Museums should honor the everyday, not just the extraordinary | Ariana Curtis

תרגום: Yael Ring עריכה: Ido Dekkers

Representation matters.

לייצוג יש חשיבות.

Authentic representations of women matter.

ייצוגים אותנטיים של נשים הם חשובים.

I think that too often, our public representations of women

אני חושבת שפעמים רבות הייצוג הפומבי שלנו של נשים

are enveloped in the language of the extraordinary.

עטוף בשפה של המיוחד.

The first American woman to become a self-made millionaire:

האישה האמריקאית הראשונה שהפכה למיליונרית בכוחות עצמה:

Madam C. J. Walker ...

מדאם סי. ג'יי. ווקר ...

The dresses of the first ladies of the United States ...

השמלות של הנשים הראשונות של ארה"ב ...

Shirley Chisholm, the first woman to seek

שירלי צ'יזהולם, האשה הראשונה

the US Democratic party's presidential nomination --

שהתמודדה לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הדמוקרטית --

(Applause)

(מחיאות כפיים)

As a museum curator,

כאוצרת במוזיאון,

I understand why these stories are so seductive.

אני מבינה למה הסיפורים האלה כל כך מושכים.

Exceptional women are inspiring and aspirational.

נשים יוצאות דופן הן מעוררות השראה ושאיפות.

But those stories are limiting.

אבל הסיפורים האלה הם מגבילים.

By definition, being extraordinary is nonrepresentative.

בהגדרה, בהיותם יוצאי דופן הם אינם מייצגים.

It's atypical.

הם אינם טיפוסיים.

Those stories do not create a broad base for incorporating women's history,

הסיפורים האלה לא יוצרים בסיס רחב להכללת ההיסטוריה של נשים,

and they don't reflect our daily realities.

והם לא משקפים את המציאות היומיומית שלנו.

If we can collectively apply that radical notion

אם אנחנו יכולים לאמץ באופן קולקטיבי את התפיסה הרדיקלית

that women are people,

שנשים הן בני אדם,

it becomes easier to show women as people are:

קל יותר להראות נשים כבני אדם:

familiar, diverse, present.

מוכרות, מגוונות, נוכחות.

In everyone's everyday throughout history,

בחיי היומיום של כולם במהלך ההיסטוריה.

women exist positively --

נשים קיימות באופן חיובי --

not as a matter of interpretation, but as a matter of fact.

לא כעניין של פרשנות אלא כעובדה.

And beyond a more accurate representation of human life,

ומעבר לכך, ייצוג מדויק של החיים האנושיים,

including women considers the quotidian experiences

הכולל נשים, מכליל את החוויות היומיומית

of the almost 3.8 billion people identified as female on this planet.

של כמעט 3.8 מיליארד אנשים המזוהים כנשים על הפלנטה הזאת.

In this now notorious museum scene from the "Black Panther" movie,

בסצנת המוזאון המפורסמת מתוך הסרט "הפנתר השחור",

a white curator erroneously explains an artifact

אוצר לבן מסביר באופן מוטעה מוצג

to Michael B. Jordan's character seen here,

לדמותו של מייקל בי ג'ורדן הנראה כאן,

an artifact from his own culture.

מוצג שמקורו בתרבות שלו הוא.

This fictional scene caused real debates in our museum communities

הסצנה הדמיונית הזו יצרה דיונים אמיתיים בקרב קהילות המוזיאונים שלנו

about who is shaping the narratives and the bias that those narratives hold.

לגבי מי מעצב את הנרטיבים והדעות הקדומות הטבועות באותם נרטיבים.

Museums are actually rated

מוזיאונים למעשה נחשבים

one of the most trustworthy sources of information in the United States,

כאחד ממקורות המידע המהימנים ביותר בארה"ב,

and with hundreds of millions of visitors from all over the world,

עם מאות מיליוני מבקרים מכל רחבי העולם,

we should tell accurate histories,

עלינו לספר היסטוריות מדויקות,

but we don't.

אבל אנחנו לא.

There is a movement from within museums themselves

ישנה תנועה בתוך המוזיאונים עצמם

to help combat this bias.

לסייע להלחם בדעה הקדומה הזו.

The simple acknowledgment that museums are not neutral.

ההכרה הפשוטה בכך שמוזיאונים אינם מרחב נייטרלי.

Museums are didactic.

מוזיאונים אינם דידקטיים.

Through the display of art and artifacts,

באמצעות הצגתם של חפצי אומנות ומוצגים,

we can incite creativity and foster inclusion,

אנחנו יכולים לעודד יצירתיות ולהצמיח הכלה,

but we are guilty of historical misrepresentation.

