How doctors can help low-income patients (and still make a profit) | P.J. Parmar

Translator: Ivana Korom Reviewer: Krystian Aparta

תרגום: Shai Hakim עריכה: Roni Weisman

Colfax Avenue, here in Denver, Colorado,

שדרת קולפאקס, כאן בדנוור, קולורדו,

was once called the longest, wickedest street in America.

נחשבה פעם לרחוב הארוך והמרושע ביותר באמריקה.

My office is there in the same place -- it's a medical desert.

המרפאה שלי נמצאת שם באותו המקום -- זה מדבר רפואי.

There are government clinics and hospitals nearby,

יש מרפאות ממשלתיות ובתי חולים בקרבת מקום,

but they're not enough to handle the poor who live in the area.

אבל הם לא מספיקים כדי לטפל בעניים שחיים באזור.

By poor, I mean those who are on Medicaid.

כשאני אומר עניים אני מתכוון אלו עם הביטוח הממלכתי "מדיקאֵייד".

Not just for the homeless; 20 percent of this country is on Medicaid.

לא רק עבור חסרי הבית - 20 אחוז מהאנשים בארה"ב כלולים ב"מדיקאייד".

If your neighbors have a family of four and make less than $33,000 a year,

אם לשכנים שלכם יש משפחה של ארבע נפשות והם מרוויחים פחות מ 33,000 דולר לשנה,

then they can get Medicaid.

הם זכאים ל"מדיקאייד".

But they can't find a doctor to see them.

אבל הם לא מצליחים למצוא רופא שיקבל אותם.

A study by Merritt Hawkins

מחקר של מריט הוקינס

found that only 20 percent of the family doctors in Denver

מצא שרק 20 אחוז מרופאי המשפחה בדנוור

take any Medicaid patients.

מקבלים את מבוטחי "מדיקאייד".

And of those 20 percent, some have caps, like five Medicaid patients a month.

ומתוך 20 האחוזים האלו, לחלק יש מכסות, כמו חמישה מטופלי "מדיקאייד" בחודש.

Others make Medicaid patients wait months to be seen,

אחרים נותנים למבוטחי "מדיקאייד" לחכות חודשים עד שיקבלו אותם,

but will see you today, if you have Blue Cross.

אבל יקבלו אותך היום אם יש לך ביטוח פרטי של "בְּלוּ קרוֹס".

This form of classist discrimination is legal

צורה זו של אפליה מעמדית היא חוקית

and is not just a problem in Denver.

והיא לא בעיה רק בדנוור.

Almost half the family doctors in the country

כמעט חצי מרופאי המשפחה במדינה

refuse to see Medicaid patients.

מסרבים לטפל במבוטחי "מדיקאייד".

Why?

מדוע?

Well, because Medicaid pays less than private insurance

כי "מדיקאייד" משלם פחות מהביטוח הפרטי,

and because Medicaid patients are seen as more challenging.

בגלל שמבוטחי "מדיקאייד" נתפסים כמאתגרים יותר.

Some show up late for appointments, some don't speak English

חלקם מופיעים מאוחר לתורים, חלקם לא מדברים אנגלית

and some have trouble following instructions.

וחלקם מתקשים לעקוב אחרי הוראות.

I thought about this while in medical school.

חשבתי על זה כשהייתי בבית ספר לרפואה.

If I could design a practice that caters to low-income folks

אם יכולתי לתכנן מרפאה שפונה לאנשים עם הכנסה נמוכה

instead of avoiding them,

במקום להתעלם מהם,

then I would have guaranteed customers and very little competition.

אז יכלו להיות לי לקוחות מובטחים ותחרות קטנה מאוד.

(Laughter)

(צחוק)

So after residency, I opened up shop, doing underserved medicine.

אז אחרי תקופת ההתמחות פתחתי מרפאה למעוטי יכולת.

Not as a nonprofit, but as a private practice.

לא כמוסד ללא כוונות רווח, אלא כמרפאה פרטית.

