Is civility a sham? | Teresa Bejan

תרגום: Shlomo Adam עריכה: Sigal Tifferet

This talk contains mature language Viewer discretion is advised

[הרצאה זו כוללת לשון בוטה]

Let's get this out of the way.

בואו נוריד את זה מהשולחן.

אני כאן כי כתבתי ספר על תרבותיות,

I'm here because I wrote a book about civility,

and because that book came out

והיות שהספר הזה יצא לאור בסמוך לבחירות לנשיאות של 2016,

right around the 2016 American presidential election,

I started getting lots of invitations to come and talk about civility

התחלתי לקבל המון הזמנות לדבר על תרבותיות

and why we need more of it in American politics.

ולספר למה נחוץ לנו יותר מזה בפוליטיקה האמריקנית.

So great.

יופי.

The only problem was that I had written that book about civility

הבעיה היחידה היתה שכתבתי את הספר הזה על תרבותיות

because I was convinced that civility is ...

כי הייתי משוכנעת שהתרבותיות היא...

קשקוש.

bullshit.

(Laughter)

(צחוק)

Now, that may sound like a highly uncivil thing to say,

זה אולי נשמע מאד לא-תרבותי,

and lucky for you, and for my publisher,

אבל למזלכם ולמזלו של המו"ל שלי,

שיניתי בסופו של דבר את דעתי.

I did eventually come to change my mind.

In the course of writing that book

במהלך כתיבת הספר

and studying the long history of civility and religious tolerance

ומהמחקר שערכתי על ההיסטוריה הארוכה

של התרבותיות והסובלנות הדתית במאה ה-17,

in the 17th century,

I came to discover that there is a virtue of civility,

הגעתי למסקנה שמעלת התרבותיות קיימת,

ולא רק שהיא איננה קשקוש אלא שהיא חיונית לחלוטין,

and far from being bullshit, it's actually absolutely essential,

במיוחד לחברה סובלנית,

especially for tolerant societies,

חברה כמו זאת, שמבטיחה להגן לא רק על המגוון האנושי,

so societies like this one, that promise not only to protect diversity

but also the heated and sometimes even hateful disagreements

אלא גם על המחלוקות הלוהטות ומלאות-השנאה לפעמים

that that diversity inspires.

שמעורר המגוון הזה.

You see, the thing about disagreement

העניין עם אי-הסכמה

is that there is a reason

הוא שיש סיבה לכך

that "disagreeable" is a synonym for "unpleasant."

ש"אי-הסכמה" היא מילה נרדפת ל"אי-נעימות" (באנגלית).

As the English philosopher Thomas Hobbes pointed out

כפי שהפילוסוף האנגלי תומס הובס ציין כבר ב-1642,

all the way back in 1642,

that's because the mere act of disagreement is offensive.

זה משום שעצם אי-ההסכמה היא פוגענית.

And Hobbes is still right. It works like this:

הובס עדיין צודק, וככה זה עובד:

so, if you and I disagree,

אם אתם ואני חלוקים בדעותינו,

and I'm right, because I always am,

ואני צודקת, כי אני תמיד צודקת,

how am I to make sense of the fact that you are so very, very wrong?

איך עלי להבין את העובדה שאתם כל-כך טועים?

It couldn't possibly be that you've just come to a different conclusion

לא ייתכן שפשוט הגעתם בתום לב למסקנה אחרת משלי?

in good faith?

לא. אתם מן הסתם זוממים משהו, אתם כנראה טפשים,

No, you must be up to something, you must be stupid,

אתם גזענים, יש לכם אינטרסים.

bigoted, interested.

Maybe you're insane.

אולי אתם לא-שפויים.

And the same goes the other way. Right?

וכך גם בכיוון השני, נכון?

So the mere fact of your disagreeing with me

מעצם זה שאינכם מסכימים איתי

משתמע עלבון לא רק להשקפותי, אלא גם לאינטליגנציה שלי.

is implicitly an insult not only to my views, but to my intelligence, too.