אבל אנחנו אשמים בייצוג מוטעה היסטורי.

Our male-centered histories have left our herstories hidden.

ההיסטוריות סובבות הגברים שלנו הסתירו את ההיסטוריות הנשיות שלנו (her-stories).

And there are hard truths about being a woman,

וישנן אמיתות קשות בלהיות אישה,

especially a woman of color in this industry,

בייחוד אישה צבעונית בתעשייה הזאת,

that prevents us from centering inclusive examples of women's lives.

המונעות מאתנו מלהתמקד בדוגמאות מכלילות של חייהן של נשים.

Museum leadership:

הנהגת המוזיאונים:

predominantly white and male,

בעיקרה מורכבת מגברים לבנים,

despite women comprising some 60 percent of museum staffs.

למרות שנשים מרכיבות כ60 אחוזים מהצוותים במוזיאונים

Pipelines to leadership for women are bleak --

האופק לתפקידי השפעה עבור נשים הוא קודר --

bleakest for women of color.

ואפילו יותר קודר עבור נשים צבעוניות.

And the presence of women does not in and of itself guarantee

ונוכחותן של נשים בפני עצמה לא מבטיחה

an increase in women's public representation.

עליה בייצוג הפומבי של נשים.

Not all women are gender equity allies.

לא כל הנשים תומכות בשוויון מגדרי.

In the words of feminist theorist bell hooks,

במילותיה של התיאורטיקנית הפמיניסטית בל הוקס,

"Patriarchy has no gender."

"לפטריאכיה אין מגדר".

Women can support the system of patriarchy

נשים יכולות לתמוך במערכת הפטריאכלית

just as men can support the fight for gender equity.

בדיוק כמו שגברים יכולים להלחם בעד שוויון מגדרי.

And we often downplay the importance of intersectionality.

והרבה פעמים אנחנו לא מעריכים מספיק את החשיבות של שוויון בין סקטוריאלי.

Marian Anderson was one of the most celebrated voices of the 20th century,

מריאן אנדרסון היתה אחת מהקולות המוכרים ביותר של המאה ה-20,

and the Smithsonian collected her 1939 outfit.

והסמית'סוניאן השיג את החליפה שלה מ1939.

After the white Daughters of the American Revolution denied her access

אחרי שארגון "הבנות הלבנות של המהפכה אמריקאית" דחה את בקשתה

to sing in Constitution Hall, because she was black,

לשיר בהיכל החוקה כי היא היתה שחורה,

she famously sang instead on the steps of the Lincoln Memorial,

היא כידוע שרה במקום על מדרגות אתר ההנצחה ללינקולן,

to a crowd of over 75,000 people.

לקהל של 75,000 איש.

And in libraries all over, including museums,

ובספריות בכל רחבי המדינה, כולל במוזיאונים,

you can still find the groundbreaking 1982 anthology, entitled

אפשר עדיין למצוא את האנתולוגיה פורצת הדרך, משנת 1982, שכותרתה

"All the Women Are White,

"כל הנשים לבנות,

All the Blacks Are Men,

כל השחורים הם גברים,

But Some of Us Are Brave."

אבל חלק מאתנו אמיצים".

Demands for the increase of women's representation

הדרישות להגברת הייצוג של נשים

does not automatically include Afro-Latinas like me ...

לא כולל באופן אוטומטי נשים אפרו-לטיניות כמוני...

or immigrant women, or Asian women, or Native women,

או נשים מהגרות, או נשים אסיאתיות, או נשים אינדיאניות,

or trans women, or undocumented women,

או נשים טרנס, או נשים חסרות אזרחות,

or women over 65, or girls --

או נשים מעל גיל 65, או בנות --

the list can go on and on and on.

הרשימה יכולה להמשיך עוד ועוד.

So what do we do?

אז מה אפשר לעשות?

Targeted initiatives have helped incorporate perspectives

יוזמות ממוקדות סייעו לשלב פרספקטיבות

that should have always been included.

שהיו תמיד צריכות להיות כלולות.

I arrived at the Smithsonian through a Latino curatorial initiative

אני הגעתי לסמית'סוניאן דרך יוזמה אוצרותית לטינית

whose hiring of Latinx curators,

שבאמצעות העסקת אוצרים ממוצא לטיני,

mostly women, by the way,

רובן נשים, דרך אגב,

has raised the profile for Latinx narratives across our institution.

העלתה את הפרופיל של הנרטיבים הלטיניים בכל המוסד כולו.