A small business seeing only resettled refugees.

עסק קטן שפנה רק לפליטים שיושבו מחדש.

That was six years ago,

זה היה לפני שש שנים,

and since then, we've served 50,000 refugee medical visits.

ומאז היו לנו 50,000 ביקורים רפואיים של פליטים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Ninety percent of our patients have Medicaid,

לתשעים אחוז מהמטופלים שלנו יש "מדיקאייד",

and most of the rest, we see for free.

וברוב הנותרים אנחנו מטפלים בחינם.

Most doctors say you can't make money on Medicaid,

רוב הרופאים אומרים שאתה לא יכול לעשות כסף מ"מדיקאייד",

but we're doing it just fine.

אבל אנחנו מסתדרים לא רע.

How?

איך?

Well, if this were real capitalism, then I wouldn't tell you,

טוב, אז אם זה היה קפיטליזם אמיתי, לא הייתי מספר לכם,

because you'd become my competition.

כי הייתם הופכים למתחרים שלי.

(Laughter)

(צחוק)

But I call this "bleeding-heart" capitalism.

אבל אני קורא לזה קפיטליזם "מדם ליבי".

(Laughter)

(צחוק)

And we need more people doing this, not less, so here's how.

ואנחנו צריכים עוד אנשים שיעשו את זה, לא פחות, אז הנה איך.

We break down the walls of our medical maze

אנחנו שוברים את הקירות של המבוך הרפואי

by taking the challenges of Medicaid patients,

בכך שאנחנו לוקחים את האתגרים הכרוכים במבוטחי "מדיקאייד",

turning them into opportunities, and pocketing the difference.

הופכים אותם להזדמנויות, ומכניסים את ההפרש לכיס.

The nuts and bolts may seem simple, but they add up.

הפרטים הקטנים נראים פשוטים, אבל הם עושים את ההבדל.

For example, we have no appointments.

לדוגמה, אין לנו תורים שנקבעים מראש.

We're walk-in only.

מטופלים פשוט יכולים להכנס תמיד.

Of course, that's how it works at the emergency room,

כמובן, ככה זה עובד בחדר מיון,

at urgent cares and at Taco Bell.

בטיפול נמרץ ובטאקו בל.

(Laughter)

(צחוק)

But not usually at family doctor's offices.

אבל לא במשרד רופא המשפחה בדרך כלל.

Why do we do it?

למה אנחנו עושים את זה?

Because Nasra can't call for an appointment.

כי נַאסְרה לא יכולה להתקשר לקבוע תור.

She has a phone, but she doesn't have phone minutes.

יש לה טלפון אבל אין לה דקות שיחה.

She can't speak English, and she can't navigate a phone tree.

היא לא יכולה לדבר אנגלית והיא לא יכולה לנווט במערכת לניתוב שיחות.

And she can't show up on time for an appointment

והיא לא יכולה להגיע בזמן לתור

because she doesn't have a car, she takes the bus,

בגלל שאין לה מכונית, היא נוסעת באוטובוס,

and she takes care of three kids plus her disabled father.

והיא מטפלת בשלושה ילדים ובאבא הנכה שלה.

So we have no appointments;

אז אין לנו תורים,

she shows up when she wants,

היא מופיעה מתי שהיא רוצה,

but usually waits less than 15 minutes to be seen.

אבל בדרך כלל מתקבלת תוך פחות מחמש עשרה דקות.

She then spends as much time with us as she needs.

אז היא נמצאת איתנו כמה זמן שהיא צריכה.

Sometimes that's 40 minutes, usually it's less than five.

לפעמים זה 40 דקות, בדרך כלל פחות מחמש.

She loves this flexibility.

היא אוהבת את הגמישות הזו.

It's how she saw doctors in Somalia.

ככה היא פגשה רופאים בסומליה.

And I love it, because I don't pay staff to do scheduling,

ואני אוהב את זה, בגלל שאני לא משלם לצוות לקבוע תורים,

and we have a zero no-show rate and a zero late-show rate.

