Steven Strogatz: How things in nature tend to sync up

מתרגם: Yubal Masalker מבקר: Sigal Tifferet

I was trying to think, how is sync connected to happiness,

ניסיתי לחשוב, כיצד סינכרון קשור לאושר,

and it occurred to me that for some reason we take pleasure in synchronizing.

ואז עלה בדעתי שמסיבה כלשהי אנחנו נהנים מסינכרון.

We like to dance together, we like singing together.

אנו אוהבים לרקוד ביחד, אנו אוהבים לשיר ביחד.

And so, if you'll put up with this, I would like to enlist your help

ולכן, אם אתם מסכימים, הייתי רוצה לגייס את עזרתכם

with a first experiment today. The experiment is --

לביצוע הניסוי הראשון להיום. הניסוי הוא --

and I notice, by the way, that when you applauded,

דרך אגב, שמתי לב שכאשר מחאתם כפיים,

that you did it in a typical North American way,

עשיתם זאת בדרך אמריקאית טיפוסית,

that is, you were raucous and incoherent.

דהיינו, הייתם רועשים ובלתי מתואמים.

You were not organized. It didn't even occur to you to clap in unison.

לא הייתם מאורגנים. זה אפילו לא עלה על דעתכם למחוא כפיים בהרמוניה.

Do you think you could do it? I would like to see if this audience would --

האם אתם חושבים שתוכלו לעשות זאת? הייתי רוצה לראות אם הקהל הזה יכול --

no, you haven't practiced, as far as I know --

נכון, לא התאמנתם, ככל שאני יודע --

can you get it together to clap in sync?

האם תוכלו לשתף פעולה במחיאות כפיים מסונכרנות?

(Clapping)

(מחיאות כפיים)

Whoa! Now, that's what we call emergent behavior.

זהו! לזה קוראים התנהגות מתפתחת.

(Laughter)

(צחוק)

So I didn't expect that, but -- I mean, I expected you could synchronize.

לא ציפיתי לזה -- כלומר, ציפיתי שתוכלו להסתנכרן,

It didn't occur to me you'd increase your frequency.

אבל לא חשבתי שתגבירו קצב.

It's interesting.

זה מעניין.

(Laughter)

(צחוק)

So what do we make of that? First of all, we know that you're all brilliant.

אז מה אנחנו מבינים מזה? קודם כל, ברור שאתם אנשים מבריקים.

This is a room full of intelligent people, highly sensitive.

אולם זה מלא באנשים נבונים, בעלי רגישות גבוהה.

Some trained musicians out there.

יש כאן כמה מוזיקאים מיומנים.

Is that what enabled you to synchronize?

האם זה מה שאיפשר לכם להסתנכרן?

So to put the question a little more seriously,

כעת בואו נשאל ברצינות,

let's ask ourselves what are the minimum requirements for what you just did,

מהן הדרישות המינימליות בשביל מה שעשיתם רק עכשיו,

for spontaneous synchronization.

בשביל סינכרון ספונטני?

Do you need, for instance, to be as smart as you are?

האם צריך למשל שתהיו פיקחים כמו שאתם?

Do you even need a brain at all just to synchronize?

האם בכלל יש צורך במוח בשביל להסתנכרן?

Do you need to be alive? I mean, that's a spooky thought, right?

האם צריך להיות בחיים? זו מחשבה מפחידה, נכון?

Inanimate objects that might spontaneously synchronize themselves.

עצמים דוממים שעשויים להסתנכרן בעצמם ספונטנית.

It's real. In fact, I'll try to explain today that sync is maybe one of,

אבל זו האמת. למעשה, אנסה להסביר היום שסינכרון הוא אולי אחד

if not one of the most, perhaps the most pervasive drive in all of nature.

מהדחפים הכי נפוצים בטבע, אם לא הכי נפוץ.

It extends from the subatomic scale to the farthest reaches of the cosmos.

הוא משתרע מהרמה התת-אטומית ועד למימדים הכי גדולים של היקום.

It's a deep tendency toward order in nature

זוהי הנטיה לסדר בטבע הטבועה בו עמוק

that opposes what we've all been taught about entropy.

והמנוגדת למה שלימדו אותנו על אנטרופיה.

I mean, I'm not saying the law of entropy is wrong -- it's not.

כלומר, אני לא מתכוון שחוק האנטרופיה הוא לא נכון.

But there is a countervailing force in the universe --

אבל קיים כוח מנוגד ביקום, שמאזן --

the tendency towards spontaneous order. And so that's our theme.

וזו הנטיה אל עבר סדר ספונטני. זה המוטיב המרכזי שלנו.

Now, to get into that, let me begin with what might have occurred to you immediately

כדי להיכנס לזה, אתחיל ברשותכם עם מה שאתם עשויים מייד לחשוב

when you hear that we're talking about synchrony in nature,

כאשר אני מדבר על סינכרון בטבע,

which is the glorious example of birds that flock together,

שזו הדוגמא הנהדרת של ציפורים המתקבצות ביחד,

or fish swimming in organized schools.

או דגים השוחים בנחילי-דגים מאורגנים.

