Gonzalo Vilariño: How Argentina's blind soccer team became champions (with English subtitles) | TED

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

I opened a blind man's head.

פתחתי לאדם עיוור את הראש.

I didn't make him think or reflect -- I cracked his head open, literally.

לא גרמתי לו לחשוב או להרהר -- פיצחתי לו את הראש פשוטו כמשמעו

We were walking with him holding onto my shoulder,

הלכנו כשהוא שעון על כתפי

I miscalculated how much space there was between us,

תכננתי לא נכון כמה רווח היה ביננו,

and I knocked him into a gate.

והיפלתי אותו לתוך שער.

(Laughter)

(צחוק)

Five stitches in his forehead.

חמישה תפרים על המצח שלו.

At that moment, I felt like the worst teacher in the world.

באותו רגע, הרגשתי כמו המורה הגרוע ביותר בעולם.

I really didn't know how to apologize.

ממש לא ידעתי איך להתנצל.

Luckily, El Pulga is one of those people who takes things quite well.

למרבה המזל, אל פולגה הוא מאותם אנשים שלוקחים דברים די טוב.

And to this day, he says that I was the coach

ועד היום הוא אומר

who left the most important mark on his career.

שהייתי המאמן שהשאיר את החותם החשוב ביותר על הקריירה שלו.

(Laughter)

(צחוק)

The truth is, when I started working at the institute for the blind,

האמת היא שכשהתחלתי לעבוד במוסד לעיוורים,

I was surprised by a lot of things.

הפליאו אותי הרבה דברים.

A lot of the things they did, I never imagined they could:

הרבה דברים שהם עשו, ושמעולם לא דמיינתי שהם יכלו לעשות:

they swam, did exercise, played cards.

הם שחו, התעמלו, שיחקו בקלפים. הם שתו תה מאטה,

They drank mate, and could pour it

ויכלו למזוג אותו מבלי לגרום לעצמם כוויה.

without burning themselves in the process.

But when I saw them playing soccer --

אבל כשראיתי אותם משחקים כדורגל, זה היה מדהים.

that was amazing.

They had a dirt field, rusty goalposts and broken nets.

היה להם מגרש עפר, עם 2 שערים חלודים ורשתות קרועות.

והעיוורים מהמכון שיחקו שם,

The blind who attended the institute would play their games there,

ממש כפי שאני שיחקתי במגרש ליד ביתי.

just like I did at a field near my house.

But they played without being able to see.

אבל שם הם שיחקו מבלי לראות.

The ball made a sound so they could locate it.

הכדור השמיע צליל אז הם יכלו לאתר אותו.

היה להם מדריך מאחורי השער של הקבוצה היריבה כדי לדעת היכן לבעוט את הכדור.

They had a guide behind the rival team's goal

to know where to kick the ball.

And they used eye masks.

והם חבשו מסכה.

היו כמה בחורים שיכלו עדיין לראות מעט.

There were guys who could still see a little,

and they wore eye masks so everyone was equal.

וכדי שיהיו כולם שווים הם חבשו מסיכה זו.

When I was more at ease with them, I asked for a mask myself.

כשהייתי פחות או יותר נינוח איתם

ביקשתי מסיכה לעצמי, חבשתי אותה וניסיתי לשחק.

I put it on and tried to play.

I had played soccer all my life.

שיחקתי כדורגל כל חיי.

This is where it got even more amazing:

וזה מה שעשה את זה יותר מדהים.

within two seconds, I didn't know where I was standing.

בתוך שתי שניות לא ידעתי איפוא אני עומד.

I had studied physical education because I loved high performance.

למעשה למדתי חינוך גופני

כי אהבתי ביצוע ברמה גבוהה.

I started working at the institute by chance.

התחלתי לעבוד שם במקרה.

My other job was with the Argentinian National Rowing Team,

העבודה האחרת שלי הייתה עם נבחרת החתירה של ארגנטינה.

and I felt that was my thing.

והרגשתי שזה היה הדבר שלי.

Here, everything was twice as hard.

כאן הכל היה קשה שבעתיים.

I'll never forget the first day I did the warm-up with the team.

לעולם לא אשכח את היום הראשון בו עשיתי חימום עם הקבוצה.

