The power to think ahead in a reckless age | Bina Venkataraman

תרגום: Shlomo Adam עריכה: Allon Sasson

So in the winter of 2012,

בחורף 2012

I went to visit my grandmother's house

נסעתי לביקור בביתה של סבתי בדרום-הודו,

in South India,

a place, by the way,

ושם, דרך אגב,

where the mosquitos have a special taste for the blood of the American-born.

היתושים אוהבים במיוחד את דמם של מי שנולדו באמריקה.

(Laughter)

(צחוק)

No joke.

בכל הרצינות.

When I was there, I got an unexpected gift.

כשהייתי שם, קיבלתי מתנה בלתי-צפויה.

It was this antique instrument

זה היה כלי הנגינה העתיק הזה

made more than a century ago,

שנבנה לפני יותר ממאה שנה,

hand-carved from a rare wood,

הוא גולף ביד מעץ נדיר,

inlaid with pearls

הוא משובץ פנינים

and with dozens of metal strings.

ועליו עשרות מיתרי מתכת.

It's a family heirloom,

מדובר בירושה משפחתית,

a link between my past,

קשר בין העבר שלי,

the country where my parents were born,

הארץ בה נולדו הורי,

and the future,

לבין העתיד,

the unknown places I'll take it.

המקומות הלא-נודעים שאליהם אקח אותו.

I didn't actually realize it at the time I got it,

כשקיבלתי אותו, לא ממש הבנתי את זה,

but it would later become a powerful metaphor for my work.

אבל הוא עתיד היה להפוך לדימוי רב-עוצמה של עבודתי.

We all know the saying,

כולנו מכירים את האמירה,

"There's no time like the present."

"אין זמן כמו ההווה."

But nowadays, it can feel like there's no time but the present.

אבל בימינו, ההרגשה לפעמים היא שאין זמן פרט להווה;

What's immediate and ephemeral seems to dominate our lives,

המיידי והארעי מושלים כמדומה בחיינו,

our economy and our politics.

בכלכלה ובפוליטיקה שלנו.

It's so easy to get caught up in the number of steps we took today

קל מאד להתעסק במספר הצעדים שהלכנו היום

or the latest tweet from a high-profile figure.

או בציוץ האחרון של דמות מפורסמת.

It's easy for businesses to get caught up in making immediate profits

לעסקים, קל להתמקד בעשיית רווחים מיידיים

and neglect what's good for future invention.

ולהזניח את מה שמועיל לחדשנות עתידית.

And it's far too easy for governments to stand by

ואילו לממשלות יותר מדי קל לעמוד בחיבוק ידיים

while fisheries and farmland are depleted

כשאזורי מדגה ואדמות חקלאיות הולכים ומידלדלים

instead of conserved to feed future generations.

במקום שישתמרו למען הדורות הבאים.

I have a feeling that, at this rate,

יש לי הרגשה שבקצב הזה

it's going to be hard for our generation to be remembered as good ancestors.

יהיה קשה לזכור את הדור שלנו כאבות קדומים טובים.

If you think about it, our species evolved to think ahead,

אם תחשבו על זה, המין שלנו התפתח לחשוב קדימה,

to chart the stars,

למפות את הכוכבים,

dream of the afterlife,

לחשוב על העולם הבא,

sow seeds for later harvest.

לזרוע כדי לקצור בעתיד.

Some scientists call this superpower that we have "mental time travel,"

יש מדענים שמכנים את כוח-העל הזה שלנו "מסע נפשי בזמן",

and it's responsible for pretty much everything we call human civilization,

והוא אחראי כמעט לכל מה שאנו מכנים "התרבות האנושית",

from farming to the Magna Carta

מחקלאות, עבור ב"מגנה כרטה"

to the internet --

ועד לאינטרנט --

all first conjured in the minds of humans.

הכל נהגה תחילה במוחם של בני אדם.

But let's get real:

אבל הבה נהיה מציאותיים:

if we look around us today,

אם נביט סביבנו היום,

we don't exactly seem to be using this superpower quite enough,

לא בדיוק נראה שאנו משתמשים מספיק בכוח-העל הזה,

and that begs the question: Why not?

וזה מעלה את השאלה: מדוע לא?

What's wrong is how our communities, businesses and institutions are designed.

השיבוש הוא במבנה של קהילותינו, עסקינו ומוסדותינו.

