Jennifer 8. Lee: Who was General Tso? and other mysteries of

מתרגם: Elvira Shafir מבקר: Sigal Tifferet

There are more Chinese restaurants in this country

יש בארץ הזו יותר מסעדות סיניות

than McDonald's, Burger King, Kentucky Fried Chicken and Wendy's, combined --

ממק'דונלדס, בורגר קינג, וונדיס וקאנטקי פרייד צ'יקן גם יחד --

40,000, actually.

למעשה, 40,000.

Chinese restaurants have played an important role in American history,

מסעדות סיניות שיחקו תפקיד חשוב בהיסטוריה של ארה"ב.

למעשה.

as a matter of fact.

משבר הטילים בקובה נפתר

The Cuban missile crisis was resolved in a Chinese restaurant

במסעדה סינית

ששמה ארמון ינצ'ינג בוושינגטון די.סי,

called Yenching Palace in Washington, DC,

שלמרבה הצער סגורה עכשיו,

which unfortunately is closed now,

and about to be turned into Walgreen's.

ועומדת להפוך לסניף של וולגרינ'ס.

And the house where John Wilkes Booth

והבית בו ג'ון ווילקס בוט'

תכנן את ההתנקשות באברהם לינקולן

planned the assassination of Abraham Lincoln

גם הוא, למעשה, מסעדה סינית עכשיו

is also now a Chinese restaurant called Wok and Roll,

ששמה ווק נ' רול, ברחוב H בוושינגטון.

on H Street in Washington.

(Laughter)

(צחוק)

And it's not completely gratuitous,

וזה לא לגמרי חסר משמעות,

because "wok" and "roll" -- Chinese food and Japanese foods,

כי ווק ורול --

אוכל סיני ואוכל יפני,

so it kind of works out.

אז זה עובד איכשהו.

And Americans love their Chinese food so much,

ואמריקאים כל כך אוהבים את האוכל הסיני שלהם

they've actually brought it into space.

שהם לקחו אותו איתם לחלל.

NASA, for example, serves thermostabilized sweet-and-sour pork

בנאסא, למשל, מגישים מנת חזיר חמוץ-מתוק מיוצב טרמית

on its shuttle menu for its astronauts.

בתפריט מעבורת החלל לאסטרונאוטים שלהם.

So, let me present the question to you:

ובכן, הרשו לי להציג לכם שאלה:

If our benchmark for Americanness is apple pie,

אם אמת המידה לאמריקאיות היא פאי תפוחים,

you should ask yourself: how often do you eat apple pie,

כדאי שתשאלו את עצמכם,

באיזו תדירות אתם אוכלים פאי תפוחים,

ולעומת זאת, באיזו תדירות אתם אוכלים אוכל סיני. נכון?

versus how often do you eat Chinese food?

(Laughter)

(צחוק)

And if you think about it,

ואם תחשבו על זה,

הרבה מהאוכל שאתם חושבים עליו

a lot of the foods that we or Americans think of as Chinese food

או שאנחנו חושבים עליו או שהאמריקאים חושבים עליו כעל אוכל סיני

are barely recognizable to Chinese.

הוא כמעט לא ניתן לזיהוי עבור סינים,

For example: beef with broccoli, egg rolls, General Tso's Chicken,

לדוגמא: בקר בברוקולי, אגרול, עוף בסגנון גנרל צו,

fortune cookies, chop suey, the take-out boxes.

עוגיות מזל (פורצ'ן קוקיס), צ'ופ סואי, הקופסאות לאוכל מוכן.

For example, I took a whole bunch of fortune cookies back to China,

לדוגמא, לקחתי לא מעט עוגיות מזל חזרה לסין,

gave them to Chinese to see how they would react.

נתתי אותן לסינים כדי לראות איך הם יגיבו.

מה זה?

[What is this?]

[Should I try it?]

כדאי לי לנסות את זה?

[Try it!]

נסה את זה!

[What is this called?]

איך קוראים לזה?

[Fortune cookie.]

פורצ'ן קוקי.

(Laughter)

[There's a piece of paper inside!]

יש בפנים חתיכת נייר!

(צחוק)

(Laughter)

[What is this?]

מה זה?

[You've won a prize!]

זכית בפרס!

[What is this?]

מה זה?

[It's a fortune!]

זה מזל!

טעים!

[Tasty!]

So where are they from?

ובכן, מאין הן באו?

The short answer is, actually, they're from Japan.

התשובה הקצרה היא, למעשה, שהן מיפן.

ובקיוטו, בחוץ,

And in Kyoto, outside, there are still small family-run bakeries

יש עדיין מאפיות משפחתיות

שמכינות עוגיות מזל,

that make fortune cookies, as they did over 100 years ago,

ועשו כך לפני יותר מ- 100 שנים,

30 years before fortune cookies were introduced in the United States.

30 שנה לפני שעוגיות מזל הגיעו לארה"ב.

