Paula Scher: Great design is serious (not solemn)

מתרגם: Efrat Danon מבקר: Ido Dekkers

My work is play.

עבודתי היא משחק

And I play when I design.

ואני משחקת כשאני מעצבת

I even looked it up in the dictionary, to make sure

אפילו בדקתי את זה במילון, כדי להיות בטוחה

that I actually do that,

שזה באמת מה שאני עושה

and the definition of play,

וההגדרה של משחק

number one, was engaging in a childlike

מספר אחד - להיות מעורב בפעילות

activity or endeavor,

או מאמץ ילדותיים

and number two was gambling.

וההגדרה השנייה - הימורים

And I realize I do both

והבנתי שאני עושה את שתיהן

when I'm designing.

כשאני מעצבת

I'm both a kid and I'm gambling all the time.

אני גם ילדה ואני גם מהמרת כל הזמן

And I think that if you're not,

ואני חושבת שאם אתם לא

there's probably something inherently wrong

יש כנראה משהו מוטעה מיסודו

with the structure or the situation you're in,

עם המבנה של הסיטואציה שאתם נמצאים בה

if you're a designer.

אם אתם מעצבים

But the serious part is what threw me,

אבל החלק הרציני הוא מה שהימם אותי

and I couldn't quite get a handle

ולא ממש הצלחתי להבין את זה

on it until I remembered an essay.

עד שנזכרתי במאמר

And it's an essay I read 30 years ago.

וזה מאמר שקראתי לפני שלושים שנה

It was written by Russell Baker,

הוא נכתב על ידי ראסל בייקר

who used to write an "Observer" column in the New York Times.

שנהג לכתוב טור בניו-יורק טיימס

He's a wonderful humorist. And I'm going to read you

הוא כותב משעשע מאוד. ואני עומדת להקריא לכם

this essay,

את המאמר הזה

or an excerpt from it

או קטע מתוכו

because it really hit home for me.

מאחר והוא כל כך נגע בי

Here is a letter of friendly advice.

הנה מכתב של עצה ידידותית

Be serious, it says.

היה רציני, הוא אומר

What it means, of course, is, be solemn.

מה שהוא מתכוון, כמובן, זה, היה כבד ראש

Being solemn is easy.

להיות כבד ראש זה קל

Being serious is hard.

להיות רציני זה קשה

Children almost always begin by being serious,

ילדים תמיד מתחילים בלהיות רציניים

which is what makes them so entertaining

מה שעושה אותם לכל כך מבדרים

when compared with adults as a class.

כשמשווים אותם למבוגרים כקבוצה

Adults, on the whole, are solemn.

מבוגרים, ככלל, הם כבדי ראש

In politics, the rare candidate who is serious,

בפוליטיקה, המועמדים הנדירים הרציניים

like Adlai Stevenson,

כמו אדליי סטיבנסון

is easily overwhelmed by one who is solemn, like Eisenhower.

מנוצחים בקלות על ידי מישהו כבד ראש, כמו אייזנהאור

That's because it is hard for most people

הסיבה היא שלרוב האנשים קשה

to recognize seriousness, which is rare,

לזהות רצינות, שהיא נדירה

but more comfortable to endorse solemnity,

אבל מרגישים נוח יותר לאמץ כובד ראש

which is commonplace.

שהוא יומיומי

Jogging, which is commonplace,

ריצה, שהיא יומיומית

and widely accepted as good for you, is solemn.

ובאופן כללי מוסכמת כדבר שהוא טוב בשבילך, היא כבדת ראש

Poker is serious.

פוקר הוא רציני

Washington, D.C. is solemn.

וושינגטון די.סי היא כבדת ראש

New York is serious.

ניו-יורק היא רצינית

Going to educational conferences to tell you anything

הליכה לכנסים לימודיים כדי שיאמרו לכם

about the future is solemn.

משהו על העתיד זוהי כבדות ראש

Taking a long walk by yourself,

לצאת להליכה ארוכה לבד

during which you devise a foolproof scheme for robbing Tiffany's,

שבמהלכה אתם מתכננים תוכנית מושלמת לשדוד את טיפניס

is serious.

היא רצינית

(Laughter)

(צחוק)

Now, when I apply Russell Baker's definition

עכשיו, כשאני מיישמת את ההגדרה של ראסל בייקר

of solemnity or seriousness to design,

בנוגע לכבדות ראש או רצינות על עיצוב

it doesn't necessarily make any particular point about quality.

זה לא אומר שום דבר בנוגע לאיכות

Solemn design is often important and very effective design.

עיצוב כבד ראש הוא הרבה פעמים עיצוב חשוב ומועיל

Solemn design is also socially correct,

עיצוב כבד ראש הוא גם נכון מבחינה חברתית

and is accepted by appropriate audiences.

והוא מתקבל על ידי הקהל הנכון

It's what right-thinking designers

זה מה שמעצבים שחושבים נכון

and all the clients are striving for.

וכל הלקוחות שואפים אליו

Serious design, serious play,

עיצוב רציני, משחק רציני

is something else.

הוא משהו אחר

For one thing, it often happens

קודם כל, הוא קורה לעתים קרובות

spontaneously, intuitively,

באופן ספונטני, אינטואיטיבי

accidentally or incidentally.

כתאונה או בדרך אגב

It can be achieved out of innocence, or arrogance,

הוא יכול להיווצר מתוך תמימות או יהירות

or out of selfishness, sometimes out of carelessness.

