Dena Simmons: How students of color confront impostor syndrome | TED

Translator: Joseph Geni Reviewer: Camille Martínez

מתרגם: yael ring מבקר: Ido Dekkers

המסע שלי התחיל, בברונקס בניו יורק

So, my journey began in the Bronx, New York,

בדירת חדר

in a one-bedroom apartment,

with my two sisters and immigrant mother.

עם שתי אחיותי ואמי המהגרת.

I loved our neighborhood.

אהבתי את השכונה שלנו

It was lively.

היא הייתה מלאת חיים.

There was all this merengue blasting,

מוזיקה קריבית נשמעה בכל מקום,

neighbors socializing on building stoops

שכנים מרכלים על שפת המדרכה

and animated conversations over domino playing.

ומשחקי דומינו מלווים בשיחות ערות.

It was home,

זה היה הבית,

and it was sweet.

וזה היה מתוק.

But it wasn't simple.

אבל, זה לא היה פשוט.

In fact, everyone at school knew the block where we lived,

למעשה, כולם בבית הספר הכירו את השכונה שלנו

because it was where people came to buy weed and other drugs.

כיוון שזה היה המקום בו יכולת לקנות גראס וסמים אחרים.

And with drug-dealing comes conflict,

ועם הסמים מגיעים העימותים

so we often went to sleep to the sound of gunshots.

הרבה פעמים נרדמנו לקול יריות אקדחים.

I spent much of my childhood worried,

ביליתי הרבה מילדותי בדאגה,

דאגה לביטחון שלנו.

worried about our safety.

And so did our mother.

וכך גם אמנו.

She worried that the violence we witnessed would overtake our lives;

היא דאגה שהאלימות שחווינו תשלט על היינו

that our poverty meant

שהעוני בו חיינו יביא לכך

שהשכנים איתם חיינו וחלקנו מקום

that the neighbors with whom we lived and shared space

would harm us.

יפגעו בנו.

Our entire life was in the Bronx,

כל החיים שלנו היו בברונקס

but my mother's anxiety spurred her into action,

אבל החרדה של אימי הניעה אותה לפעולה

and soon we were driving so fast to Connecticut --

ובמהרה מצאנו את עצמנו נוסעים לקונטיקט

(Laughter)

(צחוק)

to boarding school campuses, with full scholarships in tow.

לפנימיות, מצויידים במלגה מלאה.

Man, don't underestimate the power of a mother

לעולם על תמעיטו בכוחה של אם

determined to keep her children safe.

הנחושה לדאוג לבטחונם של ילדיה

(תרועות)

(Cheers)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

At boarding school,

בפנימיה,

for the first time,

בפעם הראשונה בחיי,

I was able to sleep without worry.

יכולתי לישון ללא דאגה,

I could leave my dorm room unlocked,

יכולתי להשאיר את דלת החדר לא נעולה,

walk barefoot in the grass,

ללכת יחפה על הדשא,

and look up to see a night sky full of stars.

ולראות שמיים מלאי כוכבים.

חידושים משמחים.

Happy novelties.

אבל היו גם חידושים אחרים.

But there were other novelties as well.

Very quickly, I felt like I didn't belong.

מהר מאוד הרגשתי לא שייכת.

I learned that I didn't speak the right way,

למדתי שאני לא מדברת בצורה הנכונה,

and to demonstrate the proper ways of speaking,

וכדי להראות לי איך צריך לדבר

my teachers gave me frequent lessons, in public,

המורים שלי נתנו לי שיעורים רבים, בפומבי,

on the appropriate way to enunciate certain words.

על הצורה הנכונה בה יש לבטא מילים מסויימות.

פעם מורה אחת הדריכה אותי במסדרון:

A teacher once instructed me in the hallway:

"asking" (לשאול באנגלית)

"Aaaaaas-king."

She said this loudly.

היא אמרה את זה בקול

"דינה, זה לא axing ("לגרזן" באנגלית), כאילו את רצה עם גרזן,

"Dena, it's not 'axing,' like you're running around with an axe.

That's silly."

זה מגוחך"

אתם כבר יכולים לדמיין את הגיכוחים של בני הכיתה שלי.

Now at this point, you can imagine the snickers of my classmates,

but she continued:

אבל היא המשיכה:

"Think about breaking the word into 'ass' and 'king,'

"תנסי לפרק את המילה ל"ass" ו"king",

and then put the two together to say it correctly --

ואז לחבר את שתי המילים יחד --

'Asking.'"

asking

There were some other moments that reminded me that I didn't belong.

