To Love Is to Be Brave | Kelly Corrigan | TED

תרגום: Nada Khalid עריכה: zeeva livshitz

This is for my mom,

זה בשביל אמא שלי,

even though when I called her to say,

למרות שכשהתקשרתי אליה כדי לומר,

"Hey, have you heard of TED, T-E-D?"

“היי, שמעת על TED, T-E-D?”

She said, "Oh my God, Kelly, it's not another virus, is it?"

היא אמרה, “אלוהים אדירים, קלי, זה לא עוד וירוס , נכון?”

(Laughter)

(צחוק)

As a 21-year-old, I was drawn to the word brave.

כילדה בת 21 נמשכתי למילה אמיץ.

I had a soft spot for ripping yarns and the people who could tell them.

הייתה לי נקודה רכה לסיפורים מעניינים ולאנשים שיכולים לספר אותם.

So, Odyssey on the brain,

אז, אודיסיאה על המוח,

I went out adventure collecting.

יצאתי לאסוף הרפתקאות.

Without knowing how to spell starboard or which side it referred to,

בלי לדעת איך לאיית צד ימין או לאיזה צד הוא התייחס,

I got on a 46-foot boat and I sailed from Malta to Tunisia to Sicily.

עליתי על סירה באורך 46 רגל והפלגתי ממלטה לתוניסיה לסיציליה.

I traveled 11,000 miles over 13 months to seven different countries

נסעתי כ-17000 קילומטר במשך 13 חודשים לשבע מדינות שונות

without a plan or a phone or a credit card.

ללא תוכנית או טלפון או כרטיס אשראי.

Just 3,800 dollars in traveler's checks,

רק 3,800 דולר בהמחאות נוסעים

which, if you're under 30,

שאם אתם מתחת לגיל 30,

it was like a little booklet of --

זה היה כמו חוברת קטנה של --

(Laughter)

(צחוק)

perforated, I don't know.

מחוררת, אני לא יודעת.

(Laughter)

(צחוק)

And some expired antibiotics my mom made me bring.

וכמה כדורי אנטיביוטיקה שפג תוקפם שאמא שלי הכריחה אותי להביא.

(Laughter)

(צחוק)

And then, running out of money,

ואז, כשנגמר לי הכסף,

I landed as a nanny for two kids, four and seven,

נחתתי כמטפלת לשני ילדים, ארבע ושבע,

who had just lost their mom.

שאיבדו את אמם.

I moved into their house,

עברתי לביתם,

so I could cover things on the three days a week

כדי שאוכל לכסות דברים בשלושת הימים בשבוע

their dad worked as a flight attendant for Qantas.

שאבא שלהם עבד כדייל בקנטאס.

I smeared sunblock on their noses and Vegemite on their toast.

מרחתי קרם הגנה על האף שלהם וממרח וג’ימייט על הטוסט שלהם.

I read them to sleep at night, I cleaned the counters.

הקראתי להם כדי לישון בלילה, ניקיתי את הדלפקים.

The heavy lifting was left for the truly brave,

ההרמה הכבדה נותרה לאמיץ באמת,

a man who organized his emotions

אדם שארגן את רגשותיו

and answered the hardest questions,

וענה על השאלות הקשות ביותר,

such that his kids and hers

כך שילדיו ושלה

could feel a modicum of safety in a patently unsafe world.

יוכלו לחוש מעט ביטחון בעולם לא בטוח בעליל.

Questions like "what is cremation?"

שאלות כמו "מה זה שריפה?"

And "what happens to us if you die?"

ו"מה יקרה לנו אם תמות?"

And so it is that I stood witness to the unphotographable,

וכך עמדתי עד לגבורה הבלתי ניתנת לצילום

unmeasurable bravery of some guy named Jim in Sydney, Australia.

ובלתי ניתנת למדידה של בחור בשם ג’ים בסידני, אוסטרליה.

And over the years since,

ובמהלך השנים שחלפו מאז,

I find I just can't stop cataloging these Olympic achievements in family life.