If you see them side by side,

אם תסתכלו עליהן זו לצד זו,

there's yellow and brown.

יש צהוב וחום.

Theirs are actually flavored with miso and sesame paste,

שלהם מתובלות במיסו ומשחת שומשום,

so they're not as sweet as our version.

אז הן לא מתוקות כמו הגירסה שלנו.

So how did they get to the US?

אז איך הן הגיעו לארה"ב?

Well, the short answer is, the Japanese immigrants came over,

ובכן, התשובה הקצרה היא, שהמהגרים מיפן הגיעו לכאן,

and a bunch of the bakers introduced them --

וכמה אופים הציגו אותן --

including at least one in Los Angeles,

ובהן לפחות אחד בלוס אנג'לס,

and one here in San Francisco, called Benkyodo,

ואחד כאן בסאן פרנסיסקו

בשם בנקיו-דו, בפינה של רחוב סאטר ורחוב ביוקאנן

which is on the corner of Sutter and Buchanan.

אשר כבר אז, למעשה,

Back then, they made fortune cookies using very much the similar kind of irons

הכינו עוגיות מזל בעזרת ברזלים דומים למדי

that we saw back in Kyoto.

לאלה שראינו בקיוטו.

The interesting question is:

וכך, השאלה המעניינת היא,

How do you go from fortune cookies being something that is Japanese

איך קורה שעוגיות מזל הופכות ממשהו יפני

to being something that is Chinese?

למשהו סיני?

Well, we locked up all the Japanese during World War II,

ובכן, התשובה הקצרה היא,

שכלאנו את כל היפנים, בזמן מלחמת העולם השניה,

including those that made fortune cookies.

גם אלה שהכינו עוגיות מזל,

So that's when the Chinese moved in,

לכן בתקופה זו הסינים נכנסו לתחום,

כאילו ראו הזדמנות עסקית והשתלטו.

saw a market opportunity and took over.

(Laughter)

(צחוק)

So, fortune cookies: invented by the Japanese,

אז, עוגיות מזל:

הומצאו על ידי היפנים,

popularized by the Chinese,

פורסמו על ידי הסינים,

but ultimately consumed by Americans.

אבל בסופו של דבר נצרכות על ידי האמריקאים.

They're more American than anything else.

הן אמריקאיות יותר מכל.

Another of my favorite dishes:

עוד מנה מהמנות האהובות עליי:

General Tso's Chicken -- which, by the way, in the US Naval Academy

עוף בסגנון גנרל צו --

שדרך אגב, באקדמיה של הצי האמריקאי,

שמו עוף בסגנון אדמירל צו.

is called Admiral Tso's Chicken.

(Laughter)

I love this dish.

אני אוהבת את המנה הזו.

The original name of my book was "The Long March of General Tso."

השם המקורי בספר שלי הוא למעשה

המצעד הארוך של גנרל צו,

And he has marched very far indeed,

והוא אכן צעד רחוק מאוד,

because he is sweet, he is fried, and he is chicken --

כי הוא מתוק, הוא מטוגן, והוא עוף --

כל הדברים שאמריקאים אוהבים.

all things that Americans love.

(Laughter)

(צחוק)

He has marched so far, actually,

למעשה, הוא צעד רחוק כל כך,

שהשף שהמציא את המנה

that the chef who originally invented the dish

doesn't recognize it; he's kind of horrified.

לא מכיר אותה; הוא קצת מבוהל.

Video: (In Chinese)

Audience: (Laughter)

He's in Taiwan right now.

הוא בטאייוואן כרגע.

He's retired, deaf and plays a lot of mah–jongg.

הוא פרש, חירש ומשחק הרבה מאג'ונג.

After I showed him this, he got up,

אז, הוא -- אחרי שהראיתי לו את זה,

הוא קם,

and says, "mòmíngqímiào," which means, "This is all nonsense,"

והוא כזה "מומינקימיאאו",

מה שאומר "כל זה שטויות",

and goes back to play his mah-jongg game during the afternoon.

וחוזר לשחק במשחק המאג'ונג שלו אחר הצהריים.

ובכן, מנה נוספת. אחת האהובות עליי. בקר בברוקולי.

Another dish, one of my favorites: beef with broccoli.

Broccoli is not a Chinese vegetable;

ברוקולי הוא לא ירק סיני;

in fact, it is originally an Italian vegetable.

למען האמת, במקור הוא ירק איטלקי.

It was introduced into the United States in the 1800s,

הוא הגיע לארה"ב במאה ה- 19,

but became popularized in the 1920s and the 1930s.

אבל הפך לפופולארי בשנות ה- 20 וה- 30 של המאה ה- 20.

The Chinese have their own version of broccoli, called Chinese broccoli,

למעשה, לסינים הייתה גרסה משלהם של ברוקולי,

שנקראת ברוקולי סיני,

אבל כרגע, מה -- הם גילו את הברוקולי האמריקאי,

but they've now discovered American broccoli,

and are importing it as a sort of exotic delicacy.

