How I accidentally changed the way movies get made | Franklin Leonard

תרגום: Yael Ring עריכה: Roni Weisman

This weekend,

בסוף השבוע האחרון,

tens of millions of people in the United States

עשרות מיליונים של אנשים בארה"ב

and tens of millions more around the world,

ועשרות מיליונים יותר ברחבי העולם,

in Columbus, Georgia, in Cardiff, Wales,

בקולומבוס, ג'ורג'יה, בקרדיף, ווילס,

in Chongqing, China, in Chennai, India

בצ'ונגצ'ינג, סין ובצ'אנאי, הודו

will leave their homes,

יצאו מבתיהם,

they'll get in their cars or they'll take public transportation

הם יכנסו לרכבים שלהם או שהם ישתמשו בתחבורה הציבורית

or they will carry themselves by foot,

או שהם ילכו ברגל,

and they'll step into a room

והם יכנסו לחדר

and sit down next to someone they don't know

וישבו ליד מישהו שהם לא מכירים

or maybe someone they do,

או אולי מישהו שהם כן מכירים,

and the lights will go down and they'll watch a movie.

והאורות יכבו והם יצפו בסרט.

They'll watch movies about aliens or robots,

הם יצפו בסרטים על חייזרים או רובוטים,

or robot aliens or regular people.

או רובוטים חייזריים או אנשים רגילים.

But they will all be movies about what it means to be human.

אבל הם יהיו כולם סרטים על המשמעות של להיות אנושיים.

Millions will feel awe or fear,

מיליונים ירגישו יראה או פחד,

millions will laugh and millions will cry.

מיליונים יצחקו ומיליונים יבכו.

And then the lights will come back on,

ואז האורות ידלקו שוב,

and they'll reemerge into the world they knew several hours prior.

והם יגיחו שוב לעולם אותו הכירו לפני כמה שעות.

And millions of people will look at the world

ומיליונים של אנשים יסתכלו על העולם

a little bit differently than they did when they went in.

באור קצת שונה מאיך שהם הסתכלו עליו לפני שנכנסו.

Like going to temple or a mosque or a church,

כמו החוויה של ביקור בבית כנסת, מסגד או כנסיה,

or any other religious institution,

או כל מוסד דתי אחר,

movie-going is, in many ways, a sacred ritual.

הליכה לסרט, באופנים רבים, היא טקס מקודש.

Repeated week after week after week.

החוזר על עצמו שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע.

I'll be there this weekend,

אני אהיה שם בסוף השבוע הקרוב,

just like I was on most weekends between the years of 1996 and 1990,

בדיוק כמו שהייתי שם ברוב סופי השבוע בין השנים 1990-1996,

at the multiplex, near the shopping mall

במתחם הקולנוע, סמוך לקניון

about five miles from my childhood home in Columbus, Georgia.

כחמישה מייל מבית הילדות שלי בקולומבוס, ג'ורג'יה.

The funny thing is that somewhere between then and now,

העניין המצחיק הוא שמתישהו בין אז ועכשיו,

I accidentally changed part of the conversation

שיניתי במקרה חלק מהשיח

about which of those movies get made.

שעוסק בשאלה אילו מהסרטים האלה יופקו.

So, the story actually begins in 2005, in an office high above Sunset Boulevard,

אז, הסיפור בעצם התחיל ב-2005, במשרד גבוה מעל לשדרות סאנסט,

where I was a junior executive

שם עבדתי כמנהל זוטר

at Leonardo DiCaprio's production company Appian Way.

בחברת ההפקה של ליאונרדו דיקפריו, "אפיאן וויי".

And for those of you who aren't familiar with how the film industry works,

ולאלה מכם שלא מכירים איך תעשיית הסרטים עובדת,

it basically means that I was one of a few people behind the person

זה בעצם אומר שאני הייתי אחד מקומץ האנשים מאחורי האדם

who produces the movie for the people behind and in front of the camera,

שמפיק את הסרט עבור האנשים מאחורי המצלמה ולפניה,

whose names you will better recognize than mine.

שאת שמותיהם תזהו ביתר קלות מאשר את שלי.

Essentially, you're an assistant movie producer who does the unglamorous work

בעצם, אתה עוזרו של מפיק הסרט, שמבצע את העבודה חסרת התהילה

that goes into the creative aspect of producing a movie.

שכרוכה בהיבט היצירתי של הפקת סרטים.

You make lists of writers and directors and actors

אתה עורך רשימות של כותבים ובמאים ושחקנים

who might be right for movies that you want to will into existence;

שיכולים להתאים לסרטים שאתם רוצים להפוך למציאות;

you meet with many of them and their representatives,

אתה נפגש עם הרבה מהם ומהסוכנים שלהם,

hoping to curry favor for some future date.

