How to see more and care less: The art of Georgia O'Keeffe - Iseult Gillespie

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Alsa Saal

A canvas drenched in sunset hues, colors radiating like flame.

קנוואס ספוג בגוונים של שקיעה, צבעים שקורנים כמו להבה.

At first glance, this painting may appear to be an impossible, abstract image.

במבט ראשון, הציור הזה אולי נראה כתמונה אבסטרקטית בלתי אפשרית.

But a closer look reveals the tender stems,

אבל במבט מקרוב מתגלים הענפים העדינים,

lush petals and velvety texture of a Canna Lily.

עלי כותרת מלאים ומרקם קטיפתי של שושנת המים.

This metamorphosis of natural subjects into abstract geometry

המהפך הזה של נושאים טבעיים לגאומטריה אבסטרקטית

is commonplace in the work of Georgia O’Keeffe—

נפוץ בעבודות של ג'ורג'יה אוקיף --

the revolutionary American painter and sculptor.

הציירת והפסלת האמריקאית המהפכנית.

But the magic behind this transformation remains

אבל הקסם מאחורי המהפך הזה נשאר

just as elusive as the artist herself.

חמקני כמו האמנית עצמה.

Born in Wisconsin in 1887, O’Keeffe spent her childhood plucking wildflowers

היא נולד בוויסקונסין ב 1887, ובילתה את ילדותה בקטיפת פרחים

and arranging fruits to paint.

וארגון פירות לציור.

At seventeen, she moved to Chicago to study at the prestigious Art Institute.

בגיל שבע עשרה, היא עברה לשיקגו כדי ללמוד במכון האמנות היוקרתי.

Her teachers trained her to faithfully reproduce reality

המורים שלה אימנו אותה לשחזר בנאמנות את המציאות

in the conventions of European masters.

במוסכמות של המאסטרים הארופאים.

Although she enjoyed the solitude and precision of this work,

למרות שהיא נהנתה מהבדידות ומהדיוק של העבודה הזו,

O’Keeffe felt little personal connection to it.

אוקיף הרגישה מעט מאוד חיבור אישי אליה.

After moving to New York, she was increasingly drawn to the clean lines,

אחרי שעברה לניו יורק, היא נמשכה יותר ויותר לקוים הנקיים,

striking composition and vivid colors of Japanese art.

לקומפוזיציה המרשימה ולצבעים הבוהקים של האמנות היפנית.

O’Keeffe soon found a teacher whose lessons inspired her

אוקיף מצאה במהרה מורה שהשיעורים שלו נתנו לה השראה

to put those interests into practice.

ליישם את תחומי העניין האלה.

Unlike her previous teachers,

בניגוד למורים הקודמים שלה,

Arthur Wesley Dow urged his students to focus on more abstract representations

ארתור ווסלי דאו דחק בתלמידים שלו להתמקד בייצוגים יותר מופשטים

of light, shape, and color.

של אור, צורה וצבע.

These lessons manifested in O’Keeffe’s first series of abstract drawings.

השיעורים האלה התגשמו בסדרה הראשונה של אוקיף של ציורים מופשטים.

Rendered in charcoal, they present a series of undulating lines,

מצויירים בפחם, הם מייצגים סדרה של קוים גליים,

bold shading and billowing clouds.

הצללה נועזת ועננים חושרים.

These drawings defy easy classification—

הציורים האלה מאתגרים הגדרה פשוטה --

suggesting, but never quite matching, any specific natural reference.

מה שמציע, אבל לעולם לא בדיוק מתאים, לכל יחוס טבעי מסויים.

Earlier European painters in the Cubist tradition

ציירים ארופאים מוקדמים במסורת הקוביסטית

had employed rigid geometry to abstract external subjects.

יישמו גאומטריה נוקשה כדי לפשט נושאים חיצוניים.

But here, O’Keeffe employed the shapes and rhythms of nature

אבל פה, אוקיף השתמשה בצורות ובמקצבים של הטבע

to capture her internal feelings.

כדי ללכוד את הרגשות הפנימיים שלה.

Experiments like these would soon become a cornerstone

נסיונות כאלה יהפכו במהרה לאבן הפינה

of an artistic movement called American Modernism.

של התנועה האמנותית שנקראת מודרניזם אמריקאי.

Although no single style defines Modernist painting,

למרות שאף סגנון לא מגדיר ציורים מודרניים,

its proponents shared a desire to challenge the realist traditions

החסידים שלו חולקים את התשוקה לאתגר את המסורות הראליסטיות

that dominated art education.

ששולטות בחינוך האמנותי.

Beginning in the late 1910’s, Modernist painting

החל משלהי העשור השני של המאה ה20, ציורים מודרניים

often used geometric shapes and bold colors

הרבה פעמים השתמשו בצורות גאומטריות וצבעים עזים

to probe the American psyche.

כדי לבחון את הנפש האמריקאית.

