How to know if you're being selfish (and whether or not that's bad) - Mark Hopwood

תרגום: zeeva livshitz עריכה: Ido Dekkers

In the kitchen at a friend's party,

במטבח במסיבה של חבר,

you're in the midst of a profound moral conundrum.

אתם בעיצומה של דילמה מוסרית עמוקה.

Famous philosophers whisper advice in your ear.

פילוסופים מפורסמים לוחשים עצות באוזן.

Utilitarian John Stuart Mill tells you that one should always strive

ג’ון סטיוארט מיל התועלתני אומר לכם שצריך תמיד

to bring about the greatest happiness for the greatest number of people.

לשאוף להביא לאושר הגדול ביותר עבור המספר הגדול ביותר של אנשים.

Aristotle reminds you of the importance of the virtues of generosity and justice.

אריסטו מזכיר לכם את החשיבות של סגולות הנדיבות והצדק.

But Thomas Hobbes points out that

אבל תומאס הובס מציין כי

"of all voluntary acts, the object is to every man his own good."

"מכל המעשים ההתנדבותיים, המטרה היא לכל אדם טובתו האישית".

In other words, human beings are inherently selfish anyway.

במילים אחרות, בני אדם הם אנוכיים מטבעם בכל מקרה.

So why shouldn't you take the last cupcake for yourself?

אז למה שלא תיקחו לעצמכם את הקאפקייק האחרון?

This is actually one of philosophy's oldest questions.

זו למעשה אחת השאלות העתיקות ביותר בפילוסופיה.

Not your cupcake dilemma—

לא דילמת הקאפקייק שלכם -

the question of whether or not human beings are inherently selfish.

השאלה האם בני אדם הם אנוכיים מטבעם או לא.

The idea that humans only act out of self-interest

הרעיון שבני אדם פועלים רק מתוך אינטרס עצמי

is known as psychological egoism,

ידוע בשם אגואיזם פסיכולוגי,

and there aren't many philosophers who endorse this extreme stance.

ואין הרבה פילוסופים שתומכים בעמדה קיצונית זו.

There's simply too much evidence of humans sacrificing their self-interest,

יש פשוט יותר מדי עדויות לכך שבני אדם מקריבים את האינטרס העצמי שלהם,

and sometimes their very lives, for the sake of others.

ולפעמים את חייהם, למען אחרים.

And studies by psychologists have shown that even very young children

ומחקרים של פסיכולוגים הראו שאפילו ילדים צעירים מאוד

demonstrate helpful behavior despite there being nothing in it for themselves.

מפגינים התנהגות מועילה למרות שאין בה דבר לעצמם.

However, the idea that all humans have a deep selfish streak

עם זאת, הרעיון שלכל בני האדם יש רצף אנוכי עמוק

is something many more philosophers would agree with.

הוא משהו שפילוסופים רבים יותר יסכימו איתו.

German philosopher Immanuel Kant noted that while we often seem to act

הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט ציין שלמרות שנראה שלעתים קרובות אנו פועלים

for the sake of others,

למען אחרים,

it's impossible to be sure we're not truly motivated

אי אפשר להיות בטוחים שאנחנו לא באמת מונעים

by "a secret impulse of self-love."

על ידי "דחף סודי של אהבה עצמית".

For example, maybe when people make large donations to charity,

לדוגמה, אולי כאשר אנשים תורמים תרומות גדולות לצדקה,

they're actually more interested in looking good

הם למעשה מעוניינים יותר להיראות טוב

or benefiting from tax breaks than helping others.

או ליהנות מהקלות מס מאשר לעזור לאחרים.

It's worth noting that not all philosophers think self-love

ראוי לציין שלא כל הפילוסופים חושבים שאהבה עצמית

is always a bad thing.

היא תמיד דבר רע.

French philosopher Jean-Jacques Rousseau identified two kinds of self-love.

הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו זיהה שני סוגים של אהבה עצמית.

He believed "Amour de soi," our basic need for self-preservation,

הוא האמין ש“אהבה עצמית“, הצורך הבסיסי שלנו בשימור עצמי,

is natural and essential.

הוא טבעי וחיוני.

But he identified "amour propre,"

אבל הוא זיהה את ה“הערכה עצמית“,

our toxic desire for recognition and social status,

הרצון הרעיל שלנו להכרה ומעמד חברתי,

as the cause of many unjust disparities.

כגורם לפערים לא צודקים רבים.

In a similar vein, Aristotle argued that humans are social beings

ברוח דומה, אריסטו טען שבני אדם הם יצורים חברתיים

who can only flourish when we seek the good of others as well as ourselves.

שיכולים לפרוח רק כאשר אנו מחפשים את טובתם של אחרים כמו גם את של עצמנו.