או מתוך אנוכיות, לפעמים מתוך חוסר שימת לב

But mostly, it's achieved through all those kind of crazy

אבל לרוב, הוא נוצר מתוך כל חלקי

parts of human behavior that

ההתנהגות האנושית המשוגעים הללו

don't really make any sense.

שהם לא ממש הגיוניים

Serious design is imperfect.

עיצוב רציני הוא בלתי מושלם

It's filled with the kind of craft laws that come from something being

הוא מלא בכל מיני חוקי מלאכה המגיעים ממשהו

the first of its kind.

שהוא יחידי במינו

Serious design is also -- often -- quite unsuccessful

עיצוב רציני הוא גם - לרוב - מאוד לא מצליח

from the solemn point of view.

מנקודת המבט כבדת הראש

That's because the art of serious play

זה מפני שהאמנות של עיצוב רציני

is about invention, change, rebellion -- not perfection.

היא המצאה, שינוי, מרד - לא שלמות

Perfection happens during solemn play.

שלמות מתרחשת במהלך משחק כבד ראש

Now, I always saw design careers

עכשיו, אני תמיד ראיתי קריירות בעיצוב

like surreal staircases.

כמו מדרגות סוריאליסטיות

If you look at the staircase, you'll see

אם תסתכלו על המדרגות, אתם תראו

that in your 20s the risers are very high

שבשנות העשרים שלכם המדרגות נראות גבוהות מאוד

and the steps are very short,

והצעדים קצרים מאוד

and you make huge discoveries.

ואתם עושים תגליות מדהימות

You sort of leap up very quickly in your youth.

אתם מזנקים מהר מאוד בשנות הנעורים שלכם

That's because you don't know anything and you have a lot to learn,

הסיבה היא שאתם לא יודעים כלום ויש לכם הרבה מה ללמוד

and so that anything you do is a learning experience

וכך כל מה שאתם עושים הוא חוויית למידה

and you're just jumping right up there.

ואתם פשוט קופצים היישר למעלה

As you get older, the risers get shallower

כשאתם מתבגרים, המדרגות הופכות נמוכות יותר

and the steps get wider,

והצעדים הופכים רחבים יתר

and you start moving along at a slower pace

ואתם זזים בקצב איטי יותר

because you're making fewer discoveries.

מפני שאתם מבצעים פחות תגליות

And as you get older and more decrepit,

וככל שאתם מתבגרים ונהיים תשושים יותר

you sort of inch along on this

אתם נשרכים במעלה

sort of depressing, long staircase,

המדרגות הארוכות והמדכאות האלה

leading you into oblivion.

שמובילות אתכם לאבדון

(Laughter)

(צחוק)

I find it's actually getting really hard to be serious.

אני מוצאת שזה נהיה ממש קשה להיות רצינית

I'm hired to be solemn, but I find more and more

שוכרים אותי כדי שאהיה כבדת ראש, אבל אני מגלה יותר ויותר

that I'm solemn when I don't have to be.

שאני כבדת ראש כשאני לא צריכה להיות

And in my 35 years of working experience,

ובשלושים וחמש שנות עבודתי

I think I was really serious four times.

אני חושבת שהייתי באמת רצינית ארבע פעמים

And I'm going to show them to you now,

ואני הולכת להראות לכם אותן עכשיו

because they came out of very specific conditions.

מפני שהן נוצרו מתוך תנאים מאוד ספיציפיים

It's great to be a kid.

זה נפלא להיות ילד

Now, when I was in my early 20s,

עכשיו, בתחילת שנות העשרים שלי

I worked in the record business, designing record covers for CBS Records,

עבדתי בתעשיית התקליטים, עיצבתי עטיפות לתקליטים של הסי.בי.אס,

and I had no idea what a great job I had.

ולא היה לי מושג איזו עבודה נהדרת יש לי

I thought everybody had a job like that.

חשבתי שלכולם יש עבודה כזו

And what --

ומה

the way I looked at design and the way I looked at the world was,

הדרך שבה הסתכלתי על עיצוב והדרך שבה הסתכלתי על העולם היתה

what was going on around me

מה שהתרחש סביבי

and the things that came at the time I walked into design

והדברים שהגיעו בזמן שאני נכנסתי לעיצוב

were the enemy.

היו האויב

I really, really, really hated

ממש ממש ממש שנאתי

the typeface Helvetica.

את הגופן הלווטיקה

I thought the typeface Helvetica

חשבתי שהגופן הלווטיקה

was the cleanest, most boring, most fascistic,

הוא הגופן הנקי ביותר, המשעמם ביותר, הפשיסטי ביותר

really repressive typeface,

ממש גופן מדכא

and I hated everything that was designed in Helvetica.

ושנאתי כל מה שעוצב בהלווטיקה

And when I was in

וכאשר הייתי

my college days,

בקולג'

this was the sort of design

אלו היו סוגי העיצובים

that was fashionable and popular.

שהיו פופולריים ובאופנה

This is actually quite a lovely book jacket by Rudy de Harak,

זוהי למעשה עטיפת ספר די מקסימה של רודי דה האראק

but I just hated it, because it was designed with Helvetica,

אבל אני שנאתי את זה, מפני שהיא עוצבה עם הלווטיקה

and I made parodies about it.

ויצרתי פארודיות על זה

I just thought it was, you know, completely boring.