היו עוד רגעים שהזכירו לי שאני לא שייכת

Once, I walked into a classmate's dorm room,

פעם, נכנסתי לחדר של חברה לכיתה

ושמתי לב שהיא שומרת על חפצי הערך שלה לידי.

and I watched her watch her valuables around me.

Like, why would she do that? I thought to myself.

חשבתי לעצמי- למה שהיא תעשה את זה?

And then there was the time

ואז הייתה הפעם

when another classmate walked into my dorm room,

שחברה אחרת נכנסה לחדר שלי,

and yelled, "Ew!" as I was applying hair grease to my scalp.

וצעקה "איכס" כשהשתמשתי בקרם לשיער.

יש נזק נפשי שנגרם כאשר אנשים צעירים לא יכולים להיות הם עצמם,

There is emotional damage done when young people can't be themselves,

when they are forced to edit who they are in order to be acceptable.

כאשר הם נאלצים לערוך את מי שהם כדי להתקבל בחברה.

It's a kind of violence.

זה סוג של אלימות.

Ultimately, I'm a quintessential success story.

בסופו של דבר, אני סיפור ההצלחה המובהק.

I attended boarding school and college in New England,

למדתי בפנימיה ובקולג' בניו אינגלנד,

studied abroad in Chile

למדתי בחו"ל בצ'ילה

and returned to the Bronx to be a middle school teacher.

וחזרתי לברונקס כדי לעבוד כמורה בחטיבת ביניים.

קיבלתי את מלגת טרומן,

I received a Truman Scholarship,

a Fulbright and a Soros Fellowship.

מענק פולברייט וסורוס.

And I could list more.

ואני יכולה להמשיך עוד.

(Laughter)

(צחוק)

אבל אני לא.

But I won't.

(Laughter)

(צחוק)

I earned my doctorate at Columbia University.

סיימתי את הדוקטורט של באוניברסיטת קולומביה

(Cheers)

(קריאות עידוד)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And then I landed a job at Yale.

ואז התקבלתי לעבודה באוניברסיטת ייל.

(מחיאות כפיים)

(Applause)

I am proud of everything that I've been able to accomplish

אני גאה בכל מה שהצלחתי להשיג

במסע שלי עד כה.

on my journey thus far.

I have eternal imposter syndrome.

יש לי תסמונת המתחזה הנצחי.

או שהוזמנתי כסמל,

Either I've been invited because I'm a token,

מה שממש לא קשור אלי,

which really isn't about me,

but rather, about a box someone needed to check off.

אלא קשור לסעיף כלשהו שמישהו היה צריך למלא.

Or, I am exceptional,

או, שאני יוצאת דופן,

which means I've had to leave the people I love behind.

כלומר שהייתי צריכה להותיר את האנשים שאני אוהבת מאחור.

It's the price that I and so many others pay for learning while black.

זה המחיר שאני ועוד רבים אחרים משלמים על השכלה בעודנו שחורים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

I police myself all the time.

אני בוחנת את עצמי כל הזמן.

האם המכנסיים שלי צמודים מדי?

Are my pants too tight?

Should I wear my hair up or in a fro?

האם לסדר את השיער או להשאיר אותו באפרו פזור?

Should I speak up for myself,

האם עלי לעמוד על שלי,

or will the power of my words be reduced to: "She's angry"?

או האם כוחן של מילותי יצומצם לכדי "היא כועסת"?

מדוע הייתי צריכה לעזוב את הברונקס

Why did I have to leave the Bronx

to gain access to a better education?

כדי לקבל גישה לחינוך טוב יותר?

And why, in the process of getting that better education,

ומדוע, בתהליך ההשגה של חינוך טוב יותר

did I have to endure the trauma of erasing what made me, me --

הייתי צריכה לעבור את הטראומה של מחיקת מי שאני --

a black girl from the Bronx, raised by an Antiguan mother?

ילדה שחורה מהברונקס, שגודלה על ידי אמא מאניטוגאה?

So when I think about our current education reform initiatives,

אז כשאני חושבת על יוזמות הרפורמה החינוכית הנוכחיות,

I can't help asking:

אני לא יכולה שלא לשאול:

מה התלמידים השחורים שלנו לומדים על עצמם?

What are our students of color learning about themselves?