By this logic, true self-love requires us to work against our selfish tendencies.

לפי ההיגיון הזה, אהבה עצמית אמיתית מחייבת אותנו לפעול נגד הנטיות האנוכיות שלנו.

For many philosophers, this is where the real problem lies—

עבור פילוסופים רבים, כאן טמונה הבעיה האמיתית -

how do we overcome our selfishness?

כיצד אנו מתגברים על האנוכיות שלנו?

Some, like Kant, have argued that our sense of moral duty

חלקם, כמו קאנט, טענו שתחושת החובה המוסרית שלנו

is what helps us rise above our narrow self-interest.

היא שעוזרת לנו להתעלות מעל האינטרס העצמי הצר שלנו.

Others, like Rousseau and Adam Smith,

אחרים, כמו רוסו ואדם סמית,

contend that emotions like pity and sympathy

טוענים כי רגשות כמו רחמים ואהדה

are what allow us to consider the needs of others.

הם המאפשרים לנו לשקול את צרכיהם של אחרים.

But 20th century philosopher-novelist Iris Murdoch

אבל הפילוסופית-סופרת מהמאה ה-20 איריס מרדוק

believed the only true solution to human selfishness was love.

האמינה שהפתרון האמיתי היחיד לאנוכיות אנושית הוא אהבה.

Or at least, a certain kind of love.

או לפחות סוג מסוים של אהבה.

For Murdoch, selfishness isn't about trivial things

עבור מרדוק אנוכיות אינה קשורה לדברים טריוויאליים

like taking the last cupcake.

כמו לקחת את הקאפקייק האחרון.

It's about seeing the world in a way that casts yourself as a star,

זה קשור ללראות את העולם בצורה שמטילה את עצמך ככוכב,

and everyone else as secondary characters.

ואת כל האחרים כדמויות משניות.

To explain this, Murdoch tells the story of a discontented mother-in-law.

כדי להסביר זאת, מרדוק מספרת את סיפורה של חמותה הלא מרוצה.

While the mother is always polite,

בעוד האם תמיד מנומסת,

she secretly feels her son made a mistake marrying his "vulgar"

היא מרגישה בחשאי שבנה טעה בנישואין עם אשתו “הוולגרית”

and "tiresomely juvenile" wife.

וה“צעירה באופן מייגע“.

To Murdoch, this mother is the picture of selfishness.

עבור מרדוק, האם הזאת היא תמונת האנוכיות.

By centering her own jealousy and insecurity,

על ידי ריכוז הקנאה וחוסר הביטחון שלה,

she's reducing the nuanced reality of her daughter-in-law to a caricature.

היא מצמצמת את המציאות הניואנסית של כלתה לקריקטורה.

But with some conscious effort,

אבל במאמץ מודע מסוים,

Murdoch believes the mother can learn to see her daughter in law as she truly is—

מרדוק מאמינה שהאם יכולה ללמוד לראות את כלתה כפי שהיא באמת -

not vulgar or juvenile,

לא וולגרית או צעירה,

but refreshingly straightforward and delightfully youthful.

אלא פשוטה ומרעננת וצעירה להפליא.

To be clear, this doesn't mean

כדי להיות ברור, זה לא אומר

the mother should simply don rose-colored glasses.

שהאם צריכה פשוט ללבוש משקפיים בצבע ורוד.

Love, as Murdoch defines it, is "the extremely difficult realization

אהבה, כפי שמגדירה אותה מרדוק, היא “ההבנה הקשה ביותר

that something other than oneself is real."

שמשהו אחר מלבד עצמך הוא אמיתי“.

As challenging as this might be,

עד כמה שזה יכול להיות מאתגר,

Murdoch believes we can all reach this realization

מרדוק מאמינה שכולנו יכולים להגיע למימוש זה

by cultivating what she calls attention.

על ידי טיפוח מה שהיא מכנה תשומת לב.

Partially inspired by Buddhist meditation,

בהשראה חלקית ממדיטציה בודהיסטית,

this practice could include engaging with art, learning foreign languages,

תרגול זה יכול לכלול עיסוק באמנות, לימוד שפות זרות

or simply taking the time to observe the natural environment.

או פשוט לקחת את הזמן להתבוננות בסביבה הטבעית.

What's important for Murdoch is that the behavior

מה שחשוב עבור מרדוק הוא שההתנהגות

helps direct your attention beyond the self.

עוזרת לכוון את תשומת הלב שלכם מעבר לעצמי.

Because only by practicing our ability to attend to the world around us

כי רק על ידי תרגול היכולת שלנו לדאוג לעולם הסובב אותנו

can we learn to see it as it truly is.

נוכל ללמוד לראות אותו כפי שהוא באמת.