פשוט חשבתי שזה, אתם יודעים, משעמם לגמרי

(Laughter)

(צחוק)

So -- so, my goal in life

אז - אז, מטרתי בחיים היתה

was to do stuff that wasn't made out of Helvetica.

לעשות דברים שלא נוצרו בהלווטיקה

And to do stuff that wasn't made out of Helvetica

ולעשות דברים שלא נוצרו בהלווטיקה

was actually kind of hard because you had to find it.

היה למעשה די קשה בגלל שהיית צריכה למצוא את זה

And there weren't a lot of books about the history of design

ולא היו הרבה ספרים על ההיסטוריה של העיצוב

in the early 70s. There weren't --

בתחילת שנות השבעים. לא היו

there wasn't a plethora of design publishing.

לא היה גודש של עיצוב פרסומי

You actually had to go to antique stores. You had to go to Europe.

צריך היה ללכת לחנויות ענתיקות. צריך היה לנסוע לאירופה

You had to go places and find the stuff.

צריך היה ללכת למקומות ולחפש את זה

And what I responded to was, you know,

ומה שאני הגבתי לו, אתם יודעים

Art Nouveau, or deco,

ארט נובו, או דקו

or Victorian typography,

או טיפוגרפיה ויקטוריאנית

or things that were just completely not Helvetica.

או דברים שהיו לחלוטין לא הלווטיקה

And I taught myself design this way,

וכך לימדתי את עצמי עיצוב

and this was sort of my early years,

ואלו היו פחות או יותר השנים הראשונות שלי

and I used these things

והשתמשתי בדברים אלו

in really goofy ways

בכל מיני דרכים טיפשיות

on record covers and in my design.

על עטיפות תקליטים ובעיצובים שלי

I wasn't educated. I just sort of

לא היתה לי השכלה. פשוט חשבתי

put these things together.

לשים את הדברים האלה יחד

I mixed up Victorian designs with pop,

ערבבתי עיצוב ויקטוריאני עם פופ

and I mixed up Art Nouveau with something else.

ועירבבתי ארט נבו עם משהו אחר

And I made these very lush,

ויצרתי עטיפות תקליטים מאוד עסיסיות

very elaborate record covers,

מאוד משוכללות

not because I was being a post-modernist or a historicist --

לא בגלל שהייתי פוסט מודרניסטית או היסטוריונית -

because I didn't know what those things were.

לא ידעתי מהם הדברים הללו -

I just hated Helvetica.

פשוט שנאתי הלווטיקה

(Laughter)

(צחוק)

And that kind of passion

וסוג כזה של תשוקה

drove me into very serious play,

דחף אותי לתוך משחק רציני מאוד

a kind of play I could never do now

סוג של משחק שעכשיו לא הייתי יכולה לעשות

because I'm too well-educated.

בגלל שאני בעלת השכלה טובה מדי

And there's something wonderful about

ויש משהו נפלא

that form of youth,

בצורה זו של הנעורים

where you can let yourself

כשאתם יכולים לתת לעצמכם

grow and play, and be

לגדול ולשחק, ולהיות

really a brat, and then accomplish things.

פרחחים בעצם, ואז ליצור דברים

By the end of the '70s, actually,

לקראת סוף שנות השבעים, למעשה

the stuff became known.

הדברים נעשו ידועים

I mean, these covers appeared all over the world,

אני מתכוונת, העטיפות הללו הופיעו בכל העולם

and they started winning awards,

והן החלו לזכות בפרסים

and people knew them.

ואנשים הכירו אותן

And I was suddenly a post-modernist,

ופתאום נהייתי פוסט מודרניסטית

and I began a career as -- in my own business.

והתחלתי קריירה, עסק משלי

And first I was praised for it, then criticized for it,

ובהתחלה אנשים היללו אותי על זה, אחר כך ביקרו אותי

but the fact of the matter was, I had become solemn.

אבל העובדה החשובה היתה שנהפכתי לכבדת ראש

I didn't do what I think

לא עשיתי שוב מה שחשבתי

was a piece of serious work again for about 14 years.

שהוא יצירה רצינית במשך 14 שנים

I spent most of the '80s being quite solemn,

העברתי את מרבית שנות השמונים בלהיות כבדת ראש

turning out these sorts of designs

ביצירה של עיצובים

that I was expected to do

שציפו ממני ליצור

because that's who I was,

בגלל שזה מי שהייתי

and I was living in this cycle of going from serious to solemn

וחייתי במעין מעגל שבו נעתי מלהיות רצינית ללהיות כבדת ראש

to hackneyed to dead, and getting rediscovered all over again.

ללהיות נדושה ומתה, ואז להתגלות שוב מחדש

So, here was the second condition

אז, כאן היה התנאי השני

for which I think I accomplished some serious play.

שבזכותו נדמה לי שהצלחתי ליצור משחק רציני

There's a Paul Newman movie

יש סרט עם פול ניומן

that I love called "The Verdict."

שאני אוהבת שנקרא - פסק דין

I don't know how many of you have seen it, but it's a beaut.

אני לא יודעת כמה מכם ראו אותו, אבל הוא יפה

And in the movie, he plays

ובסרט הזה הוא משחק

a down-and-out lawyer

עורך דין זרוק ושבור

who's become an ambulance chaser.

