Nnedi Okorafor: Sci-fi stories that imagine a future Africa | TED

מתרגם: Igal Opendik מבקר: Sigal Tifferet

What if an African girl from a traditional family

מה אם ילדה אפריקאית ממשפחה מסורתית

in a part of future Africa

באפריקה עתידנית

is accepted into the finest university in the galaxy,

מתקבלת לאוניברסיטה הטובה בגלקסיה,

planets away?

הרחק שנות אור מכדור הארץ?

What if she decides to go?

מה אם היא מחליטה לנסוע לשם?

This is an excerpt from my "Binti" novella trilogy:

הינה הקטע מהטרילוגיה שלי "בינתי":

I powered up the transporter and said a silent prayer.

התנעתי את הרחפן והעלתי תפילה בלב.

I had no idea what I was going to do if it didn't work.

לא היה לי מושג מה אעשה אם זה לא יצליח.

My transporter was cheap,

הרחפן שלי היה זול,

so even a droplet of moisture or, more likely, a grain of sand,

אז אפילו טיפת רטיבות או, מה שיותר הגיוני, גרגיר חול,

would cause it to short.

יגרמו לקצר.

It was faulty, and most of the time I had to restart it over and over

הוא לא היה תקין ורוב הזמן הצטרכתי להתניע אותו פעם אחר פעם

before it worked.

עד שהוא נדלק.

"Please not now, please not now," I thought.

"רק לא עכשיו, בבקשה רק לא עכשיו", הפצרתי בליבי.

The transporter shivered in the sand and I held my breath.

הרחפן רעד בחול ואני עצרתי את נשמתי.

Tiny, flat and black as a prayer stone,

קטנטן, שטוח ושחור כאבן התפילה,

it buzzed softly and then slowly rose from the sand.

הוא זמזם ברכות והצליח להתרומם באיטיות מן החול.

Finally, it produced the baggage-lifting force.

לבסוף, הוא צבר תאוצה נאותה.

I grinned.

חייכתי.

Now I could make it to the shuttle on time.

עכשיו יכולתי להגיע למעבורת בזמן.

I swiped otjize from my forehead with my index finger and knelt down,

מחיתי אוג'יצה ממצחי עם האצבע וכרעתי ברך,

then I touched the finger to the sand,

נגעתי עם האצבע בחול,

grounding the sweet-smelling red clay into it.

והריח המתוק של החימר האדום נדבק אליה.

"Thank you," I whispered.

"תודה לך", לחשתי.

It was a half-mile walk along the dark desert road.

הייתי במרחק הליכה של חצי מייל בכביש מדברי חשוך.

With the transporter working I would make it there on time.

ברחפן תקין הייתי מגיעה בזמן.

Straightening up, I paused and shut my eyes.

הזדקפתי ועמדתי כמה רגעים עם עיניים עצומות.

Now, the weight of my entire life was pressing on my shoulders.

חשתי את כובד כל שנות חיי על הכתפיים.

I was defying the most traditional part of myself for the first time

כעת סתרתי את החלק המסורתי ביותר של ה"אני" שלי

in my entire life.

לראשונה בחיי.

I was leaving in the dead of night, and they had no clue.

חמקתי באישון ליל ואף אחד לא ידע על כך.

My nine siblings, all older than me except for my younger sister and brother,

תשעת האחים שלי, כולם בוגרים ממני, חוץ מאחותי ואחי הקטנים,

would never see this coming.

לעולם לא היו מצפים לזה.

My parents would never imagine I'd do such a thing in a million years.

הוריי לא היו מעלים על הדעת שאי פעם אעשה דבר שכזה.

By the time they all realized what I'd done and where I was going,

עד שיבינו מה עשיתי ולאן פניי מועדות,

I'd have left the planet.

כבר אעזוב את כדור הארץ.

In my absence, my parents would growl to each other

בהעדרי הורי ירטנו אחד בפני השניה

that I was never to set foot in their home again.

שכף רגלי לא תדרוך עוד בביתם, לעולם.

My four aunties and two uncles who lived down the road

ארבע הדודות ושני הדודים שלי ממורד הרחוב

would shout and gossip amongst themselves

יצעקו וירכלו ביניהם

about how I had scandalized the entire bloodline.