They're designed in a way that's impairing our foresight.

כל אלה בנויים באופן שפוגע בראיית-הנולד שלנו.

I want to talk to you about the three key mistakes

ברצוני לדבר איתכם על שלוש הטעויות המרכזיות

that I think we're making.

שלדעתי אנו עושים.

The first mistake is what we measure.

הטעות הראשונה היא מה שאנו מודדים.

When we look at the quarterly profits of a company

כשאנו בוחנים רווחים רבעוניים של חברה

or its near-term stock price,

או את ערך השוק שלה בטווח הקצר,

that's often not a great measure

לעתים קרובות זו איננה אמת-מידה מעולה

of whether that company is going to grow its market share

אם החברה עתידה להגדיל את נתח השוק שלה

או להיות חדשנית לאורך ימים.

or be inventive in the long run.

When we glue ourselves to the test scores that kids bring back from school,

כשאנו נצמדים לתוצאות המבחנים שהילדים מביאים מביה"ס,

that's not necessarily what's great for those kids' learning

זה לא בהכרח מה שטוב מבחינת הלמידה והסקרנות שלהם בטווח הארוך.

and curiosity in the long run.

We're not measuring what really matters in the future.

איננו מודדים את מה שבאמת יהיה חשוב בעתיד.

The second mistake we're making that impairs our foresight

הטעות השניה שלנו, שפוגעת בראיית הנולד שלנו,

is what we reward.

היא על מה שאנו מתגמלים.

When we celebrate a political leader or a business leader

כשאנו מהללים מנהיגה בפוליטיקה או בעסקים

for the disaster she just cleaned up

על האסון שהיא זה עתה תיקנה

or the announcement she just made,

או על ההכרזה האחרונה שלה

we're not motivating that leader

איננו נותנים לאותה מנהיגה סיבה

to invest in preventing those disasters in the first place,

להשקיע מלכתחילה במניעת אסונות כאלה,

or to put down payments on the future by protecting communities from floods

או להשקיע בעתיד על ידי הגנה על קהילות מפני שטפונות

or fighting inequality

או להיאבק באי-שוויון

or investing in research and education.

או להשקיע במחקר ובחינוך.

The third mistake that impairs our foresight

הטעות השלישית שפוגעת בראיית הנולד שלנו

is what we fail to imagine.

היא מה שאיננו מצליחים לדמיין.

Now, when we do think about the future,

כשאנו אכן חושבים על העתיד,

we tend to focus on predicting exactly what's next,

אנו נוטים להתמקד בחיזוי מה בדיוק עומד לקרות,

whether we're using horoscopes or algorithms to do that.

אם זה בעזרת הורוסקופים או אלגוריתמים.

But we spend a lot less time imagining all the possibilities the future holds.

אבל אנו מקדישים הרבה פחות זמן כדי לדמיין את כל האפשרויות הטמונות בעתיד.

When the Ebola outbreak emerged in 2014 in West Africa,

כשפרצה מגיפת האבולה במערב-אפריקה ב-2014,

public health officials around the world had early warning signs

לרשויות בריאות הציבור בכל העולם היו סימני אזהרה מוקדמים

and predictive tools

ואמצעי חיזוי

that showed how that outbreak might spread,

שהראו איך עלולה המגיפה להתפשט,

but they failed to fathom that it would,

אבל הם לא הצליחו להפנים שזה אמנם יקרה,

and they failed to act in time to intervene,

והם כשלו לפעול ולהתערב בזמן,

and the epidemic grew to kill more than 11,000 people.

והמגיפה התפשטה והרגה יותר מ-11,000 נפש.

When people with lots of resources and good forecasts

כשאנשים עם המון משאבים ותחזיות טובות

don't prepare for deadly hurricanes,

אינם נערכים לקראת הוריקנים קטלניים,

they're often failing to imagine how dangerous they can be.

לעתים קרובות זה משום שהם לא מצליחים לדמיין

עד כמה הם עלולים להיות מסוכנים.

Now, none of these mistakes that I've described,

אף לא אחת מהטעויות שתיארתי,

as dismal as they might sound,

מדכדכות ככל שתהיינה,

are inevitable.

הן גזירות-גורל.

In fact, they're all avoidable.

למעשה, כולן ניתנות למניעה.