שמשתמש באירועים כמו תאונות כדי למצוא קליינטים

And he's taken on --

ומישהו שוכר אותו

he's given, actually -- a malpractice suit to handle

נותנים לו תיק של רשלנות פושעת

that's sort of an easy deal,

שהוא מעין עסקה פשוטה

and in the midst of trying to connect the deal,

ובמהלך הניסיון לסגור את העסקה

he starts to empathize

הוא מתחיל לחוש אמפתיה

and identify with his client,

ולהזדהות עם הלקוח שלו

and he regains his morality and purpose,

והוא רוכש מחדש את המוסריות ותחושת המטרה שלו

and he goes on to win the case.

והוא זוכה בסוף בתיק

And in the depth of despair,

ובתהומות הייאוש

in the midst of the movie, when it looks like he can't pull this thing off,

באמצע הסרט, כשנראה שהוא לא יצליח לזכות

and he needs this case,

והוא צריך את התיק הזה

he needs to win this case so badly.

הוא צריך לזכות בתיק הזה באופן נואש

There's a shot of Paul Newman alone,

יש שוט של פול ניומן לבד

in his office, saying,

במשרד שלו, אומר

"This is the case. There are no other cases.

זהו התיק. אין תיקים אחרים

This is the case. There are no other cases."

זהו התיק. אין תיקים אחרים

And in that moment of

וברגע הזה

desire and focus,

של תשוקה וריכוז

he can win.

הוא יכול לנצח

And that is a wonderful

וזו עמדה נפלאה

position to be in to create some serious play.

להיות בה כדי ליצור משחק רציני

And I had that moment in 1994

והיה לי את הרגע הזה ב-1994

when I met a theater director

כשפגשתי במאי תיאטרון

named George Wolfe,

בשם ג'ורג' וולף

who was going to have me design

שביקש ממני לעצב

an identity for the New York Shakespeare Festival,

זהות לפסטיבל שייקספיר בניו-יורק

then known,

כפי שהיה ידוע אז

and then became the Public Theater.

ואז נהפך לתיאטרון הציבורי

And I began getting immersed

ואני שקעתי כולי

in this project

בפרוייקט הזה

in a way I never was before.

בדרך שמעולם לא שקעתי

This is what theater advertising looked like at that time.

כך נראו מודעות תיאטרון בתקופה ההיא

This is what was in the newspapers and in the New York Times.

זה מה שהיה בעיתונים ובניו-יורק טיימס

So, this is sort of a comment on the time.

אז, זוהי בעצם הערה על התקופה

And the Public Theater actually had much better advertising than this.

ולתיאטרון הציבורי היו מודעות הרבה יותר טובות מאלה

They had no logo and no identity,

לא היה להם לא לוגו ולא זהות

but they had these very iconic posters

אבל היו להם פוסטרים אייקוניים

painted by Paul Davis.

שצוירו על ידי פול דייוויס

And George Wolf had taken over from another director

וג'ורג' וולף החליף במאי אחר

and he wanted to change the theater,

והוא רצה לשנות את התיאטרון

and he wanted to make it urban and loud

הוא רצה לעשות אותו אורבני ורועש

and a place that was inclusive.

ומקום שיהיה רחב היקף

So, drawing on my love of typography,

אז, תוך כדי שאיבה מהאהבה שלי לטיפוגרפיה

I immersed myself into this project.

שיקעתי את עצמי בפרוייקט הזה

And what was different about it was the totality of it,

ומה שהיה שונה בו היתה הטוטאליות שלו

was that I really became the voice, the visual voice, of a place

שממש נהייתי הקול, הקול הויזואלי של מקום

in a way I had never done before,

באופן שלא עשיתי מעולם

where every aspect --

כאשר כל היבט

the smallest ad, the ticket, whatever it was --

המודעה הכי קטנה, הכרטיס, לא חשוב מה

was designed by me.

עוצב על ידי

There was no format.

לא היתה שום תבנית

There was no in-house department that these things were pushed to.

לא היתה שום מחלקה בתיאטרון שאפשר היה להעביר אליה את הדברים האלה

I literally for three years made everything --

במשך שלוש שנים אני עשיתי הכל

every scrap of paper, everything online,

כל פיסת נייר, כל דבר אונליין

that this theater did.

שהתיאטרון הזה עשה

And it was the only job,

וזו היתה העבודה היחידה

even though I was doing other jobs.

על אף שעשיתי עבודות אחרות

I lived and breathed it in a way I haven't

חייתי ונשמתי את זה באופן

with a client since.

שלא עשיתי עם לקוח מאז

It enabled me to really express myself and grow.

זה איפשר לי לבטא את עצמי ולגדול

And I think that you know

ואני חושבת שאתם יודעים

when you're going to be given this position,

כשניתנת לכם העמדה הזו

and it's rare, but when you get it and you have this opportunity,

וזה נדיר, אבל כשאתם מקבלים אותה ויש לכם את ההזדמנות הזו

it's the moment of serious play.

זהו רגע של משחק רציני

I did these things, and I still do them.

עשיתי דברים כאלו, ואני עדיין עושה אותם

I still work for the Public Theater.

אני עדיין עובדת בשביל התיאטרון הציבורי

I'm on their board, and

אני בוועד המנהל שלהם

I still am involved with it.

ואני עדיין מעורבת בזה

The high point of the Public Theater, I think, was in 1996,

השיא של התיאטרון הציבורי היה, נדמה לי, ב-1996

two years after I designed it,

שנתיים אחרי שעיצבתי

which was the "Bring in 'da Noise, Bring in 'da Funk" campaign

את הקמפיין - הביאו את הרעש, הביאו את הפאנק

that was all over New York.