על כך שהטלתי קלון על המשפחה כולה.

I was going to be a pariah.

עמדתי להפוך לפאריה.

"Go," I softly whispered to the transporter,

"קדימה" לחשתי ברכות לרחפן,

stamping my foot.

ורקעתי ברגלי.

The thin metal rings I wore around each ankle jingled noisily,

צמידי המתכת הדקים שענדתי סביב קרסולי צילצלו בחוזקה,

but I stamped my foot again.

אבל שוב רקעתי ברגלי.

Once on, the transporter worked best when I didn't touch it.

אם הרחפן כבר נדלק, מוטב שלא אגע בדבר.

"Go," I said again, sweat forming on my brow.

"קדימה", אמרתי שוב, הזיעה מופיעה על מצחי.

When nothing moved,

אחרי שדבר לא זז,

I chanced giving the two large suitcases sitting atop the force field a shove.

דחפתי את שתי המזוודות הגדולות ששכבו מעל שדה כוח.

They moved smoothly, and I breathed another sigh of relief.

הן זזו בקלילות ואני נשמתי אנחת רווחה נוספת.

At least some luck was on my side.

לפחות קצת מזל היה לצידי.

So, in a distant future part of Africa,

אז במחוז אפריקאי בעתיד הרחוק,

Binti is a mathematical genius of the Himba ethnic group.

בינתי היא גאון מתמטי משבט הימבה.

She's been accepted into a university on another planet,

היא התקבלה לאוניברסיטה בכוכב לכת אחר,

and she's decided to go.

והחליטה לנסוע.

Carrying the blood of her people in her veins,

היא נושאת את דם בני האומה בעורקיה,

adorned with the teachings, ways, even the land on her very skin,

מצוידת בידע, מסורות, אפילו אדמה על עורה,

Binti leaves the earth.

בינתי עוזבת את כדור הארץ.

As the story progresses, she becomes not other, but more.

בהמשך היא הופכת לא למשהו אחר אלא למשהו גדול יותר.

This idea of leaving but bringing and then becoming more

הרעיון שבעזיבה לצורך רכישה ולבסוף העצמה

is at one of the hearts of Afrofuturism,

נמצא באחד הלבבות של אפרו-פוטוריזם,

or you can simply call it a different type of science fiction.

או שניתן להגדירו כסוג אחר של מדע בדיוני.

I can best explain the difference between classic science fiction and Afrofuturism

אני יכולה להסביר את ההבדל שבין מדע בדיוני קלאסי לבין אפרו-פוטוריזם

if I used the octopus analogy.

אם אשתמש בדימוי התמנון.

בדומה לבני אדם,

Like humans,

octopuses are some of the most intelligent creatures on earth.

תמנונים הם בין היצורים הנבונים בכדור הארץ.

However, octopus intelligence evolved from a different evolutionary line,

אולם, תבונת התמנונים התפתחה מקו אבולוציוני אחר,

separate from that of human beings,

נפרד מבני האדם,

so the foundation is different.

אז הבסיס הוא שונה.

The same can be said about the foundations of various forms of science fiction.

אותו דבר ניתן לומר אודות מקורות מדע בדיוני לסוגיהם.

So much of science fiction speculates

מדע בדיוני משער מה יקרה

about technologies, societies, social issues,

לטכנולוגיות, חברות, סוגיות חברתיות,

what's beyond our planet, what's within our planet.

הן על פני כדור הארץ, הן מחוצה לו.

Science fiction is one of the greatest and most effective forms

מדע בדיוני היינו אחד הפורמטים המשמעותיים והיעילים

of political writing.

של כתיבה פוליטית.

It's all about the question, "What if?"

הכל קשור בשאילת "מה אם?"

Still, not all science fiction has the same ancestral bloodline,

אולם, לא לכל יצירות מדע בדיוני אותו קו דם, אותו ענף יוחסין,

that line being Western-rooted science fiction,

לא לכולן שורשי מדע בדיוני מערבי,

which is mostly white and male.

אשר ברובו זכרי ולבן.

We're talking Isaac Asimov, Jules Verne,

אנחנו מדברים על אייזק אסימוב, ז'ול וורן,

H.G. Wells, George Orwell, Robert Heinlein, etc.

