A librarian's case against overdue book fines | Dawn Wacek

תרגום: maor madmon עריכה: Nurit Noy

Hello, friends.

שלום חברים.

I'm happy to see all of you here today.

אני שמחה לראותם אתכם כאן היום.

This is actually exactly what I say to the people who visit us

זה מה שאני אומרת לאנשים שמבקרים אותנו

at the La Crosse Public Library.

בספרייה העירונית בלקרוס.

And I say it because I mean it.

ואני אומרת את זה כי אני מתכוונת לזה.

The children who come into our library are my friends

הילדים שמגיעים לספרייה הם חברי,

in that I care about their needs and their futures.

ואכפת לי מהצרכים שלהם, ומהעתיד שלהם,

I want them to be happy and successful.

אני מקווה שיהיו מאושרים ומצליחים,

I hope that they'll find great books or a movie that delights them.

אני מקווה שימצאו ספרים נהדרים, או סרט שישמח אותם,

Or the solution to a tricky problem.

או את הפתרון לבעיה מסובכת.

Libraries in general have this wonderful reputation

לספריות, באופן כללי, יש מוניטין נהדר,

of really caring about our communities.

של מוסד שדואג לקהילה.

We put out mission statements and statements of purpose

אנחנו מפרסמים הצהרות תכלית ויעדים

that say that we connect our community to the broader world.

שאומרים שאנחנו מחברים את הקהילה שלנו לעולם הרחב.

We engage minds,

אנחנו מאתגרים מוחות,

we create lifelong learners.

אנחנו יוצרים אנשים שלומדים כל החיים.

And these ideals are really important to us as libraries,

והאידיאלים האלו באמת חשובים לנו כספרנים,

because we know the power they have to create a better world.

כי אנחנו מודעים לכוח שיש להם ליצור עולם טוב יותר,

A more connected world, a more engaged and empathetic world.

עולם מחובר יותר, מעורב יותר ואכפתי יותר.

Books have power, information has power.

לספרים יש כח, למידע יש כח.

And for the powerless in our communities,

ועבור האנשים המוחלשים בקהילות שלנו,

being able to connect to that is even more important.

היכולת להתחבר לכח הזה חשובה במיוחד.

In 1995, Betty Hart and Todd Risley

ב-1995 בטי הארט וטוד ריזלי

published a study that found that working class families

פרסמו מחקר שמשפחות ממעמדות הצוורון הכחול,

and those being served by welfare

ומשפחות הנתמכות על ידי הרווחה,

experience what we now refer to as the "30 million word gap."

חוות תופעה הנקראת כיום "פער ה-30 מיליון מילים".

Essentially, what they learned is that children in these families

בעקרון מה שהם גילו הוא שילדים למשפחות אלו,

are hearing so many fewer words each day

שומעים הרבה פחות מילים בכל יום,

that by the time they are three years old,

כך שעד שהם מגיעים לגיל שלוש,

there's this enormous disparity in their learned language.

הם מפתחים פיגור עצום בהתפתחות השפה שלהם.

And that gap in words follows them as they enter school,

והפער במילים הולך איתם כשהם נכנסים לבית הספר,

and it results in later reading, poorer reading skills,

וגורם לעיכוב בלמידת הקריאה, יכולות קריאה נמוכות יותר,

a lack of success overall.

וחוסר הצלחה כללי.

Children need to hear words every day

ילדים צריכים לשמוע מילים מדי יום.

and they need to hear not just our day-to-day conversation,

והם צריכים לשמוע לא רק את המילים היומיומיות שלנו,

they have to hear rare words:

הם חייבים לשמוע מילים נדירות:

those outside the common lexicon we share, of around 10,000.

אלו שמחוץ למאגר המשותף לכולם, המונה כ-10.000 מילים.

I'm going to read you a short snippet from a children's book

אקריא לכם קטע קצר מספר ילדים

by one of our favorite authors in the children's room, Eric Carle.

פרי עטו של אחד הסופרים האהובים עלינו בחדר הילדים, אריק קרל.

Some of you might know his work "The Very Hungry Caterpillar."

חלק מכם אולי מכירים את ספרו "הזחל הרעב".

But this is from "'Slowly, Slowly, Slowly,' said the Sloth."

אבל זה מתוך "'לאט, לאט, לאט', אמר העצלן".