שהיה בכל ניו יורק

But something happened to it, and what happened to it was,

אבל משהו קרה לזה, ומה שקרה לזה הוא -

it became very popular.

זה נהיה מאוד פופולרי

And that is a kiss of death for something serious

וזוהי נשיקת מוות עבור משהו רציני

because it makes it solemn.

בגלל שזה הופך אותו לכבד ראש

And what happened was

ומה שקרה הוא

that New York City, to a degree,

שניו יורק, במידה מסויימת

ate my identity

אכלה את הזהות שלי

because people began to copy it.

בגלל שאנשים החלו להעתיק את זה

Here's an ad in the New York Times

הנה מודעה מהניו-יורק טיימס

somebody did for a play called "Mind Games."

שמישהו עשה למחזה שנקרא - משחקי תודעה

Then "Chicago" came out, used similar graphics,

ואז המחזה "שיקגו" יצא, והשתמש בגרפיקה דומה

and the Public Theater's identity was just totally eaten and taken away,

והזהות של התיאטרון הציבורי לגמרי נאכלה ונלקחה

which meant I had to change it.

והמשמעות של זה היתה שהייתי צריכה לשנות את זה

So, I changed it so that every season was different,

אז, שיניתי את זה כך שכל עונה היתה שונה

and I continued to do these posters,

ואני ממשיכה ליצור את הפוסטרים הללו

but they never had the seriousness

אבל מעולם לא היתה להם את הרצינות

of the first identity

שהיתה בזהות הראשונה

because they were too individual, and they didn't have that heft

בגלל שהם היו יותר מדי אינדבידואלים, ולא היה להם את אותו משקל

of everything being the same thing.

שיש כשכל הדברים הם אותו הדבר

Now -- and I think since the Public Theater,

עכשיו - ואני חושבת שמאז התיאטרון הציבורי

I must have done more than a dozen

אני בטח יצרתי יותר מעשרות

cultural identities for major institutions,

זהויות תרבותיות לתעשיות גדולות

and I don't think I ever -- I ever

ואני לא חושבת שאי פעם - שאני אי פעם

grasped that seriousness again --

לכדתי שוב את הרצינות הזו

I do them for very big, important institutions

אני עושה אותם למוסדות גדולים וחשובים מאוד

in New York City.

בניו-יורק

The institutions are solemn,

המוסדות הם כבדי ראש

and so is the design.

וכך גם העיצובים

They're better crafted than the Public Theater was,

הם עשויים טוב יותר מאשר שהעיצובים לתיאטרון הציבורי היו

and they spend more money on them, but I think

והם מוציאים עליהם יותר כסף, אבל אני חושבת

that that moment comes and goes.

שהרגע בא והולך

The best way to accomplish serious design --

הדרך הטובה ביותר להשיג עיצוב רציני

which I think we all have the opportunity to do --

שאני חושבת שלכולנו יש את ההזדמנות להשיג

is to be totally and completely unqualified for the job.

זה להיות באופן מוחלט וגמור בלתי כשירה לעבודה

That doesn't happen very often,

זה לא קורה הרבה

but it happened to me in the year 2000,

אבל זה קרה לי בשנת 2000

when for some reason or another,

כאשר מסיבה זו או אחרת

a whole pile of different architects

קבוצה גדולה של ארכיטקטים שונים

started to ask me to design

ביקשו ממני לעצב יחד איתם

the insides of theaters with them,

את חלל-הפנים של תיאטראות

where I would take environmental graphics and work them into buildings.

כאשר אני אקח גרפיקות סביבתיות ואהפוך אותם לבניינים

I'd never done this kind of work before.

מעולם לא עשיתי עבודה כזו קודם

I didn't know how to read an architectural plan,

לא ידעתי איך קוראים תוכנית ארכיטקטונית

I didn't know what they were talking about,

לא ידעתי על מה הם מדברים

and I really couldn't handle the fact that a job --

וממש לא יכולתי להתמודד עם העובדה שעבודה

a single job -- could go on for four years

עבודה אחת - יכולה להימשך ארבע שנים

because I was used to immediacy in graphic design,

בגלל שהייתי רגילה למיידיות בעיצוב גרפי

and that kind of attention to detail

וסוג כזה של שימת לב לפרטים

was really bad for somebody like me, with ADD.

היה ממש רע בשביל מישהי כמוני, עם הפרעת קשב וריכוז

So, it was a rough -- it was a rough go,

אז, זה היה קשה - זה היה ניסיון קשה

but I fell in love with this process

אבל התאהבתי בתהליך הזה

of actually integrating graphics into architecture

של שילוב גרפיקה לתוך ארכיטקטורה

because I didn't know what I was doing.

בגלל שלא ידעתי מה אני עושה

I said, "Why can't the signage be on the floor?"

אמרתי - למה מערכת הסימנים לא יכולה להיות על הרצפה?

New Yorkers look at their feet.

ניו-יורקרים מסתכלים על כפות הרגליים שלהם

And then I found that actors and actresses

ואז גיליתי שהסימנים של שחקנים ושחקניות בסרטים

actually take their cues from the floor,

למעשה נמצאים ברצפה

so it turned out that these sorts of sign systems

כך שהתברר שמערכת סימנים זו

began to make sense.

היתה הגיונית

They integrated with the building in really peculiar ways.

