The true story behind the legend of the 47 Rōnin - Adam Clulow

תרגום: zeeva livshitz עריכה: Ido Dekkers

“Do you remember my grudge from these past days?”

“האם אתה זוכר את העוינות שלי מהימים האחרונים?”

cried Asano Naganori, lord of Akō domain,

קרא אסאנו נגאנורי, אדון ממלכת אקו,

his gaze fixed on Kira Yoshinaka, a senior master of ceremony.

מבטו נעוץ בקירה יושינאקה, אדון טקס בכיר.

Asano extended his short sword, charged through the castle corridor,

אסאנו הושיט את חרבו הקצרה, הסתער דרך מסדרון הטירה

and struck Kira.

ופגע בקירה.

While the wound wasn’t fatal, its consequences would be.

הפצע אמנם לא היה קטלני, אך תוצאותיו יהיו.

The incident took place in April 1701 in Edo, Japan— modern-day Tokyo.

האירוע התרחש באפריל 1701 ב-אדו, יפן - היא טוקיו של ימינו.

The Tokugawa military government had gained power about a century before.

הממשלה הצבאית של טוקוגאווה זכתה בשלטון כמאה שנה קודם לכן.

This ushered in a period of peace and stability

זה הוביל לתקופה של שלום ויציבות

following the Warring States or Sengoku era,

בעקבות המדינות הלוחמות או עידן סנגוקו,

which was marked by constant bloodshed and conflict

שסומן בשפיכות דמים וסכסוך מתמידים

wrought by warlords and their samurai.

שחוללו מצביאים והסמוראים שלהם.

To secure their rule,

כדי להבטיח את שלטונם,

the Tokugawa government aimed to tame the samurai class.

ממשלת טוקוגאווה שמה לה למטרה לאלף את מעמד הסמוראים.

Individual samurai carried two swords and served a single lord till death,

סמוראים בודדים נשאו שתי חרבות ושירתו אדון יחיד עד המוות,

but their duties became primarily bureaucratic and administrative.

אך תפקידיהם הפכו בעיקר לביורוקרטיים ומנהליים.

Meanwhile, Tokugawa legal practice stipulated that both sides

בינתיים, הפרקטיקה המשפטית של טוקוגאווה קבעה כי שני הצדדים

would be disciplined in the event of a violent quarrel.

יהיו ממושמעים במקרה של מריבה אלימה.

However, when officials convened following Asano's attack on Kira,

עם זאת, כאשר עובדי ציבור התכנסו בעקבות התקפתו של אסאנו על קירה,

they decided to punish only Asano, the incident’s perpetrator.

הם החליטו להעניש רק את אסאנו, מבצע האירוע.

They ordered Asano to commit seppuku, or ritual suicide.

הם הורו לאסאנו לבצע ספפוקו, או התאבדות פולחנית.

But they didn’t stop there.

אבל הם לא עצרו שם.

They also commanded the seizure of Asano’s castle,

הם גם פיקדו על תפיסת טירתו של אסאנו,

the disbandment of his house, and the arrest of his younger brother.

פירוק ביתו ומעצרו של אחיו הצעיר.

The news traveled quickly back to Asano’s domain.

החדשות חזרו במהירות לתחומו של אסאנו.

Overnight, the roughly 300 samurai in Asano’s retainer band

בן לילה, כ-300 סמוראים בקבוצת הריטיינר של אסאנו

found themselves dispossessed of their homes and stipends

מצאו את עצמם מנושלים מבתיהם ומקצבותיהם

and turned into rōnin, or masterless samurai.

והפכו לרונין, או סמוראים חסרי אדון.

They didn’t know why Asano attacked Kira— no one did.

הם לא ידעו למה אסאנו תקף את קירה- אף אחד לא ידע.

Some have speculated that Asano refused to pay a bribe to Kira,

חלקם שיערו שאסאנו סירב לשלם שוחד לקירה,

who was supposed to be guiding him in proper etiquette,

שהיה אמור להנחות אותו בנימוסים נאותים,

so Kira humiliated him;

ולכן קירה השפיל אותו;

others, that Asano had simply “gone mad.”

אחרים, שאסאנו פשוט "השתגע".

This left the samurai of Akō domain in crisis,

זה הותיר את הסמוראים ממרחב אקו במשבר,

facing a tension that lay at the very heart of the Tokugawa period.

מול מתח שהיה בלב ליבה של תקופת טוקוגאווה.

They were a privileged class of warriors

הם היו מעמד מיוחס של לוחמים

inundated with epic legends of samurai loyalty, heroism, and martial glory.

שהוצפו באגדות אפיות של נאמנות סמוראים, גבורה תהילה ולחימה.

But they were forbidden from using violence—

אבל נאסר עליהם להשתמש באלימות -

their traditional role at once celebrated and restricted.

תפקידם המסורתי נחגג והוגבל בבת אחת.

Some of Asano’s samurai said they should peacefully comply with government orders;

חלק מהסמוראים של אסאנו אמרו שהם צריכים לציית בשלום להוראות הממשלה;

others, that they should immediately follow their lord into death.