I lined them up in front of me --

והעמדתי אותם לפני כפי שנהגתי לעשות זאת עם נבחרת החתירה --

I used to do that with the rowing team --

ואמרתי, טוב "כולם להתכופף."

and I said, "OK, everyone bend down," going like this.

עשיתי זאת (וכרעתי)

When I looked up, two guys were seated,

כשהרמתי את מבטי, 2 ישבו, 3 שכבו, ואחרים כרעו.

three were lying down and others were squatting.

(Laughter)

(צחוק)

How could I do here the same things I was doing there?

איך יכולתי לעשות כאן את אותם הדברים שעשיתי שם?

It took me a while.

זה עלה לי הרבה.

I started looking for tools to learn from them,

התחלתי מחפש אחר כלים ללמוד מהם,

from the teachers who worked with them.

ממורים שעבדו כבר איתם.

I learned I couldn't explain a play on a chalkboard like a coach does,

למדתי שלא ניתן להסביר משחק על לוח כפי שעושה מאמן,

אבל יכולתי להשתמש במגש פלסטיק ובכמה פקקי בקבוקים

but I could use a plastic tray and some bottle caps

so they could follow me by way of touch.

בדרך של מגע.

I also learned they could run on a track

למדתי שהם גם יכלו לרוץ על מסלול

if I ran with them, holding a rope.

אם רצתי איתם כשהם מחזיקים בחבל

So we started looking for volunteers to help us run with them.

I was enjoying it,

ונהניתי מזה. ומצאתי מטרה ומשמעות בפעילות.

and finding purpose and meaning in what we were doing.

It was hard at first, it was uncomfortable,

זה היה קשה, בהתחלה זה היה לא נוח, אבל החלטתי להתגבר על אי נוחות זו.

but I decided to overcome the discomfort.

והגיע רגע, שזו הפכה להיות המשרה הכי מדהימה שהיתה לי אי פעם.

And there came a time

when it became the most fascinating job I'd ever had.

אני חושב שזה היה הזמן ששאלתי את עצמי,

I think that's when I wondered:

Why couldn't we be a high-performance team as well?

מדוע שלא נוכל אנחנו להיות קבוצה בעלת ביצועים גבוהים עם העיוורים?

נבחרת בעלת ביצועים גבוהים?

Of course, one thing was missing:

כמובן, דבר אחד היה חסר: היה עלי למצוא מה הם רצו,

I needed to find out what they wanted,

the real protagonists of this story.

הגיבורים האמתיים של הסיפור הזה.

Three hours of training, playing soccer on that field,

שלוש שעות של אימון במשחק כדורגל על המגרש ההוא, לא יספיקו.

were not going to be enough.

We would have to train differently.

יהיה עלינו לאמן באופן שונה.

We started to train harder, and the results were great;

התחלנו לאמן חזק יותר, והתוצאות היו מצוינות: הם ביקשו יותר.

they asked for more.

I came to understand that they, too, wondered

הגעתי להבנה, שהם, גם תהו מדוע הם לא יוכלו להגיע לרמת ביצועים גבוהה.

why they couldn't do high-performance.

When we felt ready, we knocked at CENARD's door.

כשהרגשנו מוכנים, היקשנו בדלתות של CENARD.

CENARD is the National Center for High-Performance Sports

המרכז הלאומי לספורט ברמת ביצועים גבוהה שיש לנו כאן במדינה.

here in Argentina.

היה לנו מאוד קשה לדרום להם להפתח אלינו אבל היה לנו קשה הרבה יותר

It was hard to get them to hear what we had to say.

But it was considerably more difficult

to get the other athletes training there to consider us their equals.

לגרום לספורטאים האחרים שכבר מתאמנים שם לראות בנו עמיתים..

In fact, they would let us use the field

למעשה, הם איפשרו לנו להשתמש במגרש רק כאשר שום נבחרת אחרת לא השתמשה בו.

only when no other teams were using it.

And we were known as "the blind ones."

והיינו מוכרים כ "העיוורים."לא כולם ידעו בדיוק מה עשינו שם.

Not everyone knew exactly what we were doing there.

The 2006 World Championship was a turning point in the team's history.

מונדיאל 2006 היווה נקודת מפנה בהיסטוריה של הקבוצה.

It was held in Buenos Aires for the first time.

זו היתה הפעם הראשונה שהוא התקיים בבואנוס איירס.