So these are not particularly intelligent creatures,

אלה לא יצורים נבונים במיוחד, אבל בכל זאת,

and yet, as we'll see, they exhibit beautiful ballets.

כפי שניתן לראות, הם מציגים תנועות יפייפיות.

This is from a BBC show called "Predators,"

זה לקוח מתוכנית של BBC הנקראת "טורפים",

and what we're looking at here are examples of synchrony that have to do with defense.

ומה שרואים כאן הן דוגמאות של סינכרון הקשור בהגנה.

When you're small and vulnerable, like these starlings,

כאשר אתה קטן ופגיע, כמו הזרזירים האלה,

or like the fish, it helps to swarm to avoid predators, to confuse predators.

או כמו הדגים, זה עוזר ללהקה להימנע מהיתקלות בטורפים, לבלבל את הטורפים.

Let me be quiet for a second because this is so gorgeous.

אשתוק לרגע כי זה כל-כך מופלא.

For a long time, biologists were puzzled by this behavior,

במשך תקופה ארוכה, הביולוגים השתוממו על התנהגות זו,

wondering how it could be possible.

והתפלאו כיצד זה אפשרי.

We're so used to choreography giving rise to synchrony.

אנו רגילים לכוריאוגרפיה המולידה סינכרון.

These creatures are not choreographed.

אבל ליצורים הללו אין הדרכה כוריאוגרפית.

They're choreographing themselves.

הם עושים כוריאוגרפיה לעצמם.

And only today is science starting to figure out how it works.

ורק לאחרונה המדע מתחיל להבין כיצד זה עובד.

I'll show you a computer model made by Iain Couzin, a researcher at Oxford,

אראה לכם מודל ממוחשב שנעשה על-ידי איאן קוזאן, חוקר מאוקספורד,

that shows how swarms work.

המתאר כיצד פועלים נחילי יצורים.

There are just three simple rules.

ישנם רק שלושה חוקים פשוטים.

First, all the individuals are only aware of their nearest neighbors.

הראשון, כל פרט בודד מודע רק לשכניו הקרובים ביותר.

Second, all the individuals have a tendency to line up.

השני, לכל פרט יש נטיה להסתדר בשורה.

And third, they're all attracted to each other,

והשלישי, הם כולם נמשכים זה לזה,

but they try to keep a small distance apart.

אבל הם מקפידים לשמור על מרחק קטן.

And when you build those three rules in,

וכאשר מחילים את שלושת החוקים הנ"ל,

automatically you start to see swarms

אוטומטית מתחילים לראות נחילים

that look very much like fish schools or bird flocks.

הנראים דומים מאוד ללהקות דגים או ציפורים.

Now, fish like to stay close together, about a body length apart.

דגים אוהבים להיות קרובים זה לזה, בערך במרחק של אורך גופם.

Birds try to stay about three or four body lengths apart.

ציפורים מנסות להישאר במרחק שהוא 3-4 פעמים אורך גופן.

But except for that difference, the rules are the same for both.

אבל מלבד הבדלים הללו, החוקים זהים עבור שניהם.

Now, all this changes when a predator enters the scene.

אבל כל זה משתנה כאשר טורף נכנס לתמונה.

There's a fourth rule: when a predator's coming, get out of the way.

ישנו חוק רביעי: כאשר טורף מגיע, הסתלק מדרכו.

Here on the model you see the predator attacking.

כאן במודל רואים טורף שתוקף.

The prey move out in random directions,

הטרף נע בכיוונים אקראיים,

and then the rule of attraction brings them back together again,

ואז חוק המשיכה מחזירם שוב להיות ביחד,

so there's this constant splitting and reforming.

כך שיש התפצלות והתלכדות קבועים.

And you see that in nature.

ורואים זאת בטבע.

Keep in mind that, although it looks as if each individual is acting to cooperate,

יש לזכור שאף על-פי שנראה כאילו כל פרט פועל על-מנת לשתף פעולה,

what's really going on is a kind of selfish Darwinian behavior.

מה שבאמת מתרחש הוא מין התנהגות דארווינית אנוכית.

Each is scattering away at random to try to save its scales or feathers.

כל אחד נע עצמאית באופן אקראי כדי לנסות ולהציל את קשקשיו או נוצותיו.

That is, out of the desire to save itself,

דהיינו, מתוך הרצון לשמור על עצמו,

each creature is following these rules,

כל יצור מציית לחוקים הללו,

and that leads to something that's safe for all of them.

וזה מוביל למשהו שהוא בטוח עבור כולם ביחד.

Even though it looks like they're thinking as a group, they're not.

גם אם זה נראה כאילו שהם חושבים יחד בתור קבוצה, הם לא.

You might wonder what exactly is the advantage to being in a swarm,

אתם אולי שואלים את עצמכם מהו בדיוק היתרון בלהיות בלהקה.

so you can think of several.

אז אתם יכולים לחשוב על כמה כאלה.

As I say, if you're in a swarm, your odds of being the unlucky one

אני טוען שאם אתה בלהקה גדולה, הסיכויים להיות ביש-מזל

are reduced as compared to a small group.