אני לא יכולה לקטלג הישגים אולימפיים אלה במשפחה

The really big things often come with a game plan and a team of experts

הדברים הגדולים באמת מגיעים לעתים קרובות עם תוכנית משחק וצוות מומחים

and enough adrenaline to lift a school bus over your head.

ומספיק אדרנלין כדי להרים אוטובוס בית ספר מעל הראש.

But inside every crisis you think you might be ready for

אבל בתוך כל משבר שאתם חושבים שאתם עשויים להיות מוכנים אליו

are 100 dirty surprises that are not in the playbook.

יש 100 הפתעות מלוכלכות שאינן בספר המשחקים.

I had stage-3 cancer in my 30s,

חליתי בסרטן שלב 3 בשנות השלושים לחיי,

and I can tell you that following the chemo schedule

ואני יכולה לומר לכם שלעקוב אחר לוח הזמנים לכימותרפיה

didn't take nearly as much courage

לא דרש כמעט אומץ

as admitting to my husband that sex felt less sexy

כמו להודות בפני בעלי שהסקס הרגיש פחות סקסי

after my boobs, which were once a real strong suit for me --

אחרי הציצים שלי, שהיו פעם מאפיינים חזקים עבורי --

(Laughter)

(צחוק)

Were made weird and uneven by a surgeon's knife.

נעשו מוזרים ולא אחידים על ידי סכין של מנתח.

Here's a surprise.

הנה הפתעה.

My friend's father, in his final days, addled by dementia,

אביו של חבר שלי, שבימיו האחרונים, סובל מדמנציה,

chased her around the second floor with a fork

רדף אחריה בקומה השנייה עם מזלג

he hid in his pajamas.

שהחביא בפיג’מה שלו.

They tell you there will be loss.

הם אומרים לך שיהיה אובדן.

They don't tell you you will be required to love your dad

הם לא אומרים לך שתידרש לאהוב את אבא שלך

even as he's coming for you with silverware.

אפילו כשהוא בא בשבילך עם כלי כסף.

(Laughter)

(צחוק)

I've interviewed 228 people for my PBS show and my podcast,

ראיינתי 228 אנשים לתוכנית ה-PBS שלי ולפודקאסט שלי,

people with huge careers, Grammys

אנשים עם קריירה ענקית, גראמי

and Pulitzers and NBA championships.

ופוליצר ואליפויות ה-NBA.

And I listened to their stories and I'm duly impressed.

והקשבתי לסיפורים שלהם והתרשמתי כדין.

But I'll tell you the ones they know the best.

אבל אני אגיד לכם את אלה שהם מכירים הכי טוב.

The ones they can't tell without choking up.

אלה שהם לא יכולים לדעת בלי להיחנק.

The moment when Bryan Stevenson's grandmother,

הרגע שבו סבתו של בריאן סטיבנסון,

or Steve Kerr's father,

או אביו של סטיב קר,

or Samantha Power's stepfather,

או אביה החורג של סמנתה פאוור

or Cecile Richards’ mom,

או אמה של ססיל ריצ’ארדס,

was right there with the right words

היו ממש שם עם המילים הנכונות .

or the right silence at the right moment.

או השתיקה הנכונה ברגע הנכון,

This bravery I'm talking about might even be better understood

האומץ הזה שאני מדברת עליו עשוי אפילו להיות מובן טוב יותר

if you look at the smaller moments of injury in family life

אם תסתכלו על רגעי הפציעה הקטנים יותר בחיי המשפחה

when there's not really an answer, or it might be your fault,

כשאין באמת תשובה, או שאולי זו אשמתכם,

or it might remind you of something you'd rather forget.

או שזה עשוי להזכיר לכם משהו שאתם מעדיף לשכוח.

Or because people are so suggestible

או בגלל שאנשים כל כך נוחים להשפעה

and the wrong tone or expression or phrasing

והטון הלא נכון או הביטוי או הניסוח

might somehow make things worse.