"Finally, the sloth replied,

"לבסוף, השיב העצלן,

'It is true that I am slow, quiet and boring.

"זה נכון שאני אטי, שקט ומשעמם.

I am lackadaisical,

"אני נרפה,

I dawdle and I dillydally.

"כבד תנועה וחולם,

I am also unflappable, languid, stoic,

"אני גם קר רוח, שלו ומאופק,

impassive, sluggish, lethargic,

"מסויג, חסר מרץ, מנומנם,

placid, calm, mellow,

"שלו, מתון, עדין

laid-back and, well, slothful!

"שאנן וכן, עושה מעט!

I am relaxed and tranquil, and I like to live in peace.

"אני נינוח ושקט, ואני אוהב לחיות בשלום.

But I am not lazy.'

"אבל איני עצלן.'

Then the sloth yawned and said,

"ואז העצלן פיהק ואמר,

'That's just how I am.

"'זה פשוט מי שאני.

I like to do things slowly, slowly, slowly.'"

אני אוהב לעשות דברים לאט, לאט, לאט."

So you can see from this very brief example from one book in our library

אתם יכולים לראות, אפילו מהדוגמא הקצרצרה הזו, מספר אחד,

how Eric Carle used 20 different words to get the same idea across to children.

איך אריק קרל השתמש ב-20 מילים שונות כדי להעביר את אותו רעיון.

Now we know that a lot of the families visiting us at the library,

אנחנו יודעים שרבות מהמשפחות המבקרות אצלנו בספריה,

a lot of our friends, are struggling financially.

רבים מהחברים שלנו, חווים קשיים כלכליים.

We know that some of them are living in poverty,

אנחנו יודעים שרבים מהם חיים בעוני,

and don't have enough to eat or anywhere safe to live.

שחסר להם אוכל, ואין להם מקום מגורים בטוח.

אנחנו יודעים שחבר שלנו, ג'יימס, שמבקר אותנו אחרי בית הספר

We know that our friend James, who comes in after school

and is staying at a local shelter,

וגר במקלט לחסרי בית באזור,

isn't reading at grade level

לא קורא בהתאם לגילו

and has probably never read at grade level.

וסביר להניח שמעולם לא קרא בהתאם לגילו,

We know we have that 30 million word gap

אנחנו יודעים שיש פער של 30 מיליון מילים,

and a corresponding achievement gap by the time kids enter the third grade,

ופער מתאים בהישגים, שהולך וגדל עד כיתה ג',

both of which directly correlate to income level.

ושניהם נמצאים בקשר ישר למצב הסוציו-אקונומי.

So what's the responsibility of libraries in addressing these gaps?

אז מהי האחריות של ספריות, במציאת פתרון לפערים הללו?

How can we help our friends be more successful, more educated

כיצד נוכל לעזור לחברינו להיות משכילים יותר, מצליחים יותר,

and some day, better global citizens?

ויום אחד, אזרחים טובים יותר?

It starts with ensuring free and equitable access

זה מתחיל בהבטחת גישה חופשית והוגנת

to everything libraries offer them.

לכל מה שיש לספרייה להציע להם.

Books level the playing field

ספרים יכולים לאזן את תנאי הפתיחה

by exposing children of every socioeconomic background to words.

על ידי חשיפה של ילדים מכל רקע סוציואקונומי, למילים.

At the library, we provide programs

בספרייה שלנו, אנחנו מספקים תכניות,

that are based on the five tenants of early literacy:

שמבוססות על חמשת הפנים של האוריינות בגיל הצעיר:

playing, singing, talking, reading and writing.

משחק, שירה, דיבור, קריאה וכתיבה.

We offer programs for adults

אנחנו מציעים תכניות למבוגרים

on computer classes and job-skills training.

שיעורי מחשבים וקורסי הכנה לעבודה.

Business start-ups.

יזמות עסקית.

We do all of this great work for our community members

אנחנו עושים עבודה נהדרת עבור חברי הקהילה שלנו,

and at the same time, we counteract it by charging fines and fees of our patrons.

אך ובאותו זמן אנחנו סותרים אותה על ידי גביית קנסות ואגרות.

Today in La Crosse,

כיום בלקרוס,

10,000 of our users are unable to check out library materials

10,000 מחברי הספרייה אינם יכולים לשאול פריטים מהספרייה

because of fines and fees.

בגלל קנסות ואגרות.