And it served as a model

וזה שימש כמודל

for our much larger Smithsonian American Women's History Initiative,

ליוזמת ההיסטוריה של נשים אמריקאיות בסמית'סוניאן,

which seeks to amplify diverse representations of women

ששאפה להעצים את הייצוג המגוון של נשים

in every possible way,

בכל דרך אפשרית,

so that women show up,

כך שנשים יופיעו

not only in the imagery of our contemporary realities,

לא רק בדימויים של המציאות העדכנית שלנו,

but in our historical representations,

אלא בייצוגים ההיסטוריים שלנו,

because we've always been here.

כי תמיד היינו שם.

Right now though, in 2018, I can still walk into professional spaces

אך כיום, ב2018, אני עדיין יכולה להכנס לתוך מרחבים מקצועיים

and be the only --

ועדיין להיות היחידה --

the only person under 40, the only black person,

האדם היחיד מתחת לגיל 40, האדם השחור היחיד,

the only black woman, the only Latina,

האשה השחורה היחידה, הלטינית היחידה,

sometimes, the only woman.

לפעמים, האשה היחידה.

My mother is African-American and my father is Afro-Panamanian.

אמא שלי היא אפרו-אמריקאית ואבא שלי הוא אפרו-פנמי.

I am so proudly and inextricably both.

אני שילוב גאה ומלא של שניהם.

As an Afro-Latina, I'm one of millions.

כאפרו-לטינית, אני אחת ממיליון.

As an Afro-Latina curator, I'm one of very few.

כאוצרת אפרו-לטינית, אני אחת ממעט.

And bringing my whole self into the professional realm

וההכללה של כל כולי לתחום המקצועי

can feel like an act of bravery,

יכולה להרגיש כמו מעשה גבורה,

and I'll admit to you that I was not always up for that challenge,

ואני מודה בפניכם שלא תמיד עמדתי באתגרים,

whether from fear of rejection or self-preservation.

בין אם מתוך פחד מדחיה או שימור עצמי.

In meetings, I would only speak up

בפגישות, הייתי רק מדברת

when I had a fully developed comment to share.

כשהייתה לי הערה מגובשת לחלוטין להעיר.

No audible brainstorming or riffing off of colleagues.

בלי סיעור מוחות בקול או הגבה על דבריהם של עמיתי.

For a long time,

במשך זמן רב,

I denied myself the joy of wearing my beloved hoop earrings

מנעתי מעצמי את ההנאה בענידת עגילי החישוק האהובים שלי

or nameplate necklace to work,

או שרשראות עם תליוני שמות בעבודה,

thinking that they were too loud or unscholarly or unprofessional.

במחשבה שהם היו צעקניים מדי או לא אקדמיים או לא מקצועיים.

(Laughter)

(צחוק)

I wondered how people would react to my natural hair,

תהיתי איך אנשים יגיבו לשיער הטבעי שלי,

or if they viewed me as more acceptable or less authentic when I straightened it.

או אם הם חשבו שאני יותר מתקבלת או פחות אותנטית כשיישרתי אותו.

And anyone who has felt outside of mainstream representations

וכל מי שאי פעם הרגיש מחוץ לייצוגים המקובלים

understands that there are basic elements just of our everyday being

מבין שישנם אלמנטים בסיסיים רק לקיום היומיומי שלנו

that can make other people uncomfortable.

שיכולים לעורר אי נוחות אצל אחרים.

But because I am passionate

אבל בגלל שאני דוחפת

about the everyday representation of women as we are,

את הייצוג היומיומי של נשים כפי שאנחנו,

I stopped presenting an inauthentic representation of myself or my work.

הפסקתי להציג ייצוג לא אותנטי שלי או של העבודה שלי.

And I have been tested.

ועמדתי במבחן.

This is me pointing at my hoop earring in my office --

הנה אני מצביעה על עגילי החישוק שלי במשרד שלי --

(Laughter)

(צחוק)

Just last month, I was invited to keynote a Latino Heritage Month event.

רק בחודש שעבר, הוזמנתי להיות הדוברת הראשית באירוע לציון חודש הקהילה הלטינית.

The week of the presentation, the organization expressed concerns.

בשבוע של הפרזנטציה, הארגון הביע חששות.

They called my slides "activist,"

הם כינו את המצגות שלי "אקטיביסטיות",

and they meant that negatively.

והם התכוונו לכך באופן שלילי.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Two days before the presentation,

יומיים לפני הפרזנטציה,

they requested that I not show a two-minute video affirming natural hair,

הם ביקשו שלא אציג סרטון של שתי דקות בעד שיער טבעי,

because "it may create a barrier to the learning process

כי "זה יכול ליצור מחסום לתהליך הלמידה

for some of the participants."

עבור חלק מהמשתתפים".