שמקווים לזכות בפגישה נוספת בעתיד.

And you read, a lot.

ואתה קורא, המון.

You read novels that might become movies,

אתה קורא ספרים שאולי יהפכו לסרטים,

you read comic books that might become movies,

אתה קורא ספרי קומיקס שאולי יהפכו לסרטים,

you read articles that might become movies,

אתה קורא כתבות שאולי יהפכו לסרטים,

you read scripts that might become movies.

אתה קורא תסריטים שאולי יהפכו לסרטים.

And you read scripts from writers that might write the adaptations

ואתה קורא תסריטים של כותבים שעשויים לכתוב את התסריטים

of the novels, of the comic books, of the articles,

לגרסת הסרט של הספרים, ספרי הקומיקס והכתבות,

and might rewrite the scripts that you're already working on.

ואולי ישכתבו את התסריטים שאתה עובד עליהם.

All this in the hope of finding the next big thing

וכל זה בתקווה שתמצא את הדבר הגדול הבא

or the next big writer who can deliver something

או את הכותב הגדול הבא שיכול לספק משהו

that can make you and your company the next big thing.

שיכול להפוך אותך ואת החברה שלך לדבר הגדול הבא.

So in 2005, I was a development executive at Leonardo's production company.

אז ב-2005, עבדתי כמנהל פיתוח בחברת ההפקה של ליאונרדו.

I got a phone call from the representative of a screenwriter

קיבלתי שיחת טלפון מסוכן של כותב תסריטים

that began pretty much the way all of those conversations did:

שהתחילה כמו שרוב השיחות האלה מתחילות:

"I've got Leo's next movie."

"יש לי את הסרט הבא של ליאו".

Now in this movie, that his client had written,

עכשיו בסרט הזה, שהלקוח שלו כתב,

Leo would play an oil industry lobbyist

ליאו ישחק לוביסט של תעשיית הנפט

whose girlfriend, a local meteorologist, threatens to leave him

שהחבֵרה שלו, מטאורולוגית מקומית, מאיימת לעזוב אותו

because his work contributes to global warming.

כי העבודה שלו תורמת להתחממות הגלובלית.

And this is a situation that's been brought to a head

והמצב הזה מגיע לשיא

by the fact that there's a hurricane forming in the Atlantic

בגלל העובדה שישנו הוריקן באוקיאנוס האטלנטי

that's threatening to do Maria-like damage from Maine to Myrtle Beach.

שמאיים לעשות נזקים בסדר גודל של ההוריקן מריה ממדינת מיין ועד חוף מירטל.

Leo, very sad about this impending break up,

ליאו, השבור מהפרידה הקרבה,

does a little more research about the hurricane

עושה עוד קצת מחקר על ההוריקן

and discovers that in its path across the Atlantic,

ומגלה שבמסלול שלו לאורך האוקיאנוס האטלנטי,

it will pass over a long-dormant, though now active volcano

הוא יעבור מעל הר געש שהיה כבוי עד כה ועכשיו הפך להיות פעיל

that will spew toxic ash into its eye

שיפלוט אפר רעיל לתוך העין שלו

that will presumably be whipped into some sort of chemical weapon

שאז צפוי שיהפוך לסוג של נשק כימי

that will destroy the world.

שיחריב את העולם.

(Laughter)

(צחוק)

It was at that point that I asked him,

בנקודה הזאת שאלתי אותו,

"So are you basically pitching me 'Leo versus the toxic superstorm

"אז אתה בעצם מציע לי 'ליאו נגד סופת העל הרעילה

that will destroy humanity?'"

שתחריב את האנושות'?"

And he responded by saying,

והוא הגיב ואמר,

"Well, when you say it like that, it sounds ridiculous."

"ובכן, כשאתה מציג את זה ככה, זה נשמע מגוחך".

And I'm embarrassed to admit that I had the guy send me the script,

ואני מתבייש להודות שביקשתי מהבחור לשלוח לי את התסריט,

and I read 30 pages before I was sure that it was as bad as I thought it was.

וקראתי 30 דפים לפני שהייתי בטוח שזה גרוע כמו שחשבתי שזה יהיה.

Now, "Superstorm" is certainly an extreme example,

עכשיו, "סופת-על" היא באמת דוגמא קיצונית,

but it's also not an unusual one.

אבל היא גם לא יוצאת דופן.

And unfortunately, most scripts aren't as easy to dismiss as that one.

ולרוע המזל, את רוב התסריטים לא כל כך פשוט לפטור כמו את זה.