קטנים יותר לעומת אם אתה בקבוצה קטנה.

There are many eyes to spot danger.

ישנן הרבה עיניים התרות אחר סכנה.

And you'll see in the example with the starlings, with the birds,

ותראו בדוגמא עם הזרזירים,

when this peregrine hawk is about to attack them,

כאשר הבז עומד לתקוף אותם,

that actually waves of panic can propagate,

למעשה אז גלים של פניקה מתפשטים

sending messages over great distances.

ומשגרים מסרים למרחקים ארוכים.

You'll see -- let's see, it's coming up possibly at the very end -- maybe not.

הבה נראה, זה קורה ככל הנראה ממש בסוף - ואולי לא.

Information can be sent over half a kilometer away

מידע יכול להישלח למרחק של חצי קילומטר

in a very short time through this mechanism.

בזמן מאוד קצר, באמצעות מנגנון זה.

Yes, it's happening here.

כן, זה קורה כאן.

See if you can see those waves propagating through the swarm.

תראו אם אתם יכולים להבחין בגלים המתפשטים בלהקה.

It's beautiful. The birds are, we sort of understand, we think,

זה יפה. אנחנו מבינים משהו ממה שקורה כאן,

from that computer model, what's going on.

דרך המודל הממוחשב.

As I say, it's just those three simple rules,

כמו שאמרתי, אלה רק שלושת החוקים ההם,

plus the one about watch out for predators.

ועוד אחד הקשור לזהירות מפני טורפים.

There doesn't seem to be anything mystical about this.

לא נראה שיש כאן משהו מיסטי בכל זה.

We don't, however, really understand at a mathematical level.

אבל אנחנו לא מבינים מה קורה ברמה המתמטית.

I'm a mathematician. We would like to be able to understand better.

אני מתמטיקאי. היינו רוצים להיות מסוגלים להבין יותר.

I mean, I showed you a computer model, but a computer is not understanding.

כלומר, הראתי לכם מודל ממוחשב, אבל זאת לא הבנה.

A computer is, in a way, just another experiment.

המודל הממוחשב במובן מסויים הוא רק עוד ניסוי.

We would really like to have a deeper insight into how this works

היינו רוצים לקבל תובנה יותר עמוקה

and to understand, you know, exactly where this organization comes from.

על איך זה עובד ולהבין בדיוק מהיכן הסדר הזה מגיע.

How do the rules give rise to the patterns?

כיצד החוקים מולידים את התבניות הללו?

There is one case that we have begun to understand better,

יש מקרה אחד שהתחלנו להבין טוב יותר,

and it's the case of fireflies.

וזה המקרה של גחליליות.

If you see fireflies in North America,

אם רואים גחליליות בצפון-אמריקה,

like so many North American sorts of things,

כמו הרבה דברים מהיבשת הזו,

they tend to be independent operators. They ignore each other.

הן נוטות להיות עצמאיות בפעולתן. הן מתעלמות זו מזו.

They each do their own thing, flashing on and off,

כל אחת מהן פועלת עצמאית, מדליקה ומכבה,

paying no attention to their neighbors.

מבלי לשים לב לשכנותיה.

But in Southeast Asia -- places like Thailand or Malaysia or Borneo --

אבל בדרום-מזרח אסיה -- מקומות כמו תאילנד, מלזיה, בורנאו --

there's a beautiful cooperative behavior that occurs among male fireflies.

מתקיימת התנהגות שיתופית נהדרת בין גחליליות זיכריות.

You can see it every night along the river banks.

ניתן לראות זאת בכל לילה לאורך גדות הנהר.

The trees, mangrove trees, are filled with fireflies communicating with light.

העצים, עצי מנגרובה, מלאים בגחליליות המתקשרות באמצעות אור.

Specifically, it's male fireflies who are all flashing in perfect time together,

במיוחד, אלה הזכרים אשר מנצנצים ביחד בתיזמון מדוייק,

in perfect synchrony, to reinforce a message to the females.

בסינכרון מושלם, כדי להגביר את המסר לנקבות.

And the message, as you can imagine, is "Come hither. Mate with me."

והמסר, כפי שאתם ודאי מדמיינים הוא, "בואי לכאן. תזדווגי איתי."

(Music)

(מוזיקה)

In a second I'm going to show you a slow motion of a single firefly

מייד אראה לכם הילוך איטי של גחלילית אחת

so that you can get a sense. This is a single frame.

כדי שתקבלו מושג. זוהי תמונה אחת.

Then on, and then off -- a 30th of a second, there.

ואז נדלק ונכבה -- זה אחד חלקי שלושים השניה.

And then watch this whole river bank, and watch how precise the synchrony is.

ועכשיו תסתכלו על כל גדת הנהר, ותשימו לב עד כמה מדוייק הוא הסינכרון.

On, more on and then off.

נדלק, מתחזק, ואז נכבה.

