How did Polynesian wayfinders navigate the Pacific Ocean? - Alan Tamayose and Shantell De Silva

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Roni Ravia

Imagine setting sail from Hawaii in a canoe.

דמיינו שאתם מפליגים מהוואי בקאנו.

Your target is a small island thousands of kilometers away

המטרה שלכם היא אי קטן במרחק אלפי קילומטרים

in the middle of the Pacific Ocean.

באמצע האוקיינוס השקט.

That's a body of water that covers more than 160 million square kilometers,

זהו גוף מים שמכסה יותר מ 160 מליון קילומטרים רבועים,

greater than all the landmasses on Earth combined.

גדול יותר מכל שטחי היבשות בכדור הארץ.

For thousands of years,

במשך אלפי שנים,

Polynesian navigators managed voyages like this

נווטים פולינזיים הצליחו לקיים הפלגות מעין אלה

without the help of modern navigational aids.

בלי עזרה של מכשירי ניווט מודרניים.

Ancient Polynesians used the Sun,

הפולינזים הקדמונים השתמשו בשמש,

Moon,

בירח,

stars,

planets,

בכוכבים,

בפלנטות,

ocean currents,

בזרמי האוקיינוס,

and clouds as guides that allowed them to see the ocean as a series of pathways

ובעננים, כמדריכים שאפשרו להם לראות את האוקיינוס כסדרת מעברים

rather than an obstacle.

ולא כמכשול.

Their voyages began around 1500 B.C.

המסעות שלהם החלו בסביבות 1500 לפני הספירה

when the people who would settle Polynesia first set sail from Southeast Asia.

כשמתיישבי פולינזיה הראשונים הפליגו מדרום מזרח אסיה.

Early Polynesians eventually settled a vast area of islands

ראשוני הפולינזים התיישבו לבסוף באזור נרחב של איים

spread over 40 million square kilometers of the Pacific Ocean.

שפרוש על פני 40 מליון קילומטרים רבועים באוקיינוס השקט.

Some historians believe the voyagers moved from place to place

מספר הסטוריונים מאמינים שהשייטים נעו ממקום למקום

to avoid overpopulation.

כדי להמנע מאיכלוס יתר.

Others, that they were driven by war.

אחרים האמינו, שהסיבה נבעה ממלחמות.

Voyages became less frequent by around 1300 A.D.

המסעות הפכו פחות תכופים סביב 1300 לספירה

as Polynesian societies became more rooted in specific locations.

כשהקהילות הפולינזיות נטעו שורשים באזורים ספציפיים.

During the voyaging period,

במהלך תקופת המסעות,

successful journeys depended on a number of factors:

מסעות מוצלחים היו תלויים במספר גורמים:

well-built canoes,

בעיקר עמידות הקאנו,

the skill of navigators,

מיומנויות הנווטים,

and weather being some of the biggest.

ומזג האויר.

Voyages relied on sturdy wa'a kaulua, or double-hulled canoes,

המסעות הסתמכו על הוואה קאולואה האיתן, או הקאנו בעל שני הגופים,

which were powered by sails and steered with a single large oar.

שהונע על ידי מפרשים וכוון על ידי משוט גדול בודד.

Canoe building involved the whole community,

בניית הקאנו נעשתה ע״י קהילה שלמה,

bringing together the navigators,

וקיבצה יחדיו את הנווטים,

canoe builders,

בוני הקאנו,

priests,

הכהנים,

chanters,

המזמרים,

and hula dancers.

ורקדניות ההולה.

Navigators were keen observers of the natural world.

הנווטים הבחינו בחדות עין במאפייני העולם הטבעי.

They were abundantly familiar with trade wind-generated ocean swells,

הם הכירו היטב את גלי האוקיינוס שנוצרו מרוחות הסחר,

which typically flow northeast or southeast.

ושבדרך כלל זרמו מצפון מזרח לדרום מזרח.

By day, navigators could identify direction

ביום, נווטים יכלו לזהות כיוונים

by the rocking motion of their canoes caused by these swells.

על ידי התבוננות בתנודת הקאנו שלהם שנגרמה מגלים אלו.

But sunrise and sunset were even more useful.

אבל הזריחה והשקיעה הועילו אף יותר.

The Sun's position indicated east and west

מיקום השמש הורה על המזרח והמערב

and created low light on the ocean that made it possible to see swells directly.

והקרין אור חלש על האוקיינוס שאיפשר ראייה ישירה של הגלים.

At night, navigators used something called a star compass,

בלילה, הנווטים השתמשו במשהו שנקרא מצפן כוכבים,

which wasn't a physical object, but rather a sort of mental map.