If we narrow in on our neighborhoods experiencing the most poverty,

אם מתבוננים רק בשכונות העניות ביותר,

those where 82 percent of the student body is considered economically disadvantaged,

אלו שבהן 82% מהתלמידים נחשבים בעלי חיסרון כלכלי,

the number rises to 23 percent of the neighborhood.

המספר עולה ל-23% מתושבי השכונות.

And these are local numbers, it's true, but they hold true nationwide.

ונכון שאלו רק נתונים מקומיים, אבל הם דומים לממוצע הארצי.

In libraries across the country that charge fines,

בספריות בכל רחבי ארה"ב שגובות קנסות,

the poorest neighborhoods have the most number of people blocked from use.

יותר תושבים מנועים מהשאלת פריטים בשכונות עניות יותר.

In fact, the Colorado State Library was so worried about this,

בספריה הלאומית של קולורדו היו כל כך מודאגים מזה,

they published a white paper

שהם פרסמו קול קורא

and they stated unequivocally

והכריזו חד משמעית,

that it's the fear of fines that keeps poor families out of libraries.

שהפחד מקנסות הוא שמונע ממשפחות עניות להירשם לספריה.

A colleague of mine took a ride in a Lyft in Atlanta last year,

עמית שלי תפס טרמפ באטלנטה שנה שעברה,

and he started chatting with his driver about libraries, as we do.

והתחיל לפטפט עם הנהגת על ספריות, כמו שאנחנו עושים.

And she told him she grew up visiting her local library, she loved it.

והיא סיפרה שבילדותה היא אהבה לבקר בספריה העירונית,

But now that she's a parent with three children of her own,

אבל עכשיו כשהיא אמא, עם שלושה ילדים משלה,

there's no way she would allow them to get a library card,

אין סיכוי שהיא תרשה להם לפתוח מנוי בספריה,

because of the strict deadlines libraries impose.

בגלל חוסר הגמישות של ספריות בנוגע לתאריך ההחזרה.

She said, "It would be like another credit card that I can't pay."

היא אמרה, "זה יהיה עוד משהו שאני לא יכולה לעמוד בו."

Meanwhile, when other libraries have experimented with eliminating fines,

עם זאת, כשספריות אחרות התנסו בביטול הקנסות,

like one in San Rafael that took away children's fines,

כמו הספרייה בסן רפאל שביטלה את הקנסות על ספרי ילדים,

they had a 126-percent increase in child card applications

הם ראו עלייה של 126% בפתיחת מנויים לילדים,

within the first few months.

בחודשים הראשונים לתכנית.

When people aren't afraid of the fines they might accrue,

כשאנשים אינם פוחדים מהקנסות שהם עלולים לצבור,

they line up to access what we have to offer.

הם ממהרים לבקש גישה למה שיש לנו לתת.

So what are we telling people, then?

אז מה אנחנו אומרים לאנשים בעצם?

We have these two disparate ideas.

יש לנו שני רעיונות מנוגדים.

On the one hand, we're champions of democracy

מצד אחד, אנחנו אבירי הדמוקרטיה,

and we claim that we're there so that every citizen can educate themselves.

ואנחנו טוענים שאנחנו קיימים כדי שכל אזרח יוכל לרכוש השכלה.

We're advocates for the power early literacy has

אנחנו מדברים בזכות הכוח שיש לאוריינות מילולית בגיל הצעיר,

to reduce that achievement gap and eliminate the word gap.

להקטין את הפער בהישגים, ולהעלים את הפער במילים.

We tell people, "We're here to help you."

אנחנו אומרים לאנשים, "אנחנו כאן כדי לעזור לכם."

On the other hand,

ומצד שני,

if you're struggling financially, and you make a mistake,

אם יש לכם קשיים כלכליים, ואתם עושים טעות,

the kind of mistake that anyone in this room could make --

סוג הטעויות שכל אדם בחדר יכול לעשות-

your tote bag that belongs to the library sits by your back door

תיק הבד עם הספרים להחזרה יושב ליד הדלת בביתכם,

for a couple of weeks longer than it should,

כמה שבועות יותר ממה שהוא אמור,

you lose a CD,

איבדתם דיסק ששאלתם,

you spill your coffee on a book,

שפכתם קפה על הספר,

suddenly, we're not here for you so much anymore,

פתאום, אנחנו כבר לא כל כך כאן בשבילכם,

because if that happens, we're going to make you pay for it.