(Laughter)

(צחוק)

That poem, "Hair," was written and performed by Elizabeth Acevedo,

השיר הזה, "שיער", נכתב ובוצע על ידי אליזבת' אסוואדו,

a Dominican-American 2018 National Book Award winner,

אמריקאית ממוצא דומיניקני, זוכת פרס הספר הלאומי של 2018,

and it appeared in an award-winning Smithsonian exhibit that I curated.

והוא הופיע בתערוכה זוכת פרסים בסמית'סוניאן שאני אצרתי.

I canceled the talk,

ביטלתי את ההרצאה,

explaining to them that their censorship of me and my work made me uncomfortable.

והסברתי להם שהביקורת שלהם עלי ועל העבודה שלי גרמה לי לאי נוחות.

(Applause and cheers)

(מחיאות כפיים ותרועות)

Respectability politics and idealized femininity

פוליטיקה של מכובדות ונשיות אידאלית

influence how we display women

משפיעים על איך אנחנו מציגים נשים

and which women we choose to display.

ואיזה נשים אנחנו בוחרים להציג.

And that display has skewed toward successful and extraordinary

והתצוגה הזאת היתה מוטה לכיוון המוצלח והיוצא דופן

and reputable and desirable,

ובעל המוניטין והנחשק,

which maintains the systemic exclusion

דבר שמשמר את אי ההכללה המערכתית

and marginalization of the everyday, the regular, the underrepresented

וההדחקה של היומיומי, הרגיל והבלתי מיוצג

and usually, the nonwhite.

ובדרך כלל, הלא- לבן.

As a museum curator, I am empowered to change that narrative.

כאוצרת מוזיאון, אני מונעת לשנות את הנרטיב הזה.

I research, collect and interpret objects and images of significance.

אני חוקרת, אוספת ומתרגמת חפצים ודימויים בעלי משמעות.

Celia Cruz, the queen of Salsa --

סיליה קרוז, מלכת הסלסה --

(Cheers)

(מחיאות כפיים)

yes -- is significant.

כן -- היא משמעותית.

And an Afro-Latina.

ואישה אפרו-לטינית.

The Smithsonian has collected her costumes, her shoes,

הסמית'סוניאן אסף את התלבושות שלה, הנעליים שלה,

her portrait, her postage stamp

תמונת הדיוקן שלה, הבולים עם דיוקנה

and this reimagining ...

והדימוי הזה...

by artist Tony Peralta.

שנעשה על ידי טוני פרלטה.

When I collected and displayed this work,

כשאספתי והצגתי את היצירה הזאת,

it was a victory for symbolic contradictions.

היה זה ניצחון לניגודיות סימבוליות.

Pride in displaying a dark-skinned Latina,

גאווה בהצגת דיוקנה של לטינה בעלת עור כהה,

a black woman,

אישה שחורה,

whose hair is in large rollers which straighten your hair,

ששיערה אסוף ברולים גדולים ליישור השיער,

perhaps a nod to white beauty standards.

אולי קריצה לסטנדרטים של יופי לבן.

A refined, glamorous woman in oversized, chunky gold jewelry.

אשה מעודנת, זוהרת, עונדת תכשיטי זהב גדולים.

When this work was on view,

שהיצירה הזאת הוצגה,

it was one of our most Instagrammed pieces,

היא היתה אחת היצירות הכי פופולריות באינסטגרם,

and visitors told me they connected with the everyday elements

ומבקרים סיפרו לי שהם התחברו לאלמנטים היומיומיים

of her brown skin or her rollers or her jewelry.

של עורה השחום או הרולים בשיער או התכשיטים שלה.

Our collections include Celia Cruz

האוספים שלנו כוללים את סיליה קרוז

and a rare portrait of a young Harriet Tubman ...

ופורטרט נדיר של הארייט טאבמן הצעירה...

iconic clothing from the incomparable Oprah Winfrey.

ביגוד איקוני של אופרה וינפרי הייחודית.

But museums can literally change

אבל מוזיאונים יכולים לשנות ממש

how hundreds of millions of people see women

איך מאות מיליוני אנשים רואים נשים

and which women they see.

ואיזה נשים הם רואים.

So rather than always the first or the famous,

אז במקום תמיד להציג את הראשונה או המפורסמת

it's also our responsibility to show a regular Saturday at the beauty salon,

יש לנו אחריות להציג שבת רגילה בסלון יופי,

the art of door-knocker earrings ...

את האומנות שמאחורי העגילים האלה ...

(Laughter)

(צחוק)

fashionable sisterhood ...

אחוות אחיות אופנתיות ...