And things only get worse when the disagreements at stake

והמצב רק מחמיר כשהמחלוקות האלה

נוגעות למה שנחשב בעינינו למרכיבים יסודיים

are the ones that we somehow consider to be fundamental,

בהשקפות העולם שלנו או בזהותנו.

whether to our worldviews or to our identities.

You know the kinds of disagreement I mean.

אתם יודעים על אילו אי-הסכמות אני מדברת.

One doesn't discuss religion or politics

כבר לא מדברים על דת או על פוליטיקה,

or increasingly, the politics of popular culture, at the dinner table,

במיוחד פוליטיקה של תרבות פופולרית, בזמן הארוחה.

because these are the disagreements,

כי אלה הן המחלוקות,

אלה הם הדברים שאנשים ממש חלוקים עליהם

these are the things that people really, seriously disagree about,

and they define themselves against their opponents in the controversy.

ומגדירים את עצמם בהם לעומתם יריביהם במחלוקת.

But of course those fundamental disagreements

אבל אלה הן כמובן בדיוק המחלוקות היסודיות

are precisely the ones that tolerant societies

שחברה סובלנית כמו ארה"ב מתיימרת לסבול,

like the United States propose to tolerate,

which perhaps explains why, historically, at least,

וזה אולי מסביר מדוע, לפחות מבחינה היסטורית,

חברות סובלניות לא היו "שבת אחים גם יחד"

tolerant societies haven't been the happy-clappy communities of difference

that you sometimes hear about.

כפי ששומעים לפעמים.

No, they tend to be places where people have to hold their noses

לא. בד"כ האנשים בהן נאלצו לסתום את האף

ולהתחכך אלה באלה למרות הבוז ההדדי.

and rub along together despite their mutual contempt.

That's what I learned from studying religious tolerance

זה מה שלמדתי מחקר הסובלנות הדתית

in early modern England and America.

באנגליה ואמריקה המודרניות המוקדמות.

And I also learned that the virtue that makes

ולמדתי גם שהמעלה

שמאפשרת את הדו-קיום הבלתי-רצחני הזה, אפשר לומר,

that un-murderous coexistence, if you will, possible,

is the virtue of civility,

היא מעלת התרבותיות,

because civility makes our disagreements tolerable

כי התרבותיות מאפשרת לשאת את המחלוקות בינינו

כדי שנוכל לחלוק את החיים גם אם איננו חולקים אותה אמונה --

so that we can share a life together even if we don't share a faith --

religious, political or otherwise.

דתית, פוליטית או אחרת.

Still, I couldn't help but notice

עם זאת, לא יכולתי שלא להבחין

that when most people talk about civility today --

שכאשר רוב האנשים מדברים היום על תרבותיות --

and boy, do they talk about civility a lot --

ומדברים על זה המון--

they seem to have something else in mind.

הם חושבים על משהו אחר.

So if civility is the virtue that makes it possible to tolerate disagreement

אם התרבותיות היא המעלה שמאפשרת לסבול מחלוקות

so that we can actually engage with our opponents,

כדי שנוכל לשמור על קשר עם יריבנו,

talking about civility

הדיבור על תרבותיות

נראה בעיקר כדרך להתנתקות.

seems to be mainly a strategy of disengagement.

It's a little bit like threatening to take your ball and go home

זה קצת כמו לאיים "תביא את הכדור. אין משחק",

when the game isn't going your way.

כשהמשחק לא מתנהל לפי רוחך.

Because the funny thing about incivility

כי מה שמוזר בחוסר התרבותיות

הוא היותה תמיד החטא של היריב.

is that it's always the sin of our opponents.

כמה משונה.

It's funny.

When it comes to our own bad behavior,

בכל הנוגע להתנהגות הרעה שלנו,

well, we seem to develop sudden-onset amnesia,

אנו מפתחים לפתע שכחה מיידית,

or we can always justify it as an appropriate response

או יודעים תמיד להצדיק זאת כתגובה הולמת

to the latest outrage from our opponents.

להתפרצותו האחרונה של היריב.