כי אם זה קורה, אנחנו נבקש מכם לשלם על זה.

And if you can't pay for it, you're out of luck.

ואם אינכם יכולים לשלם על זה, חבל.

I have been a librarian for a lot of years.

אני ספרנית כבר הרבה שנים.

And in the past few years,

ובשנים האחרונות,

I myself have paid over 500 dollars in late fines.

אני עצמי שילמתי מעל 500 דולר, קנסות על איחורים.

Now, you might wonder why,

אתם עלולים לתהות מדוע,

I mean, I'm there every day, and I certainly know how the system works.

הרי אני שם כל יום ואני בהחלט יודעת איך המערכת עובדת.

But like all of our friends at the library,

אבל כמו כל החברים בספרייה שלנו

I am busy, I lose track of things,

אני עסוקה, אני שוכחת דברים

my house is sometimes messy,

הבית שלי מבולגן לפעמים,

and I have lost a DVD or two under the sofa.

ואיבדתי DVD או שניים מתחת לספה.

And I have been fortunate enough to be able to pay

ואני ברת מזל כי אני מסוגלת לשלם את הקנסות.

that 500 dollars over the last several years.

אותם 500 דולר במשך השנים האחרונות.

If not happily, I at least had the means to do it.

גם אם לא בחדווה, לפחות יש לי את האמצעים לשלם.

So is that fair and equitable service

אז האם זה שירות הוגן ושוויוני

if some of us can pay our fines and continue to operate as we always have,

אם חלקנו יכולים לשלם את הקנסות ולהמשיך כרגיל,

and others of us make one mistake and no longer are welcome back?

ואחרים טועים פעם אחת ולא רצויים יותר?

It's simply not.

זה פשוט לא.

Now, why would we continue to operate under a model that hurts

למה שנמשיך לפעול באופן שפוגע

our most vulnerable patrons the most?

בלקוחות שהכי צריכים אותנו?

There are reasons.

ישנן סיבות.

There are reasons like responsibility.

יש סיבות כמו אחריות.

There are some libraries that really feel

יש ספריות שבאמת חושבות

that it's our job to teach people responsibility.

שזו העבודה שלנו ללמד אנשים מהי אחריות.

And they haven't figured out that there might be ways to do that

והם עוד לא גילו שאולי יש דרכים לעשות זאת

שאינן נמדדות בדולרים.

that don't equate to dollars.

There's also this idea that we share the resources collectively in a community,

יש גם את הדעה שאומרת, שאנחנו כקהילה חולקים במשאבים,

and so we have to take turns.

ולכן עלינו לשמור על התור.

If I keep my "My Little Pony" movie for too long,

אם אני אשאיר אצלי את הסרט "הפוני הקטן שלי" הרבה זמן,

and somebody else wants to watch it, it's not fair.

ומישהו אחר רוצה לצפות בו, זה לא הוגן.

And then, there's the money.

ואז, כמובן, יש את עניין הכסף.

Community members often love their libraries,

חברי הקהילה לרוב אוהבים את הספרייה,

and they don't want us to not be able to sustain the services we offer.

והם לא רוצים שנפסיק לפעול כי נגמר לנו התקציב.

Luckily, we can address all of these things in a variety of ways

למזלנו, אפשר לתת מענה לכל אחת מהטענות במגוון דרכים

without scaring away our most vulnerable populations.

בלי להבריח את האוכלוסיות החלשות ביותר שלנו.

Some libraries have gone to a Netflix model.

יש ספריות שעברו למודל נטפליקס.

You might be familiar with this:

אולי אתם מכירים את זה:

you check things out,

אתם שואלים פריטים,

when you're done with them, you return them.

כשסיימתם, אתם מחזירים.

If you don't return them, you can't check more things out,

אם לא תחזירו - לא תוכלו לשאול פריטים נוספים,

but once you do, it's all forgiven, it's fine.

אבל ברגע שהחזרתם, הכל נסלח, הכל בסדר.

You can check out again.

אתם יכולים להמשיך לשאול.

Others continue to charge fines,

אחרים גובים קנסות,

but they want to offer alternatives to their library patrons,

אבל הם מציעים אלטרנטיבות למנויי הספרייה,

and so they do things like food for fines, where you bring in canned goods,

כמו אוכל במקום קנס, שבו משלמים בקופסאות שימורים במקום בדולרים.

or read away your fines, where you can read off your fines.

