This person isn't actually screaming - Noah Charney

תרגום: zeeva livshitz עריכה: Ido Dekkers

An undulating sky melds into the landscape,

שמיים גליים מתמזגים בנוף,

two silhouettes move along a balustraded walkway,

שתי צלליות נעות לאורך שביל עם מעקה,

and a ghostly figure’s features extend in agony.

ומאפיינים של דמות רפאים משתרעת בייסורים.

Since Norwegian artist Edvard Munch created “The Scream” in 1893,

מאז שהאמן הנורבגי אדוארד מונק יצר את “הצעקה” בשנת 1893,

it’s become one of the world’s most famous artworks.

היא הפכה לאחת מיצירות האמנות המפורסמות בעולם.

But why has its cry traveled so far and endured so long?

אבל מדוע זעקתו נסעה כל כך רחוק ונמשכה כל כך הרבה זמן?

Munch was born in 1863, one of five children.

מונק נולד בשנת 1863, אחד מחמישה ילדים.

Tuberculosis devastated Europe throughout the 1800s,

שחפת הרסה את אירופה לאורך כל המאה ה -19

killing almost a quarter of all adults.

והרגה כמעט רבע מכלל המבוגרים.

It took Munch’s mother’s life, then his elder sister’s.

היא לקחה את חייה של אמו של מונק, ואז של אחותו הבכורה.

Soon after, Munch had his own bout of the disease.

זמן קצר לאחר מכן, למונק היה התקף משלו של המחלה.

Another of his sisters experienced mental illness

אחת מאחיותיו סבלה ממחלת נפש

and lived much of her life in an institution.

וחיה חלק ניכר מחייה במוסד.

Meanwhile, Munch flitted in and out of school due to illness,

בינתיים, מונק נכנס ויצא מבית הספר בגלל מחלה,

often spending days at home,

לעתים קרובות בילה ימים בבית,

drawing and listening to the ominous stories his father read aloud.

מצייר ומקשיב לסיפורים מבשרי רעות שאביו קרא בקול רם.

A devout Lutheran, his father considered Munch’s artistic ambitions unholy.

כלותרני אדוק, אביו ראה את שאיפותיו האמנותיות של מונק כלא קדושות.

“I inherited the seeds of madness,” Munch wrote.

“ירשתי את זרעי הטירוף“, כתב מונק.

“The angels of fear, sorrow, and death stood by my side

“מלאכי הפחד, הצער והמוות עמדו לצידי

since the day I was born.”

מאז היום בו נולדתי.”

Eventually, Munch moved to Berlin, where he frequented creative circles

בסופו של דבר, מונק עבר לברלין, שם פקד חוגים יצירתיים

committed to breaking with academic tradition

המחויבים לשבור את המסורת האקדמית

and instead developing their crafts organically.

ובמקום זאת לפתח את מלאכתם באופן אורגני.

While Munch had trained classically,

בזמן שמונק התאמן באופן קלאסי,

he began immersing himself in what he called “soul painting”—

הוא החל לשקוע במה שהוא כינה “ציור נשמה” -

compositions that prized raw, subjective affect over realistic rendering.

יצירות שמעריכות השפעה גולמית וסובייקטיבית על פני עיבוד ריאליסטי.

“It’s not the chair that should be painted,” he wrote,

“זה לא הכיסא שצריך לצבוע“, כתב,

“but what a person has felt at the sight of it.”

“אלא את מה שאדם הרגיש למראהו“.

Many of Munch’s works dealt with personal suffering.

רבות מיצירותיו של מונק עסקו בסבל אישי.

This may have also led to what certain critics observed

יתכן שזה הוביל גם למה שמבקרים מסוימים ראו

as unsympathetic portrayals of women

כתיאורים לא סימפטיים של נשים

in works where Munch represented them as cruel predators victimizing hapless men.

ביצירות שבהן מונק ייצג אותן כטורפים אכזריים שהקורבנות הם גברים אומללים.

And death often haunted Munch’s compositions—

והמוות רדף לעתים קרובות את יצירותיו של מונק -

from a skeleton helming a boat to a morbid self-portrait

החל משלד שמוביל סירה ועד דיוקן עצמי מורבידי

and his sister's final moments to a mother on her deathbed,

והרגעים האחרונים של אחותו לאם על ערש דווי,

her child assuming a now-familiar expression.

הילדה שלה לובשת הבעה שעכשיו מוכרת.

Munch’s art generated controversy—

האמנות של מונק עוררה מחלוקת -

some critics characterizing him as “absolutely demented”—

כמה מבקרים אפיינו אותו כ“מטורף לחלוטין” -

but it also drew acclaim.

אך היא גם זכתה לשבחים.

And what would become his most famous work was just around the corner.

ומה שתהפוך ליצירתו המפורסמת ביותר היה ממש מעבר לפינה.

“The Scream” was inspired by a moment that overwhelmed Munch

“הצעקה” נוצרה בהשראת רגע שהציף את מונק

with an acute sense of anguish.

בתחושת ייסורים חריפה.