(Laughter)

(צחוק)

and cultural pride at all ages.

וגאווה תרבותית בכל גיל.

Stories of everyday women

סיפורים של נשים רגילות

whose stories have been knowingly omitted from our national and global histories.

שהסיפורים שלהן הושמטו בידיעה מההיסטוריות הלאומיות והגלובליות.

And oftentimes in museums, you see women represented by clothing

ולפעמים במוזיאונים אתם יכולים לראות נשים מיוצגות באמצעות ביגוד

or portraits or photography ...

או פורטרטים או צילומים ...

but impactful, life-changing stories from everyday women

אבל סיפורים בעלי השפעה, משני עולמות מנשים רגילות

can also look like this Esmeraldan boat seat.

יכולים גם להיות מיוצגים במושב הסירה הזה מאזמרלדס.

Esmeraldas, Ecuador was a maroon community.

אזמרלדס, באקוודור, היתה קהילה מבודדת.

Its dense rainforest protected indigenous and African populations

יערות הגשם העבים שלה הגנו על האוכלוסיה הילידית והאפריקאית

from Spanish colonizers.

מהקולוניאליזם הספרדי.

There are roads now,

ישנם דרכים לשם עכשיו,

but there are some parts inland that are still only accessible by canoe.

אבל ישנם חלקים מסוימים בתוך האי שהגישה לשם היא עדיין בקאנו בלבד.

Débora Nazareno frequently traveled those Ecuadorian waterways by canoe,

דבורה נזארנו שטה באותן תעלות אקוודוריות לעתים קרובות,

so she had her own boat seat.

כך שהיה לה מושב סירה משל עצמה.

Hers personalized with a spiderweb and a spider,

שלה היה מעוטר ברשת עכביש ועכביש,

representing Anansi, a character in West African folklore.

שייצגו את אנאסי, דמות מהפולקלור המערב- אפריקאי.

Débora also sat on this seat at home, telling stories to her grandson, Juan.

דבורה גם ישבה על המושב הזה בביתה בזמן שסיפרה סיפורים לנכדה, חואן.

And this intangible ritual of love

והריטואל הבלתי מוחשי הזה של אהבה

in the form of intergenerational storytelling

בצורה של סיפור סיפורים בין-דורי,

is common in communities across the African diaspora.

הוא נפוץ בקרב קהילות ברחבי התפוצה האפריקאית.

And this everyday act sparked in Juan the desire to collect and preserve

והפעולה היומיומית הזו שתלה בחואן רצון לאסוף ולשמר

over 50,000 documents related to Afro-Indian culture.

מעל 50,000 תעודות הקשורות לתרבות האפרו-אינדיאנית.

In 2005, Juan García Salazar, Débora's grandson,

ב2005, חואן גרסיה סלאזאר, נכדה של דבורה,

and by now a world-renowned Afro-Ecuadorian scholar,

וכיום חוקר אפרו-אקוואדורי בעל שם עולמי,

traveled to Washington, D.C.

הגיע לוושינגטון.

He met with Lonnie Bunch, the director of the museum where I work,

הוא נפגש עם לוני באנש, מנהלת המוזיאון בו אני עובדת,

and toward the end of their conversation,

ולקראת סוף השיחה ביניהם,

Juan reached into his bag and said, "I'd like to give you a present."

חואן שם את ידו בתוך התיק שלו ואמר, "אני רוצה לתת לך מתנה".

On that day, Débora Nazareno's humble wooden boat seat

באותו היום, מושב הסירה הצנוע מעץ של דבורה נזראנו

became the very first object donated

הפך להיות החפץ הראשון שנתרם

to the Smithsonian National Museum of African-American History and Culture.

למוזיאון הסמית'סוניאן הלאומי לתרבות והיסטוריה האפרו-אמריקאית.

It is encased, displayed and has been seen by almost five million visitors

הוא מוצג במוזיאון וכמעט חמישה מיליון איש ראו אותו

from all over the world.

מכל רחבי העולם.

I will continue to collect from extraordinary historymakers.

אני אמשיך לאסוף חפצים ממעצבי היסטוריה יוצאי דופן.

Their stories are important.

הסיפורים שלהם חשובים.

But what drives me to show up today and every day

אבל מה שמניע אותי להגיע היום ובכל יום

is the simple passion to write our names in history,

היא השאיפה הפשוטה לכתוב את השמות שלנו בהיסטוריה,

display them publicly for millions to see

להציג אותם באופן פומבי כדי שמיליונים יוכלו לראות

and walk in the ever-present light that is woman.

ולצעוד באור הקיים תמיד שהוא האישה.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause and cheers)

(מחיאות כפיים)