ה.ג. וולס, ג'ורג' אורוול, רוברט הייניין וכו'.

So what if a Nigerian-American wrote science fiction?

אז מה אם סופרת ניגרית-אמריקאית היתה כותבת מדע בדיוני?

Growing up, I didn't read much science fiction.

לא קראתי הרבה מדע בדיוני בילדותי.

I couldn't relate to these stories

לא הזדהיתי עם הסיפורים האלה

preoccupied with xenophobia, colonization and seeing aliens as others.

מלאי שנאת זרים, כיבוש, ותפישת החייזרים כ"אחר".

And I saw no reflection of anyone who looked like me in those narratives.

לא ראיתי מישהו כמוני בסיפורים הללו.

In the "Binti" novella trilogy,

בטרילוגית "בינתי",

Binti leaves the planet to seek education from extraterrestrials.

בינתי עוזבת את כוכב לכת כד לרכוש ידע מחוצנים.

She goes out as she is,

היא יוצאת כפי שהיא,

looking the way she looks,

נראית איך שהיא,

carrying her cultures,

נושאת בקרבה את התרבויות שלה,

being who she is.

בהיותה היא עצמה.

I was inspired to write this story

קיבלתי השראה לכתיבת הסיפור הזה

not because I was following a line of classic space opera narratives,

לא בעקבות הנראטיבים של אופרות חלל הקלאסיות,

but because of blood that runs deep,

אלא בזכות הדם שזורם עמוק,

family, cultural conflict

משפחה, ניגוד תרבותי

and the need to see an African girl leave the planet on her own terms.

והצורך לראות ילדה אפריקאית שעוזבת את כדור הארץ בתנאים שלה.

My science fiction had different ancestors,

למדע הבדיוני שלי כמה אבות קדמונים,

African ones.

אפריקאיים.

So I'm Nigerian-American.

ובכן, אני ניגרית-אמריקאית.

I was born to two Nigerian immigrant parents

נולדתי לזוג הורים מהגרים מניגריה,

and raised in the United States,

וגדלתי בארה''ב,

one of the birthplaces of classic science fiction.

אחד המקורות של המדע הבדיוני הקלאסי.

However, it was my Nigerian heritage that led me to write science fiction.

אולם, היתה זו הירושה הניגרית שלי שהובילה אותי לכתיבת מדע בדיוני.

Specifically I cite those family trips to Nigeria in the late '90s.

אני זוכרת את המסעות המשפחתיים לניגריה בסוף שנות ה-90.

I'd been taking trips back to Nigeria with my family since I was very young.

נהגתי לבקר בניגריה עם משפחתי מאז שהייתי ילדה.

These early trips inspired me.

המסעות המוקדמים האלה עוררו בי השראה.

Hence the first story that I ever even wrote took place in Nigeria.

לכן, עלילת הסיפור הראשון שכתבתי מתרחשת בניגריה.

I wrote mainly magical realism and fantasy

בעיקר כתבתי בסגנון ריאליזם מאגי ופנטזיה

inspired by my love of Igbo

בהשראת חיבתי כלפי איגבו

and other West African traditional cosmologies and spiritualities.

וקוסמולוגיות ואמונות רוחניות מסורתיות אחרות של מערב אפריקה.

However, in the late '90s,

אולם, בסוף שנות ה-90,

I started noticing the role of technology in Nigeria:

התחלתי לשים לב לתפקידה של טכנולוגיה בניגריה:

cable TV and cell phones in the village,

טלוויזיה בכבלים וטלפונים ניידים בכפר,

419 scammers occupying the cybercafes,

רמאי העוקץ הניגרי יושבים בבתי קפה אינטרנטיים,

the small generator connected to my cousin's desktop computer

גנרטור קטן מחובר למחשב של גיסי

because the power was always going on and off.

כי אספקת החשמל לא היתה יציבה.

And my Americanness othered me enough

והחלק האמריקאי שבי בידל אותי מספיק

to be intrigued by these things that most Nigerians saw as normal.

שהתפעלתי מהדברים הללו אשר נראו לניגרים כתקינים.

My intrigue eventually gave birth to stories.

לבסוף התפעלותי הולידה סיפורים.