The combined light from these beetles -- these are actually tiny beetles --

האור המאוחד מהחיפושיות הללו -- אלו הן בעצם חיפושיות זעירות --

is so bright that fishermen out at sea can use them

הוא כה חזק שדייגים בים יכולים להשתמש בו

as navigating beacons to find their way back to their home rivers. It's stunning.

בתור משואת ניווט כדי למצוא את דרכם לנהר המוצא שלהם. זה מדהים.

For a long time it was not believed

במשך זמן רב לא האמינו,

when the first Western travelers, like Sir Francis Drake,

כאשר הנוסעים הראשונים מהמערב, כמו סר פרנסיס דרייק,

went to Thailand and came back with tales of this unbelievable spectacle.

הגיעו לתאילנד וחזרו עם סיפורים על מופע הראווה המופלא הזה.

No one believed them.

אף אחד לא האמין להם.

We don't see anything like this in Europe or in the West.

לא רואים דבר כזה באירופה או במערב.

And for a long time, even after it was documented,

ובמשך זמן רב, אפילו לאחר שהדבר תועד,

it was thought to be some kind of optical illusion.

זה נחשב למין אשליה אופטית.

Scientific papers were published saying it was twitching eyelids

מאמרים מדעיים פורסמו באומרם שזה בגלל

that explained it, or, you know, a human being's tendency

עפעפיים רועדות, או, בגלל הנטיה האנושית

to see patterns where there are none.

לראות תבניות היכן שאין כאלו.

But I hope you've convinced yourself now, with this nighttime video,

אבל אני מקוה שהשתכנעתם, בעזרת סרטון לילי זה,

that they really were very well synchronized.

שהם באמת היו מסונכרנים היטב.

Okay, well, the issue then is, do we need to be alive

טוב, השאלה עכשיו היא, האם צריך להיות בחיים

to see this kind of spontaneous order,

כדי להבחין בסדר ספונטני שכזה?

and I've already hinted that the answer is no.

אני כבר רמזתי קודם שהתשובה היא שלילית.

Well, you don't have to be a whole creature.

אין צורך בלהיות יצור שלם.

You can even be just a single cell.

אפשר להיות פשוט תא בודד.

Like, take, for instance, your pacemaker cells in your heart right now.

ניקח לדוגמא את תאי קוצב-הלב שלנו.

They're keeping you alive.

הם משאירים אותנו בחיים.

Every beat of your heart depends on this crucial region, the sinoatrial node,

כל פעימת לב שלנו תלויה באזור קריטי זה, הקשר סינוס-פרוזדור,

which has about 10,000 independent cells that would each beep,

שיש בו כ-10,000 תאים עצמאיים שכל אחד מהם מאותת,

have an electrical rhythm -- a voltage up and down --

יש לו מקצב חשמלי - מתח עולה ויורד --

to send a signal to the ventricles to pump.

כדי לשלוח אות לחדרי-הלב כדי שיפעמו.

Now, your pacemaker is not a single cell.

אבל קוצב-הלב אינו תא בודד.

It's this democracy of 10,000 cells that all have to fire in unison

העניין הוא שכל 10,000 התאים צריכים להידלק בו-זמנית

for the pacemaker to work correctly.

כדי שקוצב-הלב יפעל כראוי.

I don't want to give you the idea that synchrony is always a good idea.

איני רוצה שתחשבו שסינכרון הוא תמיד דבר טוב.

If you have epilepsy, there is an instance of billions of brain cells, or at least millions,

אם יש התקף נפילה, זה מקרה שבו מיליארדי תאי מוח, או לפחות מיליונים כאלה,

discharging in pathological concert.

פורקים מטען בתיאום פתולוגי.

So this tendency towards order is not always a good thing.

כך שהנטיה לסדר ואחידות אינה תמיד דבר טוב.

You don't have to be alive. You don't have to be even a single cell.

אין צורך להיות בחיים. אין צורך אפילו להיות תא.

If you look, for instance, at how lasers work,

אם תסתכלו, לדוגמא, כיצד פועלים לייזרים,

that would be a case of atomic synchrony.

זה מצב של סינכרון ברמה האטומית.

In a laser, what makes laser light so different from the light above my head here

בלייזר, מה שהופך אור לייזר לכל-כך שונה מהאור שמעל לראשי כאן

is that this light is incoherent --

הוא שהאור כאן הוא בלתי אחיד --

many different colors and different frequencies,

הרבה מיני צבעים ותדירויות,

sort of like the way you clapped initially --

בערך כמו שמחאתם כפיים בהתחלה --

but if you were a laser, it would be rhythmic applause.

אבל אם הייתם לייזר, היו אלו מחיאות כפיים בעלות מיקצב.

It would be all atoms pulsating in unison,

זה היה כאילו כל האטומים פועמים ביחד,

emitting light of one color, one frequency.

ופולטים אור בצבע אחד ותדירות אחת.

Now comes the very risky part of my talk,

כעת מגיע השלב המסוכן בהרצאתי,

which is to demonstrate that inanimate things can synchronize.

והוא להראות שעצמים דוממים יכולים להסתנכרן.

Hold your breath for me.

עיצרו את נשימתכם למעני.

What I have here are two empty water bottles.