For example, a comedy about a high school senior,

לדוגמא, קומדיה על תלמידת תיכון,

who, when faced with an unplanned pregnancy,

שכשהיא נאלצת להתמודד עם הריון לא מתוכנן,

makes an unusual decision regarding her unborn child.

היא מחליטה החלטה לא רגילה ביחס לתינוק שעוד לא נולד.

That's obviously "Juno."

ברור שמדובר בסרט "ג'ונו".

Two hundred and thirty million at the worldwide box office,

מאתיים ושלושים מיליון דולר בקופות הקולנוע,

four Oscar nominations, one win.

ארבע מועמדויות לאוסקר, זכיה אחת.

How about a Mumbai teen who grew up in the slums

מה לגבי צעיר ממומבאי שגדל בשכונות העוני

wants to become a contestant on the Indian version

ורוצה להפוך למתמודד בגרסה ההודית

of "Who Wants To Be A Millionaire?"?

של "מי רוצה להיות מיליונר"?

That's an easy one -- "Slumdog Millionaire."

זה קל - "נער החידות ממומבאי".

Three hundred seventy-seven million worldwide,

שלוש מאות שבעים ושבע מיליון ברחבי העולם,

10 Oscar nominations and eight wins.

10 מועמדויות לאוסקר ושמונה זכיות.

A chimpanzee tells his story

שימפנזה המספר את סיפורו

of living with the legendary pop star Michael Jackson.

על חייו עם כוכב הפופ האגדי מייקל ג'קסון.

Anyone?

מישהו מכיר?

(Laughter)

(צחוק)

It's a trick question.

זאת שאלה מכשילה.

But it is a script called "Bubbles,"

אבל זה תסריט קיים בשם "בועות",

that is going to be directed by Taika Waititi,

שהולך להיות מבויים על ידי טאיקה וואיטיטי,

the director of "Thor: Ragnarok."

הבמאי של "תור: רגנארוק".

So, a large part of your job as a development executive

אז חלק גדול מהעבודה שלך כמנהל פיתוח

is to separate the "Superstorms" from the "Slumdog Millionaires,"

הוא להפריד בין "סופות העל" לבין "נערי החידות",

and slightly more generally, the writers who write "Superstorm"

ובאופן יותר כללי, בין הכותבים שכותבים את "סופת-על"

from the writers who can write "Slumdog Millionaire."

לכותבים שיכולים לכתוב את "נער החידות".

And the easiest way to do this, obviously, is to read all of the scripts,

והדרך הקלה ביותר לעשות את זה, כמובן, היא לקרוא את התסריטים,

but that's, frankly, impossible.

אבל, בכנות, זה בלתי אפשרי.

A good rule of thumb is that the Writers Guild of America

כלל אצבע טוב הוא שאגודת הכותבים של אמריקה

registers about 50,000 new pieces of material every year,

רושמת כ-50,000 כְּתבים מדי שנה,

and most of them are screenplays.

ורובם הם תסריטים.

Of those, a reasonable estimate is about 5,000 of them

מתוכם, הערכה סבירה היא שכ-5,000 מהם

make it through various filters, agencies, management companies,

עוברים את הסינונים השונים, סוכנויות, חברות ניהול,

screenplay compositions and the like,

קומפוזיציות תסריטים וכדומה,

and are read by someone at the production company

והם נקראים על ידי מישהו בחברת ההפקה

or major studio level.

או בסטודיו ברמה רצינית.

And they're trying to decide whether they can become

והם מנסים להחליט האם הם יכולים להפוך

one of the 300-and-dropping movies that are released by the major studios

לאחד מתוך 300 ופחות סרטים שנעשים בידי החברות הגדולות

or their sub-brands each year.

או חברות הבת שלהם בכל שנה.

I've described it before

כבר תיארתי את זה בעבר

as being a little bit like walking into a members-only bookstore

כמשהו שדומה לחנות ספרים למנויים בלבד

where the entire inventory is just organized haphazardly,

בה המאגר כולו מאורגן באי סדר,

and every book has the same, nondescript cover.

ולכל ספר יש אותה כריכה חסרת תיאור.

Your job is to enter that bookstore

התפקיד שלך הוא להכנס לחנות הספרים הזו

and not come back until you've found the best and most profitable books there.

ולא לצאת עד שתמצא את הספרים הטובים ביותר והרווחיים ביותר שיש שם.

It's anarchic and gleefully opaque.

זהו דבר אנרכי ועמום בצורה מעוררת שמחה.

And everyone has their method to address these problems.

ולכל אחד יש את השיטה שלו להתמודד עם הבעיות האלה.