שלא היה עצם פיזי, אלא סוג של מפה מנטלית.

They memorized the rising and setting points of stars and constellations

הם שיננו את נקודות הזריחה והשקיעה של כוכבים ומערכות כוכבים

at different times of the year.

בזמנים שונים בשנה.

They used those to divide the sky into four quadrants,

הם השתמשו באלה כדי לחלק את השמיים לארבעה רבעים,

subdivided into 32 houses,

שחולקו בתת חלוקה ל 32 בתים,

with the canoe in the middle.

כשהקאנו במרכז.

So, for example, when they saw the star Pira‘atea rising from the ocean,

אז, לדוגמה, כשהם ראו את הכוכב פיראאטאה זורח מקו האופק של האוקיינוס,

they knew that to be northeast.

הם ידעו שזה צפון מזרח.

They had some other tricks, too.

היו להם גם עוד טריקים.

The Earth's axis points towards Hokupa'a, or the North Star,

ציר כדור הארץ פונה להוקופאה, או כוכב הצפון,

so called because it's the one fixed point in the sky as the Earth rotates

שנקרא כך בגלל שהוא הנקודה הקבועה היחידה בשמיים כשכדור הארץ מסתובב

and always indicates north.

והיא תמיד מצביעה צפונה.

However, it's not visible south of the Equator,

עם זאת, לא ניתן לראותו דרומית לקו המשווה,

so navigators there could use a constellation called Newe,

אז נווטים שם יכלו להשתמש במערכת כוכבים שנקראת נווה,

or the Southern Cross,

או הצלב הדרומי,

and some mental tricks to estimate where south is.

ובמספר טריקים מנטליים כדי להעריך היכן הדרום נמצא.

For instance, draw a line through these two stars,

לדוגמה, ציירו קו דרך שני הכוכבים האלה,

extend it 4.5 times,

האריכו אותו פי 4.5,

and draw another line from there to the horizon.

וציירו קו נוסף משם לאופק.

That's south.

זה הדרום.

But the sky also contains navigational aids much closer to Earth,

אבל השמיים גם מכילים עזרים ניווטיים הרבה יותר קרובים לכדור הארץ,

the clouds.

העננים.

Besides being useful weather cues,

חוץ מהיותם כלים מועילים לחיזוי מזג האוויר,

under the right conditions, they can indicate landmasses.

תחת תנאים מתאימים, הם יכולים להצביע על איזורי יבשה.

For instance, the lagoons of Pacific atolls

לדוגמה, השתקפות הלגונות של אטולי האוקיינוס השקט

can actually be seen reflected on the underside of clouds,

יכולות למעשה להופיע בתחתיתם של העננים,

if you know what to look for.

אם יודעים מה לחפש.

And high masses of clouds can indicate mountainous islands.

וריבוי של עננים יכול להעיד על איים הרריים.

Once navigators neared their destination, other clues,

ברגע שנווטים התקרבו ליעד שלהם, רמזים אחרים,

such as the flight patterns of birds,

כמו תבניות תעופה של ציפורים,

floating debris or vegetation,

שפוכת או צמחיה צפה,

and types of fish in the area helped determine the proximity of land.

וסוגים של דגים באיזור, עזרו להם לקבוע קרבה ליבשה.

For example, the Manu-O-Ku had a known flight range of 190 kilometers,

לדוגמה, היה ידוע שלמאנו-או-קו יש טווח טיסה של 190 קילומטר,

and could be followed back to shore.

וניתן היה לעקוב אחריה חזרה לחוף.

So how do we know all of this?

אז איך אנחנו יודעים את כל זה?

Partially through evidence in petroglyphs,

חלקית בגלל עדויות בפטרוגליפים,

written observations of European explorers,

תצפיות מתועדות של מגלי עולם ארופאים,

and Polynesian oral traditions.

ומסורות פולינזיות שעברו מדור לדור.

But also by trying them out for ourselves.

אבל גם על ידי ניסיון עצמי.

In 2017, a voyaging canoe called Hokulea

ב 2017, קאנו מסעות שנקרא הוקולאה

completed a worldwide voyage using only these techniques.

השלים מסע עולמי בשימוש בטכניקות האלו בלבד.

If that seems remarkable, remember the ancient Polynesians,

אם זה נשמע יוצא דופן, זכרו את הפולינזים הקדומים,

who through close study and kinship with nature,

שדרך מחקר מעמיק וחיבור לטבע,

were able to forge these paths across

היו מסוגלים למצוא את הדרך

an unfathomably vast, vibrant living ocean.

לרוחב אוקיינוס חי, שוקק ועצום מעבר לכל דמיון.