What we need to make better decisions about the future

מה שנחוץ לנו כדי לקבל החלטות טובות יותר לגבי העתיד

are tools that can aid our foresight,

הם כלים שיסייעו לראיית הנולד שלנו,

tools that can help us think ahead.

כלים שיכולים לעזור לנו לחשוב קדימה.

Think of these as something like the telescopes

חישבו עליהם כעל טלסקופים

that ship captains of yore used when they scanned the horizon.

שקברניטי הספינות נעזרו בהם בעבר כדי לסרוק את האופק.

Only instead of for looking across distance and the ocean,

אלא שבמקום לצפות אל מרחבי הים,

these tools are for looking across time to the future.

כלים אלה משמשים לצפייה אל מרחבי העתיד.

I want to share with you a few of the tools

ברצוני לשתף אתכם באחדים מהכלים שגיליתי במחקר שלי

that I've found in my research

that I think can help us with foresight.

ושלדעתי יכולים לסייע לנו בראיית הנולד.

The first tool I want to share with you

הכלי הראשון שאציג בפניכם

I think of as making the long game pay now.

הוא "לגרום לטווח הארוך להשתלם עכשיו".

This is Wes Jackson, a farmer I spent some time with in Kansas.

זהו ווס ג'קסון, חקלאי שאצלו שהיתי בקנזס.

And Jackson knows

ג'קסון יודע

that the way that most crops are grown around the world today

שגידול רוב היבולים ברחבי העולם כיום

is stripping the earth of the fertile topsoil

מחייב את חישוף הקרקע מהשכבה העליונה והפוריה

we need to feed future generations.

שנחוצה לנו כדי להאכיל את הדורות הבאים.

He got together with a group of scientists,

הוא חבר לקבוצת מדענים,

and they bred perennial grain crops which have deep roots

והם טיפחו זני תבואה רב-שנתיים בעלי שורשים עמוקים

that anchor the fertile topsoil of a farm,

שמעגנים את שכבת האדמה העליונה,

preventing erosion and protecting future harvests.

מונעים סחיפה ומבטיחים יבולים עתידיים.

But they also knew

אבל היה להם גם ברור

that in order to get farmers to grow these crops in the short run,

שכדי שחקלאים יגדלו אותם בטווח הקצר,

they needed to boost the annual yields of the crops

עליהם להגדיל את היבולים השנתיים

and find companies willing to make cereal and beer using the grains

ולמצוא חברות שמוכנות לייצר דגני בוקר ובירה מתבואה זו

so that farmers could reap profits today by doing what's good for tomorrow.

כדי שהחקלאים יוכלו לקצור רווחים היום תוך עשיית מה שטוב למחר.

And this is a tried-and-true strategy.

וזאת אסטרטגיה מוכחת.

In fact, it was used by George Washington Carver

למעשה, כבר ג'ורג' וושינגטון קארבר

in the South of the United States after the Civil War

השתמש בה בדרום-ארה"ב לאחר מלחמת האזרחים

in the early 20th century.

בתחילת המאה ה-20.

A lot of people have probably heard of Carver's 300 uses for the peanut,

רבים ודאי שמעו על 300 השימושים של קארבר לבוטנים,

the products and recipes that he came up with

על המוצרים והמתכונים שהוא המציא

that made the peanut so popular.

ושהפכו את הבוטנים לפופולריים כל-כך.

But not everyone knows why Carver did that.

אבל לא כולם יודעים למה קארבר עשה זאת.

He was trying to help poor Alabama sharecroppers

הוא ניסה לעזור לחקלאים אריסים עניים באלבמה

whose cotton yields were declining,

שיבולי הכותנה שלהם הלכו והידלדלו,

and he knew that planting peanuts in their fields

והוא ידע ששתילת בוטנים בשדותיהם תרענן את האדמה,

would replenish those soils

כך שבעוד כמה שנים יבולי הכותנה שלהם ישתפרו.

so that their cotton yields would be better a few years later.

But he also knew it needed to be lucrative for them in the short run.

אבל הוא ידע גם שזה צריך להיות רווחי עבורם בטווח הקצר.

Alright, so let's talk about another tool for foresight.

בסדר, הבה נדבר על כלי נוסף של ראיית-נולד.

This one I like to think of as keeping the memory of the past alive

אני מכנה אותו

"שימור זכרון העבר כדי לעזור לדמיין את העתיד".

to help us imagine the future.