מה שיש לי כאן הם שני בקבוקי מים ריקים.

This is not Keith Barry doing a magic trick.

אני לא קית בארי שעושה קסמים.

This is a klutz just playing with some water bottles.

זה רק בחור מגושם שמשחק עם בקבוקי מים.

I have some metronomes here.

יש לי כאן מטרונומים.

Can you hear that?

האם אתם יכולים לשמוע?

All right, so, I've got a metronome,

טוב, אז יש לי מטרונום,

and it's the world's smallest metronome, the -- well, I shouldn't advertise.

וזה המטרונום הקטן ביותר -- טוב, אסור לי לעשות פרסומת.

Anyway, so this is the world's smallest metronome.

בכל אופן, זה המטרונום הקטן ביותר בעולם.

I've set it on the fastest setting, and I'm going to now take

כיוונתי אותו למהירות הגבוהה ביותר, וכעת אקח

another one set to the same setting.

עוד אחד ואכוונו לאותה מהירות.

We can try this first. If I just put them on the table together,

ננסה את זה. אם פשוט אניח אותם על השולחן ביחד,

there's no reason for them to synchronize, and they probably won't.

אין שום סיבה שהם יסתנכרנו, והם כנראה לא.

Maybe you'd better listen to them. I'll stand here.

אולי עדיף שתאזינו להם. אעמוד כאן.

What I'm hoping is that they might just drift apart

מה שאני מקוה הוא שהם יתפלגו

because their frequencies aren't perfectly the same.

מכיוון שהתדירויות שלהם אינן זהות לגמרי.

Right? They did.

נכון? הם היו.

They were in sync for a while, but then they drifted apart.

הם היו מסונכרנים לזמן מה ואז התפלגו.

And the reason is that they're not able to communicate.

והסיבה לכך היא שהם לא יכולים לתקשר זה עם זה.

Now, you might think that's a bizarre idea.

אתם עשויים לחשוב שזה רעיון מוזר.

How can metronomes communicate?

כיצד מטרונומים יכולים לתקשר?

Well, they can communicate through mechanical forces.

ובכן, הם יכולים לתקשר באמצעות כוחות מיכניים.

So I'm going to give them a chance to do that.

לכן אאפשר להם לעשות זאת.

I also want to wind this one up a bit. How can they communicate?

אני רוצה למתוח אותו קצת. כיצד הם יכולים לתקשר?

I'm going to put them on a movable platform,

אניח אותם על משטח נייד,

which is the "Guide to Graduate Study at Cornell." Okay? So here it is.

שזה ה"מדריך ללימודי הסמכה בקורנל." אז זהו זה.

Let's see if we can get this to work.

הבה נראה אם נוכל לגרום לזה לעבוד.

My wife pointed out to me that it will work better if I put both on at the same time

אשתי העירה לי שזה יעבוד יותר טוב אם אניח את שניהם בו-זמנית

because otherwise the whole thing will tip over.

שאם לא כן, כל זה יתהפך.

All right. So there we go. Let's see. OK, I'm not trying to cheat --

טוב. הנה זה מתחיל. הבה נראה. אני לא מנסה לרמות --

let me start them out of sync. No, hard to even do that.

אפעיל אותם כאשר הם לא מסונכרנים. אפילו זה קשה להשיג.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

All right. So before any one goes out of sync, I'll just put those right there.

אז לפני שזה יוצא מהסינכרון, אניח אותם כאן.

(Laughter)

(צחוק)

Now, that might seem a bit whimsical,

זה עלול להיראות מוזר,

but this pervasiveness of this tendency towards spontaneous order

אבל לנטיה חודרת-כל זו אל עבר סדר ספונטני

sometimes has unexpected consequences.

יש לפעמים תוצאות בלתי צפויות.

And a clear case of that,

והמקרה שהבליט נטיה זו

was something that happened in London in the year 2000.

היה מה שקרה בלונדון בשנת 2000.

The Millennium Bridge was supposed to be the pride of London --

גשר המילניום היה אמור להיות גאוותה של לונדון --

a beautiful new footbridge erected across the Thames,

גשר יפייפה חדש להולכי-רגל שהוקם וחצה את נהר התמזה,

first river crossing in over 100 years in London.

פעם ראשונה מזה יותר מ-100 שנה בלונדון.

There was a big competition for the design of this bridge,

היתה תחרות גדולה על מי יתכנן את הגשר,

and the winning proposal was submitted by an unusual team --

ומי שזכה היתה קבוצה יוצאת-דופן --

in the TED spirit, actually -- of an architect --

למעשה בהתאם לרוח TED -- קבוצתו של ארכיטקט --

perhaps the greatest architect in the United Kingdom, Lord Norman Foster --

אולי אחד שנחשב לארכיטקט הגדול ביותר בבריטניה, לורד נורמן פוסטר --

working with an artist, a sculptor, Sir Anthony Caro,

שעבד עם אמן-פסל, סר אנטוני קארו,

and an engineering firm, Ove Arup.

וחברת הנדסה, אוו ארופ.