או הקראה במקום קנס, כך שמשלמים, בהקראת סיפורים.

There's even another library in Wisconsin

יש אפילו ספרייה בויסקונסין

that offers scratch-off tickets at their counter,

שמציעה כרטיסי גירוד בדלפק,

so you can scratch off and get 10 or 20 percent off your fines that day.

כך שאתם יכולים לגרד ולקבל הנחה של 10-20% על הקנסות באותו יום.

And there are amnesty days.

ויש ימי אמנסטי.

One day a year, you bring back your late materials

יום אחד בשנה, ניתן להחזיר את כל הפריטים ששכחתם,

and all is forgiven.

והכל נסלח.

There was a library in San Francisco that did an amnesty day last year,

הייתה ספרייה בסן פרנסיסקו שעשתה יום כזה בשנה שעברה,

and they welcomed back 5,000 users who had been blocked.

והם קיבלו בחזרה 5,000 משתמשים שנחסמו בגלל קנסות.

That same day, they received more than 700,000 items that were overdue.

באותו יום, הם קיבלו 700,000 פריטים שתאריך החזרתם עבר.

Among them was one book that was 100 years overdue.

ביניהם היה ספר אחד, שהוחזר באיחור של 100 שנים.

So I know that sounds ridiculous, but I know from experience

אני יודעת שזה נשמע מגוחך, אבל אני יודעת מניסיון,

that people will stay away from the library

שאנשים יעדיפו לא לבוא לספרייה,

rather than face the authority of the librarian

רק לא לעמוד מול הסמכות המאיימת של הספרנית,

when they have late items.

כשהם מחזירים ספרים באיחור.

As Michael might have mentioned, I've been a librarian for 15 years

כפי שמייקל בטח אמר, אני ספרנית כבר 15 שנים

and my mom hasn't been in a library in decades,

ואמא שלי לא ביקרה בספרייה כבר כמה עשורים,

because when she was young, she lost a book.

כי כשהיא הייתה קטנה, היא איבדה ספר.

So, these are great baby steps.

אלו צעדים קטנים בכיוון הנכון.

But they don't go far enough,

אבל הם לא מספיקים,

because they make people jump through hoops.

כי הם גורמים לאנשים להתאמץ יותר מדי.

They have to come on the right days, at the right times.

הם צריכים לבוא ביום הנכון, בזמן הנכון.

They might have to have extra food to share.

לפעמים הם צריכים אוכל נוסף שיוכלו לשלם בו.

They want to read away their fines, they need to be literate.

אם הם רוצים להקריא כדי לשלם הם צריכים לדעת לקרוא שוטף.

If we want people to use the library again,

אם אנחנו רוצים שאנשים ישובו להשתמש בספרייה,

we should just get rid of fines altogether.

אנחנו צריכים לבטל לגמרי את הקנסות.

Now, you might think I've forgotten a money piece,

אתם בטח חושבים ששכחתי את עניין של הכסף,

where we need to finance libraries, right?

הרי אנחנו צריכים לממן את הספריות, נכון?

But there's a couple of things to consider

אבל יש כמה דברים לקחת בחשבון

when we think about how fines function in library budgets.

כשאנחנו שוקלים את מקומם של הקנסות בתקציב הספרייה.

The first is that fines have never been a stable source of revenue.

הראשון הוא שהקנסות מעולם לא היו מקור הכנסה יציב.

They've always fluctuated,

הם עולים ויורדים,

and in fact, they've continued to go down over the last few decades.

ולמעשה, ההכנסות ממיסים ממשיכות לרדת בעשורים האחרונים.

When the recession hit, especially, people's ability to pay was hit, as well.

כשהתחיל המיתון, במיוחד, היכולת של אנשים לשלם נפגעה.

So for a lot of those 10,000 friends that we've got at the library

אז עבור רבים מ-10,000 החברים בספרייה שלנו

that aren't able to use it,

שאינם יכולים להשתמש בשירותינו,

they might never be able to pay us.

יכול להיות שהם לעולם לא יכולו לשלם לנו.

When we talk about eliminating their fines,

כשאנחנו מציעים למחוק את הקנסות שלהם,

we're not losing money so much as the idea of money.

אנחנו לא מפסידים כסף אמיתי, אלא כסף וירטואלי.