ומייבאים אותו כסוג של מעדן אקזוטי.

I guarantee you, General Tso never saw a stalk of broccoli in his life.

אני מבטיחה לכם, גנרל צו לא ראה גבעול ברוקולי מימיו --

That was a picture of General Tso.

ואכן, זו הייתה תמונה של גנרל צו.

I went to his home town.

ביקרתי בעיר הולדתו.

This is a billboard that says:

זהו שלט חוצות עליו כתוב:

"Welcome to the birthplace of General Tso."

"ברוכים הבאים למקום הולדתו של גנרל צו."

And I went looking for chicken.

והלכתי לחפש אחרי עוף.

לבסוף מצאתי פרה --

Finally found a cow --

ומצאתי גם תרנגולות.

and did find chicken.

תאמינו או לא,

Believe it or not, these guys were actually crossing the road.

הן באמת חצו את הכביש.

ו --

(Laughter)

(צחוק)

And I found a whole bunch of General Tso's relatives

-- מצאתי חבורה שלמה של קרובים של גנרל צו

who are still in the town.

שעדיין נמצאים בעיירה הקטנה.

This guy is now five generations removed from the General;

הבחור הזה הוא קרוב משפחה מדור חמישי של הגנרל;

הבחור הזה בערך שבעה.

this guy is about seven.

I showed them the pictures of General Tso Chicken,

הראיתי להם את כל התמונות של עוף בסגנון גנרל צו שהראיתי לכם,

and they were like,

והם כזה, אנחנו לא מכירים את המנה הזו.

"We don't know this dish. Is this Chinese food?"

ואז הם כזה, האם זה אוכל סיני?

Because it doesn't look like Chinese food to them.

כי זה לא נראה להם כמו אוכל סיני.

But they weren't surprised I traveled around the world to visit them,

אבל הם לא היו מופתעים

שנסעתי לקצה העולם

כדי לבקר אותם,

because in their eyes he is, after all,

כי בעיניהם הוא, אחרי הכל,

a famous Qing dynasty military hero.

גיבור צבאי מפורסם של שושלת צ'ינג.

He played an important role in the Taiping Rebellion,

היה לו תפקיד חשוב במרד טייפינג,

מלחמה שהתחיל בחור

a war started by a guy who thought he was the son of God

שחשב שהוא בנו של אלוהים

and baby brother of Jesus Christ.

ואחיו הצעיר של ישו.

וגרם למלחמה שבה נהרגו 20 מיליון איש --

He caused a war that killed 20 million people --

still the deadliest civil war in the world to this day.

זו עדיין מלחמת האזרחים הכי קטלנית עד היום.

So, you know, I realized when I was there,

אז, אתם יודעים, הבנתי כשהייתי שם,

General Tso is kind of a lot like Colonel Sanders in America,

גנרל צו הוא די דומה לקולונל סאנדרס באמריקה,

in that he's known for chicken and not war.

בכך שהוא מוכר בזכות עוף ולא מלחמה.

But in China, this guy's actually known for war and not chicken.

אבל בסין, הבחור הזה מוכר, למעשה

בזכות מלחמה ולא עוף.

But the granddaddy of all the Chinese American dishes

אבל הסבא

של כל המנות הסיניות-אמריקאיות

we probably ought to talk about is chop suey,

שעליה אנחנו צריכים כנראה לדבר

היא צ'ופ סואי,

which was introduced around the turn of the 20th century.

שהגיעה

בתחילת המאה ה-20.

ולפי הניו יורק טיימס,

According to the New York Times in 1904,

בשנת 1904, הייתה פריחה של מסעדות סיניות בכל העיר,

there was an outbreak of Chinese restaurants all over town,

and "... the city has gone 'chop suey' mad."

ו "העיר השתגעה על 'צ'ופ סואי'."

So it took about 30 years before the Americans realized

וכך לקח בערך 30 שנה

לפני שאמריקה הבינה,

that chop suey is actually not known in China,

וואו, צ'ופ סואי לא באמת מוכר בסין.

and as this article points out,

וכמו שהמאמר הזה מציין,

"בן המקום הממוצע בכל עיר בסין

"The average native of any city in China knows nothing of chop suey."

לא יודע דבר על צ'ופ סואי."

Back then it was a way to show you were sophisticated and cosmopolitan;

אתם יודעים, אז זו הייתה הדרך להראות

שאתה מתוחכם וקוסמופוליטי:

אם היית בחור ורצית להרשים בחורה,

a guy who wanted to impress a girl could take her on a chop suey date.

יכולת לקחת אותה לדייט צ'ופ סואי.

I like to say chop suey is the biggest culinary joke

אני אוהבת לומר

שצ'ופ סואי הוא הבדיחה הקולינרית הגדולה ביותר

one culture ever played on another,

שתרבות קולינרית אחת עשתה על השניה,

because "chop suey," translated into Chinese,

כי צ'ופ סואי,

בתרגום לסינית,

means "jaahp-seui," which, translated back, means "odds and ends."