And together they submitted a design based on Lord Foster's vision,

וביחד הם השלימו עיצוב המבוסס על חזונו של לורד פוסטר,

which was -- he remembered as a kid reading Flash Gordon comic books,

שהיה -- הוא זכר שכאשר היה ילד הוא קרא ספרי קומיקס של פלאש גורדון,

and he said that when Flash Gordon would come to an abyss,

והוא אמר שכאשר פלאש גורדון הגיע לתהום,

he would shoot what today would be a kind of a light saber.

הוא ירה משהו שהיום ייחשב לחרב של אור.

He would shoot his light saber across the abyss, making a blade of light,

הוא ירה את חרב האור שלו על-פני התהום, דבר שיצר להב אור,

and then scamper across on this blade of light.

ואז רץ על-גבי להב אור זה.

He said, "That's the vision I want to give to London.

הוא אמר, "זה החזון שאני רוצה להעניק ללונדון.

I want a blade of light across the Thames."

אני רוצה להב אור על-פני נהר התמזה."

So they built the blade of light,

וכך הם בנו את להב האור,

and it's a very thin ribbon of steel, the world's --

וזו היתה רצועה מאוד דקה של פלדה --

probably the flattest and thinnest suspension bridge there is,

ככל הנראה הגשר התלוי השטוח ביותר והדק ביותר שקיים,

with cables that are out on the side.

עם כבלים הבולטים מהצדדים.

You're used to suspension bridges with big droopy cables on the top.

אנו רגילים לגשרים תלויים עם כבלים המידלדלים כלפי מטה.

These cables were on the side of the bridge,

כאן הכבלים היו בצידי הגשר,

like if you took a rubber band and stretched it taut across the Thames --

כאילו לקחו רצועת גומי ומתחו אותה ישר על-פני נהר התמזה --

that's what's holding up this bridge.

וזה מה שהחזיק את הגשר.

Now, everyone was very excited to try it out.

כולם היו מאוד נרגשים לנסות את הגשר.

On opening day, thousands of Londoners came out, and something happened.

ביום הפתיחה, אלפי תושבי לונדון הגיעו ואז קרה משהו.

And within two days the bridge was closed to the public.

בתוך יומיים הגשר נסגר לציבור.

So I want to first show you some interviews with people

תחילה אראה לכם כמה ראיונות עם אנשים שנכחו על הגשר ביום הפתיחה,

who were on the bridge on opening day, who will describe what happened.

אשר יתארו את מה שקרה.

Man: It really started moving sideways and slightly up and down,

גבר: הוא החל להתנועע מצד לצד ומעט למעלה-למטה,

rather like being on the boat.

משהו כמו להיות על ספינה.

Woman: Yeah, it felt unstable, and it was very windy,

אישה: כן, הרגשתי חוסר יציבות, והיתה גם רוח חזקה,

and I remember it had lots of flags up and down the sides, so you could definitely --

ואני זוכרת שראיתי הרבה דגלים עולים ויורדים בצדדים, כך שניתן בוודאות --

there was something going on sideways, it felt, maybe.

היה משהו שהתרחש מצד לצד, ככה הרגשתי, אולי.

Interviewer: Not up and down? Boy: No.

מראיין: לא למעלה-למטה? נער: לא.

Interviewer: And not forwards and backwards? Boy: No.

מראיין: ולא קדימה-אחורה? נער: לא.

Interviewer: Just sideways. About how much was it moving, do you think?

מראיין: רק מצד לצד. כמה בערך התנועע, לפי דעתך?

Boy: It was about --

נער: בערך --

Interviewer: I mean, that much, or this much?

מראיין: ככה, או ככה?

Boy: About the second one.

נער: כמו זה השני.

Interviewer: This much? Boy: Yeah.

מראיין: ככה? נער: כן.

Man: It was at least six, six to eight inches, I would have thought.

גבר: זה היה לפחות 15, 15 עד 20 ס"מ, הייתי אומר.

Interviewer: Right, so, at least this much? Man: Oh, yes.

מראיין: אז, ככה בערך? גבר: כן.

Woman: I remember wanting to get off.

אישה: אני זוכרת שרציתי לרדת משם.

Interviewer: Oh, did you? Woman: Yeah. It felt odd.

מראיין: וירדת? אישה: כן, הרגשתי מוזר.

Interviewer: So it was enough to be scary? Woman: Yeah, but I thought that was just me.

מראיין: אז זה היה מספיק חזק עד כדי פחד? אישה: כן, אבל חשבתי שזו רק אני.

Interviewer: Ah! Now, tell me why you had to do this?

מראיין: אה! ספר לי מדוע הייתם צריכים לעשות זאת?

Boy: We had to do this because, to keep in balance

נער: היינו צריכים לעשות זאת כדי לשמור על שיווי-משקל

because if you didn't keep your balance,

שאם לא כן,

then you would just fall over about, like, to the left or right, about 45 degrees.

היינו נופלים ימינה או שמאלה, כ-45 מעלות.

Interviewer: So just show me how you walk normally. Right.

מראיין: עכשיו רק תראה לי כיצד אתה הולך רגיל. טוב.