It was our chance to show everyone

וזו היתה ההזדמנות שלנו להראות לכולם

what we had been doing all that time.

מה שעשינו כל אותו זמן.

We made it to the finals.

היגענו לגמר, התעצמנו כנבחרת.

We were growing as a team.

It was us against Brazil in the finals.

משחק הגמר היה נגד ברזיל.

They were the best team in the tournament.

זו היתה הנבחרת הכי טובה בטורניר.

They won every game by a landslide.

הם ניצחו כל נבחרת באופן סוחף.

Hardly anyone believed we could win that game.

בקושי מישהו האמין שנוכל לנצח את המשחק הזה.

Hardly anyone -- except for us.

בקושי מישהו - מלבדנו.

During pre-game meetings,

בריכוז בחדר ההלבשה,

in the locker room,

during each warm-up,

בכל אימוני החימום שקדמו למשחק, היה ריח של ניצחון.

it smelled of victory.

I swear that smell exists.

אני נשבע שריח זה קיים.

I smelled it several times with the team,

הרחתי אותו פעמים אחדות עם הקבוצה.

אבל אני זוכר אותו במיוחד, ביום שקדם למשחק הגמר.

but I remember it in particular, the day before we played that final.

The Argentine Football Association had opened their doors to us.

איגוד הכדורגל הארגנטיני פתח בפנינו את דלתותיו

We were training at AFA,

אנחנו התאמנו ב EFA, היכן שוורון, היגואין ומסי התאמנו.

where Verón, Higuain and Messi trained.

For the first time ever,

לראשונה, הרגשנו כמו נבחרת לאומית של ממש.

we felt like a true national team.

At 7:30pm, the day before the game,

במהלך שיחה על אסטרטגיות, בשבע וחצי בערב שקדם המשחק,

we were in the lounge discussing strategy,

היינו בטרקלין

and a waiter knocks on the door, interrupting our conversation.

ומלצר מקיש בדלת וקוטע את השיחה שלנו.

He suggested we go to church.

כדי להציע שנלך לכנסייה. הוא בא להזמין אותנו לכנסייה,

He came to invite us to church.

ניסיתי להיפטר ממנו ואמרתי שהזמן לא מתאים.

I tried to get rid of him, saying it wasn't a good time,

that we better leave it for another day.

שנשאיר את זה ליום אחר.

He kept insisting, asking me to please let him take the guys to church,

הוא המשיך להתעקש, וביקש שארשה לו לקחת את הבחורים לכנסייה,

because that day, a pastor who performed miracles would be there.

כי באותו יום יהיה שם כומר שמחולל ניסים.

I was slightly afraid to ask what type of miracles he meant,

שאלתי אותו בחשש כלשהו, לאילו ניסים הוא מתכוון,

and he replied nonchalantly,

והוא השיב בנונשלנטיות. "מאמן, תן לי לקחת את הנבחרת לכנסייה,

"Coach, let me take the team to the church,

and when we return, I guarantee that half of them will be able to see."

אני ערב לכך שמחציתם יראו כשנשוב."

(Laughter)

(צחוק)

Some of the guys laughed,

אחדים מהבחורים צחקו, אבל תארו לכם שכעיוורים מישהו אומר לכם דבר כזה.

but imagine being a blind person and someone says that to you.

I didn't know what to say.

לא ידעתי מה להשיב, לא אמרתי כלום, זו הייתה שתיקה מביכה.

I said nothing; it was an awkward silence.

I didn't want to make him feel bad,

לא רציתי לגרום לו להרגיש רע, כי הוא באמת האמין שזה יוכל לקרות.

because he truly believed this could happen.

One of the players saved me,

אחד השחקנים הציל אותי, כשהוא קם ואמר לו בביטחון:

when he stood up and confidently said,

"Juan," -- that was the kid's name --

"חואן, גונזה כבר אמר לך שזה לא הזמן הכי מתאים ללכת לכנסייה.

Gonza already told you it's not the best time to go to church.

Besides, let me make this clear:

חוץ מזה, הרשה לי להבהיר: אם נלך לכנסייה,

if we go to that church, and I end up being able to see when we return,

וכשנשוב כשאני אחד מהמחצית שרואים,

I will beat you so hard if I can't play tomorrow."

אני אכה אותך כל כך חזק אם לא אוכל לשחק מחר."