You know, most rely on the major agencies

אתם יודעים, הרוב מסתמכים על הסוכנויות הגדולות

and they just assume that if there's great talent in the world,

והם פשוט מניחים שאם יש כשרונות ענקיים בעולם,

they've already found their way to the agencies,

הם כבר מצאו את דרכם לסוכנויות,

regardless of the structural barriers that actually exist

בלי קשר לחסמים המבניים

שמקשים למעשה על הכניסה לסוכנויות האלה מלכתחילה.

to get into the agencies in the first place.

Others also constantly compare notes among themselves

אחרים גם כל הזמן עורכים השוואות בינם לבין עצמם

about what they've read and what's good,

על דברים שהם קראו ומה טוב,

and they just hope that their cohort group is the best, most wired

והם פשוט מקווים שקבוצת החתך שלהם היא הטובה ביותר והמחוברת ביותר

and has the best taste in town.

ויש לה את הטעם הטוב ביותר בעיר.

And others try to read everything, but that's, again, impossible.

ואחרים מנסים לקרוא הכל, אבל, שוב, זה בלתי אפשרי.

If you're reading 500 screenplays in a year,

אם אתה קורא 500 תסריטים בשנה,

you are reading a lot.

אתה קורא המון.

And it's still only a small percentage of what's out there.

וזה עדיין אחוז קטן מאוד ממה שנמצא שם בחוץ.

Fundamentally, it's triage.

בעקרון, מדובר במיון מהיר.

And when you're in triage, you tend to default to conventional wisdom

וכשאתה מבצע מיון מהיר, ברירת המחדל שלך היא הדעה המקובלת

about what works and what doesn't.

לגבי מה שעובד ומה שלא עובד.

That a comedy about a young woman dealing with reproductive reality

שקומדיה על נערה צעירה המתמודדת עם מציאות של הריון

can't sell.

לא תמכור.

That the story of an Indian teenager isn't viable in the domestic marketplace

שסיפור על צעיר הודי לא ישרוד בשוק המקומי

or anywhere else in the world outside of India.

או בכל מקום אחר בעולם מחוץ להודו.

That the only source of viable movies is a very narrow groups of writers

שהמקור היחיד לסרטים טובים נמצא בקבוצות צרות מאוד של כותבים

who have already found their way to living and working in Hollywood,

שכבר מצאו את דרכם לעבוד ולחיות בהוליווד,

who already have the best representation in the business,

שכבר יש להם את הסוכנים הכי טובים בעסק,

and are writing a very narrow band of stories.

ושכותבים מגוון צר מאוד של סיפורים.

And I'm somewhat embarrassed to admit, that that's where I found myself in 2005.

ואני די מתבייש להודות, שזה בדיוק המקום בו מצאתי את עצמי ב-2005.

Sitting in that office above Sunset Boulevard,

יושב באותו משרד מעל לשדרת סאנסט,

staring down that metaphorical anonymized bookstore,

מתבונן באותה חנות ספרים אנונימית מטאפורית,

and having read nothing but bad scripts for months.

אחרי שלא קראתי שום דבר מלבד תסריטים גרועים במשך חודשים.

And I took this to mean one of two things:

ומשמעות הדבר היא אחת משתיים:

either A: I was not very good at my job,

א': אני לא ממש מוצלח בעבודה שלי,

which was, ostensibly, finding good scripts,

שהיא לכאורה מציאה של תסריטים טובים,

or B: reading bad scripts was the job.

או ב': קריאה של תסריטים גרועים היא מהות העבודה.

In which case, my mother's weekly phone calls,

במקרה כזה, שיחות הטלפון השבועיות עם אמא שלי, בהן היא שואלת אותי

asking me if my law school entrance exam scores were still valid

אם ציוני מבחן הכניסה שלי ללימודי משפטים עדיין תקפים

was something I should probably pay more attention to.

הם משהו שכדאי שאתן עליהם את הדעת.

מה שגם ידעתי

What I also knew

הוא שעמדתי לצאת לחופשה של שבועיים,

was that I was about to go on vacation for two weeks,

וכמה שזה נורא לקרוא תסריטים גרועים כשזה חלק מהעבודה שלך,

and as bad as reading bad scripts is when it is your job,

זה אפילו יותר כואב במהלך חופשה.

it's even more painful on vacation.

אז הייתי צריך לעשות משהו.

So I had to do something.

So late one night at my office, I made a list

אז לילה אחד בשעה מאוחרת במשרד שלי, ערכתי רשימה

of everyone that I had had breakfast, lunch, dinner or drinks with

של כל מי שנפגשתי איתו לארוחת בוקר, צהריים, ערב או לדרינק

that had jobs similar to mine, and I sent them an anonymous email.

שהיו להם עבודות דומות לשלי, ושלחתי להם אימייל אנונימי.

And I made a very simple request.

ביקשתי בקשה מאוד פשוטה.