In a diary entry marked January 22nd, 1892,

ברישום יומן המסומן 22 בינואר 1892,

Munch described walking with two friends along a fjord

תיאר מונק הליכה עם שני חברים לאורך פיורד

overlooking what’s now Oslo at sunset.

המשקיף על מה שהיום היא אוסלו בשקיעה.

He leaned against a fence, exhausted, as he saw the sky change suddenly.

הוא נשען על גדר, מותש, כשראה את השמים משתנים פתאום.

He described “blood and tongues of fire above the blue-black fjord and the city.”

הוא תיאר “דם ולשונות אש מעל הפיורד הכחול-שחור והעיר“.

As his friends walked on, Munch wrote, “I stood there trembling with anxiety—

כשחבריו המשיכו הלאה, כתב מונק, “עמדתי שם רועד מחרדה -

and I sensed an infinite scream passing through nature.”

וחשתי צרחה אינסופית עוברת בטבע.”

As with other painful experiences, Munch revisited the scene repeatedly.

כמו בחוויות כואבות אחרות, מונק חזר שוב ושוב על הסצנה.

First, he depicted it with a more recognizably human subject.

ראשית, הוא תיאר אותה עם נושא אנושי מוכר יותר.

But the following year, he surrendered it to dramatic, abstracted symbolism,

אבל בשנה שלאחר מכן הוא הכניע אותה לסמליות דרמטית ומופשטת,

the haunting expression on the figure’s skull-like face

ההבעה הרודפת על פניה דמויי הגולגולת של הדמות

meeting the viewer’s gaze directly.

פוגשת ישירות את מבטו של הצופה.

On this first version, he added a subtle, wry inscription:

בגרסה הראשונה הזו הוא הוסיף כתובת עדינה ומעוותת:

“Could only have been painted by a madman!”

“יכול היה להיות מצויר רק על ידי משוגע!”

Based on Munch’s account, many think the figure isn’t emitting the shriek

בהתבסס על תאורו של מונק, רבים חושבים שהדמות אינה פולטת את הצעקה

but reacting to it.

אלא מגיבה אליה.

Munch eventually made four versions of “The Scream”—

בסופו של דבר יצר מונק ארבע גרסאות של “הצעקה” -

all on cardboard, two with pastel, two with paint—

כולן על קרטון, שתיים עם פסטל, שתיים עם צבע -

and he created numerous prints and lithographs.

והוא יצר הדפסים וליטוגרפיות רבות.

The year following the first “Scream,” he depicted the same setting

בשנה שלאחר "הצעקה" הראשונה, הוא תיאר את אותה תפאורה

but featured a collection of despairing faces.

אך הציג אוסף של פרצופים מיואשים.

In late 1893, Munch premiered “The Scream” at a solo exhibit in Berlin.

בסוף 1893 הציג מונק את “הצעקה” בתערוכת יחיד בברלין.

The artwork’s bold composition helped fuel the Expressionist movement,

הקומפוזיציה הנועזת של יצירות האמנות סייעה לתדלק את התנועה האקספרסיוניסטית,

which likewise emphasized stark psychological states,

שהדגישה גם מצבים פסיכולוגיים קשים,

mapping the emotional contours of World War I and beyond.

ומיפה את קווי המתאר הרגשיים של מלחמת העולם הראשונה ומעבר לה.

“The Scream” continued its crescendo.

"הצעקה" המשיכה בשיאה.

When it entered the public domain in the mid-1900s,

כאשר היא נכנסה לרשות הציבור באמצע המאה העשרים,

new renditions and reproductions bolstered its fame.

עיבודים ורפרודוקציות חדשות חיזקו את תהילתה.

It featured in popular films during the 1990s,

היא הופיעה בסרטים פופולריים במהלך שנות התשעים,

and both painted versions of “The Scream” were stolen and recovered

ושתי הגרסאות המצוירות של “הצעקה” נגנבו והוחזרו

in separate heists in 1994 and 2004.

בשודים נפרדים בשנים 1994 ו -2004.

Soon enough, it was a widely accepted archetypal symbol for horror and angst.

עד מהרה, זה היה לסמל ארכיטיפי מקובל לאימה וחרדה.

A “Scream”-inspired emoji was eventually implemented.

בסופו של דבר יושם אימוג’י בהשראת “צעקה“.

And, considering how to mark hazardous sites so far-off future generations

וכששוקלים כיצד לסמן אתרים מסוכנים בעתיד הכל כך רחוק כך שהדורות הבאים

could know to avoid them,

יוכלו לדעת להימנע מהם,

the US government has considered using “The Scream” expression.

ממשלת ארה“ב שקלה להשתמש בביטוי “הצעקה“.

While its myriad cultural influences may not always reflect

בעוד שהשפעותיה התרבותיות הרבות לא תמיד משקפות

the personal agony Munch initially rendered,

את הייסורים האישיים שמונק העניק בתחילה,

“The Scream” has certainly found a near universal echo.

“הצעקה” בהחלט מצאה הד כמעט אוניברסלי.