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(תשואות)

Juan left, laughing in resignation,

חואן עזב, כשהוא צוחק בהשלמה, והמשכנו עם השיחה שקודמת למשחק.

and we continued with our pregame talk.

That night when I went to sleep,

ובאותו לילה כשהלכתי לישון,

I began to dream about the next day's game,

imagining what could happen, how we would play.

כשאני מדמיין מה יוכל לקרות, איך נשחק.

And that's when I noticed that smell of victory

וזה היה כשהבחנתי בריח של ניצחון שהזכרתי אותו מקודם.

I mentioned a while ago.

And it's because at that moment, I thought:

וזה משום שבאותו רגע, חשבתי: שאם לשאר השחקנים

if the other players had the same desire as Diego going into the game,

היתה תשוקה לשחק כמו לדייגו, לשחק במשחק הזה

it was impossible for us not to win.

אין מצב שלא ננצח.

The next day was going to be wonderful.

מחר הולך להיות נהדר.

We got up at 9am, the game was at 7pm,

התעוררנו ב 9 בבוקר,

המשחק היה ב 7 בערב. והיינו כבר מלאי תשוקה לשחק

and we were already eager to play.

We left AFA, and the bus was full of flags that people had given to us.

עזבנו את AFA, והרכב היה מלא בדגלים

שאנשים נתנו לנו.

We were talking about the game,

דיברנו על המשחק,

and we could hear people honking and cheering,

ושמענו אנשים צופרים ומריעים:

"Go Murciélagos! Today's the day! The final challenge!"

"קדימה מורסיאלגוס! היום זה היום! האתגר הסופי!"

The guys asked me, "Do they know us? Do they know we're playing?"

הבחורים שאלו, "מכירים אותנו? יודעים שאנו משחקים?"

Some people followed the bus to CENARD.

אנשים אחדים שעקבו אחרי הרכב ל CENARD.

We arrived and found an amazing scene.

הגענו ומצאנו סצנה מדהימה.

In the corridor leading from the locker room to the game field,

במסדרון מחדר ההלבשה למגרש,

I was walking with Silvio,

הלכתי עם סילביו, שנשען על כתפי, כדי שאנחה אותו.

who was holding onto my shoulder, so I could guide him.

Fortunately, there were no gates along the way.

למרבה המזל לא היו שערים לאורך הדרך.

(Laughter)

When we reached the field, he asked me about everything.

כשהגענו למגרש,

הוא שאל אותי על הכל. הוא לא רצה להחמיץ שום פרט.

He didn't want to miss a single detail.

He said, "Tell me what you see, tell me who's playing the drums."

הוא אמר, "ספר לי מה אתה רואה, מי מכה בתופים."

I tried to explain what was happening with as much detail as possible.

ניסיתי להסביר מה מתרחש בפרוטרוט.

I told him, "The stands are packed, a lot of people couldn't get in,

אמרתי לו, "היציעים עמוסים, הרבה אנשים לא יצליחו להיכנס פנימה,

there are blue and white balloons all over the field,

המגרש היה מלא בבלונים בכחול ולבן,

they're opening a giant Argentine flag that covers the entire grandstand."

הם מניפים דגל ארגנטינה ענק שמכסה את כל היציע..."

Suddenly, he cuts me off and says,

לפתע, הוא קוטע אותי ואומר,

"Do you see a flag that says 'San Pedro'?"

"תבדוק אם אתה רואה דגל של "סן פדרו?"

That's the city where he lives.

זו העיר שבה הוא חי.

I started looking into the stands

התחלתי לחפש ביציעים

and I spotted a little white flag

וגיליתי דגל לבן קטן עם כיתוב בתרסיס שחור,

with lettering done in black spray paint, that read:

באנר שאמר: "סילביו, המשפחה שלך וכל סן פדרו נמצאים כאן."

"Silvio, your family and all of San Pedro are here."

I told him that and he replied,

אמרתי לו את זה והוא השיב, "כאן הזקנה שלי.

"That's my mom, tell me where she is, I want to I wave at her."

אמור לי בבקשה איפוא היא, אני רוצה לנפנף לה."

I pointed him toward the flag

הצבעתי איתו עם זרועו והראיתי לו איפוא הדגל.

and showed him with his arm where they were sitting,

ועם שתי ידיו הוא נפנף לכיוון ההוא.

and he waved his arms in that direction.