אחרים, שהם צריכים ללכת מיד אחרי אדונם למוות.

One faction, led by Horibe Yasubei,

פלג אחד, בראשותו של הוריבה יאסוביי,

argued that they must see their lord’s apparent wishes through by killing Kira,

טען כי עליהם לראות את רצונותיו לכאורה של אדונם על ידי הריגת קירה,

claiming that so long as Asano’s enemy was alive,

בטענה שכל עוד אויבו של אסאנו חי,

they were dishonored.

הם היו חסרי כבוד.

However, the effective leader of Akō domain’s samurai, Ōishi Yoshio,

עם זאת, המנהיג האפקטיבי של מרחב אקו, הסמוראי אוישי יושיו,

believed that if they complied with official orders,

האמין שאם הם צייתו להוראות רשמיות,

Tokugawa authorities might show mercy and permit Asano’s brother to succeed him.

רשויות טוקוגאווה עשויות לגלות רחמים ולאפשר לאחיו של אסאנו לרשת אותו.

So, the samurai peacefully surrendered the castle.

אז, הסמוראי בשקט הסגיר את הטירה

But their hopes were dashed when Tokugawa officials placed Asano’s brother

אך תקוותיהם התפוגגו כאשר פקידי טוקוגאווה העמידו את אחיו של אסאנו

in another family’s custody,

במשמורת של משפחה אחרת,

leaving them without a path to restore their status.

והותירו אותם ללא דרך להחזיר את מעמדם.

Most accepted the government’s terms.

רובם קיבלו את תנאי הממשלה.

But in the end, 47 of Asano’s samurai, including Horibe and Ōishi, didn’t.

אבל בסופו של דבר, 47 מהסמוראים של אסאנו, כולל הוריבה ואוישי, לא עשו זאת.

And instead of formally asking permission to take revenge

ובמקום לבקש רשמית רשות לנקום

via the government’s vendetta system,

באמצעות מערכת הנקמה של הממשלה,

they began plotting to kill Kira covertly.

הם החלו לתכנן להרוג את קירה בחשאי.

Almost two years after Asano’s death,

כמעט שנתיים לאחר מותו של אסאנו,

the rōnin, led by Ōishi, broke into Kira’s residence

הרונין, בראשות אוישי, פרצו למעונו של קירה

and killed 16 of his samurai and wounded 23 others

והרגו 16 מהסמוראים שלו ופצעו 23 אחרים

before beheading Kira himself.

לפני שערפו את ראשו של קירה עצמו.

They presented Kira's head at Asano's grave,

הם הציגו את ראשו של קירה בקברו של אסאנו,

then surrendered to the Tokugawa officials,

ואז נכנעו לפקידי טוקוגאווה,

justifying their violence by saying they couldn't live under the same heaven

והצדיקו את אלימותם בכך שאמרו שהם לא יכולים לחיות תחת אותו רקיע

as their lord’s enemy.

כמו אויבו של אדונם.

The rōnin’s actions created considerable problems for the Tokugawa government.

פעולותיו של הרונין יצרו בעיות ניכרות לממשלת טוקוגאווה.

The rōnin had broken the peace and a range of laws.

הרונין שברו את השלום ומגוון חוקים.

But authorities also knew the importance of honor and loyalty among samurai.

אבל הרשויות ידעו גם את חשיבות הכבוד והנאמנות בקרב הסמוראים.

After weeks of deliberations, officials decided the rōnin could be praised—

לאחר שבועות של דיונים, החליטו גורמים רשמיים שניתן לשבח את הרונין -

but must be punished.

אך יש להענישם.

They were permitted to commit seppuku,

הם הורשו לבצע ספפוקו,

which offered them honorable deaths, and they were laid to rest next to Asano.

שהציע להם מוות מכובד, והם הונחו למנוחה ליד אסאנו.

But their story soon morphed into legend.

אבל הסיפור שלהם הפך במהרה לאגדה.

Within weeks, it was dramatized for the stage.

תוך שבועות הוא הומחז כדרמטיזציה לבמה.

And soon after, scholars began debating the rōnin’s actions,

וזמן קצר לאחר מכן החלו חוקרים לדון במעשיהם של הרונין,

some praising them as perfectly loyal and dutiful samurai;

חלקם שיבחו אותם כסמוראים נאמנים וצייתנים לחלוטין;

others condemning them as delusional criminals.

אחרים גינו אותם כפושעים הזויים.

Over the next three centuries,

במהלך שלוש המאות הבאות

Japan continued examining and adapting the story—

המשיכה יפן לבחון ולהתאים את הסיפור -

in theater, film, propaganda, and beyond—

בתיאטרון, בקולנוע, בתעמולה ומעבר לה -

grappling with the tensions between law and culture, past and present,

התמודדה עם המתחים בין החוק לתרבות, עבר והווה,

and repeatedly relitigating the incident

ולדון על הארוע שוב ושוב

long after an official verdict was rendered.

הרבה לאחר שנמסר פסק דין רשמי.