Send me a list of up to 10 of your favorite screenplays

שלחו לי רשימה של עד 10 מהתסריטים האהובים עליכם

that meet three criteria.

שעומדים בשלושה קריטריונים:

One: you love the screenplay,

אחת: אתם אוהבים את התסריט.

two: the filmed version of that screenplay will not be in theaters

שתיים: הגרסה המצולמת של התסריט הזה לא תגיע לבתי הקולנוע

by the end of that calendar year,

עד לסוף אותה שנה,

and three: you found out about the screenplay this year.

ושלוש: גיליתם את התסריט הזה השנה.

This was not an appeal for the scripts that would be the next great blockbuster,

זאת לא היתה בקשה לגלות את התסריטים שיהיו שוברי הקופות הגדולים הבאים,

not an appeal for the scripts that will win the Academy Award,

או בקשה לתסריטים שיזכו בפרסי אקדמיה,

they didn't need to be scripts that their bosses loved

הם לא היו צריכים להיות תסריטים שהבוסים שלהם אהבו

or that their studio wanted to make.

או שהסטודיו שלהם רצה להפיק.

It was very simply an opportunity for people to speak their minds

זאת פשוט היתה הזדמנות לאפשר לאנשים לחוות את דעתם

about what they loved,

על מה שהם אהבו,

which, in this world, is increasingly rare.

שבעולם הזה, זה דבר ממש נדיר.

Now, almost all of the 75 people I emailed anonymously responded.

ובכן, כמעט כל 75 האנשים ששלחתי להם את האימייל באופן אנונימי ענו לי.

And then two dozen other people actually emailed to participate

ואז 24 אנשים נוספים שלחו אל אותה כתובת אימייל אנונימית

to this anonymous email address,

בקשה להצטרף,

but I confirmed that they did in fact have the jobs they claimed to have.

אבל וידאתי שהם אכן עובדים בעבודות שהם טענו שהם עובדים.

And I then compiled the votes into a spreadsheet,

ואז ניתחתי את ההצבעות בגיליון נתונים,

ran a pivot table, output it to PowerPoint,

הרצתי טבלת ציר, יִיצֵאתי אותה לפאואר פוינט,

and the night before I left for vacation,

ובלילה לפני שיצאתי לחופשה,

I slapped a quasi subversive name on it

הדבקתי על זה שם חתרני למחצה

and emailed it back from that anonymous email address

ושלחתי את זה כמענה מאותה כתובת אימייל אנונימית

to everyone who voted.

לכל מי שהצביע.

The Black List.

הרשימה השחורה.

A tribute to those who lost their careers during the anti-communist hysteria

מחווה לכל אלה שאיבדו את הקריירה שלהם במהלך ההיסטריה האנטי-קומוניסטית

of the 1940s and 50s,

של שנות הארבעים והחמישים,

and a conscious inversion of the notion

והיפוך מודע של התפיסה

that black somehow had a negative connotation.

שלשחור יש איכשהו קונוטציה שלילית.

After arriving in Mexico, I pulled out a chair by the pool,

לאחר שהגעתי למקסיקו, התיישבתי על כיסא ליד הבריכה,

started reading these scripts and found, to my shock and joy,

והתחלתי לקרוא את התסריטים האלה ומצאתי, להפתעתי ושמחתי,

that most of them were actually quite good.

שרובם היו די טובים.

Mission accomplished.

המשימה בוצעה.

What I didn't and couldn't have expected

מה שלא ציפיתי ולא יכולתי לצפות

was what happened next.

הוא מה שקרה לאחר מכן.

About a week into my time on vacation,

כשבוע לאחר תחילת החופשה שלי,

I stopped by the hotel's business center to check my email.

עצרתי במרכז העסקים של המלון כדי לבדוק את האימייל שלי.

This was a pre-iPhone world, after all.

זה הרי היה בעולם שלפני האייפון.

And found that this list that I had created anonymously

גיליתי שהרשימה הזאת שיצרתי באופן אנונימי

had been forwarded back to me several dozen times,

הועברה אלי בחזרה כמה עשרות פעמים,

at my personal email address.

לכתובת האימייל האישית שלי.

Everyone was sharing this list of scripts that everyone had said that they loved,

כולם שיתפו את רשימת התסריטים הזאת שכולם אמרו שאהבו,

reading them and then loving them themselves.

שקראו אותם ואז התאהבו בהם בעצמם.

And my first reaction, that I can't actually say here,

ואני לא יכול לחזור על התגובה הראשונית שלי כאן,

but will describe it as fear,

אבל אני אגדיר את זה כפחד,

the idea of surveying people about their scripts

הרעיון של לסקור אנשים לגבי התסריטים שלהם

was certainly not a novel or a genius one.