About 20 or 30 people stood up and gave him an ovation.

כ 20-30 אנשים נעמדו והריעו לו.

When that happened,

כשזה קרה, ראיתי כיצד פניו משתנים, עד כמה הוא התרגש.

I saw how his face changed, how moved he was.

It was moving for me, too;

התרגשתי גם אני,

two seconds later, I had a lump in my throat.

אבל 2 שניות לאחר מכן חשתי מחנק בגרון.

It was strange -- I felt both the excitement of what was happening,

זה היה מוזר, כי חשתי גם את ההתרגשות ממה שקורה,

and the anger and the anguish that he could not see it.

וגם את הכעס ואת הצער על כי הוא לא יכל לראות את כל זה.

A few days later when I told him what I had experienced,

לאחר כמה ימים כשסיפרתי לו מה חוויתי,

he tried to reassure me, saying,

הוא ניסה להרגיע אותי, כשאמר, גונזה, אל תרגיש רע,

"Gonza, don't feel bad, I could see them.

ראיתי אותם. אחרת, אבל אני נשבע לך שראיתי את כולם."

Differently, but I swear to you that I saw them all."

The game started.

המשחק התחיל.

We could not fail; it was the final.

לא יכולנו לעצור, זה היה הגמר.

The audience was quiet, like here,

הקהל היה חייב להיות שקט, כמו כאן,

because in soccer for the blind,

כי בכדורגל של עיוורים,

the public has to be quiet so the players can hear the ball.

הקהל חייב להיות שקט כדי שהשחקנים יוכלו לשמוע את הכדור.

They're only allowed to cheer when the game is over.

ומותר להם להריע רק כשהמשחק נגמר.

And when there were eight minutes to go,

וכאשר נשארו 8 דקות לסיום, הם הריעו גם בשביל 32 הדקות שקדמו.

the crowd did all the cheering they hadn't done in the first 32 minutes.

כשסילביו עם בוהנים נוטים פנימה מיקד את הכדור בזווית,

When pigeon-toed Silvio nailed the ball at an angle,

they cheered with all their heart,

הם הריעו לגול הזה באופן מדהים.

in an incredible way.

Today, if you go to CENARD, you'll see a huge poster on the door,

היום אם תלכו ל CENARD, ותעברו ליד הדלת

תוכלו לראות פוסטר ענק עם צילום של לוס מורסילגוס .

with a photo of our team, Los Murciélagos.

They're a model national team, everyone in CENARD knows who they are,

הם נבחרת לדוגמה של המדינה, כולם ב CENARD יודעים מי הם,

and after having won two World Championships

ולאחר שזכו בשתי אליפויות עולם ובשתי מדליות לנכים,

and two Paralympic medals,

no one doubts they are high-performance athletes.

אף אחד לא מטיל ספק שהם ספורטאים עם ביצועים גבוהים.

(Applause)

(תשואות)

(Applause ends)

I was lucky to train this team for 10 years,

התמזל מזלי לאמן נבחרת זו,

first as a trainer and later as their coach.

ראשית כמאמן גופני ואחר כך כמנהל טכני

במשך 10 שנים.

התחושה שלי היתה שקיבלתי מהם הרבה יותר משנתתי להם.

I feel that they've given me much more

than what I've given them.

Last year, they asked me to coach another national team, Power Soccer.

בשנה שעברה הציעו לי לאמן עוד נבחרת, כדורגל בכיסאות גלגלים.

It's a national team of young men who play soccer in wheelchairs.

זו נבחרת בנים של ארגנטינה שמשחקים כדורגל בכסאות גלגלים ממונעים.

They use motorized wheelchairs that they drive with a joystick,

הם משתמשים בכיסאות גלגלים ממונעים בעזרת מקל ניווט,

because they don't have enough strength in their arms

כי אין להם מספיק כוח בזרועות כדי להסיע כסא גלגלים רגיל.

to use conventional chairs.

They added a bumper to the chair, a safeguard that protects their feet,

הם הוסיפו פגוש לכיסא שיגן על הכסא,

שבנוסף להגנה על רגליהם , יתאפשר להם לבעוט בכדור.

while allowing them to kick the ball.

