Earworms: Those songs that get stuck in your head - Elizabeth Hellmuth Margulis

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Tal Dekkers

Have you ever been waiting in line at the grocery store,

האם אי פעם חיכיתם בתור בחנות המכולת,

innocently perusing the magazine rack, when a song pops into your head?

מביטים במדף המגזינים, כששיר קפץ לכם לראש?

Not the whole song, but a fragment of it that plays and replays

לא כל השיר, אלא חלק שלו שמנגן שוב ושוב

until you find yourself unloading the vegetables in time to the beat.

עד שאתם מוצאים את עצמכם מוציאים את הירקות לפי הקצב.

You've been struck by an earworm, and you're not alone.

נפגעתם מתולעת אוזניים, ואתם לא לבד.

Over 90% of people are plagued by earworms at least once a week,

יותר מ 90% מהאנשים נגועים בתולעי אוזניים לפחות פעם בשבוע,

and about a quarter of people experience them several times a day.

ובערך רבע מהאנשים חווים אותן כמה פעמים ביום.

They tend to burrow in during tasks that don't require much attention,

הן נוטות להתחפר במהלך משימות שלא מצריכות יותר מדי תשומת לב,

say, when waiting on water to boil

נגיד, כשמחכים שהמים ירתחו

or a traffic light to change.

או שהרמזור יתחלף.

This phenomenon is one of the mind's great mysteries.

התופעה הזו היא אחת מהתעלומות הגדולות של המוח.

Scientists don't know exactly why it's so easy

מדענים לא יודעים בדיוק למה זה כל כך קל

for tunes to get stuck in our heads.

למנגינות להתקע לנו בראש.

From a psychological perspective,

מנקודת מבט פסיכולוגית,

earworms are an example of mental imagery.

תולעי אוזניים הן דוגמה לתמונות מנטליות.

This imagery can be visual,

התמונות האלו יכולות להיות ויזואליות,

like when you close your eyes and imagine a red wagon,

כמו כשאתם סוגרים את העיניים שלכם ומדמיינים קרון אדום,

or it can be auditory,

או שהן יכולות להיות שמיעתיות,

like when you imagine the sound of a baby screaming,

כמו שאתם מדמיינים את הצלילים של תינוק זועק.

or oil sizzling in a pan.

או שמן רוחש על המחבת.

Earworms are a special form of auditory imagery

תולעי אוזניים הן סוג מיוחד של תמונות שמיעתיות

because they're involuntary.

מפני שהן לא רצוניות.

You don't plug your ears and try to imagine "Who Let the Dogs Out,"

אתם לא אוטמים את האוזניים ומנסים לדמיין את "הו לט דה דוגס אאוט,"

or, well, you probably don't.

או, ובכן, אתם כנראה לא.

It just intrudes onto your mental soundscape

זה פשוט חודר לשטח השמיעתי שלכם

and hangs around like an unwanted house guest.

ונשאר בסביבה כמו אורח לא רצוי.

Earworms tend to be quite vivid

תולעי אוזניים נוטות להיות די ברורות

and they're normally made up of a tune, rather than, say, harmonies.

והן בדרך כלל עשויות ממנגינה, ולא נגיד, הרמוניות.

A remarkable feature of earworms is their tendency to get stuck in a loop,

תכונה מדהימה של תולעי אוזניים היא הנטיה שלהן להתקע בלולאה,

repeating again and again for minutes or hours.

ולחזור שוב ושוב במשך דקות או שעות.

Also remarkable is the role of repetition in sparking earworms.

מה שעוד מדהים זה התפקיד של החזרה בהצתת תולעי אוזניים.

Songs tend to get stuck when we listen to them recently and repeatedly.

שירים נוטים להתקע כשאנחנו מאזינים להם לאחרונה והרבה פעמים.

If repetition is such a trigger,

אם חזרה היא כזו הדק,

then perhaps we can blame our earworms on modern technology.

אז אולי אנחנו יכולים להאשים את הטכנולוגיה המודרנית בתולעי האוזניים שלנו.

The last hundred years have seen an incredible proliferation

במאה השנים האחרונות ראו עליה מדהימה בחדירה

of devices that help you listen to the same thing again and again.

של מכשירים שעוזרים לכם לשמוע את אותו הדבר שוב ושוב.

Records, cassettes, CDs, or streamed audio files.

תקליטים, קסטות, תקליטורים, או קבצים מוזרמים.