לא היה חדש או גאוני כמובן.

Surely, there was some unwritten Hollywood rule of omertà

ברור שיש איזה חוק-מאפיה בלתי כתוב בהוליווד

that had guided people away from doing that before

שמנע אנשים מלעשות זאת לפני כן

that I was simply too naive to understand, it being so early in my career.

ואני פשוט הייתי תמים מדי מכדי להבין אותו בשלב מוקדם זה של הקריירה שלי.

I was sure I was going to get fired,

הייתי בטוח שעומדים לפטר אותי,

and so I decided that day that A: I would never tell anybody

אז באותו יום החלטתי שני דברים, א': שלעולם לא אספר לאף אחד

that I had done this,

שאני עשיתי את זה,

and B: I would never do it again.

וב': שלעולם לא אעשה את זה שוב.

Then, six months later, something even more bizarre happened.

ואז, ששה חודשים לאחר מכן, משהו אפילו יותר ביזארי קרה.

I was in my office, on Sunset,

הייתי במשרד שלי, בסאנסט,

and got a phone call from another writer's agent.

וקיבלתי שיחת טלפון מעוד סוכן של כותב.

The call began very similarly to the call about "Superstorm":

השיחה התחילה באופן מאוד דומה לשיחה על "סופת העל":

"I've got Leo's next movie."

"יש לי את הסרט הבא של ליאו".

Now, that's not the interesting part.

עכשיו, זה לא החלק המעניין.

The interesting part was the way the call ended.

החלק המעניין הוא האופן שבו הסתיימה השיחה.

Because this agent then told me, and I quote,

בגלל שהסוכן הזה אז אמר לי, ואני מצטט,

"Don't tell anybody, but I have it on really good authority

"אל תספר לאף אחד, אבל אני יודע ממקורות מהימנים

this is going to be the number one script on next year's Black List."

שזה הולך להיות התסריט מספר אחת ברשימה השחורה של השנה הבאה".

(Laughter)

(צחוק)

Yeah.

כן.

Suffice it to say, I was dumbfounded.

אין צורך לומר שהייתי בהלם.

Here was an agent, using the Black List, this thing that I had made anonymously

הנה מולי סוכן, שמשתמש ברשימה השחורה, הדבר הזה שיצרתי באופן אנונימי

and decided to never make again,

והחלטתי שלא לחזור עליו לעולם,

to sell his client to me.

כדי למכור לי את הלקוח שלו.

To suggest that the script had merit,

וטוען שהתסריט הוא ראוי

based solely on the possibility of being included on a list of beloved screenplays.

רק מעצם העובדה שיש אפשרות שהוא ייכלל ברשימת התסריטים האהובים.

After the call ended, I sat in my office, sort of staring out the window,

אחרי שהשיחה הסתיימה, ישבתי במשרד שלי, בוהה דרך החלון,

alternating between shock and general giddiness.

כשאני נע בין הלם ועליצות כללית.

And then I realized that this thing that I had created

ואז הבנתי שהדבר הזה שיצרתי

had a lot more value

יש לו הרבה יותר ערך

than just me finding good screenplays to read over the holidays.

מאשר רק הצורך שלי למצוא תסריטים טובים לקריאה במהלך החופשה.

And so I did it again the next year --

אז עשיתי את זה שוב בשנה שלאחר מכן --

and the "LA Times" had outed me as the person who had created it --

וה"אל. איי. טיימס" חשף את שמי כאדם שיצר את הרשימה --

and the year after that,

ובשנה שלאחר מכן,

and the year after that -- I've done it every year since 2005.

ובשנה שאחר כך -- אני המשכתי לעשות זאת בכל שנה מאז 2005.

And the results have been fascinating,

והתוצאות היו מרתקות,

because, unapologetic lying aside, this agent was exactly right.

בגלל שאם נשים את השקר הבלתי-מתנצל בצד, הסוכן הזה צדק מאד.

This list was evidence, to many people, of a script's value,

הרשימה היתה הוכחה, עבור אנשים רבים, לערכו של תסריט,

and that a great script had greater value

ושלתסריט טוב יש ערך גבוה יותר

that, I think, a lot of people had previously anticipated.

ממה, שלדעתי, הרבה אנשים העריכו לפני כן.

Very quickly, the writers whose scripts were on that list

מהר מאוד, הכותבים שהתסריטים שלהם הופיעו ברשימה

started getting jobs,

התחילו לקבל עבודות,

those scripts started getting made,

התסריטים האלה התחילו להיות מופקים,

and the scripts that got made

ואותם תסריטים שהופקו

were often the ones that violated the assumptions

היו לעתים קרובות אותם אלה שהֵפֵרו את ההנחות

about what worked and what didn't.