I started opening strange doors.

התחלתי לפתוח דלתות מוזרות.

What if aliens came to Lagos, Nigeria?

מה אם חייזרים היו מגעים ללאגוס, ניגריה?

This is an excerpt from my novel, "Lagoon."

הינה קטע מרומן שלי בשם "לגונה":

Everybody saw it,

כולם ראו את זה,

all over the world.

בכל רחבי העולם.

That was a real introduction to the great mess happening in Lagos,

זו היתה הקדמה לבלגן הגדול שהתרחש בלאגוס,

Nigeria, West Africa, Africa, here.

ניגריה, מערב אפריקה, אפריקה, כאן.

Because so many people in Lagos had portable, chargeable,

בגלל שלאנשים רבים כל כך בלאגוס היה נכשיר נייד, נטען,

glowing, vibrating, chirping, tweeting, communicating, connected devices,

זוהר, רוטט, מצפצף, מצייץ, מתקשר, מקשר,

practically everything was recorded and posted online in some way,

הכל למעשה היה מוקלט ופורסם אונליין בצורה זו או אחרת.

somehow,

איכשהו,

quickly.

ומהר.

The modern human world is connected like a spider's web.

עולמם המודרני של בני האדם מחובר כמו קורי עכביש.

The world was watching.

העולם צפה.

It watched in fascinated horror

הוא צפה מרותק מאימה

for information,

צמא למידע,

but mostly for entertainment.

אך בעיקר לבידור.

Footage of what was happening dominated every international news source,

תיעוד המתרחש שלט בכל ערוצי החדשות,

video-sharing website, social network, circle, pyramid and trapezoid.

אתרי שיתוף ווידאו, רשתות חברתיות, עיגול, פירמידה וטרפז.

But the story goes deeper.

אבל הסיפור הולך ומתעמק.

It is in the mud,

זה בבוץ,

the dirt,

באבק,

the earth,

באדמה,

in the fond memory of the soily cosmos.

בזכרונות היקרים של הקוסמוס האדמתי.

It is in the always mingling past, present and future.

זה בשזירה מתמדת של העבר, ההווה והעתיד.

It is in the water.

זה במים.

It is in the powerful spirits and ancestors who dwelled in Lagos.

זה ברוחות החזקות ובאבות אבותינו שחיו בלאגוס.

It is in the hearts and minds of the people of Lagos.

זה בליבם ובמוחם של אנשי לאגוס.

Change begets change.

שינוי מוליד שינוי.

The alien Ayodele knew it.

החייזרית איודלה ידעה זאת.

All her people know it.

כל האומה שלה ידעה זאת.

So, this is a voice of Udide, the supreme spider artist,

אז זהו קולו של אודידה, אומן-עכביש בחסד עליון,

who is older than dirt

זקן יותר מבוץ

and lives in the dirt beneath the city of Lagos,

שחי בבוץ מתחת לעיר לאגוס,

listening and commenting

מקשיב ומעיר

and weaving the story of extraterrestrials coming to Lagos.

וטווה סיפור של החייזרים שבאו ללאגוס.

In the end, the great spider who was the size of a house

לבסוף העכביש האדיר, גודלו כגודל הבית,

and responsible for weaving the past, present and future

שאחראי על טווית קורי העבר, ההווה והעתיד,

decides to come forth and be a part of the story.

מחליט לפרוץ החוצה כדי לקחת חלק בסיפור.

Like Udide, the spider artist,

כמו אודידה, אומן-עכביש,

African science fiction's blood runs deep

דמה של המדע הבדיוני זורם עמוק

and it's old,

והוא עתיק,

and it's ready to come forth,

והוא מוכן להתפרץ קדימה,

and when it does,

וכשזה יקרה,

imagine the new technologies, ideas and sociopolitical changes it'll inspire.

דמיינו את הטכנולוגיות החדשות, הרעיונות והשינוים הסוציו-פוליטיים שהוא יעורר.

For Africans, homegrown science fiction can be a will to power.

בעבור אפריקאים, מדע בדיוני מקומי עשוי להוביל להעצמה.

What if?

מה אם?

It's a powerful question.

עוצמה רבה טמונה בשאלה זו.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)