Have these technologies bread some kind of unique, contemporary experience,

האם הטכנולוגיות האלו טיפחו סוג כלשהו של חוויה יחודית ועכשיות,

and are earworms just a product of the late 20th century?

והאם תולעי אוזניים הן רק תוצאה של שלהי המאה ה 20?

The answer comes from an unlikely source:

התשובה מגיעה ממקור לא צפוי:

Mark Twain.

מארק טווין.

In 1876, just one year before the phonograph was invented,

ב 1876, רק שנה לפני שהפונוגרף הומצא,

he wrote a short story imagining a sinister takeover

הוא כתב סיפור קצר שמתאר השתלטות זדונית

of an entire town by a rhyming jingle.

על עיר שלמה על ידי ג'ינגל קצבי.

This reference, and others,

ההתיחסות הזו, ואחרות,

show us that earworms seem to be a basic psychological phenomenon,

מראים לנו שתולעי אוזניים הן תופעה פסיכולוגית בסיסית,

perhaps exacerbated by recording technology

אולי מוגברת על ידי טכנולוגיות הקלטה

but not new to this century.

אבל לא חדשות למאה הזו.

So yes, every great historical figure, from Shakespeare to Sacajawea,

אז כן, כל דמות היסטורית גדולה, משייקספיר לסקג'וואה,

may well have wandered around with a song stuck in their head.

אולי הסתובבו עם שיר תקוע להם בראש.

Besides music, it's hard to think of another case of intrusive imagery

חוץ ממוזיקה, זה קשה לחשוב על מקרה נוסף של תמונות חודרניות

that's so widespread.

שכל כך נפוצות.

Why music?

למה מוזיקה?

Why don't watercolors get stuck in our heads?

למה צבעי מים לא נתקעים לנו בראש?

Or the taste of cheesy taquitos?

או הטעמים של טאקיטוס גבינתיים?

One theory has to do with the way music is represented in memory.

תאוריה אחת נוגעת לדרך בה מוזיקה מיוצגת בזיכרון.

When we listen to a song we know,

כשאנחנו מאזינים לשיר שאנחנו מכירים,

we're constantly hearing forward in time, anticipating the next note.

אנחנו כל הזמן שומעים קדימה בזמן, מצפים לתו הבא.

It's hard for us to think about one particular musical moment in isolation.

זה קשה לנו לחשוב על רגע מוזיקלי אחד בבידוד.

If we want to think about the pitch of the word "you" in "Happy Birthday,"

אם אנחנו חושבים על הגובה של המילה "לך" ב "יום הולדת שמח,"

we have to start back at "Happy,"

אנחנו חייבים להתחיל ב"יום,"

and sing through until we get to "you."

ולשיר עד שנגיע ל "לך."

In this way, a tune is sort of like a habit.

בדרך זו, מנגינה היא סוג של הרגל.

Just like once you start tying your shoe,

ממש כמו שכשאתם מתחילים לקשור את השרוכים,

you're on automatic until you tighten the bow,

אתם על אוטומט עד שאתם מהדקים את הקשר,

once a tune is suggested

ברגע שמנגינה מוצעת

because, for example, someone says, "my umbrella,"

מפני , שלדוגמה, מישהו אמר, "מי אמברלה,"

we have to play through until it reaches a natural stopping point,

אנחנו חייבים לנגן אותה עד שהיא מגיעה לנקודת העצירה הטבעית,

"ella, ella, ella."

"אלה, אלה, אלה,"

But this is largely speculation.

אבל זו בעיקר השערה.

The basic fact remains we don't know exactly why we're susceptible to earworms.

העובדה הבסיסית נשארת שאנחנו לא יודעים בדיוק למה אנחנו רגישים לתולעי אוזניים.

But understanding them better could give us important clues

אבל הבנתם טוב יותר יכולה לתת לנו רמזים חשובים

to the workings of the human brain.

לעבודה של המוח האנושי.

Maybe the next time we're plagued

אולי בפעם הבאה שאתם נגועים

by a Taylor Swift tune that just won't go away,

על ידי מנגינה של טיילור סוויפט שפשוט לא עוזבת,

we'll use it as the starting point for a scientific odyssey

נשתמש בה כנקודת התחלה למסע מדעי

that will unlock important mysteries about basic cognition.

שיפצח תעלומות חשובות בנוגע להכרה.

And if not, well, we can just shake it off.

ואם לא, ובכן, אנחנו יכולם פשוט לנער את זה.