עלולים איכשהו להחמיר את המצב.

Say your kid was dropped from a group text.

נניח שהילד שלכם נמחק ממסרון קבוצתי.

They were in it, they mattered,

הם היו שם, הם היו חשובים,

they belonged, and then, poof.

הם היו שייכים, ואז, פוף.

Or your husband blew the big deal at work,

או שבעליכם הרס את העניין הגדול בעבודה,

or your mom won't wear the diapers

או שאמא שלכם לא תלבש את החיתולים

that would really help her get through mahjong on Wednesdays.

שבאמת יעזרו לה לעבור מהג’ונג בימי רביעי.

(Laughter)

(צחוק)

And how should we calibrate the exquisite bravery

ואיך עלינו לכייל את האומץ המופלא

to respond productively

להגיב באופן פרודוקטיבי

when someone in our family looks at us and says,

כשמישהו במשפחה שלנו מסתכל עלינו ואומר,

"Do I know you?"

"האם אני מכיר אותך?"

"I weigh myself before and after every meal,"

“אני שוקלת את עצמי לפני ואחרי כל ארוחה“,

"I hear voices," "I steal,"

"אני שומע קולות", "אני גונב",

"I'm using again,"

"אני משתמש שוב",

"He raped me," "She says I raped her,"

“הוא אנס אותי“, “היא אומרת שאנסתי אותה“,

"I cut myself,"

"חתכתי את עצמי",

"I bought a gun,"

"קניתי אקדח",

"I stopped taking the medication,"

"הפסקתי לקחת את התרופות",

"I can't stop making online bets."

אני לא יכול להפסיק לעשות הימורים מקוונים.

"Sometimes I wonder if more life is really worth all this effort."

"לפעמים אני תוהה אם יותר חיים באמת שווים את כל המאמץ הזה."

Bravery is the great guts to move closer to the wound,

אומץ לב הוא האומץ הגדול להתקרב לפצע,

as composed as a war nurse

רגוע כאחות מלחמה

holding eye contact and saying these seven words:

המחזיקה קשר עין ואומרת את שבע המילים הבאות:

Tell me more.

ספר לי עוד.

What else?

מה עוד?

Go on.

תמשיך.

That's how the brave shine, that's all they do.

ככה נוצצים האמיצים, זה כל מה שהם עושים.

They say, "Tell me more.

הם אומרים, "ספר לי עוד.

What else?

מה עוד?

Go on."

תמשיך."

Even if they're scared of what might happen next,

גם אם הם מפחדים ממה עלול לקרות אחר כך,

even if they have no training or experience

גם אם אין להם הכשרה או ניסיון

to prepare them for this moment.

להכין אותם לרגע זה.

Even if it's late and they have an early flight.

גם אם מאוחר ויש הם טיסה מוקדמת.

Here's two things the brave don't do.

הנה שני דברים שהאמיצים לא עושים.

They don't take over and become the hero

הם לא משתלטים והופכים לגיבור

like it's a battle and the moves are so obvious.

כאילו זה קרב והמהלכים כל כך ברורים.

You just pick up a weapon with your ripped pecs and ropey veins

אתם פשוט מרימים נשק עם הצוואר הקרוע והוורידים הרופפים שלכם

and start slaying.

ותתחילו להרוג.

In families, bravery is mostly just sitting there.

במשפחות, אומץ זה בעיקר רק לשבת שם.

With a posture that communicates "I can hear anything you want to tell me."

עם תנוחה שמתקשרת “אני יכול לשמוע כל מה שאתה רוצה לומר לי.”

And a nice warm face of love that says, "This is so hard,

ופרצוף נחמד וחם של אהבה שאומר, "זה כל כך קשה,

but you will figure it out."

אבל אתה תבין את זה."

Personally, I thought love meant action.

באופן אישי, חשבתי שאהבה פירושה פעולה.

I had no idea it could be so still.

לא היה לי מושג שזה יכול להיות כל כך שקט.