O’Keeffe threw herself into these experiments —

אוקיף נמשכה לניסויים האלה --

but she was reluctant to share her new work.

אבל היא הסתייגה מלחלוק את העבודות החדשות שלה.

However, when a friend sent her charcoals to the art dealer Alfred Stieglitz,

עם זאת, כשחבר שלח את ציורי הפחם שלה לסוחר האמנות אלפרד סטיגליץ,

he became entranced.

הוא הוקסם.

In 1916, he arranged for a grand exhibition in New York.

ב 1916, הוא ארגן תערוכה גדולה בניו יורק.

This marked the beginning of O’Keeffe’s career as a popular artist—

זה סימן את ההתחלה של הקריירה של אוקיף כאמנית פופולרית --

and a relationship that would lead to marriage in 1924.

ויחסים שיובילו לנישואין ב 1924.

Marriage didn’t diminish O’Keeffe’s taste for solitude.

הנישואים לא הפחיתו את הטעם של אוקיף בבדידות.

She travelled widely to teach,

היא נסעה למרחקים כדי ללמד,

and often retreated to paint for months at a time.

והרבה פעמים פרשה לציור במשך חודשים כל פעם.

Whether she was exploring the craggy canyons of Texas,

בין אם היא חקרה את הקניונים המסולעים של טקסס,

the quiet forests of South Carolina, or the sun-bleached desert of New Mexico,

היערות השקטים של דרום קרוליינה, או המדבר צרוב השמש של ניו מקסיקו,

her creative process was based on ritual and close observation.

התהליכים היצירתיים שלה היו מבוססים על טכסים ואבחנה מקרוב.

She paid meticulous attention to small details,

היא שמה לב בקפידה לפרטים הקטנים,

and spent hours mixing paints to create exactly the right colors.

ובילתה שעות בערבוב צבעים כדי ליצור בדיוק את הצבעים הנכונים.

When she found the perfect hue, she’d record it

כשהיא מצאה את הגוון המושלם, היא תעדה אותו

in her ever-growing collection of handmade color cards.

באוסף הגדל והולך שלה של כרטיסי צבע מעשה ידיה.

O’Keeffe also experimented with perspective to celebrate objects

אוקיף גם התנסתה עם פרספקטיבה כדי להלל עצמים

that were often overlooked.

שפעמים רבות לא התייחסו אליהם.

In "Rams Head with Hollyhock,"

ב"ראש אייל עם חטמית,"

she places a weathered skull and a delicate flower

היא מיקמה גולגולת מיושנת ופרח עדין

high above the hills below.

גבוה מעל הגבעות שמתחת.

This massive skull overshadows the landscape,

הגולגולת המסיבית מאפילה על פני השטח,

casting both the skeleton and the mountains in a new, eerie light.

ומעמידה גם את השלד וגם את ההרים באור חדש ומסתורי.

The public was captivated by her unique perspective and secretive behavior.

הציבור נשבה על ידי הפרספקטיבה היחודית שלה וההתנהגות החשאית.

She was particularly praised for her massive flower paintings,

היא זכתה במיוחד לשבחים על ציורי הפרחים המסיביים שלה,

ranging from fiery poppies to ghostly calla lillies.

שנעו מפרגים לוהטים לפרחי המים דמויי רוחות הרפאים.

Stieglitz and other critics of the time were infatuated by Freudian psychology,

סטיגליץ ומבקרים אחרים בזמנו הוקסמו מהפסיכולוגיה הפרוידיאנית,

and were quick to link these paintings to female genitalia.

ומיהרו לקשר את הציורים האלה לאברי המין הנשיים.

But O’Keeffe dismissed such interpretations.

אבל אוקיף דחתה כאלה פרושים.

She resented the male gaze that dominated the art world,

היא התרעמה על המבטים הגבריים ששלטו בעולם האמנות,

and demanded her work be respected

ודרשה שעבודתה תוערך

for its emotional evocation of the natural world.

בשל האיזכור הרגשי של העולם הטבעי.

Eventually, O’Keeffe settled down in New Mexico,

לבסוף, אוקיף התיישבה בניו מקסיקו,

near one of her favorite artist retreats.

קרוב לאחד ממקומות המפלט היצירתיים האהובים עליה.

In her 70’s, her eyesight began to fail,

בשנות ה 70 שלה, ראייתה החלה להדרדר

but she continued to mine the landscape’s mysteries in new, tactile mediums.

אבל היא המשיכה להשתמש במסתורי פני השטח במדיומים חדשים וטקטיליים.

O’Keeffe kept creating until her death at 98,

אוקיף המשיכה ליצור עד מותה בגיל 98,

and is remembered as the “Mother of American Modernism.”

והיא זכורה כ"אם המודרניזם האמריקאי."

Decades on, her work retains its wild energy—

עשורים מאוחר יותר, העבודות שלה שומרות על האנרגיה הפרועה שלהן --

and O’Keeffe her personal mystique.

ואוקיף על המסתורין האישי שלה.