הם השתלבו עם הבניין בדרך מעניינת מאוד

They ran around corners,

הם רצו לאורך פינות

they went up sides of buildings,

הם טיפסו במעלה צדי הבניינים

and they melded into the architecture.

והם עורבבו לתוך הארכיטקטורה

This is Symphony Space on 90th Street and Broadway,

זהו "מרחב סימפוניה" על רחוב תשעים וברודוויי

and the type is interwoven into the stainless steel

והטיפוגרפיה ארוגה לתוך מתכת האל-חלד

and backlit with fiber optics.

ומוארת מאחור על ידי סיבים אופטיים

And the architect, Jim Polshek,

והארכיטקט, ג'ים פולצ'ק

essentially gave me a canvas

בעצם נתן לי קנבס

to play typography out on.

שאוכל להשתעשע עליו עם טיפוגרפיה

And it was serious play.

וזה היה משחק רציני

This is the children's museum in Pittsburgh, Pennsylvania,

זהו מוזיאון הילדים בפיטסבורג, פנסילבניה

made out of completely inexpensive materials.

בנוי מחומרים בלתי יקרים לחלוטין

Extruded typography that's backlit with neon.

טיפוגרפיה בולטת שמוארת מאחור על ידי ניאון

Things I never did before, built before.

דברים שמעולם לא עשיתי קודם, לא בניתי קודם

I just thought they'd be kind of fun to do.

פשוט חשבתי שיהיה כיף לעשות אותם

Donors' walls made out of Lucite.

קיר תורמים עשוי לוציט

And then, inexpensive signage.

ואז, מערכת סימנים לא יקרה

(Laughter)

(צחוק)

I think my favorite of these

אני חושבת שהאהובה עלי ביותר

was this little job in Newark, New Jersey.

היתה העבודה הזו בניוארק, ניו-ג'רסי

It's a performing arts school.

זהו בית הספר לאמנויות הבמה

This is the building that -- they had no money,

זה הבניין - לא היה להם כסף

and they had to recast it, and they said,

והם היו צריכים לעצב אותו מחדש, והם אמרו

if we give you 100,000 dollars, what can you do with it?

אם ניתן לך מאה אלף דולר, מה תוכלי לעשות איתם?

And I did a little Photoshop job on it, and I said,

ועשיתי קצת עבודת פוטושופ על הבניין, ואמרתי

Well, I think we can paint it.

ובכן, אני חושבת שנוכל לצבוע את זה

And we did. And it was play.

וזה מה שעשינו. וזה היה משחק

And there's the building. Everything was painted --

והנה הבניין. הכל נצבע

typography over the whole damn thing,

טיפוגרפיה על כל הדבר הארור הזה

including the air conditioning ducts.

כולל הצינורות של מיזוג האוויר

I hired guys who paint flats

שכרתי בחורים שמציירים משטחים

fixed on the sides of garages

מקובעים בצדי מוסכים

to do the painting on the building, and they loved it.

כדי שיצבעו את הבניין, והם אהבו את זה

They got into it -- they took the job incredibly seriously.

הם נכנסו לזה - הם לקחו את העבודה מאוד ברצינות

They used to climb up on the building and call me

הם נהגו לטפס על הבניין ולקרוא לי

and tell me that they had to correct my typography --

ולהגיד לי שעלי לתקן את הטיפוגרפיה שלי

that my spacing was wrong, and they moved it,

שהריווח שלי היה לא נכון, והם הזיזו את זה

and they did wonderful things with it.

ועשו דברים נפלאים עם זה

They were pretty serious, too. It was quite wonderful.

הם גם היו די רציניים. זה היה נפלא

By the time I did Bloomberg's headquarters

בזמן שעשיתי את המשרדים של בלומברג

my work had begun to become accepted.

העבודה שלי התחילה להיות מקובלת

People wanted it in big, expensive places.

אנשים רצו אותה בחללים גדולים, יקרים

And that began to make it solemn.

וזה הפך אותה לכבדת ראש

Bloomberg was all about numbers,

אצל בלומברג העניין היה מספרים

and we did big numbers through the space

ויצרנו מספרים גדולים לאורך החלל

and the numbers were projected on a spectacular LED

והמספרים הוקרנו על לד עצום

that my partner, Lisa Strausfeld, programmed.

שבת זוגתי, ליסה סטרוספלד, תכננה

But it became the end

אבל זה היה הסוף

of the seriousness of the play,

לרצינות של המשחק

and it started to, once again, become solemn.

וזה התחיל להיות, שוב, כבד ראש

This is a current project

זהו פרוייקט עכשווי

in Pittsburgh, Pennsylvania,

בפיטסבורג, פנסילבניה

where I got to be goofy.

שבו התאפשר לי להיות טיפשית

I was invited to design

הוזמנתי לעצב

a logo for this neighborhood, called the North Side,

לוגו בשביל השכונה הזו, שנקראת הצד הצפוני

and I thought it was silly for a neighborhood to have a logo.

וחשבתי שזה טיפשי שלשכונה יהיה לוגו

I think that's rather creepy, actually. Why would a neighborhood have a logo?

אני חושבת שזה די מבהיל, למעשה. למה שלשכונה יהיה לוגו?

A neighborhood has a thing -- it's got a landmark, it's got a place,

לשכונה יש דבר - יש לה נקודת ציון, יש לה מקום

it's got a restaurant. It doesn't have a logo. I mean, what would that be?