הוא צאפ סואי

שפירושו "שאריות".

אז האנשים האלה מסתובבים בסין ומבקשים צ'ופ סואי,

So, these people are going around China asking for chop suey,

which is sort of like a Japanese guy coming here and saying,

שזה בערך כמו בחור יפני

שבא לכאן ואומר,

"I understand you have a very popular dish in your country

אני מבין בארץ שלכם מנה פופולרית מאוד

שנקראת "שאריות", והיא במיוחד --

called 'leftovers.'"

(Laughter)

(צחוק)

Right?

-- נכון?

(Laughter)

ולא רק זה:

And not only that:

"This dish is particularly popular

המנה הזו פופולרית במיוחד

after that holiday you call 'Thanksgiving.'"

אחרי החג שאתם קוראים לו חג ההודיה.

(Laughter)

(צחוק)

So, why and where did chop suey come from?

אז, למה -- למה ומהיכן --

הגיעה צ'ופ סואי?

Let's go back to the mid-1800s,

בואו נחזור לאמצע המאה ה- 19

when the Chinese first came to America.

כשהסינים רק הגיעו לאמריקה.

Back then, Americans were not clamoring to eat Chinese food.

בתקופה ההיא, האמריקאים

לא נהרו לאכול אוכל סיני.

In fact, they saw these people who landed at their shores as alien.

למעשה, הם ראו את העם הזה שנחת על חופיהם כזרים מוזרים.

These people weren't eating dogs, they were eating cats.

האנשים האלה לא אכלו כלבים --

הם אכלו חתולים --

If they weren't eating cats, they were eating rats.

והם לא אכלו חתולים -- הם אכלו חולדות.

למעשה, הניו יורק טיימס, המעסיק הנכבד שלי,

In fact, The New York Times, my esteemed employer,

פירסם ב- 1883 מאמר ששאל,

in 1883 ran an article that asked,

"האם הסינים אוכלים חולדות?"

"Do Chinese eat rats?"

לא השאלה הכי פוליטיקלי קורקט שאפשר לשאול היום,

Not the most PC question to be asked today,

but if you look at the popular imagery of the time,

אבל אם תסתכלו בדימויים פופולריים מאותה תקופה,

not so outlandish.

לא כל כך בלתי-נתפס.

This is actually a real advertisement for rat poison

זו פרסומת אמיתית לרעל עכברושים

מסוף המאה ה- 19,

from the late 1800s.

And if you see under the word "Clears" -- very small --

ואם אתם יכולים לראות, מתחת למילה "מנקה" -- בקטן מאוד --

it says, "They must go," which refers not only to the rats,

כתוב "הם חייבים ללכת,"

וזה לא מתייחס רק לעכברושים,

אלא גם לסינים שביניהם,

but to the Chinese in their midst,

כי הדרך שבה האוכל נתפס

because the way that the food was perceived

הייתה כזו שאנשים שאוכלים דברים שונים מאיתנו

was that these people who ate foods different from us

must be different from us.

הם בהכרח שונים מאיתנו.

Another way that you saw this antipathy towards the Chinese

ועוד דרך שבה אפשר לראות סוג של

אנטיפתיה כלפי הסינים

היא במסמכים מסוג זה.

is through documents like this.

זה נמצא למעשה בספריית הקונגרס;

This is in the Library of Congress.

זה עלון שפורסם ע"י סמואל גומפרס,

It's a pamphlet published by Samuel Gompers,

גיבור תנועת הלייבור האמריקאית,

hero of our American labor movement.

It's called, "Some Reason for Chinese Exclusion:

והוא נקרא, "סיבה מסויימת להרחיק את הסינים"

Meat versus Rice: American Manhood against Asiatic Coolieism:

בשר מול אורז: גבריות אמריקאית מול עבדות אסיאתית:

Which shall survive?"

איזה מהם ישרוד?

And it basically made the argument

והוא טען

that Chinese men who ate rice

שגברים סיניים שאכלו אורז

would necessarily bring down the standard of living

יורידו בהכרח את רמת החיים

for American men who ate meat.

של הגברים האמריקאים שאכלו בשר.

And as a matter of fact, then,

ולמעשה, אז,

this is one of the reasons we must exclude them from this country.

זו אחת הסיבות

לכך שאנחנו חייבים להרחיק אותם מהמדינה הזו

So, with sentiments like these,

אז, עם רגשות כאלה,

the Chinese Exclusion Act was passed between 1882 and 1902,

החוק להרחקת הסינים עבר בין השנים 1882 ו- 1902,

the only time in American history

התקופה היחידה בהיסטוריה האמריקאית

when a group was specifically excluded

שבה הורחקה קבוצת אוכלוסיה ספציפית

for its national origin or ethnicity.