And thirdly, you might be surprised to know

שלישית, אולי תופתעו לדעת

fines on average, nationally, are about one and a half percent

הקנסות מהווים 1.5% בממוצע,

of a library's operating budget.

מתקציב הספריות בארה"ב.

Now that can still be a lot of money.

זה עדיין יכול להיות הרבה כסף.

If you're looking at a large library or a large library system,

אם תקחו בחשבון ספרייה גדולה, או רשת ספריות,

the dollar amount can be high.

הכמות בדולרים עשויה להיות גדולה מאוד.

But it's an achievable cut for most libraries to absorb.

אבל זה קיצוץ בר השגה עבור רוב הספריות.

And finally, and maybe most importantly, fines cost us money to collect.

לבסוף, ואולי הכי חשוב, עולה לנו כסף לגבות קנסות.

When you start to factor in all of the ways that we collect fines,

כשחושבים על כל הדרכים בהן אנחנו גובים קנסות,

supplies like mailers that we send out to remind people of their fines,

ציוד, כמו מכתבים ששולחים כדי להזכיר לאנשים לשלם את הקנס,

services, like collections management services,

שירותים, כמו שירותי גביית כספים,

even telephone and email notifications can cost libraries money.

אפילו הודעות בטלפון ובאימייל יכולות לעלות כסף.

And staff time is a huge cost for libraries.

וזמן עבודה של הצוות הוא עלות גבוהה מאוד לספרייה.

So that our frontline staff is standing there,

הצוות שלנו בדלפק עומד לו שם,

talking to people about their fines, sometimes arguing with people about fines.

ומדבר עם אנשים על הקנסות, לפעמים מתווכח עם אנשים.

When we eliminate all of those pieces,

כשמחסלים את הצורך בכל אלו,

if we got rid of fines, we might actually save money in our libraries.

אם ניפטר מהקנסות, יכול להיות שאפילו נחסוך לספרייה כסף.

Or at the very least,

או לכל הפחות,

we would be able to reallocate our staff time

נוכל להקדיש את זמנם היקר של אנשי הצוות

to pursuits that better fit those missions we talked about.

למשימות שתואמות יותר את המטרות שדיברנו עליהן.

The other thing I want everybody to come away understanding

הדבר השני שחשוב לי שכולם יבינו

is that fines don't actually work to do what we think they do.

הוא שהקנסות לא באמת עושים את מה שאנחנו רוצים שהם יעשו.

The debate about fines --

הוויכוח על הקנסות -

whether we should fine, how much we should fine, it isn't new.

-האם צריך לקנוס,מה צריך להיות גובה הקנס-אינו חדש.

We've been talking about it for almost 100 years.

אנחנו מדברים על זה כבר כמעט 100 שנים.

As long as that book was overdue.

כאורך האיחור בהחזרת הספר ההוא.

Study after study has shown that the reason libraries fine

ומחקר אחרי מחקר מראים שהסיבה שספריות גובות קנסות

is because of strongly held beliefs

היא אמונה חזקה

about the effectiveness of getting materials back on time

על היעילות שלהם בהחזרת פריטים בזמן

backed by no evidence.

שאינה מבוססת על עובדות בכלל.

Basically, we fine because we've always fined.

בעקרון, אנחנו גובים קנסות משום שתמיד גבינו קנסות.

So, the best option for your libraries is to put their mission first.

ולכן עדיף לספריות,לזכור את מטרתן המקורית.

And they will do that if their community members ask it of them.

והן יעשו זאת, אם חברי הקהילות שהן משרתות, יבקשו זאת.

When you leave here, I hope you'll visit your public library

כשתעזבו, אני מקווה שתבקרו בספרייה הציבורית

and talk to your librarians,

ותדברו עם הספרנים.

talk to your neighbors and community members

דברו עם השכנים שלכם ועם חברי הקהילה

who serve on library boards.

שנמצאים בוועד המנהל של הספרייה.

Tell them that you know how important literacy is

אמרו להם שאתם יודעים עד כמה חשובה ההשכלה

to everyone in your community.

לכל אדם בקהילה.

That if our libraries are truly for everyone,

שאם הספריות שלנו אכן מיועדות לכולם,

that they have to get rid of fines and embrace their entire community.

עליהם להיפטר מהקנסות ולאמץ את הקהילה כולה.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)