So, "How can I be civil to someone who is set out to destroy

"איך אוכל להתנהג באופן תרבותי כלפי מישהו שרוצה להרוס

everything I stand for?

"את כל מה שאני מייצג?

And by the way, they started it."

"וחוץ מזה, הוא התחיל."

It's all terrifically convenient.

זה נורא נוח.

נוחה גם העובדה שרוב הדוברים הגדולים בזכות התרבותיות היום

Also convenient is the fact that most of today's big civility talkers

tend to be quite vague and fuzzy

נוטים להתבטא די במעורפל

when it comes to what they think civility actually entails.

בנוגע למה שלדעתם התרבותיות מחייבת.

We're told that civility is simply a synonym for respect,

אומרים לנו ש"תרבותיות" היא מילה נרדפת ל"כבוד",

לנימוסין ולהליכות,

for good manners, for politeness,

אבל בה-בעת ברור שלהאשים מישהו בחוסר-תרבותיות

but at the same time, it's clear that to accuse someone of incivility

גרוע הרבה יותר מאשר להגיד שהוא לא מנומס,

is much, much worse than calling them impolite,

כי חוסר-תרבותיות עלולה לעורר אי-סובלנות

because to be uncivil is to be potentially intolerable

in a way that merely being rude isn't.

שלא כמו גסות-רוח גרידא.

So to call someone uncivil, to accuse them of incivility,

אז לכנות מישהו "לא-תרבותי", להאשים אותו בחוסר-תרבותיות,

is a way of communicating that they are somehow beyond the pale,

זו דרך להודיע לו שהוא חרג מהגבולות,

that they're not worth engaging with at all.

שהוא לא ראוי כלל להתייחסות.

So here's the thing:

הנה העניין:

תרבותיות איננה קשקוש.

civility isn't bullshit,

it's precious because it's the virtue that makes fundamental disagreement

היא חשובה משום שזו המעלה

המאפשרת מחלוקות מהותיות

not only possible but even sometimes occasionally productive.

ואף יכולה להפוך אותן לתורמות.

It's precious, but it's also really, really difficult.

היא יקרה, אבל גם מאד-מאד קשה.

דיבור תרבותי, מאידך,

Civility talk, on the other hand,

well, that's really easy,

טוב, זה קל מאד,

really easy,

ממש קל,

והוא כמעט תמיד קשקוש גמור,

and it also is almost always complete bullshit,

which makes things slightly awkward for me

מה שקצת מסרבל מבחינתי את המצב,

as I continue to talk to you about civility.

כי אני ממשיכה לדבר איתכם על תרבותיות.

(צחוק)

(Laughter)

Anyway, we tend to forget it,

בכל אופן,

אנו נוטים לשכוח זאת,

but politicians and intellectuals have been warning us for decades now

אבל פוליטיקאים ומשכילים מזהירים אותנו מזה עשרות שנים

that the United States is facing a crisis of civility,

שארה"ב נמצאת במשבר של תרבותיות,

and they've tended to blame that crisis on technological developments,

והם בד"כ האשימו במשבר את הפיתוחים הטכנולוגיים,

on things like cable TV, talk radio, social media.

דברים כמו טלויזיה בכבלים, דיונים ברדיו, מדיה חברתית.

אבל כל היסטוריון יאמר לכם

But any historian will tell you

that there never was a golden age of disagreement,

שמעולם לא היה תור זהב שאיפשר מחלוקות,

let alone good feelings,

שלא לדבר על הרגשה טובה. לא בפוליטיקה האמריקנית.

not in American politics.

In my book, though, I argue that the first modern crisis of civility

אבל בספרי אני טוענת שמשבר התרבותיות המודרני הראשון

actually began about 500 years ago,

החל למעשה לפני כ-500 שנה,

when a certain professor of theology named Martin Luther

כשמרצה מסוים לתיאולוגיה בשם מרטין לותר

took advantage of a recent advancement in communications technology,

ניצל התפתחות טכנולוגית חדשה בתחום התקשורת,

הדפוס,

the printing press,

to call the Pope the Antichrist,

כדי לכנות את האפיפיור "אנטי-כריסט", אויבו של ישו,

and thus inadvertently launch the Protestant Reformation.

