית לשעבר:

eight out of nine early world championships

בשמונה מתוך תשע אליפויות עולם מוקדמות

were claimed by Hungary.

ניצחו נבחרות הונגריה

And Eastern Europeans grew so adept

והמזרח אירופאים נעשו כל כך מיומנים

at hitting back everything that was hit at them

בהחזרה של כל מה שחבטו אליהם

that they almost brought the whole sport to a standstill.

שהם כמעט גרמו לקיפאון של כל הספורט הזה.

In one championship match in Prague in 1936,

במשחק אליפות אחד בפראג בשנת 1936,

the first point is said to have lasted two hours and 12 minutes.

הנקודה הראשונה נמשכה שעתיים ו- 12 דקות.

The first point!

הנקודה הראשונה!

Longer than a "Mad Max" movie.

יותר ארוכה מהסרט "מקס המטורף".

And according to one of the players, the umpire had to retire with a sore neck

ולדברי אחד השחקנים, השופט נאלץ לפרוש בגלל כאב צוואר,

before the point was concluded.

לפני סיום הנקודה.

(Laughter)

(צחוק)

That player started hitting the ball back with his left hand

השחקן ההוא התחיל להכות בכדור לאחור בידו השמאלית

and dictating chess moves between shots.

ולהכתיב מהלכי שחמט בין החבטות.

(Laughter)

(צחוק)

Many in the audience started, of course, filing out,

רבים בקהל התחילו כמובן, לעזוב,

as that single point lasted maybe 12,000 strokes.

כי אותה נקודה יחידה נמשכה אולי כ-12,000 מכות.

And an emergency meeting of the International Table Tennis Association

ומפגש חירום של האיגוד הבינלאומי לטניס שולחן

had to be held then and there,

היה חייב להיערך מיד,

and soon the rules were changed

ועד מהרה הכללים השתנו

so that no game could last longer than 20 minutes.

כך ששום משחק לא יוכל להימשך למעלה מ 20 דקות.

(Laughter)

(צחוק)

Sixteen years later, Japan entered the picture,

16 שנים אחר כך, יפן נכנסה לתמונה,

when a little-known watchmaker called Hiroji Satoh

כששען לא מוכר כמעט בשם הירוג'י סאטו

showed up at the world championships in Bombay in 1952.

הופיע באליפות העולם בבומביי בשנת 1952.

And Satoh was not very big, he wasn't highly rated,

סאטו לא היה שחקן גדול מאוד, הוא לא היה מדורג גבוה,

he was wearing spectacles,

הוא הרכיב משקפיים,

but he was armed with a paddle that was not pimpled,

אבל הוא היה חמוש במחבט שלא היו עליו בליטות

as other paddles were,

כפי שהיו המחבטים האחרים,

but covered by a thick spongy rubber foam.

אלא מצופה בגומי מוקצף ספוגי ועבה.

And thanks to this silencing secret weapon,

והודות לנשק המשקיט הסודי הזה,

the little-known Satoh won a gold medal.

סאטו, שכמעט אינו מוכר, זכה במדליית זהב.

One million people came out into the streets of Tokyo

מיליון איש יצאו לרחובות טוקיו

to greet him upon his return,

כדי לברך אותו עם שובו,

and really, Japan's postwar resurgence was set into motion.

ולמעשה התחילה תקופת תחייתה של יפן שלאחר המלחמה.

What I learned, though, at my regular games in Japan,

אבל מה שלמדתי, במשחקים הרגילים שלי ביפן,

is more what could be called the inner sport of global domination,

הוא יותר מה שאפשר לכנות הספורט הפנימי של שליטה גלובלית,

sometimes known as life.

שמוכר לפעמים כ-חיים.

We never play singles in our club,

אנחנו אף פעם לא משחקים משחקי יחידים במועדון שלנו,

only doubles,

רק משחקי זוגות,

and because, as I say, we change partners every five minutes,

ומכיוון שאנו מחליפים בני זוג כל חמש דקות,

if you do happen to lose, you're very likely to win

אם במקרה תפסידו, סביר מאוד שתנצחו

six minutes later.

שש דקות לאחר מכן.

We also play best-of-two sets,

אנחנו גם משחקים משחק של הטוב מ-2 מערכות,

so often, there's no loser at all.

לעתים כה קרובות, שאין מפסיד בכלל.

Ping-pong diplomacy.

דיפלומטיה של פינג-פונג.

And I always remember that as a boy growing up in England,

ואני תמיד זוכר. שכילד שגדל באנגליה,

I was taught that the point of a game was to win.

לימדו אותי, שתכלית המשחק היא לנצח.

But in Japan, I'm encouraged to believe that, really, the point of a game

אבל ביפן מעודדים אותי להאמין שהטעם האמיתי במשחק

is to make as many people as possible around you feel that they are winners.

זה לגרום לכמה שיותר אנשים סביבך להרגיש שהם מנצחים.