When things get hairy for one of my people,

כשהדברים משתבשים עבור אחד מאנשיי,

everything in me wants to grab a clipboard,

כל מה שבתוכי רוצה לתפוס לוח,

make a to-do list, and start calendaring appointments.

להכין רשימת מטלות ולהתחיל לקבוע פגישות.

Because where there's love, there's attachment.

כי איפה שיש אהבה, יש התקשרות.

And I don't care what the gurus say,

ולא אכפת לי מה אומרים הגורואים,

what's happening to them is also happening,

מה שקורה להם קורה גם לנו,

at least at some level, to us.

לפחות ברמה מסוימת.

And all that can accidentally put us center stage.

וכל זה יכול לשים אותנו בטעות במרכז הבמה.

No longer the coach or the minister,

כבר לא המאמן או השר,

but rather one of the afflicted.

אלא אחד הסובלים.

But these gritty endurance types I've been admiring

אבל לסוגי הסיבולת המחוספסים האלה שאני מעריצה

have no self and no needs and no agenda.

אין עצמי ואין צרכים ואין סדר יום.

Or at least they know how to override all that

או לפחות הם יודעים לעקוף את כל זה

for the main character who is not us.

עבור הדמות הראשית שאינה אנחנו.

The second thing the brave don't do?

הדבר השני שהאמיצים לא עושים?

Leave.

לעזוב.

Or hide inside work or hobbies

או להסתתר בתוך עבודה או תחביבים

or some other socially acceptable busyness.

או עיסוק מקובל חברתי אחר.

In my worst moments, when sitting on my hands is just unbearable,

ברגעים הכי גרועים שלי, כשהישיבה על הידיים שלי היא פשוט בלתי נסבלת

I have dreamed of going to get an MFA in Paris.

חלמתי ללכת לקבל תואר שני בפריז.

(Laughter)

(צחוק)

Because if I can't help, why do I have to watch?

כי אם אני לא יכולה לעזור, למה אני צריך לצפות?

It would be nice to leave and start again.

זה יהיה נחמד לעזוב ולהתחיל מחדש.

Hardly anyone who's been in a long marriage

כמעט אף אחד שהיה בנישואים ארוכים

hasn't at least wondered how it is

לא תהה לפחות איך זה

that the object of their desire has become so burpy and farty.

שמושא התשוקה שלהם הפך להיות כל כך בורגני ומפחיד.

(Laughter)

(צחוק)

So bingo-armed and turkey-necked.

כל כך חמוש בבינגו וצווארי הודו.

Sometimes I see myself naked.

לפעמים אני רואה את עצמי עירומה.

Stretch marks from pregnancies, scars from cancer surgeries,

סימני מתיחה מהריונות, צלקות מניתוחי סרטן,

other things that I don't feel you need to be visualizing right about now.

דברים אחרים שאני לא מרגישה שאתם צריכים לדמיין כרגע.

(Laughter)

(צחוק)

And I think it's a miracle that man stays with me.

ואני חושב שזה נס שהאדם נשאר איתי.

But, you know, he's not untouched by time either.

אבל, אתם יודעים, גם הזמן לא נגע בו.

(Laughter)

(צחוק)

And that's just the physical.

וזה רק הפיזי.

I mean, who here hasn't wanted to be with someone

אני מתכוון, מי כאן לא רצה להיות עם מישהו

who hasn't seen us eating on the toilet or bitching at the Comcast guy?

שלא ראה אותנו אוכלים בשירותים או מתבכיינים על הבחור של קומקסט?

(Laughter)

(צחוק)

Leaving behind our own humiliating history,

להשאיר מאחורינו את ההיסטוריה המשפילה שלנו,

maybe with the nice person we met at art school in Paris.

אולי עם האדם הנחמד שפגשנו בבית הספר לאמנות בפריז.

(Laughter)

(צחוק)

It's an option.

זו אופציה.

People take it.

אנשים לוקחים את זה.

