Why are US cities still so segregated? - Kevin Ehrman-Solberg and Kirsten Delegard

תרגום: Ido Dekkers עריכה: zeeva livshitz

On October 21st, 1909, 125 residents of an affluent Minneapolis neighborhood

ב 21 באוקטובר, 1909, 125 תושבים של שכונה עשירה במיניאפוליס

approached William Simpson, who’d just bought a plot in the area,

ניגשו לוויליאם סימפסון, שבדיוק קנה חלקה באזור,

and told him to leave.

ואמרו לו לעזוב.

The Simpsons would be the second Black family

הסימפסונים היו המשפחה השחורה השניה

in the otherwise white neighborhood, where they intended to build a home.

בשכונה שאחרת היתה לבנה, שם התכוונו לבנות בית.

When the Simpsons refused offers to buy them out,

כשהסימפסונים סרבו למכור,

their neighbors tried blocking their home’s construction.

השכנים שלהם ניסו לחסום את בניית הבית שלהם.

They finally moved into their house, but the incident had a ripple effect.

הם עברו לבסוף לבית שלהם, אבל לתקרית היה אפקט מתגלגל.

Just a few months after the mob harassed the Simpsons,

רק כמה חודשים אחרי שהמאפיה הטרידה את הסימפסונים,

the first racially restrictive covenant was put into place in Minneapolis.

האמנה הגזענית הראשונה המגבילה נכנסה לתוקף במיניאפוליס.

Covenants are agreements in property deeds that are intended to regulate

אמנות הן הסכמים בחוזי נדל“ן שמיועדים לנטר

how the property is to be used.

איך הנכס יהיה בשימוש.

Beginning in the mid-1800s,

החל מאמצע המאה ה 19,

people in the United States and elsewhere began employing them in a new way:

אנשים בארצות הברית ומקומות אחרים החלו להשתמש בהן בדרך חדשה:

specifically, to racially restrict properties.

בעיקר, התכונות המגבילות גזענית.

They wrote clauses into deeds that were meant to prevent all future owners

הם כתבו אמנות בחוזים שהיו אמורות למנוע מכל הבעלים העתידיים

from selling or leasing to certain racial and ethnic groups,

מלמכור או להשכיר לקבוצות גזעיות ואתניות מסויימות,

especially Black people.

בעיקר אנשים שחורים.

Between 1920 and 1950,

בין 1920 ו 1950,

these racial covenants spread like wildfire throughout the US,

האמנות הגזעניות האלו התפשטו כמו אש בשדה קוצים ברחבי ארצות הברית,

making cities more segregated and the suburbs more restricted.

מה שהפך ערים ליותר מופרדות והפרוורים היו יותר מוגבלים.

In the county encompassing Minneapolis,

במדינה שמכילה את מיניאפוליס,

racial covenants eventually appeared on the deeds to more than 25,000 homes.

אמנות גזעניות הופיעו לבסוף על חוזים ביותר מ 25,000 בתים.

Not only was this legal,

זה לא רק היה חוקי,

but the US Federal Housing Administration

אלא שמנהלת הדיור של ארצות הברית

promoted racial covenants in their underwriting manual.

קידמה אמנות גזעניות במדריך שלה.

While constructing new homes,

בזמן בניית בתים חדשים,

real estate developers began racially restricting them from the outset.

מפתחי נדל“ן החלו להגביל אותם גזעית מהתחלה.

Developments were planned as dream communities for American families—

מתחמים היו מתוכננים כקהילות חלום למשפחות אמריקאיות --

but for white people only.

אבל לאנשים לבנים.

In 1947, one company began building what became widely recognized

ב 1947, חברה אחת החלה לבנות מה שהפך לאב טיפוס

as the prototype of the postwar American suburb: Levittown, New York.

מאוד מוכר של הפרוור האמריקאי הפוסט מלחמתי: לוויטטאון, ניו יורק.

It was a community of more than 17,000 identical homes.

זו היתה קהילה של יותר מ 17,000 בתים זהים.

They cost around $7,000 each and were intended to be affordable

הם עלו בערך $7,000 כל אחד והיו מיועדים להיות ברי השגה

for returning World War II veterans.

לווטרנים חוזרים של מלחמת העולם השניה.

But, according to Levittown’s racial covenants, none of the houses

אבל לפי האמנה החברתית הגזענית של לוויטאון, אף אחד מהבתים

could “be used or occupied by any person other than members of the Caucasian race,”

לא היה יכול “להיות בשימוש או מאוכלס על ידי אף אדם שלא מהגזע הלבן,”

with one exception: servants.

עם החרגה אחת: משרתים.

Between 1950 and 1970,

בין 1950 ו 1970,

the population of the American suburbs nearly doubled

האוכלוסיה של הפרוורים האמריקאים כמעט הוכפלה

as white people flocked to more racially homogenous areas

כשאנשים לבנים נהרו לאזורים יותר הומוגנים גזענית

in a phenomenon known as “white flight.”

בתופעה שהיתה ידועה כ“בריחה הלבנה.”

The suburbs spread,

הפרוורים התפשטו,

replacing native ecosystems with miles of pavement and water-guzzling lawns.

והחליפו מערכות ילידיות עם קילומטרים של אספלט ודשאים זוללי מים.

And their diffuse layout necessitated car travel.

והמערך המפוזר שלהם הכריח נסיעה במכוניות.

American automobile production quadrupled between 1946 and 1955,

יצור המכוניות האמריקאי הוכפל פי 4 בין 1946 ו 1955,

cementing the nation's dependence on cars.