לגבי מה עובד ומה לא עובד.

They were scripts like "Juno" and "Little Miss Sunshine"

אלה היו תסריטים כמו "ג'ונו" ו"מיס סנשיין הקטנה"

and "The Queen" and "The King's Speech"

ו"המלכה" ו"נאום המלך"

and "Spotlight."

ו"ספוטלייט".

And yes, "Slumdog Millionaire."

וכן, "נער החידות ממומבאי".

And even an upcoming movie about Michael Jackson's chimpanzee.

ואפילו הסרט על השימפנזה של מייקל ג'קסון שיגיע בקרוב.

Now, I think it's really important that I pause here for a second

ובכן, אני חושב שזה ממש חשוב שאני אעצור כאן לשניה

and say that I can't take credit for the success of any of those movies.

ואומר שאני לא יכול לקחת את הקרדיט להצלחה של אף אחד מהסרטים האלה.

I didn't write them, I didn't direct them, I didn't produce them, I didn't gaff them,

אני לא כתבתי אותם, לא ביימתי אותם, לא הפקתי אותם, ולא תכננתי את התאורה שלהם.

I didn't make food and craft service --

לא הכנתי אוכל והצעתי שירותים --

we all know how important that is.

אנחנו יודעים כמה זה חשוב.

The credit for those movies, the credit for that success,

הקרדיט לאותם סרטים, הקרדיט לאותן הצלחות,

goes to the people who made the films.

שייך לאותם אנשים שעשו את הסרטים.

What I did was change the way people looked at them.

מה שאני עשיתי זה לשנות את האופן שבו אנשים הסתכלו עליהם.

Accidentally, I asked if the conventional wisdom was correct.

באופן מקרי, שאלתי אם הדעה המקובלת היא נכונה.

And certainly, there are movies on that list that would have gotten made

ובוודאי, ישנם סרטים המופיעים ברשימה הזאת שהיו מופקים

without the Black List,

גם בלי הרשימה השחורה,

but there are many that definitely would not have.

אבל ישנם גם רבים שברור שלא היו מופקים.

And at a minimum, we've catalyzed a lot of them into production,

ולכל הפחות, דחפנו רבים מהם להפקה.

and I think that's worth noting.

ואני חושב שזה שווה ציון.

There have been about 1,000 screenplays on the Black List

כ-1,000 תסריטים נכנסו לרשימה השחורה

since its inception in 2005.

מאז שהיא נולדה ב-2005.

About 325 have been produced.

כ-325 מהם הופקו לסרטים.

They've been nominated for 300 Academy Awards,

הם היו מועמדים ל-300 פרסי אקדמיה,

they've won 50.

הם זכו ב-50.

Four of the last nine Best Pictures have gone to scripts from the Black List,

ארבע מתוך תשעת פרסי הסרט הטוב ביותר הוענקו לתסריטים מתוך הרשימה השחורה,

and 10 of the last 20 screenplay Oscars have gone to scripts from the Black List.

ו-10 מתוך 20 התסריטים זוכי האוסקר האחרונים הוענקו לתסריטים מתוך הרשימה השחורה.

All told, they've made about 25 billion dollars

סה"כ, הם הרוויחו כ-25 מיליארד דולר

in worldwide box office,

בבתי קולנוע ברחבי העולם,

which means that hundreds of millions of people

כלומר מאות מיליוני אנשים

have seen these films when they leave their homes,

צפו בסרטים האלה לאחר שעזבו את בתיהם,

and sit next to someone they don't know and the lights go down.

התיישבו ליד מישהו שהם לא מכירים והאורות כבו.

And that's to say nothing of post-theatrical environments

וזה לא כולל את דרכי ההפצה שלאחר בתי-הקולנוע

like DVD, streaming and, let's be honest, illegal downloads.

כמו די.וי.די, הזרמת וידאו, והבה נהיה כנים, הורדות לא חוקיות.

Five years ago today, October 15,

לפני חמש שנים בדיוק, ב-15 באוקטובר,

my business partner and I doubled down on this notion

השותף העסקי שלי ואני התמקדנו ברעיון הזה

that screenwriting talent was not where we expected to find it,

שכישרון כתיבת תסריטים אינו נמצא היכן שציפינו שיהיה,

and we launched a website that would allow anybody on earth

והקמנו אתר אינטרנט המאפשר לכל אחד בעולם

who had written an English-language screenplay

שכתב תסריט בשפה האנגלית

to upload their script, have it evaluated,

להעלות את התסריט שלהם, לקבל עליו הערכה,

and make it available to thousands of film-industry professionals.

ולהפוך אותו לזמין לאלפי אנשי מקצוע בתחום הקולנוע.