ובשוגג חולל את הרפורמציה הפרוטסטנטית.

חישבו על הדפוס כעל "טוויטר" של המאה ה-16,

So think of the press, if you will, as the Twitter of the 16th century,

and Martin Luther as the original troll.

ועל מרטין לותר כעל הטרול המקורי.

אינני מגזימה.

And I'm not exaggerating here.

He once declared himself unable to pray

הוא פעם הצהיר שאיננו מסוגל להתפלל

without at the same time cursing

מבלי בו-זמנית לקלל

his "anti-Christian," i.e. Catholic, opponents.

את ה"אנטי-כריסטים" שלו, הקתולים יריביו.

וכמובן, אותם יריבים קתוליים נלפתו בחרדה

And of course, those Catholic opponents clutched their pearls

ותבעו גם הם תרבותיות,

and called for civility then, too,

but all the while, they gave as good as they got

אבל במקביל, הם נתנו מעצמם

בהשמצות מסורתיות כגון "כופרים",

with traditional slurs like "heretic,"

והכי גרוע: "פרוטסטנטים",

and, worst of all, "Protestant,"

which began in the 16th century as an insult.

מה שבתחילת המאה ה-16 היה מילת גנאי.

The thing about civility talk, then as now,

העניין עם דיבורים על תרבותיות, כאז כן עתה,

was that you could call out your opponent for going low,

היה שיכולתם להוקיע את היריב כמי שמוריד את הרמה,

and then take advantage of the moral high ground

ואז לנצל את עליונותכם המוסרית

to go as low or lower,

כדי לרדת נמוך כמוהו או יותר,

כי הקריאה לתרבותיות מציירת את הקורא כמופת להגינות,

because calling for civility sets up the speaker

as a model of decorum while implicitly, subtly stigmatizing

ובמקביל מוקיעה במרומז ובסתר כל בר-פלוגתא כחסר-תרבות

anyone with the temerity to disagree as uncivil.

And so civility talk in the 17th century becomes a really effective way

וכך, הדיבור התרבותי במאה ה-17 הופך לדרך יעילה מאד

for members of the religious establishment

עבור חברי הממסד הדתי

להשתיק, לדכא, להדיר מתנגדים מן הכנסיה הממוסדת,

to silence, suppress, exclude dissenters outside of the established church,

especially when they spoke out against the status quo.

במיוחד כשמחו על המצב הקיים.

So Anglican ministers could lecture atheists

כמרים אנגליקניים נהגו להטיף לאתאיסטים על ה"פוגענות" שבשיח שלהם.

on the offensiveness of their discourse.

כולם התלוננו על הקווייקרים

Everyone could complain about the Quakers

for refusing to doff and don their hats

שמסרבים להרים את הכובע בברכה

or their "uncouth" practice of shaking hands.

או על נוהגם ה"לא-יאה" ללחוץ ידיים.

But those accusations of incivility

אבל האשמות אלה בחוסר-תרבותיות

pretty soon became pretexts for persecution.

הפכו במהרה לאמתלות לרדיפה.

So far, so familiar, right?

מוכר מאד, נכון?

אנו רואים שוב ושוב את הגישה הזאת.

We see that strategy again and again.

It's used to silence civil rights protesters in the 20th century.

היא שימשה להשתקת מפגינים בעד זכויות האדם במאה ה-20.

And I think it explains why partisans on both sides of the aisle

ולדעתי זה מסביר מדוע חברי מפלגה מכל הצדדים

keep reaching for this, frankly, antiquated,

ממשיכים להיעזר בלשון הזאת, המיושנת, למען האמת,

early modern language of civility

בלשון המודרנית המוקדמת הזו ביחס לתרבותיות,

precisely when they want to communicate that certain people and certain views

בדיוק כשהם רוצים להביע שאנשים ודעות מסוימים

are beyond the pale,

עברו את הגבול,

but they want to save themselves the trouble

וגם לחסוך מעצם את הטירדה

of actually making an argument.