The brave hang around.

האמיצים מסתובבים.

They are available and ready to bear witness.

הם זמינים ומוכנים להעיד.

The final act of bravery was made clear for me

מעשה האומץ האחרון הובהר לי

during a conversation with my friend Liz

במהלך שיחה עם חברתי ליז

while she was dying at 46.

בזמן שהיא מתה בגיל 46.

She said she had this weird, long,

היא אמרה שהיה לה חלום מוזר, ארוך

totally convincing dream

ומשכנע לחלוטין

where all the parents who, as she put it,

שבו התאספו כל ההורים, שכפי שניסחה זאת,

had to leave early,

נאלצו לעזוב מוקדם.

were gathered.

נאספו.

And there she was, one of thousands of moms and dads,

והנה היא הייתה, אחת מאלפי אמהות ואבות,

and they were on folding chairs,

והם היו על כיסאות מתקפלים,

looking down at the world below through a thick glass floor.

מביטים למטה אל העולם מבעד לרצפת זכוכית עבה.

And in this imaginary space her subconscious created,

ובמרחב הדמיוני הזה התת-מודע שלה יצר,

there was one rule.

היה כלל אחד.

You could watch your child's life unfold,

אתם יכולים לראות את חייו של ילדכם מתפתחים,

but you could only intervene once.

אבל אתם יכולים להתערב רק פעם אחת.

In Liz's dream, a perfect dream,

בחלום של ליז, חלום מושלם,

she never had to intervene.

היא מעולם לא נאלצה להתערב.

She had given them enough while she was here.

היא נתנה להם מספיק בזמן שהייתה כאן.

The final act then of the truly brave

המעשה האחרון של האמיצים באמת

is leaning back and letting them go.

הוא להישען לאחור ולשחרר אותם.

The reward for all this bravery?

הפרס על כל האומץ הזה?

Not gold medals, not hero shots for Strava,

לא מדליות זהב, לא יריות גיבורים עבור סטראבה,

not ringing the bell at the New York Stock Exchange,

לא לצלצל בפעמון בבורסה של ניו יורק,

or owning the dinner party with Burning Man stories,

או בעלות על ארוחת הערב עם סיפורי “איש הבוער“,

I think you know who you are.

אני חושבת שאתם יודעים מי אתם.

(Laughter)

(צחוק)

Maybe not even thanks.

אולי אפילו לא תודה.

The reward is a full human experience,

התגמול הוא חוויה אנושית

complete with all the emotions at maximum dosage,

מלאה, שלמה עם כל הרגשות במינון מרבי,

where we have been put to great use

שם נעשה שימוש רב

and found an other-centric love

ומצאנו אהבה ממוקדת אחרת

that is complete in its expression

השלמה בביטויה

and its transmission.

ובהעברתה.

The reward is to end up soft and humble,

התגמול הוא בסופו של דבר להיות רך וצנוע,

empty and in awe,

ריק ויראה,

knowing that of all the magnificence we have beheld from cradle to grave,

בידיעה שמכל הפאר שראינו מעריסה לקבר,

the most eye-popping was interpersonal.

הכי מרהיב את העין היה בין אישי.

So here's to anyone who notices and reads between the lines,

אז הנה לכל מי שמבחין וקורא בין השורות,

who asks the right questions, but not too many,

ששואל את השאלות הנכונות, אבל לא יותר מדי,

who takes notes at the doctor's office

שרושם הערות במשרד הרופא

and wipes butts, young and old,

ומנגב ישבנים, צעיר ומזקן,

who listens, holds and stays.

שמקשיב, מחזיק ונשאר.

We, who, untrained

אנחנו, אשר, לא מאומנים

and always a little off-guard,

ותמיד קצת לא מוכנים,

still dare to do love.

עדיין מעזים לעשות אהבה.

To be love.

להיות אהבה.

That's brave.

זה אמיץ.

Thank you.

תודה לכם.

(Cheers and applause)

(תרועות ומחיאות כפיים)