It's the first time that, instead of being the spectators,

זו הפעם הראשונה שהם לא בצופים אלא השחקנים.

they're now the main characters.

It's the first time their parents, friends and siblings can see them play.

זוהי הפעם הראשונה שהוריהם, חבריהם, אחיהם,

יכולים לראות אותם משחקים.

For me, it's a new challenge,

עבורי, זה אתגר חדש,

with the same discomfort, insecurity, and fear I had

שוב עם חוסר הנוחות, חוסר הביטחון, הפחד שחשתי כשהתחלתי עם העיוורים.

when I started working with the blind.

But I approach it all from a more experienced position.

אבל ניגשתי לזה מעמדה יותר מנוסה.

That's why from day one, I treat them as athletes on the field,

לכן, מהיום הראשון התייחסתי אליהם כאל ספורטאים על המגרש,

and off the field, I try to put myself in their shoes

ומחוץ למגרש, אני מנסה להיכנס לנעליהם.

and behave without prejudice,

ללא כל דעה קדומה, כי הם מרגישים הכי טוב כשנוהגים בהם בטבעיות.

because treating them naturally feels best to them.

Both teams play soccer; something once unthinkable for them.

שתי הנבחרות שיחקו כדורגל; משהו שאי פעם לא ניתן היה לדמיין.

They had to adapt the rules to do so.

היה עליהם לאמץ את הכללים כדי לעשות זאת. לא כן?

And both teams broke the same rule --

ושתי הנבחרות הפרו את אותו כלל בדיוק,

the one that said they couldn't play soccer.

שקבע שהם לא יוכלו לשחק כדורגל.

When you see them play, you see competition, not disability.

כשרואים אותם משחקים,

לא רואים מוגבלות, רואים תחרותיות.

The problem starts when the game is over,

הבעיה מתחילה כשהמשחק נגמר והם עוזבים את המגרש,

and they leave the field.

Then they step in to play our game,

ויוצאים לשחק את המשחק שלנו

in a society whose rules don't really take them into account

בחברה שקובעת כללים

שלא מביאים הרבה בחשבון, או שלא אכפת לה מהם.

or care for them.

I learned from sports

למדתי מהספורט

that disability greatly depends on the rules of the game.

שהמוגבלות תלויה במידה רבה בחוקי המשחק.

I believe that if we change some of the rules of our game,

לכן אני מאמין שאם נשנה אחדים מחוקי המשחק שלנו,

we can make life a little easier for them.

נוכל להפוך את חייהם לקלים יותר.

We all know there are people with disabilities; we see them daily.

כולנו יודעים שיש אנשים עם מוגבלויות, אנו רואים אותם מדי יום.

But by having no direct contact with them,

אבל אם אין לנו קשר ישיר איתם,

we're not aware of the problems they face every day,

איננו מודעים לבעיות שהם מתמודדים איתן מדי יום.

like how hard it is for them to get on a bus,

עד כמה קשה להם לעלות לאוטובוס,

find a job,

למצוא משרה, לרדת לרכבת התחתית, לחצות כביש.

take the subway

or cross the street.

It's true that there is an increasing social responsibility

נכון שיש יותר אחריות חברתית

regarding the inclusion of people with disabilities.

בנושא הכללת אנשים עם מוגבלויות,

But I think it's still not enough.

אבל אני חושב שעדיין לא במידה מספקת.

I think change needs to come from every one of us.

אני חושב שהשינוי צריך לבוא מצד כל אחד מאיתנו.

First, by leaving behind our indifference toward the disabled,

ראשית בכך שנחדל מאדישות כלפיהם

and then by respecting the rules that do take them into account.

ובכך שנכבד את הכללים וניקח אותם בחשבון.

They are few, but they do exist.

הם מעטים, אבל הם קיימים.

פתחתי את ראשו של אדם עיוור, של פולגה.

I cracked a blind man's head open -- El Pulga's head.

I can assure you these two teams opened mine as well.

אני יכול להבטיח ששתי נבחרות אלו פתחו גם את ראשי שלי,

They taught me that above all,

כי הם לימדו אותי שמעל הכל, צריך לקום ולשחק בכל משחק

you have to get out there and play every game

בטורניר היפה הזה שהוא החיים.

in this beautiful tournament that we call life.

תודה רבה

Thank you.

(Applause)

(תשואות)