בגלל המוצא הלאומי או האתני שלה.

So in a way, because the Chinese were attacked,

אז, במידה מסויימת, בגלל שהסינים הותקפו,

chop suey was created as a defense mechanism.

נוצר הצ'ופ סואי כמנגנון הגנה.

Who came up with the idea of chop suey?

עכשיו, מי העלה את רעיון הצ'ופ סואי?

There's a lot of different mysteries and legends,

ישנו מסתורין רב, אגדות רבות ושונות,

but of the ones I've found,

אבל בתוך אלה שמצאתי וחשבתי שהיו המעניינות ביותר

the most interesting is this article from 1904.

ישנו המאמר הזה מ- 1904.

A Chinese guy named Lem Sen

בחור סיני בשם לם סן

shows up in Chinatown, New York City, and says,

מופיע בצ'יינהטאון, ניו יורק סיטי, ואומר,

"I want you all to stop making chop suey,

אני רוצה שכולכם תפסיקו להכין צ'ופ סואי,

because I am the original creator and sole proprietor of chop suey.

משום שאני היוצר המקורי והבעלים היחיד

של המנה הידועה בשם צ'ופ סואי.

And the way he tells it,

ואיך שהוא מספר,

there was a famous Chinese diplomat that showed up,

היה בחור

היה דיפלומט סיני מפורסם שהופיע

and he was told to make a dish that looked very popular

ונאמר לו להכין מנה שתיראה פופולרית מאוד

ותוכל, ציטוט, "לעבור" כסינית.

and could, quote, "pass" as Chinese.

And as he said -- we would never print this today --

וכמו שהוא אמר --

לעולם לא היינו מדפיסים את זה היום --

but basically, the American man has become very rich.

אבל בעצם, הגבר האמריקאי הפך עשיר מאוד.

Lem Sen: "I would've made this money, too, but I spent all this time

לם סן, שהוא הבחור הזה:

גם אני הייתי יכול להרוויח את הכסף הזה,

אבל בזבזתי את כל הזמן הזה בחיפושים אחרי הגבר האמריקאי

looking for the American man who stole my recipe.

שגנב את המתכון שלי.

Now I've found him and I want my recipe back,

עכשיו הצלחתי למצוא אותו,

ואני רוצה את המתכון שלי בחזרה

and I want everyone to stop making chop suey,

ואני רוצה שכולם יפסיקו להכין צ'ופ סואי,

or pay me for the right to do the same.

או שישלמו לי על הזכות להכין אותו.

אז זה היה תרגיל מוקדם

So it was an early exercise of intellectual property rights.

בקניין רוחני.

The thing is, this idea of Chinese-American food

אז העניין הוא,

הרעיון הזה של אוכל סיני-אמריקאי

doesn't exist only in America.

לא קיים רק באמריקה.

In fact, Chinese food is the most pervasive food on the planet,

למעשה, אם חושבים על זה,

אוכל סיני הכי נפוץ בעולם,

served on all seven continents, even Antarctica,

המוגש בכל שבע היבשות, אפילו אנטארקטיקה.

because Monday night is Chinese food night at McMurdo Station,

כי יום שני בערב הוא ערב אוכל סיני בתחנת מקמורדו,

which is the main scientific station in Antarctica.

שהיא תחנת המחקר העיקרית באנטארקטיקה.

You see different varieties of Chinese food.

אז, אפשר לראות גיוונים באוכל הסיני.

For example, there is French Chinese food,

הנה, לדוגמא, אוכל סיני צרפתי,

where they serve salt and pepper frog legs.

שם מגישים רגלי צפרדע במלח ופלפל.

There is Italian Chinese food, where they don't have fortune cookies,

יש אוכל סיני איטלקי,

שם אין עוגיות מזל,

so they serve fried gelato.

אז הם מגישים גלידה מטוגנת.

My neighbor, Alessandra, was shocked when I told her,

השכנה שלי בקומה מתחת, אלסנדרה,

הייתה המומה לחלוטין כשאמרתי לה,

"Dude, fried gelato is not Chinese."

"אחותי, גלידה מטוגנת זה לא סיני."

She's like, "It's not? But they serve it in all the Chinese restaurants in Italy."

היא כזה, "זה לא?

אבל מגישים את זה בכל המסעדות הסיניות באיטליה."

(צחוק)

(Laughter)

Even the Brits have their own version.

ואפילו לבריטים יש את הגירסה שלהם.

This is a dish called "crispy shredded beef,"

המנה הזו נקראת פרוסות בקר פריכות,

which has a lot of crisp, a lot of shred, and not a lot of beef.

שיש בה הרבה פריכות, הרבה פרוסות, אבל לא הרבה בקר.

There is West Indian Chinese food, there's Jamaican Chinese food,

יש אוכל סיני ממערב הודו,

Middle Eastern Chinese food, Mauritian Chinese food.