ומיצק את התלות של האומה במכוניות.

Federal programs like the G.I. Bill offered American veterans

תוכניות פדרליות כמו חוק החיילים שהציע למשוחררים אמריקאים

favorable lending rates for buying homes.

תנאי הלוואות עדיפים לקניית בתים.

But it was difficult for people of color to take advantage of such resources.

אבל זה היה קשה לאנשים שחורים להשתמש בכאלה משאבים.

Racial covenants restricted them from certain neighborhoods.

אמנות גזעניות הגבילו אותם מגישה לשכונות מסויימות.

And, at the same time, government programs labelled neighborhoods of color

ובאותו זמן, תוכניות ממשלתיות תייגו שכונות שחורות

bad investments and often refused to insure mortgages in those areas.

כהשקעות גרועות והרבה פעמים סרבו לבטח משכנתאות באזורים האלה.

Therefore, banks usually wouldn’t lend money to people purchasing property

לכן, בנקים בדרך כלל לא הילוו כסף לאנשים שקנו נכסים

in neighborhoods of color— a practice that became known as redlining.

בשכונות שחורות -- מנהג שהפך לידוע בסימון אדום.

So, instead of owning homes that increased in value over time,

אז, במקום להיות בעלי הבתים שעלו בערך במשך הזמן,

creating wealth that could be passed to future generations,

יצירת עושר שיכול להיות מועבר לדורות עתידיים,

many people of color were forced to spend their income on rent.

הרבה אנשים שחורים הוכרחו להוציא את המשכורת שלהם על שכירות.

And even when they were able to buy property,

ואפילו כשהם היו מסוגלים לקנות את הנכסים,

their home’s value was less likely to increase.

ערך הבתים שלהם היה בסיכוי נמוך יותר לעלות.

The suburbs boasted cul-de-sacs and dead ends that minimized traffic.

הפרוורים התגאו במבוי סתום ורחובות ללא מוצא שהפחיתו תנועה.

Meanwhile, city planners often identified redlined neighborhoods

בינתיים, מתכנני ערים הרבה פעמים זיהו שכונות מסומנות אדום

as inexpensive areas for industrial development.

כאזורים זולים לפיתוח תעשייתי.

So, the massive freeway projects of the mid-20th century

אז, פרוייקטי הדרכים המהירות המסיביים של אמצע המאה ה 20

disproportionately cut through redlined neighborhoods,

עברו באופן לא יחסי בשכונות אדומות,

accompanied by heavy industry and pollution.

מלווים בתעשייה כבדה וזיהום.

As a result, many neighborhoods of color experience higher rates

כתוצאה, הרבה שכונות שחורות חוו מקרים רבים יותר

of drinking water contamination, asthma, and other health issues.

של זיהום מי שתייה, אסתמה, ובעיות בריאותיות אחרות.

People targeted by racial covenants increasingly challenged them in court

אנשים שטווחו על ידי האמנות האלו אתגרו אותן יותר ויותר בבתי משפט

and, in 1968, they were finally banned under the Fair Housing Act.

וב 1968, הן לבסוף נאסרו תחת חוק הדיור ההוגן.

But the damage had been done.

אבל הנזק כבר נעשה.

Racial covenants concentrated wealth and amenities in white neighborhoods

אמנות גזעניות ריכזו עושר ושרותים בשכונות לבנות

and depressed the conditions and home values in neighborhoods of color.

והפחיתו את התנאים וערכי הבתים בשכונות שחורות.

As of 2020, about 74% of white families in the US owned their homes,

נכון ל 2020, בערך 74% מהמשפחות הלבנות בארצות הברית היו בעלות הבתים שלהן,

while about 44% of Black families did.

בזמן שזה היה נכון רק ל 44% מהמשפחות השחורות.

That gap is greatest in Minnesota’s Twin Cities.

הפער הכי גדול בערים התאומות של מינסוטה.

Across the country, neighborhoods remain segregated

ברחבי המדינה, שכונות נשארו מופרדות

and 90% of all suburban counties are predominantly white.

ו 90% מכל המחוזות הפרווריים הם בעיקר לבנים.

Some landlords, real estate agents, and lenders

כמה בעלי בתים, סוכני נדל“ן, ומלווים

still discriminate against people based on race—

עדיין מפלים אנשים לפי גזע --

rejecting them, steering them to and away from certain neighborhoods,

דוחים אותם, מפנים אותם הרחק משכונות מסויימות,

or providing inaccessibly high interest rates.

או מספקים ריביות גבוהות באופן לא נגיש.

Gentrification and exclusionary zoning practices also still displace

מנהגי ג’נטריפיקציה וחלוקה לאזורים גם מרחיקים עדיין

and keep people of color out of certain neighborhoods.

ושומרים על אנשים שחורים מחוץ לשכונות מסויימות.

Racial covenants are now illegal.

אמנות גזעניות לא חוקיות עכשיו.

But they can still be seen on many housing deeds.

אבל הן עדיין יכולות להיראות בהרבה חוזים של בתים.

The legacy of racial covenants is etched across the pristine lawns

המורשת של אמנות גזעניות חקוקה לרוחב הדשאים המושלמים

of the American suburbs.

של הפרוורים האמריקאים.

It’s a footnote in the demographic divides of every city.

זו הערת שוליים בחלוקה הדמוגרפית של כל עיר.

And it’s one of the insidious architects of the hidden inequalities

והיא אחת הארכיטקטיות הזדוניות של חוסר השוויון החבוי

that shape our world.

שעיצבו את העולם שלנו.