So I went to Fukushima, Japan

נסעתי לפוקושימה שביפן

on the sixth anniversary of the nuclear reactor disaster there

ביום השנה השישי לאסון הכור הגרעיני שם

that followed the Tohoku earthquake and tsunami of 2011.

בעקבות רעידת האדמה והצונאמי ב-2011 בחבל טוהוקו.

When I was there, I learned about the Onagawa Nuclear Power Station,

בהיותי שם למדתי על תחנת הכוח הגרעינית אונגאווה,

which was even closer to the epicenter of that earthquake

שהיתה עוד יותר קרובה למרכז הרעש

than the infamous Fukushima Daiichi that we all know about.

מאשר הכור הידוע לשמצה פוקושימה דאיצ'י, המוכר לכולנו.

In Onagawa, people in the city actually fled to the nuclear power plant

באונאגאווה, אנשי העיר למעשה נמלטו אל תחנת הכוח הגרעינית

as a place of refuge.

כדי למצוא בה מחסה.

It was that safe.

היא היתה עד כדי בטוחה.

It was spared by the tsunamis.

הצונאמים לא פגעו בה.

It was the foresight of just one engineer,

ראיית הנולד של מהנדס אחד בלבד,

Yanosuke Hirai,

יאנוסוקה היראי,

that made that happen.

היא שאיפשרה את זה.

In the 1960s, he fought to build that power plant

בשנות ה-60 של המאה ה-20 הוא נאבק על בניית תחנת הכוח

farther back from the coast

הרחק יותר מן החוף

at higher elevation and with a higher sea wall.

בגובה רב יותר ועם חומת גלים גבוהה יותר.

He knew the story of his hometown shrine,

הוא הכיר את הסיפור על המקדש בעיר הולדתו,

which had flooded in the year 869 after a tsunami.

שהוצף בצונאמי בשנת 869.

It was his knowledge of history that allowed him to imagine

הידע הזה שלו בהיסטוריה איפשר לו לדמיין

what others could not.

מה שאחרים לא יכלו.

OK, one more tool of foresight.

טוב, כלי נוסף של ראיית-נולד.

This one I think of as creating shared heirlooms.

בעיני, מדובר ביצירת מורשות משותפות.

These are lobster fishermen on the Pacific coast of Mexico,

אלה הם דייגי לובסטרים בחוף האוקיינוס השקט של מקסיקו,

and they're the ones who taught me this.

והם אלה שלימדו אותי את זה.

They have protected their lobster harvest there

הם הגנו על דיג הלובסטרים שלהם שם

for nearly a century,

במשך קרוב למאה שנה,

and they've done that by treating it as a shared resource

ואת זה עשו בכך שהתייחסו אליו כאל משאב משותף

that they're passing on to their collected children and grandchildren.

שאותו הם מעבירים לידי כלל ילדיהם ונכדיהם.

They carefully measure what they catch

הם מודדים בקפידה את מה שהם לוכדים

so that they're not taking the breeding lobster out of the ocean.

כדי שלא לפגוע בהתרבות הלובסטרים.

Across North America, there are more than 30 fisheries

בצפון-אמריקה יש מעל 30 אזורי מדגה

that are doing something vaguely similar to this.

שעושים משהו דומה במקצת.

They're creating long-term stakes in the fisheries known as catch shares

הם יוצרים סיכויים לטווח הארוך בתחומי מדגה מסוג "מדגה שיתופי"

which get fishermen to be motivated

שמניע את הדייגים

not just in taking whatever they can from the ocean today

לא סתם לדוג ככל יכולתם מן האוקיינוס עכשיו

but in its long-term survival.

אלא גם להתחשב בהישרדות שלהם לאורך ימים.

Now there are many, many more tools of foresight

יש הרבה מאד כלים של ראיית-נולד

I would love to share with you,

שהייתי שמחה לחלוק איתכם,

and they come from all kinds of places:

והם מגיעים מכל מיני מקומות:

investment firms that look beyond near-term stock prices,

בתי-השקעות שמסתכלים מעבר למחירי המניות בטווח הקצר,

states that have freed their elections

מדינות ששיחררו את הבחירות

from the immediate interests of campaign financiers.

מציפורני האינטרסים המיידיים של מממני מסעות-בחירות.