יש אוכל סיני ג'מאייקני,

יש אוכל סיני מזרח תיכוני,

יש אוכל סיני מאוריטני.

This is a dish called "Magic Bowl," that I discovered.

המנה הזו נקראת קערת הפלא

אותה גיליתי.

There's Indian Chinese food, Korean Chinese food,

יש אוכל סיני הודי,

אוכל סיני קוראני,

Japanese Chinese food,

אוכל סיני יפני,

where they take the bao, the little buns, and make them into pizza versions.

שם לוקחים את הבאו, הלחמניות הקטנות,

והופכים אותן לגירסת פיצה,

והם לוקחים --

(Laughter)

And they totally randomly take Chinese noodle dishes,

והם -- כאילו, בצורה רנדומלית לגמרי

הם לוקחים מנות נודלס סיניות,

and just ramenize them.

ופשוט מעבירים אותן ראמן-ציה.

This is something that, in the Chinese version, has no soup.

זה כאילו, זה משהו

שבגירסה הסינית אין בו מרק.

So, there's Peruvian Chinese food,

אז, יש אוכל סיני פרואני,

which should not be mixed with Mexican Chinese food,

שאין לטעות בינו לבין אוכל סיני מקסיקני,

where they basically take things and make it look like fajitas.

שם הם למעשה לוקחים דברים

וגורמים להם להיראות כמו פאהיטות.

(Laughter)

ואז -- דבר אחד:

And they have things like risotto chop suey.

יש להם דברים כמו צ'ופ סואי ריזוטו.

המסעדה המועדפת עליי

מכל המסעדות בהן נתקלתי ברחבי העולם

My personal favorite of all the restaurants

I've encountered around the world

was this one in Brazil, called "Kung Food."

הייתה זו ששמע "קונג פוד", בברזיל.

(Laughter)

(צחוק)

So, let's take a step back and understand

אז, בואו ניקח צעד אחורה,

וכאילו, נבין

what is to be appreciated in America.

מה ראוי להערכה באמריקה.

McDonald's has garnered a lot of attention, a lot of respect,

מקדונלד'ס הצליחה, בערך,

למשוך תשומת לב רבה, והרבה כבוד,

for basically standardizing the menu, decor and dining experience

על כך שיצרה סטנדרט אחיד

של התפריט, העיצוב וחווית הארוחה

in post-World War II America.

באמריקה בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה.

But you know what?

אבל אתם יודעים מה?

למעשה הם עשו זאת

They did so through a centralized headquarters out of Illinois.

באמצעות מטות מרכזיים

מחוץ לאילינוי, נכון?

מסעדות סיניות

Chinese restaurants have done largely the same thing, I would argue,

עשו את אותו הדבר, לטענתי,

with the menu and the decor, even the restaurant name,

עם התפריט והעיצוב --

אפילו שמות המסעדות --

but without a centralized headquarters.

אבל בלי המטות המרכזיים.

זה התברר לי, למעשה

So, this actually became very clear to me

בהגרלת הלוטו ב- 30 למרץ, 2005,

with the March 30, 2005 Powerball drawing,

where they expected, based on the number of ticket sales they had,

שם הם ציפו, אתם יודעים,

בהתחשב בנתוני מכירות הכרטיסים שהיו להם,

to have three or four second-place winners,

שיהיו להם שלושה או ארבעה זוכים בפרס השני --

people who match five or six Powerball numbers.

אלה האנשים שמנחשים 5 או 6 מספרים.

Instead, they had 110, and they were completely shocked.

תחת זאת, היו להם 110,

והם היו המומים לחלוטין.

They looked all across the country and discovered it couldn't be fraud,

הם בדקו בכל רחבי הארץ, וגילו

ולא בהכרח הייתה כאן הונאה,

since it happened in different states, across different computer systems.

כי זה קרה, אתם יודעים,

במדינות שונות, במערכות מחשבים שונות.

אז מה שזה לא יהיה,

Whatever it was, it caused people to behave in a mass-synchronized way.

גרם לאנשים להתנהג כאילו

בסינכרון המוני כזה.

So, OK, maybe it had to do with the patterns on the pieces of paper,

אז, כאילו, או.קיי., אולי היה קשר לדפוסים

על פיסת הנייר הקטנה --

like it was a diamond, or diagonal.

אתם יודעים, כאילו, זה היה יהלום,

או, אתם יודעים, אלכסון.

זה לא היה זה.

It wasn't that, so they're like, OK, let's look at television.

זה לא היה זה, אז הם כאילו,

או.קיי., בואו נפנה לטלויזיה,

So they looked at an episode of "Lost."

אז הם צפו בפרק של "אבודים".