So you're not careening up and down as an individual might,

אז אינך מיטלטל מצד לצד כפי שיחיד עלול לעשות,

but you're part of a regular, steady chorus.

אלא, אתה חלק מ"מקהלה" סדירה וקבועה.

The most skillful players in our club

השחקנים הכי מיומנים במועדון שלנו

deploy their skills to turn a 9-1 lead for their team

פורסים את כישוריהם כדי להפוך יתרון של 9-1 של הקבוצה שלהם

into a 9-9 game in which everybody is intensely involved.

למשחק של 9-9 שבו כולם מעורבים באינטנסיביות.

And my friend who hits these high, looping lobs

וחבר שלי שמכה את תילולי הלולאות הגבוהים האלה

that smaller players flail at and miss --

ששחקנים פחות טובים מחטיאים --

well, he wins a lot of points, but I think he's thought of as a loser.

אכן, הוא זוכה בהרבה נקודות, אבל אני חושב שהוא נחשב למפסיד.

In Japan, a game of ping-pong is really like an act of love.

ביפן, משחק פינג-פונג הוא ממש כמו משחק אהבה.

You're learning how to play with somebody,

לומדים איך לשחק עם מישהו,

rather than against her.

ולא נגדו.

And I'll confess,

ואני אתוודה,

at first, this seemed to me to take all the fun out of the sport.

שבהתחלה היה נראה לי שהוציאו את כל הכיף מהספורט.

I couldn't exult after a tremendous upset victory against our strongest players,

לא יכולתי לשמוח אחרי ניצחון עצום אך מטריד, נגד השחקנים הכי חזקים שלנו

because six minutes later, with a new partner,

כי שש דקות אחר כך, עם בן זוג חדש,

I was falling behind again.

שוב השתרכתי מאחור.

On the other hand, I never felt disconsolate.

מצד שני, מעולם לא הרגשתי אומלל.

And when I flew away from Japan and started playing singles again

וכשטסתי מיפן והתחלתי שוב לשחק משחקי יחידים

with my English archrival,

עם היריב האנגלי שלי,

I noticed that after every defeat, I was really brokenhearted.

שמתי לב שאחרי כל תבוסה, לבי ממש נשבר.

But after every victory, I couldn't sleep either,

אבל אחרי כל ניצחון, גם כן לא יכולתי לישון,

because I knew there was only one way to go,

כי ידעתי שיש רק כיוון אחד ללכת בו,

and that was down.

וזה היה לרדת למטה.

Now, if I were trying to do business in Japan,

עכשיו, אם הייתי מנסה לשחק באופן מקצועי ביפן,

this would lead to endless frustration.

זה היה מוביל לתסכול אינסופי.

In Japan, unlike elsewhere,

ביפן, שלא כמו במקומות אחרים,

if the score is still level after four hours,

אם מצב הנקודות הוא עדיין שוויון, לאחר ארבע שעות,

a baseball game ends in a tie,

משחק כדור בסיס מסתיים בשוויון,

and because the league standings are based on winning percentage,

ומכיוון שטבלת הליגה מבוססת על אחוז זכיות,

a team with quite a few ties can finish ahead

קבוצה עם די הרבה קשרים, יכולה לסיים

of a team with more victories.

לפני קבוצה עם יותר ניצחונות

One of the first times an American was ever brought over to Japan

באחת מהפעמים הראשונות שאמריקאי הוזמן ליפן

to lead a professional Japanese baseball team,

להוביל קבוצת כדור בסיס יפנית מקצועית,

Bobby Valentine, in 1995,

בובי ולנטיין, ב- 1995,

he took this really mediocre squad,

הוא לקח את הקבוצה הזו שהיתה בינונית לגמרי,

he lead them to a stunning second-place finish,

והוביל אותה לסיום מדהים במקום השני,

and he was instantly fired.

הוא פוטר מייד.

Why?

למה?

"Well," said the team spokesman,

"ובכן," אמר דובר הקבוצה,

"because of his emphasis on winning."

"בגלל הדגש שהוא שם על ניצחון."

(Laughter)

(צחוק)

Official Japan can feel quite a lot like that point

יפן הרשמית יכולה להרגיש די הרבה כמו הנקודה הזו

that was said to last two hours and 12 minutes,

שסופר עליה שהתמשכה שעתיים ו 12 דקות,

and playing not to lose

ולשחק לא כדי להפסיד

can take all the imagination, the daring, the excitement, out of things.

מה שעלול לקחת את כל הדמיון, ההעזה, וההתרגשות, אל מחוץ לדברים.

At the same time, playing ping-pong in Japan

באותו זמן, לשחק פינג-פונג ביפן

reminds me why choirs regularly enjoy more fun

מזכיר לי למה מקהלות תמיד נהנות יותר

than soloists.

מאשר סולנים.

In a choir, your only job is to play your small part perfectly,

במקהלה, התפקיד היחיד שלכם הוא לבצע את החלק הקטן שלכם בצורה מושלמת,

to hit your notes with feeling,

להשמיע את הצלילים שלכם עם רגש,

and by so doing, to help to create a beautiful harmony

ובכך, לעזור ליצור הרמוניה יפה

that's much greater than the sum of its parts.