ואני שמח לומר, שבחמש השנים מאז הקמתו,

And I'm pleased to say, in the five years since its launch,

we've largely proved that thesis.

הוכחנו את התיאוריה הזו.

מאות כותבים מרחבי העולם מצאו סוכנים,

Hundreds of writers from across the world have found representation,

קיבלו הצעות או מכרו את העבודה שלהם.

have had their work optioned or sold.

שבעה אפילו זכו להפקה של התסריט לסרט בשלוש השנים האחרונות,

Seven have even seen their films made in the last three years,

כולל הסרט "נייטינגל".

including the film "Nightingale,"

סיפור ההתדרדרות הפסיכולוגית של יוצא מלחמה,

the story of a war veteran's psychological decline,

בו פניו של דיוויד אוילאו הן הדבר היחיד המופיע על המסך

in which David Oyelowo's face is the only one on screen

במשך 90 הדקות שהסרט נמשך.

for the film's 90-minute duration.

It was nominated for a Golden Globe and two Emmy Awards.

הוא היה מועמד לגלובוס הזהב ושני פרסי אמי.

It's also kind of cool that more than a dozen writers

זה גם די מגניב שיותר מעשרה כותבים

who were discovered on the website

שהתגלו באמצעות האתר

have ended up on this end-of-year annual list,

נכנסו לרשימה השנתית של סוף שנה זאת,

including two of the last three number one writers.

כולל שניים משלושת התסריטאים מספר אחת ברשימה האחרונה.

Simply put, the conventional wisdom about screenwriting merit --

בפשטות, הדעה המקובלת לגבי איכות התסריטים,

where it was and where it could be found,

איפה היא נמצאת והיכן אפשר למצוא אותה,

was wrong.

היתה מוטעית.

And this is notable, because as I mentioned before,

וזה ראוי לציון, כיוון שכמו שהזכרתי קודם,

in the triage of finding movies to make and making them,

במיון המהיר למציאת סרטים להפקה והפקתם בפועל,

there's a lot of relying on conventional wisdom.

יש המון הסתמכות על הדעה המקובלת.

And that conventional wisdom,

ואותה דעה מקובלת,

maybe, just maybe,

אולי, רק אולי,

might be wrong to even greater consequence.

עלולה להיות מוטעית בהיקף אפילו יותר רחב.

Films about black people don't sell overseas.

שסרטים אודות אנשים שחורים לא מוכְרים מעבר לים.

Female-driven action movies don't work,

שסרטי פעולה עם גיבורה אישה לא עובדים

because women will see themselves in men, but men won't see themselves in women.

כיוון שנשים מזדהות עם גברים, אבל גברים לא יזדהו עם נשים.

That no one wants to see movies about women over 40.

שאף אחד לא רוצה לראות סרטים על נשים מעל לגיל 40.

That our onscreen heroes have to conform to a very narrow idea about beauty

שגיבורי המסך שלנו צריכים להיות תואמים לסטנדרטים מאוד צרים של יופי

that we consider conventional.

שאנו מגדירים כמקובלים.

What does that mean when those images are projected 30 feet high

מה המשמעות של כל זה כשאותן דמויות מוקרנות בגובה של 9 מטרים

and the lights go down,

והאורות כבים,

for a kid that looks like me in Columbus, Georgia?

עבור ילד שנראה כמוני בקולומבוס, ג'ורג'יה?

Or a Muslim girl in Cardiff, Wales?

או נערה מוסלמית בקרדיף, ווילס?

Or a gay kid in Chennai?

או נער הומוסקסואל בצ'אנאי?

What does it mean for how we see ourselves

מה המשמעות של כל זה לאופן שבו אנחנו רואים את עצמנו

and how we see the world and for how the world sees us?

ואיך אנחנו רואים את העולם ואיך שהעולם רואה אותנו?

We live in very strange times.

אנחנו חיים בתקופה משונה.

And I think for the most part, we all live in a state of constant triage.

ואני חושב שלרוב, כולנו חיים במצב של מיון תמידי.

There's just too much information,

יש פשוט יותר מדי מידע,

too much stuff to contend with.

יותר מדי דברים להתמודד אתם.

And so as a rule, we tend to default to conventional wisdom.

וכך ככלל, אנו נוטים לאמץ את הדעה המקובלת.

And I think it's important that we ask ourselves, constantly,

ואני חושב שזה חשוב שנשאל את עצמנו, באופן קבוע,

how much of that conventional wisdom is all convention and no wisdom?

עד כמה אותה דעה מקובלת היא בעיקר מקובלת אך ללא שום חכמה מאחוריה?

And at what cost?

ובאיזה מחיר?

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)