עכשיו, לי אין טלויזיה,

Now, I don't have a TV,

מה שהופך אותי למוזרה, אבל מאוד פרודוקטיבית --

which makes me a freak, but very productive --

(צחוק)

(Laughter)

And there's an episode of "Lost" where one guy has a lucky number,

והפרק הזה של "אבודים", אני מבינה,

שבו לבחור השמן יש מספר מזל

but it's not a lucky number, it's why he's on the island,

שלא היה מספר מזל,

אלא הזמן שלהם על האי,

אבל הם בדקו,

but they looked and the numbers did not match.

והמספרים לא התאימו.

אז הם בדקו את "צעירים חסרי מנוח",

They looked at "The Young and The Restless." It wasn't that, either.

וגם זה לא היה זה.

אז רק כשהבחור הראשון הופיע למחרת,

It wasn't until the first guy shows up the next day and they ask him,

והם שאלו אותו,

"Where did you get your number?"

"מאיפה לקחת את המספר שלך?"

He said, "I got it from a fortune cookie."

הוא כזה, "אה, לקחתי אותו מעוגיית מזל".

למעשה זה הפתק שהיה לאחד הזוכים,

This is a slip one of the winners had,

כי האחראים על הבטחון בלוטו של טנסי

because the Tennessee lottery security officials

היו כאילו, או, לא -- כאילו, זה לא יכול להיות נכון.

were like, "Oh, no, this can't be true."

אבל זה היה נכון,

But it was true.

Basically, of those 110 people,

ובעצם, מתוך 110 האנשים האלה,

104 of them or so had gotten their number from a fortune cookie.

וכ- 104 מתוכם

לקחו את המספר שלהם מעוגיית מזל.

(Laughter)

(צחוק)

Yeah. So I went and started looking.

כן. אז, התחלתי לחפש.

I went across the country, looking for these restaurants

עברתי את הארץ מקצה לקצה,

בחיפוש אחרי המסעדות האלה

where these people had gotten their fortune cookies from.

בהן האנשים האלה קיבלו את עוגיות המזל שלהם.

אתם יודעים, יש כמה כאלה,

There are a bunch of them, including Lee's China in Omaha --

ובהן סין של לי באומהה --

which is actually run by Koreans, but that's another point,

שמנוהלת, למעשה, בידי קוראנים, אבל זו נקודה אחרת --

וכמה מהן שנקראות בופה סין.

and a bunch of them named "China Buffet."

What's interesting is that their stories were similar, but different.

אז, מה שמעניין הוא שהסיפורים שלהם היו דומים,

אבל שונים.

It was lunch, it was take-out, it was sit-down, it was buffet,

זה היה בארוחת צהריים, זה היה בארוחה לקחת,

זה היה בישיבה, זה היה מזנון חופשי,

it was three weeks ago, it was three months ago.

זה היה לפני שלושה שבועות, זה היה לפני שלושה חודשים.

But at some point, all these people had a very similar experience

אבל בסופו של דבר,

כל האנשים האלה עברו חווייה דומה למדי

that converged at a fortune cookie and a Chinese restaurant.

שהתכנסו לידי עוגיית מזל ומסעדה סינית,

And all these restaurants were serving fortune cookies,

וכל המסעדות הסיניות האלה

הגישו עוגיות מזל,

which, of course, aren't even Chinese to begin with.

שהן, כמובן שאנחנו יודעים

אפילו לא סיניות מלכתחילה.

It's part of the phenomenon I called "spontaneous self-organization,"

אז זה כאילו חלק מהתופעה

שאני קוראת לה התארגנות עצמאית ספונטנית, כן,

where, like in ant colonies, little decisions made on the micro level

שבה, כמו בקן נמלים,

בו החלטות קטנות מתקבלות ע"י -- ברמת המיקרו

actually have a big impact on the macro level.

למעשה יש להן השפעה רבה ברמת המקרו.

A good contrast is Chicken McNuggets.

אז, ניגוד טוב

הוא נאגטס עוף.

McDonald's actually spent 10 years coming out with a chicken-like product.

מקדונלד'ס השקיעו 10 שנים

בפיתוח מוצר דמוי-עוף.

They did chicken pot pie, fried chicken, and finally introduced Chicken McNuggets.

הם הכינו פשטידת עוף,

הם הכינו עוף מטוגן,

ולבסוף הם הציגו נאגטס עוף.

And the great innovation of Chicken McNuggets was not nuggifying them,

והחידוש הגדול בנאגטס עוף

הוא לא הפיכתם לנאגטס,

that's kind of an easy concept.

כי זה קונספט פשוט יחסית,

אלא הטריק של הנאגטס היה,

The trick was, they were able to remove the chicken from the bone

שהם הצליחו להוריד את בשר העוף מהעצם

in a cost-efficient manner,

בתהליך משתלם כלכלית,

לכן זה לקח כל כך הרבה זמן

which is why it took so long for people to copy them -- 10 years,

לאחרים לחקות אותם.

לקח 10 שנים,

then within a couple months, it was such a hit,

ואז בתקופה של כמה חודשים,

זה היה כזה להיט

they introduced it across the entire McDonald's system in the country.