And then show me what it was like when the bridge started to go. Right.

ועכשיו תראה לי כיצד הלכת כאשר הגשר החל להתנועע.

So you had to deliberately push your feet out sideways and --

אז היית צריך להזיז בכוונה את רגליך מצד לצד --

oh, and short steps?

אה, ובצעדים קטנים?

Man: That's right. And it seemed obvious to me

גבר: נכון. וזה נראה לי ברור מאליו

that it was probably the number of people on it.

שזה קשור למספר האנשים שעל הגשר.

Interviewer: Were they deliberately walking in step, or anything like that?

מראיין: האם הם הלכו בקצב בכוונה, או משהו כזה?

Man: No, they just had to conform to the movement of the bridge.

גבר: לא, הם פשוט היו צריכים להתאים את עצמם לתנועת הגשר.

Steven Strogatz: All right, so that already gives you a hint of what happened.

סטיבן סטרוגאץ: טוב, זה באמת נותן לכם מושג על מה שקרה שם.

Think of the bridge as being like this platform.

תחשבו על הגשר כאילו היה משטח זה.

Think of the people as being like metronomes.

תחשבו על אנשים כאילו היו מטרונומים.

Now, you might not be used to thinking of yourself as a metronome,

אולי אתם לא רגילים לחשוב על עצמכם בתור מטרונומים,

but after all, we do walk like -- I mean, we oscillate back and forth as we walk.

אבל אחרי הכל, אנחנו כן הולכים כמו -- כלומר, אנחנו מתנדנדים קדימה ואחורה בזמן הליכה.

And especially if we start to walk like those people did, right?

ובמיוחד אם אנחנו מתחילים ללכת כמו האנשים ההם, נכון?

They all showed this strange sort of skating gait

הם כולם הפגינו מין הליכה מוזרה כזו של החלקה,

that they adopted once the bridge started to move.

שהם אימצו לעצמם ברגע שהגשר החל להתנדנד.

And so let me show you now the footage of the bridge.

עכשיו אראה לכם קטע מצולם של הגשר.

But also, after you see the bridge on opening day, you'll see an interesting clip

אבל גם, לאחר שתראו את הגשר ביום הפתיחה, תראו קטע מעניין

of work done by a bridge engineer at Cambridge named Allan McRobie,

על עבודה שנעשתה על-ידי מהנדס גשרים מקיימברידג' ששמו אלן מק'רובי,

who figured out what happened on the bridge,

אשר גילה מה קרה על הגשר,

and who built a bridge simulator to explain exactly what the problem was.

והוא בנה הדמיה של הגשר כדי להסביר בדיוק מה היתה הבעיה.

It was a kind of unintended positive feedback loop

זו היתה מין לולאת משוב חיובית לא מתוכננת

between the way the people walked and the way the bridge began to move,

בין האופן בו האנשים הלכו והאופן בו הגשר החל להתנועע,

that engineers knew nothing about.

ושהמהנדסים כלל לא ידעו עליה.

Actually, I think the first person you'll see

בעצם, האדם הראשון שתראו

is the young engineer who was put in charge of this project. Okay.

הוא המהנדס הצעיר שמונה כאחראי לפרוייקט זה.

(Video) Interviewer: Did anyone get hurt? Engineer: No.

(סרטון): מראיין: האם היו נפגעים? מהנדס: לא.

Interviewer: Right. So it was quite small -- Engineer: Yes. Interviewer: -- but real?

מראיין: אז זה היה משהו קטן יחסית -- מהנדס: כן. מראיין: -- אבל אמיתי?

Engineer: Absolutely. Interviewer: You thought, "Oh, bother."

מהנדס: לחלוטין. מראיין: אתה חשבת, "מה לכל הרוחות...".

Engineer: I felt I was disappointed about it.

מהנדס: חשתי אכזבה בקשר זה.

We'd spent a lot of time designing this bridge, and we'd analyzed it,

השקענו הרבה זמן על תכנון גשר זה, ניתחנו אותו מכל הכיוונים,

we'd checked it to codes -- to heavier loads than the codes --

בדקנו אותו לפי התקנים -- אפילו לעומסים יותר גדולים מהתקנים --

and here it was doing something that we didn't know about.

ואז הוא עשה משהו שלא ידענו עליו.

Interviewer: You didn't expect. Engineer: Exactly.

מראיין: לא ציפית לזה. מהנדס: בדיוק.

Narrator: The most dramatic and shocking footage

קריין: הקטע הדרמטי והמזעזע ביותר

shows whole sections of the crowd -- hundreds of people --

מראה אזורים שלמים של אנשים - מאות אנשים --

apparently rocking from side to side in unison,

מתנדנדים מצד לצד ביחד,

not only with each other, but with the bridge.

לא רק האחד עם השני, אלא עם הגשר.

This synchronized movement seemed to be driving the bridge.

התנועה המסונכרנת נראית כאחת שמניעה את הגשר.

But how could the crowd become synchronized?

אבל כיצד כל הקהל הפך למסונכרן?

Was there something special about the Millennium Bridge that caused this effect?