ויש לנו אפס ביטולים ואפס איחורים.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

It makes business sense.

זה הגיוני מבחינה עסקית.

Another difference is our office layout.

הבדל נוסף הוא מבנה המרפאה שלנו.

Our exam rooms open right to the waiting room,

חדרי הבדיקות שלנו נמצאים ממש ליד חדר ההמתנה,

our medical providers room their own patients,

המטפלים שלנו מקבלים את המטופלים בחדר שלהם,

and our providers stay in one room instead of alternating between rooms.

והמטפלים נשארים בחדר אחד במקום לטייל בין חדרים.

Cutting steps cuts costs and increases customer satisfaction.

קיצור בשלבים חוסך בעלויות ומעלה את שביעות הרצון של המטופלים.

We also hand out free medicines, right from our exam room:

אנחנו גם מחלקים תרופות בחינם ישר מחדר הבדיקות שלנו:

over-the-counter ones and some prescription ones, too.

תרופות ללא מרשם וגם מספר תרופות מרשם.

If Nasra's baby is sick,

אם התינוק של נסרה חולה,

we put a bottle of children's Tylenol or amoxicillin right in her hand.

אנחנו נותנים בקבוק עם טילנול לילדים או אמוקסיצילין ישר לידה.

She can take that baby straight back home instead of stopping at the pharmacy.

היא יכולה לקחת את התינוק ישירות הביתה במקום לעצור בבית מרקחת.

I don't know about you, but I get sick just looking at all those choices.

אני לא יודע לגביכם, אבל לי יש בחילה רק מלהסתכל על כל האפשרויות האלו.

Nasra doesn't stand a chance in there.

לנסרה אין סיכוי שם.

We also text patients.

אנחנו גם שולחים הודעות למטופלים.

We're open evenings and weekends.

אנחנו פתוחים בערבים ובסופי שבוע.

We do home visits.

אנחנו עושים ביקורי בית.

We've jumped dead car batteries.

התנענו מכוניות שנגמר להם המצבר.

(Laughter)

(צחוק)

With customer satisfaction so high, we've never had to advertise,

עם שביעות רצון כה גבוהה של הלקוחות, מעולם לא היינו צריכים פרסום,

yet are growing at 25 percent a year.

ועדיין אנחנו צומחים ב-25 אחוזים בשנה.

And we've become real good at working with Medicaid,

ונהיינו ממש טובים בעבודה עם ביטוח "מדיקאייד",

since it's pretty much the only insurance company we deal with.

בגלל שזו פחות או יותר חברת הביטוח היחידה שאנחנו עובדים איתה.

Other doctor's offices chase 10 insurance companies

מרפאות אחרות רודפות אחרי 10 חברות ביטוח

just to make ends meet.

רק כדי לסגור את החודש.

That's just draining.

זה פשוט מתיש.

A single-payer system is like monogamy: it just works better.

מערכת עם משלם אחד היא כמו מונוגמיה: זה פשוט עובד טוב יותר.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Of course, Medicaid is funded by tax payers like you,

כמובן, "מדיקאייד" ממומן מכספי משלמי מיסים כמוכם,

so you might be wondering, "How much does this cost the system?"

אז אתם אולי תוהים "כמה זה עולה למערכת?"

Well, we're cheaper than the alternatives.

טוב, אנחנו זולים יותר מהאופציות האחרות.

Some of our patients might go to the emergency room,

חלק מהמטופלים שלנו עשויים ללכת לחדר מיון,

which can cost thousands, just for a simple cold.

דבר שיכול לעלות אלפים רק להצטננות קלה.

Some may stay home and let their problems get worse.

חלק ישארו בבית ויתנו לבעיות שלהם להחמיר.

But most would try to make an appointment at a clinic that's part of the system

אבל רובם ינסו לקבוע תור למרפאה שהיא חלק מהמערכת

called the Federally Qualified Health Centers.

שנקראת "מרכזי בריאות פדרליים מוסמכים".