שבהעלאת טיעון ממשי.

אז אין פלא שספקנים כמוני נוטים לגלגל עיניים

So no wonder skeptics like me tend to roll our eyes

when the calls for conversational virtue begin,

כשמתחילות להישמע קריאות להעלות את רמת הדיון,

because instead of healing our social and political divisions,

כי במקום לרפא את הפלגנות החברתית והפוליטית שלנו,

it seems like so much civility talk is actually making the problem worse.

נראה שהדיבור הרב על תרבותיות דווקא מחמיר את הבעיה.

It's saving us the trouble of actually speaking to each other,

הוא חוסך מאיתנו את הטירדה של ממש לשוחח עם הזולת,

allowing us to speak past each other or at each other

מאפשר לנו לדבר מעל ראשו או להטיח בו דברים,

כשאנו מסמנים את עליונותנו המוסרית

while signaling our superior virtue

and letting the audience know which side we're on.

ורומזים לקהל השומעים באיזה צד אנו.

And given this, I think one might be forgiven, as I did,

ולאור זאת נראה לי שאפשר לסלוח לי ולשכמותי

for assuming that because so much civility talk is bullshit,

על ההנחה שהיות שכל-כך הרבה מהשיח התרבותי הוא קשקוש,

well then, the virtue of civility must be bullshit, too.

מן הסתם גם התרבותיות עצמה היא קשקוש.

But here, again, I think a little historical perspective goes a long way.

אך גם כאן, לדעתי, תועיל מאד קצת הסתכלות היסטורית.

Because remember, the same early modern crisis of civility

כי עליכם לזכור שאותו משבר תרבותיות מוקדם

that launched the Reformation

שחולל את הרפורמציה

also gave birth to tolerant societies,

הוליד גם את החברות הסובלניות,

places like Rhode Island, Pennsylvania,

מקומות כמו רוד איילנד, פנסילבניה,

and indeed, eventually the United States,

ואכן, בסופו של דבר, את ארה"ב עצמה,

places that at least aspired to protect disagreement

מקומות שלכל הפחות שאפו להגן על זכות המחלוקת

as well as diversity,

וגם על מגוון הדעות,

and what made that possible was the virtue of civility.

והתרבותיות היא שאיפשרה זאת.

What made disagreement tolerable,

מה שאיפשר לסבול את המחלוקת,

מה שאיפשר לנו לחיות אלה לצד אלה,

what it made it possible for us to share a life,

אפילו אם לא חלקנו אותה אמונה,

even when we didn't share a faith,

was a virtue,

היה מעלה מסוימת,

but one, I think, that is perhaps less aspirational

ולדעתי, מעלה פחות אידאליסטית, אולי,

and a lot more confrontational

ויותר מאפשרת מפגש

than the one that people who talk about civility a lot today

מאשר זו שעליה חושבים מי שמרבים לדבר היום על תרבותיות.

tend to have in mind.

So I like to call that virtue "mere civility."

אני מעדיפה לכנות מעלה זאת "תרבותיות-גרידא".

You may know it as the virtue that allows us to get through

אתם אולי מכירים אותה בתור המעלה שמאפשרת לנו

לנהל מערכת יחסים עם בני-זוג לשעבר

our relations with an ex-spouse,

or a bad neighbor,

או שכנים גרועים,

שלא לדבר על חברי המפלגה השניה.

not to mention a member of the other party.

Because to be merely civil is to meet a low bar grudgingly,

כי להיות תרבותי-גרידא

פירושו היכולת לשאת במיאון רמה נמוכה,

and that, again, makes sense,

וזה גם הגיוני,

because civility is a virtue that's meant to help us disagree,

כי התרבותיות היא מעלה שנועדה לעזור לנו לא להסכים,

and as Hobbes told us all those centuries ago,

וכפי שאמר לנו הובס לפני כל אותן מאות שנים,

disagreeable means unpleasant for a reason.