שהיא הרבה יותר גדולה מסכום חלקיה.

Yes, every choir does need a conductor,

כן, כל מקהלה צריכה מנצח,

but I think a choir releases you from a child's simple sense of either-ors.

אבל אני חושב שמקהלה משחררת אתכם מהתחושה הילדותית משהו של אוֹ שֶׁ אוֹ שֶׁ.

You come to see that the opposite of winning isn't losing --

אתם מגיעים להבנה שההפך מלנצח אינו להפסיד

it's failing to see the larger picture.

זה לא לראות את התמונה הגדולה יותר.

As my life goes on,

ככל שחיי נמשכים,

I'm really startled to see that no event

אני ממש נדהם להיווכח ששום אירוע

can properly be assessed for years after it has unfolded.

לא ניתן להעריך כראוי במשך שנים אחרי שהוא התרחש.

I once lost everything I owned in the world,

פעם איבדתי את כל מה שהיה בבעלותי,

every last thing, in a wildfire.

כל דבר, כאש בשדה קוצים.

But in time, I came to see that it was that seeming loss

אבל עם הזמן הבנתי שההפסד לכאורה, הזה

that allowed me to live on the earth more gently,

איפשר לי לחיות על פני האדמה בנעימות רבה יותר,

to write without notes,

לכתוב ללא הערות,

and actually, to move to Japan

ולמעשה לעבור ליפן

and the inner health club known as the ping-pong table.

ולמועדון הבריאות הפנימית המוכר כשולחן הפינג-פונג.

Conversely, I once stumbled into the perfect job,

לעומת זאת, פעם נקלעתי למשרה המושלמת,

and I came to see that seeming happiness

והזדמן לי להיווכח שאושר לכאורה

can stand in the way of true joy

יכול לעמוד בדרכה של שמחה אמיתית

even more than misery does.

אפילו עוד יותר ממה שעושה סבל.

Playing doubles in Japan really relieves me of all my anxiety,

לשחק משחק זוגות ביפן, ממש משחרר אותי מכל החרדות שלי,

and at the end of an evening,

ובסוף הערב,

I notice everybody is filing out in a more or less equal state of delight.

אני שם לב שכולם מגישים בהנאה פחות או יותר שווה.

I'm reminded every night

אני נזכר בכל לילה

that not getting ahead isn't the same thing as falling behind

שלא להתקדם אינו אותו דבר כמו לפגר

any more than not being lively is the same thing as being dead.

כמו שלא להיות מלא חיים אינו אותו דבר כמו להיות מת.

And I've come to understand why it is

והגעתי להבנה

that Chinese universities are said to offer degrees in ping-pong,

מדוע אומרים שהאוניברסיטאות הסיניות מציעות תארים בפינג-פונג,

and why researchers have found that ping-pong

ומדוע חוקרים מצאו, שפינג-פונג

can actually help a little with mild mental disorders

יכול לעזור קצת לאנשים עם הפרעות נפשיות קלות

and even autism.

ואפילו אוטיזם.

But as I watch the 2020 Olympics in Tokyo,

אבל כשאצפה באולימפיאדת 2020 בטוקיו,

I'm going to be keenly aware

אני אהיה מאוד מודע לכך

that it won't be possible to tell who's won or who's lost

שאי אפשר יהיה לומר מי ניצח או מי הפסיד

for a very long time.

למשך זמן ארוך מאוד.

You remember that point I mentioned

אתם זוכרים את הנקודה שציינתי

that was said to last for two hours and 12 minutes?

שסיפרו עליה שנמשכה לאורך שעתיים ו- 12 דקות?

Well, one of the players from that game ended up, six years later,

ובכן, אחד השחקנים מהמשחק הזה, נשלח, כעבור שש שנים,

in the concentration camps of Auschwitz and Dachau.

למחנות הריכוז של אושוויץ ודכאו.

But he walked out alive.

אבל הוא יצא חי.

Why?

למה?

Simply because a guard in the gas chamber

פשוט בגלל ששומר בתא הגזים

recognized him from his ping-pong playing days.

זיהה אותו מימי משחקי הפינג-פונג שלו.

Had he been the winner of that epic match?

אם הוא היה המנצח במשחק האפי ההוא?

It hardly mattered.

זה כמעט ולא היה משנה.

As you recall, many people had filed out before even the first point was concluded.

כזכור, אנשים רבים עזבו עוד לפני שהסתיימה הנקודה הראשונה

The only thing that saved him

הדבר היחיד שהציל אותו

was the fact that he took part.

זו העובדה שהוא השתתף.

The best way to win any game,

הדרך הטובה ביותר לנצח בכל משחק,

Japan tells me every other night,

יפן אומרת לי כל ערב שני,

is never, never to think about the score.

הוא לעולם, לעולם לא לחשוב על מספר הנקודות.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)