Three -- three decades of research reveal

שלושה -- שלושה עשורים של מחקר מגלים

שתלמידים שחורים מורחקים ומושעים

that students of color are suspended and expelled

at a rate three times greater than white students,

פי שלוש יותר מתלמידים לבנים,

ומוענשים בעונשים קשים יותר על אותן ההפרות.

and are punished in harsher ways for the same infractions.

הם גם לומדים את זה באמצעות ההיעדר של תיעוד של החיים והסיפורים שלהם

They also learn this through the absence of their lives and narratives

in the curricula.

בתכנית הלימודים.

The Cooperative Children's Book Center did a review of nearly 4,000 books

המרכז השיתופי לספרי ילדים ערך סקר של כ4,000 ספרים

and found that only three percent were about African-Americans.

ומצא שרק שלושה אחוזים מהספרים עסקו באפרו-אמריקאיים.

And they further learn this

והם עוד לומדים את זה

באמצעות החוסר במורים הנראים כמותם.

through the lack of teachers that look like them.

An analysis of data

סקירה של המידע

מהמרכז הלאומי לסטטיסטיקות חינוכיות

from the National Center for Education Statistics

found that 45 percent of our nation's pre-K to high school students

מצא ש-45 אחוז מתלמידי גן עד תיכון במדינה שלנו

were people of color,

הם שחורים,

while only 17 percent of our teachers are.

בעוד שרק 17 אחוז מהמורים שלנו הם שחורים.

Our youth of color pay a profound price

הצעירים השחורים שלנו משלמים מחיר כבד

when their schooling sends them the message

כאשר מערכת החינוך שלהם מעבירה להם את המסר

that they must be controlled,

שהם חייבים לשלוט בעצמם,

that they must leave their identities at home

שהם חייבים להשאיר את הזהות שלהם בבית

in order to be successful.

על מנת להצליח.

לכל ילד מגיעה הזכות לחינוך

Every child deserves an education

that guarantees the safety to learn

המבטיח את מרחב הלמידה

in the comfort of one's own skin.

שיכלול את צבע עורו שלו.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

It is possible to create emotionally and physically safe classrooms

אפשר ליצור כיתות בטוחות רגשית ופיזית

where students also thrive academically.

בהן תלמידים יפרחו גם אקדמית.

I know, because I did it in my classroom

אני יודעת, בכלל שאני עשיתי זאת בכיתה שלי

when I returned to teach in the Bronx.

כשחזרתי ללמד בברונקס.

So what did that look like?

אז איך זה נראה?

התמקדתי בהוראה שלי

I centered my instruction

על החיים, ההיסטוריה והזהויות של התלמידים שלי.

on the lives, histories and identities of my students.

And I did all of this because I wanted my students to know

ועשיתי את כל זה בגלל שרציתי שהתלמידים שלי ידעו

that everyone around them was supporting them

שכל מי שסביבם תומך בהם

to be their best self.

שיהיו הגרסא הכי טובה של עצמם.

אז אמנם לא יכולתי לשלוט בחוסר היציבות בבתים שלהם

So while I could not control the instability of their homes,

the uncertainty of their next meal,

בחוסר הידיעה מהיכן תגיע הארוחה הבאה,

or the loud neighbors that kept them from sleep,

או בשכנים הרועשים שהפריעו להם לישון,

I provided them with a loving classroom

אבל סיפקתי להם כיתה אוהבת

שאפשרה להם להתגאות במי שהם,

that made them feel proud of who they are,

that made them know that they mattered.

שאפשרה להם לדעת שהם חשובים.

You know,

אתם יודעים,

every time I hear or say the word "asking,"

בכל פעם שאני שומעת או אומרת את המילה "asking"

I am in high school again.

אני שוב חוזרת לתיכון.

אני חושבת על "ass" ו"king"

I am thinking about "ass" and "king"

וחיבור המילים יחד כדי שאוכל לדבר בצורה

and putting the two together so that I speak in a way

where someone in power will want to listen.

שבעלי העוצמה ירצו להקשיב.

ישנה דרך טובה יותר,

There is a better way,

one that doesn't force kids of color into a double bind;

דרך שלא מאלצת ילדים שחורים למסר כפול;

a way for them to preserve their ties

דרך שמאפשרת להם לשמר את הקשרים שלהם

to their families, homes and communities;

עם המשפחות, הבתים והקהילות שלהם;

a way that teaches them to trust their instincts

דרך שמלמדת אותם לבטוח באינסטינקטים שלהם

and to have faith in their own creative genius.

ולהאמין בגאונות היצירתית שלהם.

תודה.

Thank you.

(Applause)

(מחיאות כפיים)