This is a nationwide network of safety-net clinics

זוהי רשת ארצית של מרפאות שמהוות רשת בטחון,

that receive twice as much government funding per visit

שמקבלת פי שניים מימון ממשלתי לכל ביקור

than private doctors like me.

יחסית לרופאים פרטיים כמוני.

Not only they get more money,

לא רק שהם מקבלים יותר כסף,

but by law, there can only be one in each area.

אלא שעל פי חוק, יכולה להיות רק מרפאה אחת כזאת בכל אזור.

That means they have a monopoly on special funding for the poor.

כלומר יש להם מונופול על המימון המיוחד לעניים.

And like any monopoly,

וכמו בכל מונופול,

there's a tendency for cost to go up and quality to go down.

יש להם נטיה להעלות את המחיר ולהוריד את האיכות.

I'm not a government entity; I'm not a nonprofit.

אני לא גוף ממשלתי, אני לא עמותה ללא מטרות רווח.

I'm a private practice.

אני רופא פרטי.

I have a capitalist drive to innovate.

יש לי דחף קפיטליסטי לחדש.

I have to be fast and friendly.

אני חייב להיות מהיר וידידותי.

I have to be cost-effective and culturally sensitive.

אני חייב להיות רווחי ורגיש תרבותית.

I have to be tall, dark and handsome.

אני צריך להיות גבוה, כהה ויפה.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And if I'm not, I'm going out of business.

ואם לא אהיה, אני אפשוט רגל.

I can innovate faster than a nonprofit,

אני יכול לחדש מהר יותר מארגון ללא מטרת רווח,

because I don't need a meeting to move a stapler.

בגלל שאני לא צריך פגישה כדי להזיז מהדק סיכות.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Really, none of our innovations are new or unique --

באמת, אף אחד מהחידושים שלנו הוא לא חדש או ייחודי --

we just put them together in a unique way

אנחנו רק מסדרים אותם בצורה ייחודית

to help low-income folks while making money.

כדי לעזור לאנשים עם הכנסות נמוכות בעוד אנו מרוויחים כסף.

And then, instead of taking that money home,

ואז במקום לקחת את הכסף הזה הביתה,

I put it back into the refugee community as a business expense.

אני מחזיר אותו לקהילת הפליטים כהוצאה עסקית.

This is Mango House.

זהו "בית המנגו".

My version of a medical home.

הגרסה שלי לבית רפואי.

In it, we have programs to feed and clothe the poor,

בו יש לנו מיזמים להאכלת ולהלבשת העניים,

an after-school program, English classes,

מיזם של אחרי הלימודים, כיתות אנגלית,

churches, dentist, legal help, mental health and the scout groups.

כנסיות, רופאי שיניים, עזרה משפטית, עזרה נפשית, וקבוצות צופים.

These programs are run by tenant organizations

המיזמים האלה מתופעלים על ידי ארגוני דיירים

and amazing staff,

וצוות מדהים,

but all receive some amount of funding form profits from my clinic.

אבל כולם מקבלים קצת מימון מהרווחים של המרפאה שלי.

Some call this social entrepreneurship.

חלק קוראים לזה יזמות חברתית.

I call it social-service arbitrage.

אני קורא לזה ארביטראז' של שרותים סוציאליים.

Exploiting inefficiencies in our health care system to serve the poor.

ניצול חוסר יעילות במערכת הבריאות שלנו כדי לשרת את העניים.

We're serving 15,000 refugees a year

אנחנו משרתים 15,000 פליטים בשנה

at less cost than where else they would be going.

בעלות פחותה מכל מקום אחר שאליו ילכו.

Of course, there's downsides to doing this as a private business,

כמובן, יש חסרונות לעשות זאת כעסק פרטי,

rather than as a nonprofit or a government entity.

במקום כמוסד ללא כוונות רווח או גוף ממשלתי.

There's taxes and legal exposures.

יש מיסים וחשיפה משפטית.