האם היה שם משהו מיוחד על גשר המילניום שגרם לתופעה זו?

This was to be the focus of the investigation.

זה היה אמור להיות מוקד החקירה.

Interviewer: Well, at last the simulated bridge is finished, and I can make it wobble.

מראיין: לפחות הגשר המדומה הושלם ואני יכול לגרום לו להתנודד.

Now, Allan, this is all your fault, isn't it? Allan McRobie: Yes.

עכשיו, אלן, זו אשמתך, נכון? אלן מק'רובי: כן.

Interviewer: You designed this, yes, this simulated bridge,

מראיין: אתה תכננת את זה, את הגשר המדומה,

and this, you reckon, mimics the action of the real bridge?

וזה, אתה סבור, מדמה התנהגות של גשר אמיתי?

AM: It captures a lot of the physics, yes.

א.מ.: זה אכן מבטא את הפיזיקה שלו ברובה.

Interviewer: Right. So if we get on it, we should be able to wobble it, yes?

מראיין: נכון. אז אם נעלה עליו, נוכל לנענע אותו, כן?

Allan McRobie is a bridge engineer from Cambridge who wrote to me,

אלן מק'רובי הוא מהנדס גשרים מקיימברידג' שכתב לי,

suggesting that a bridge simulator ought to wobble

בהציעו שהגשר המדומה צריך להתנודד

in the same way as the real bridge --

באותו אופן כמו הגשר האמיתי --

provided we hung it on pendulums of exactly the right length.

בתנאי שנתלה אותו על מטוטלות שאורכן מתאים בדיוק.

AM: This one's only a couple of tons, so it's fairly easy to get going.

א.מ.: זה שוקל רק כמה טונות, לכן די קל לגרום לו להתנודד.

Just by walking. Interviewer: Well, it's certainly going now.

רק בזה שהולכים. מראיין: זה באמת מתנודד עכשיו.

AM: It doesn't have to be a real dangle. Just walk. It starts to go.

א.מ.: זה לא חייב להיות נידנוד מכוון. רק ללכת. זה מתחיל להיווצר.

Interviewer: It's actually quite difficult to walk.

מראיין: בעצם זה די קשה ללכת.

You have to be careful where you put your feet down, don't you,

עליך לשים לב היכן אתה מניח את כפות רגליך,

because if you get it wrong, it just throws you off your feet.

מכיוון שאם תטעה, זה יפיל אותך מרגליך.

AM: It certainly affects the way you walk, yes. You can't walk normally on it.

א.מ.: בטוח שזה משפיע על ההליכה. אי-אפשר ללכת עליו רגיל.

Interviewer: No. If you try and put one foot in front of another,

מראיין: לא. אם מנסים לשים רגל אחת מלפני השניה,

it's moving your feet away from under you. AM: Yes.

זה מסיט את הרגליים מתחתיך. א.מ.: כן.

Interviewer: So you've got to put your feet out sideways.

מראיין: לכן חובה להניח את הרגליים הצידה.

So already, the simulator is making me walk in exactly the same way

אז כבר עכשיו, המערכת המדומה גורמת לי ללכת בדיוק באותו אופן

as our witnesses walked on the real bridge.

כמו שהנוכחים הלכו על הגשר האמיתי.

AM: ... ice-skating gait. There isn't all this sort of snake way of walking.

א.מ.: ... הליכת החלקה על קרח. אין הליכת-נחש כזו.

Interviewer: For a more convincing experiment,

מראיין: כדי שהניסוי יהיה יותר משכנע,

I wanted my own opening-day crowd, the sound check team.

רציתי קהל משלי כמו שהיה ביום-הפתיחה, צוות בדיקת הקול.

Their instructions: just walk normally.

ההוראות שהם קיבלו: פשוט תתהלכו רגיל.

It's really intriguing because none of these people is trying to drive it.

זה באמת מסקרן מפני שאף אחד מהם אינו מנסה לנענע אותו.

They're all having some difficulty walking.

הם כולם נתקלים בקושי מסויים ללכת.

And the only way you can walk comfortably is by getting in step.

והדרך היחידה שניתן ללכת בנוחות היא להיכנס לקצב.

But then, of course, everyone is driving the bridge.

אבל אז, כמובן, כולם מנענעים את הגשר.

You can't help it. You're actually forced by the movement of the bridge to get into step,

אין מה לעשות. אתה נאלץ בגלל תנועת הגשר להיכנס לקצב,

and therefore to drive it to move further.

ולכן לנענע אותו עוד יותר חזק.

SS: All right, well, with that from the Ministry of Silly Walks,

סטיבן סטרוגאץ: טוב, עם הדבר הזה מהמשרד של השר להליכה מצחיקה,

maybe I'd better end. I see I've gone over.

אולי עדיף שאסיים. אני רואה שעברתי את הזמן.

But I hope that you'll go outside and see the world in a new way,

אבל אני מקוה שכאשר תצאו החוצה תסתכלו על העולם בצורה אחרת,

to see all the amazing synchrony around us. Thank you.

ותראו את כל הסינכרוניזציה המדהימה סביבנו. תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)