הם רק הציגו והפיצו אותם

בכל מערכת מקדונלד'ס בכל הארץ.

In contrast is General Tso's Chicken,

לשם הניגוד,

יש לנו את העוף בסגנון גנרל צו,

which actually started in New York City in the early 1970s,

והומצא, למעשה, בניו יורק סיטי בשנות ה- 70 המוקדמות,

as I was also started in this universe in New York City in the early 1970s.

וגם אני הגעתי לאוניברסיטה בניו יורק סיטי בשנות ה- 70 המוקדמות,

(Laughter)

And this logo!

והלוגו הזה!

So me, General Tso's Chicken and this logo are all karmicly related.

אז אני, עוף בסגנון גנרל צו, והלוגו הזה

קשורים ברמה הרוחנית.

אבל גם למנה הזו לקח 10 שנים

But that dish also took about 10 years to spread across America

להתפשט ברחבי אמריקה

from a restaurant in New York City.

ממסעדה רנדומלית בניו יורק סיטי.

Someone's like, "It's sweet, it's fried, it's chicken --

מישהו כזה,

או, אלוהים -- זה מתוק, זה מטוגן, זה עוף:

Americans will love this."

אמריקאים ימותו על זה.

So what I like to say, this being Bay Area, Silicon Valley,

אז, מה שאני רוצה לומר, אתם יודעים, כיוון שאנחנו באיזו המפרץ, עמק הסיליקון --

is that we think of McDonald's as sort of the Microsoft of dining experiences.

הוא שאנחנו חושבים על מקדונלד'ס

כעל סוג של מיקרוסופט של חווית הארוחה.

We can think of Chinese restaurants perhaps as Linux,

אפשר אולי להתייחס למסעדות הסיניות כאל לינוקס:

sort of an open-source thing, right?

סוג של קוד פתוח, כן,

(Laughter)

איפה רעיונות של אדם אחד יכולים

Where ideas from one person can be copied and propagated

להיות מועתקים ומופצים במערכת כולה,

across the entire system,

that there can be specialized versions of Chinese food,

ויש מקום לגירסאות מתמחות של אוכל סיני,

depending on the region.

אתם יודעים, תלוי באיזור.

For example, in New Orleans we have Cajun Chinese food,

לדוגמא, אתם יודעים,

בניו אורלינס יש לנו אוכל סיני קאג'ון,

where they serve Sichuan alligator and sweet and sour crawfish.

שם מגישים תנין סיצ'ואן וסרטן נהרות חמוץ מתוק, נכון?

And in Philadelphia, you have Philadelphia cheesesteak roll,

ובפילדלפיה,

יש לכם רול של עוגת גבינה פילדלפיה,

which is like an egg roll on the outside and cheesesteak on the inside.

שנראה מבחוץ כמו אגרול,

אבל עוגת גבינה מבפנים.

הייתי מופתעת מאוד לגלות את זה,

I was surprised to discover that not only in Philadelphia, but also in Atlanta.

לא רק בפילדלפיה, אלא גם באטלנטה,

What had happened was,

כי מה שקרה

a Chinese family had moved from Philadelphia to Atlanta,

הוא שמשפחה סינית עברה

מאטלנטה ל -- סליחה, מפילדלפיה לאטלנטה,

and brought that with them.

והביאה את זה איתה.

So the thing is,

אז ככה,

our historical lore, because of the way we like narratives,

המורשת ההיסטורית שלנו,

בגלל האהבה שלנו לנרטיבים,

מלאים בדמויות גדולות

is full of vast characters, such as Howard Schultz of Starbucks

כמו, אתם יודעים, הווארד שולץ מסטארבקס

and Ray Kroc with McDonald's

וריי קרוק עם מקדונלד'ס

and Asa Candler with Coca-Cola.

ואסא צ'אנדלר בקוקה-קולה.

But, you know, it's very easy to overlook the smaller characters.

אבל, אתם יודעים,

קל מאוד להתעלם מהדמויות הקטנות יותר -- אופס --

For example, Lem Sen, who introduced chop suey,

כמו למשל, לם סן,

שהמציא את הצ'ופ סואי,

Chef Peng, who introduced General Tso's Chicken,

שף פנג,

שהמציא את העוף בסגנון גנרל צו,

and all the Japanese bakers who introduced fortune cookies.

וכל האופים היפנים

שהמציאו את עוגיות המזל.

So, the point of my presentation is to make you think twice;

אז, המטרה של המצגת שלי היא

לגרום לכם לחשוב פעמיים,

that those whose names are forgotten in history

שאלה ששמותיהם נשכחו במהלך ההיסטוריה

can often have had as much, if not more,

יכולים, לעיתים קרובות, להשפיע באותה מידה,

השפעה גדולה כמו, אם לא יותר, על מה שאנחנו אוכלים היום.

impact on what we eat today.

Thank you very much.

אז. תודה רבה לכם.

(Applause)