שיש סיבה לכך ש"אי-הסכמה" משמעה "אי-נעימות".

But if it isn't bullshit, what exactly is civility or mere civility?

אבל אם זה איננו קשקוש,

מהי בדיוק תרבותיות, או תרבותיות-גרידא?

What does it require?

מה היא מחייבת?

Well, to start, it is not and cannot be

ובכן, נתחיל מכך שהיא אינה ולא יכולה להיות

זהה למתן כבוד או נימוסיות,

the same thing as being respectful or polite,

because we need civility precisely when we're dealing with those people

כי התרבותיות נחוצה לנו בדיוק כשיש לנו עסק עם אנשים

שאנו הכי מתקשים או בכלל לא מסוגלים לכבד.

that we find it the most difficult, or maybe even impossible, to respect.

Similarly, being civil can't be the same as being nice,

כך גם, תרבותיות לא יכולה להיות סתם נחמדות,

because being nice means not telling people what you really think about them

כי נחמדות משמעה לא לומר לאנשים מה באמת חושבים עליהם

or their wrong, wrong views.

או על דעותיהם, ואוי כמה שהן מוטעות.

No, being civil means speaking your mind,

לא. תרבותיות משמעה לומר את אשר על ליבכם,

אבל בפניה של היריבה

but to your opponent's face,

not behind her back.

ולא מאחורי גבה.

תרבותיות-גרידא אינה אומרת שיש להימנע ממהלומות,

Being merely civil means not pulling our punches,

but at the same time, it means maybe not landing all those punches all at once,

אבל במקביל, אולי לא להנחית את כל המהלומות בבת-אחת,

because the point of mere civility

כי מטרתה של התרבותיות-גרידא

היא לאפשר לנו לא להסכים, לא להסכים באופן יסודי,

is to allow us to disagree, to disagree fundamentally,

אך מבלי למנוע או להרוס את האפשרות לחיות בדו-קיום מחר

but to do so without denying or destroying the possibility of a common life tomorrow

with the people that we think are standing in our way today.

עם מי שלדעתנו עומד בדרכנו היום.

And in that sense, I think civility is actually closely related

ובמובן זה אני חושבת שהתרבותיות קרובה מאד

to another virtue, the virtue of courage.

למעלה אחרת, מעלת האומץ.

תרבותיות-גרידא היא האומץ להציב עצמכם כמי שחלוקים בדעתם

So mere civility is having the courage to make yourself disagreeable,

and to stay that way,

ולהישאר כך,

but to do so while staying in the room

אבל מבלי לעזוב את הזירה ובזמינות ליריבכם.

and staying present to your opponents.

And it also means that, sometimes, calling bullshit on people's civility talk

וזה גם אומר שלפעמים, הוקעת הדיבור התרבותי כקשקוש

is really the only civil thing to do.

היא המעשה התרבותי היחיד האפשרי.

כך לפחות אני חושבת.

At least that's what I think.

But look, if I've learned anything from studying the long history

אבל ראו, אם יש משהו שלמדתי מחקר ההיסטוריה הארוכה

של הסובלנות הדתית במאה ה-17, זה הדבר:

of religious tolerance in the 17th century, it's this:

if you're talking about civility as a way to avoid an argument,

אם אתם מדברים על תרבותיות כאמצעי להתחמק מוויכוח,

to isolate yourself in the more agreeable company

לבודד את עצמכם בחברה הנעימה יותר

of the like-minded who already agree with you,

של אנשים כמוכם שממילא מסכימים איתכם,

if you find yourself never actually speaking to anyone

אם אתם מגלים שלעולם אינכם מדברים עם אנשים

שבאמת ובתמים ובאופן יסודי אינכם מסכימים איתכם,

who really, truly, fundamentally disagrees with you,

well, you're doing civility wrong.

הרי שהתרבותיות שלכם שגויה.

תודה לכם.

Thank you.

(Applause)

(מחיאות כפיים)