יש לה מסעדה. אין לה לוגו. אני מתכוונת, איך זה יראה?

So I had to actually give a presentation

אז נאלצתי ממש לעשות פרזנטציה

to a city council

למועצת העיר

and neighborhood constituents,

והבוחרים של השכונה

and I went to Pittsburgh and I said,

והלכתי לפיטסבורג ואמרתי

"You know, really what you have here

אתם יודעים, מה שבאמת יש לכם כאן

are all these underpasses

הם המעברים התחתיים האלה

that separate the neighborhood from the center of town.

שמפרידים את השכונה ממרכז העיר

Why don't you celebrate them, and make the underpasses landmarks?"

למה שלא תחגגו אותם ותהפכו את המעברים לציוני דרך

So I began doing this crazy presentation

אז התחלתי לעשות את הפרזנטציה המשוגעת הזאת

of these installations --

של ההתקנים האלה

potential installations -- on

התקנים פוטנציאלים - על

these underpass bridges,

הגשרים של המעברים התחתיים האלה

and stood up in front of the city council --

ועמדתי מול מועצת העיר

and was a little bit scared,

והייתי מעט מבוהלת

I have to admit.

אני חייבת להודות

But I was so utterly unqualified for this project,

אבל הייתי כל כך לא כשירה לעבודה הזו

and so utterly ridiculous,

וכל כך מגוחכת

and ignored the brief so desperately

והתעלמתי מההנחיות בצורה כה נואשת

that I think they just embraced it with wholeheartedness,

שאני חושבת שהם פשוט אימצו את זה בכל ליבם

just completely because it was so goofy to begin with.

רק בגלל שזה היה כל כך טיפשי מלכתחילה

And this is the bridge they're actually

וזהו הגשר שהם

painting up and preparing as we speak.

צובעים ומכינים בזמן שאנחנו מדברים

It will change every six months, and it will become an art installation

זה ישתנה כל שישה חודשים, וזה יהפוך להתקן אמנותי

in the North Side of Pittsburgh,

בצד הצפוני של פיטסבורג

and it will probably become a landmark in the area.

וסביר להניח שזה יהפוך לנקודת ציון באזור

John Hockenberry told you a bit about

ג'ון הוקנברי סיפר לכם קצת על

my travail with Citibank,

צירי הלידה שלי עם סיטיבנק

that is now a 10-year relationship, and I still work with them.

זוהי כעת מערכת יחסים של עשר שנים, ואני עדיין עובדת איתם

And I actually am amused by them and like them,

ואני משועשעת מהם, ומחבבת אותם

and think that as a very, very, very, very, very big corporation

ואני חושבת שכתאגיד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד גדול

they actually keep their graphics very nice.

יש להם עיצובים גרפיים די נחמדים

I drew the logo for Citibank

אני ציירתי את הלוגו לסיטיבנק

on a napkin in the first meeting.

על מפית בפגישה הראשונה

That was the play part of the job.

זה היה החלק המשחקי של העבודה

And then I spent a year

ואז העברתי שנה

going to long, tedious,

בהליכה לפגישות ארוכות, מייגעות

boring meetings,

ומשעממות

trying to sell this logo through

בנסיון למכור את הלוגו הזה

to a huge corporation

לתאגיד ענקי

to the point of tears.

עד שכמעט בכיתי

I thought I was going to go crazy at the end of this year.

חשבתי שאני עומדת להשתגע בסופה של אותה שנה

We made idiotic presentations

עשינו פרזנטציות אדיוטיות

showing how the Citi logo made sense,

שהראו את ההגיון מאחורי הלוגו

and how it was really derived from an umbrella,

ואיך הוא בעצם שאוב ממטריה

and we made animations of these things,

וציירנו אנימציות לדברים האלה

and we came back and forth and back and forth and back and forth.

והלכנו הלוך ושוב והלוך ושוב והלוך ושוב

And it was worth it, because they bought this thing,

וזה היה שווה את זה, בגלל שהם קנו את הדבר הזה

and it played out on such a grand scale,

וזה הצליח בצורה יוצאת דופן

and it's so internationally recognizable,

וזה ידוע ברמה בין-לאומית

but for me it was actually a very, very depressing year.

אבל בשבילי זאת היתה שנה מאוד מאוד מדכאת

As a matter of fact, they actually never bought onto the logo

למעשה, הם מעולם לא ממש הבינו את הלוגו

until Fallon put it on

עד שפאלון השתמשו בו

its very good "Live Richly" campaign,

בקמפיין "חיי מותרות" המצויין שלהם

and then everybody accepted it all over the world.

ואז כולם קיבלו את זה בכל העולם

So during this time I needed

אז במשך תקופה זו הייתי זקוקה

some kind of counterbalance

לאיזה סוג של איזון

for this crazy, crazy existence

לקיום המאוד מאוד משוגע הזה

of going to these long, idiotic meetings.

של ללכת לישיבות הארוכות המטופשות האלה

And I was up in my country house,

והייתי בבית הכפר שלי

and for some reason, I began painting

ומאיזו סיבה התחלתי לצייר

these very big, very involved,

מפות מאוד גדולות, מאוד מקיפות

laborious, complicated

מפורכות, מסובכות

maps of the entire world,

של העולם כולו

and listing every place on the planet, and putting them in,

ורשמתי כל מקום על הכוכב, והכנסתי אותו למפה

and misspelling them, and putting things in the wrong spot,

ועשיתי טעויות איות, ושמתי דברים במקומות הלא נכונים

and completely controlling the information,

ולגמרי שלטתי באינפורמציה

and going totally and completely nuts with it.