And we're going to need to marshal as many of these tools as we can

ויהיה עלינו להתמחות בכלים רבים ככל האפשר מאלה

if we want to rethink what we measure,

אם בכוונתנו להעריך מחדש את מה שאנו מודדים,

change what we reward

לתגמל אחרת

and be brave enough to imagine what lies ahead.

ולהיות אמיצים מספיק כדי לדמיין את העתיד.

Not all this is going to be easy, as you can imagine.

לא כל זה יהיה קל, כפי שאתם ודאי מתארים לעצמכם.

Some of these tools we can pick up in our own lives,

נוכל לנקוט בחלק מהכלים האלה בחיינו הפרטיים,

some we're going to need to do in businesses or in communities,

באחרים יהיה עלינו להשתמש בעסקים או בקהילה,

and some we need to do as a society.

ויש כלים בהם עלינו להשתמש כחברה.

The future is worth this effort.

העתיד ראוי למאמץ הזה.

My own inspiration to keep up this effort is the instrument I shared with you.

ההשראה הפרטית שלי במאמץ הזה היא כלי הנגינה שהראיתי לכם.

It's called a dilruba,

הוא נקרא "דילרובה".

and it was custom-made for my great-grandfather.

הוא יוצר לפי הזמנה עבור סב-סבי,

He was a well-known music and art critic in India

שהיה מוסיקאי ומבקר-אמנות ידוע מאד בהודו

in the early 20th century.

בתחילת המאה ה-20.

My great-grandfather had the foresight to protect this instrument

סב-סבי ניחן בראיית הנולד שהגנה על כלי הנגינה הזה

at a time when my great-grandmother was pawning off all their belongings,

כשסב-סבתי מישכנה את כל רכושנו,

but that's another story.

אבל זה כבר סיפור אחר.

He protected it by giving it to the next generation,

הוא הגן עליו בכך שהעבירו לידי הדור הבא,

by giving it to my grandmother,

בכך שמסר אותו לסבתי,

and she gave it to me.

והיא העבירה אותו אלי.

When I first heard the sound of this instrument,

כששמעתי לראשונה את צליליו של כלי הנגינה הזה,

it haunted me.

הייתי מכושפת.

It felt like hearing a wanderer in the Himalayan fog.

הרגשתי כאילו אני שומעת נווד בערפל של ההימלאיה.

It felt like hearing a voice from the past.

כאילו אני שומעת קול מן העבר.

(Music)

(מוסיקה)

(Music ends)

(סוף המוסיקה)

That's my friend Simran Singh playing the dilruba.

ידידי סימראן סינג' הוא שניגן בדילרובה.

When I play it, it sounds like a cat's dying somewhere,

כשאני מנגנת בו הוא נשמע כמו חתול גוסס,

so you're welcome.

אז על אחריותכם.

(Laughter)

(צחוק)

This instrument is in my home today,

הכלי הזה נמצא כיום בביתי,

but it doesn't actually belong to me.

אבל הוא לא ממש שייך לי.

It's my role to shepherd it in time,

תפקידי הוא להשגיח עליו למען העתיד,

and that feels more meaningful to me than just owning it for today.

ואני מרגישה שזה משמעותי יותר מאשר להיות סתם בעליו היום.

This instrument positions me as both a descendant and an ancestor.

כלי הנגינה הזה מגדיר אותי כיורשת וכאם קדמונית גם-יחד.

It makes me feel part of a story bigger than my own.

הוא גורם לי להרגיש כחלק מסיפור גדול מסיפורי האישי.

And this, I believe,

וזה, כך אני מאמינה,

is the single most powerful way we can reclaim foresight:

הוא הדרך החזקה ביותר

שבה ביכולתנו לתבוע לעצמנו מחדש את החזקה על ראיית הנולד:

by seeing ourselves as the good ancestors we long to be,

לראות את עצמנו כאבות הקדמונים הטובים שאנו משתוקקים להיות,

ancestors not just to our own children

אבות ואמהות קדמונים לא רק לצאצאינו אנו,

but to all humanity.

אלא לאנושות כולה.

Whatever your heirloom is,

תהיה אשר תהיה המורשת שלכם,

however big or small,

בין אם קטנה או גדולה,

protect it

הגנו עליה

and know that its music can resonate for generations.

ודעו שהמוסיקה שלה יכולה להדהד לדורי-דורות.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים ותרועות)