There's changing Medicaid rates and specialists who don't take Medicaid.

יש תעריפים משתנים של "מדיקאייד" ומומחים שלא מקבלים מבוטחי "מדיקאייד".

And there's bomb threats.

ויש התראות על חפצים חשודים.

Notice there's no apostrophes, it's like,

שימו לב שאין גֶרֶש, זה יצא:

"We were going to blow up all you refugees!"

"אנחנו הלכנו לפוצץ את כל הפליטים שלכם!"

(Laughter)

(צחוק)

"We were going to blow up all you refugees,

"אנחנו הלכנו לפוצץ את כל הפליטים שלכם,

but then we went to your English class, instead."

אבל אז הלכנו לכיתת האנגלית שלכם, במקום זה".

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Now, you might be thinking, "This guy's a bit different."

טוב, אז אתם עשויים לחשוב, "הבחור הזה קצת שונה".

(Laughter)

(צחוק)

Uncommon.

לא מהחבר'ה.

(Laughter)

(צחוק)

A communal narcissist?

נרקיסיסט קהילתי?

(Laughter)

(צחוק)

A unicorn, maybe,

אולי חד קרן,

because if this was so easy, then other doctors would be doing it.

כי אם זה היה כל כך קל, אז רופאים אחרים היו עושים את זה.

Well, based on Medicaid rates, you can do this in most of the country.

ובכן, בהתבסס על תעריפי "מדיקאייד", ניתן לעשות את זה ברוב אזורי המדינה.

You can be your own boss,

אתה יכול להיות הבוס של עצמך,

help the poor and make good money doing it.

לעזור לעניים ולעשות כסף טוב תוך כדי כך.

Medical folks,

אנשי הרפואה,

you wrote on your school application essays

כתבתם בבקשות הקבלה שלכם לבית הספר לרפואה

that you wanted to help those less fortunate.

שאתם רוצים לעזור לאלו שלא התמזל מזלם.

But then you had your idealism beaten out of you in training.

אבל אז מגרשים מכם את האידאליזם שלכם בזמן הלימודים.

Your creativity bred out of you.

היצירתיות שלכם נשאבת מכם.

It doesn't have to be that way.

זה לא חייב להיות כך.

You can choose underserved medicine as a lifestyle specialty.

אתם יכולים לבחור לטפל במעוטי יכולת כסגנון חיים.

Or you can be a specialist

או שאתם יכולים להיות מומחים

who cuts cost in order to see low-income folks.

שחותכים עלויות כדי לקבל אנשים מעוטי-הכנסה.

And for the rest of you, who don't work in health care,

ובשביל השאר שלא עובדים בתחום הבריאות,

מה כתבתם בבקשות המועמדות שלכם?

what did you write on your applications?

Most of us wanted to save the world, to make a difference.

רובנו רצינו להציל את העולם, לחולל שינוי.

Maybe you've been successful in your career

אולי הצלחתם בקריירה שלכם,

but are now looking for that meaning?

אבל עכשיו מחפשים משמעות?

How can you get there?

איך אתם יכולים להגיע לזה?

I don't just mean giving a few dollars or a few hours;

אני לא מתכוון סתם לתרומה של כמה דולרים או כמה שעות,

I mean how can you use your expertise to innovate new ways of serving others.

אלא לאיך אתם יכולים לנצל את המומחיות שלכם כדי להמציא דרכים חדשות לעזור לאחרים.

It might be easier than you think.

זה יכול להיות קל ממה שאתם חושבים.

The only way we're going to bridge the underserved medicine gap

הדרך היחידה בה נגשר על החסך הרפואי של מעוטי היכולת

is by seeing it as a business opportunity.

היא ע"י התייחסות לכך כהזדמנות עסקית.

The only way we're going to bridge the inequality gap

הדרך היחידה בה נגשר על אי השוויון

is by recognizing our privileges and using them to help others.

היא בכך שנזהה את זכויות היתר שלנו ונשתמש בהן כדי לעזור לאחרים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)