והשתגעתי עם זה לגמרי

They would take me about six months initially,

הציורים ארכו שישה חודשים לערך

but then I started getting faster at it.

אבל אז התחלתי להיות זריזה יותר

Here's the United States.

הנה ארצות הברית

Every single city of the United States is on here.

כל עיר ועיר בארצות הברית נמצאת פה

And it hung for about eight months

וזה היה תלוי במשך שמונה חודשים

at the Cooper-Hewitt, and people walked up to it,

בקופר-היואיט, ואנשים ניגשו לזה

and they would point to a part of the map

והצביעו על מקום במפה

and they'd say, "Oh, I've been here."

ואמרו - אה, הייתי פה

And, of course, they couldn't have been because it's in the wrong spot.

וכמובן, הם לא היו יכולים להיות שם כי זה היה במקום הלא נכון במפה

(Laughter)

(צחוק)

But what I liked about it was,

אבל מה שאהבתי בזה

I was controlling my own idiotic information,

זה שאני שלטתי באינפורמציה הדבילית שלי

and I was creating my own palette of information,

ויצרתי את פלטת האינפורמציה הפרטית שלי

and I was totally and completely

ועשיתי זאת תוך כדי משחק

at play.

באופו מוחלט ומושלם

One of my favorites was

אחד הציורים האהובים עלי

this painting I did of Florida after the 2000 election

היה ציור שעשיתי של פלורידה אחרי הבחירות של שנת 2000

that has the election results rolling around in the water.

ותוצאות הבחירות מתגלגלות להן בתוך המים

I keep that for evidence.

אני שומרת את זה כעדות

(Laughter)

(צחוק)

Somebody

מישהו

was up at my house and saw the paintings

היה בבית שלי וראה את הציורים

and recommended them to a gallery,

והמליץ עליהם לגלריה

and I had a first show

והיתה לי תערוכה ראשונה

about two-and-a-half years ago, and I showed these paintings

לפני בערך שנתיים וחצי, והצגתי את הציורים האלה

that I'm showing you now.

שאני מראה לכם עכשיו

And then a funny thing happened -- they sold.

ואז קרה דבר מצחיק - הם נמכרו

And they sold quickly,

והם נמכרו מהר

and became rather popular.

והפכו להיות די פופולאריים

We started making prints from them.

התחלנו לעשות מהם הדפסים

This is Manhattan, one from the series.

זוהי מנהטן, אחד הציורים מהסדרה

This is a print from the United States which we did in red, white and blue.

זהו הדפס מתוך הציור של ארצות הברית שעשינו באדום, לבן וכחול

We began doing these big silkscreen prints,

התחלנו לעשות הדפסי משי גדולים

and they started selling, too.

והם החלו להימכר גם

So, the gallery wanted me to have another show

אז, הגלריה רצתה שתהיה לי תערוכה נוספת

in two years,

תוך שנתיים

which meant that I really

מה שאמר שאני

had to paint these paintings

הייתי צריכה לצייר את הציורים האלה

much faster

הרבה יותר מהר

than I had ever done them. And I --

ממה שציירתי אותם אי פעם. ואני

they started to become more political, and I picked areas

הציורים הפכו פוליטיים יותר, ואני בחרתי אזורים

that sort of were in the news

שפחות או יותר היו בחדשות

or that I had some feeling about,

או שהיו לי תחושות לגביהם

and I began doing these things.

והתחלנו לעשות את הדברים האלה

And then this funny thing happened.

ואז משהו מצחיק קרה

I found that I was no longer at play.

גיליתי שאני כבר לא משחקת

I was actually in this solemn landscape

הייתי בתוך נוף כבד ראש

of fulfilling an expectation

של הגשמה וציפיות

for a show,

בשביל תערוכה,

which is not where I started with these things.

שזה לא המקום בו התחלתי עם הציורים האלה

So, while they became successful,

אז, בעוד הם הצליחו

I know how to make them,

אני יודעת איך ליצור אותם

so I'm not a neophyte,

אז אני לא טירונית

and they're no longer serious --

והם כבר לא רציניים

they have become solemn.

הם הפכו לכבדי ראש

And that's a terrifying factor --

וזה גורם מפחיד

when you start something and it turns that way --

כשאת מתחילה משהו והוא פונה לכיוון הזה

because it means that all that's left for you

בגלל שהמשמעות היא שכל מה שנשאר בשבילך

is to go back and to find out

הוא לחזור לאחור ולמצוא

what the next thing is that you can push,

מהו הדבר הבא שאת יכולה לדחוף

that you can invent, that you can be ignorant about,

שאת יכולה להמציא, שאת יכולה להיות בורה גמורה לגביו

that you can be arrogant about,

שאת יכולה להתנשא עליו

that you can fail with,

שאת יכולה להיכשל איתו

and that you can be a fool with.

ושאת יכולה להשתטות איתו

Because in the end, that's how you grow,

בגלל שבסופו של דבר, כך את גדלה

and that's all that matters.

וזה כל מה שמשנה

So, I'm plugging along here --

אז, אני משתרכת לי כאן

(Laughter)

(צחוק)

and I'm just going to have to blow up the staircase.

ואני פשוט אהיה חייבת לפוצץ את המדרגות

Thank you very much.

תודה רבה לכם