How you can use impostor syndrome to your benefit | Mike Cannon-Brookes

תרגום: Zeeva Livshitz עריכה: Allon Sasson

So I've experienced a lot of success in my life.

אני חוויתי הצלחה רבה בחיי.

Over a decade ago,

לפני עשור,

I started a business straight out of uni with my mate, Scott.

מיד לאחר האוניברסיטה, הקמתי עסק יחד עם החבר שלי סקוט.

Now, having no prior business experience

ללא ניסיון קודם בעסקים

and not really any grand plan --

וללא תכנית מפוארת כלשהי -

in fact, our goals when we started were not to have to get a real job

למעשה, המטרות שלנו כשהתחלנו, היו איך לא להזדקק לקבל עבודה אמיתית כלשהי

(Laughter)

(צחוק)

and to not have to wear a suit to work every day.

ולא להיאלץ ללבוש מדי יום חליפה לעבודה.

Check and check.

הצליח והצליח.

(Laughter)

(צחוק)

Today, we have thousands of amazing employees,

היום יש לנו אלפי עובדים מדהימים,

and millions of people use our software around the planet.

ומיליוני אנשים ברחבי העולם משתמשים בתוכנה שלנו.

And technically, even outside the planet,

וטכנית, אפילו מחוץ לו,

if you count those that are currently on their way to Mars.

אם סופרים את אלה שעושים כרגע את דרכם למאדים.

So you'd think that I know what I'm doing every day

אז הייתם חושבים שאני יודע מה אני עושה בכל יום

when I go to work.

כשאני הולך לעבודה.

Well, let me let you in on something:

אז הרשו לי לגלות לכם משהו:

most days, I still feel like I often don't know what I'm doing.

ברוב הימים, אני עדיין מרגיש, לעיתים קרובות שאני לא יודע מה אני עושה.

I've felt that way for 15 years,

אני מרגיש כך מזה 15 שנים,

and I've since learned that feeling is called "impostor syndrome."

ומאז למדתי שלתחושה הזאת קוראים "תסמונת המתחזה."

Have you ever felt out of your depth,

האם חשתם אי פעם שאתם מחוץ לגבולות היכולת שלכם,

like a fraud,

כמו הונאה,

and just kind of guessed/bullshitted your way through the situation --

ורק ניחשתם/חיפפתם את דרככם דרך הסיטואציה --

(Laughter)

(צחוק)

petrified that anytime,

כשאתם מאובנים מאימה שמתישהו

someone was going to call you on it?

מישהו הולך לחשוף אתכם?

Well, I can think of many examples where I felt like this.

אני יכול לחשוב על הרבה דוגמאות שבהן הרגשתי כך.

Interviewing our first HR manager,

כשראיינתי את מנהל משאבי אנוש הראשון שלנו,

having never worked in a company that had an HR department --

כשמעולם לא עבדתי בחברה שהיתה לה מחלקת משאבי אנוש --

(Laughter)

(צחוק)

terrified as I walked into the interview,

נכנסתי לראיון מבוהל,

thinking, "What am I going to ask this person?"

ווחשבתי, "מה אני הולך לשאול את האדם הזה?"

Or attending board meetings in a T-shirt surrounded by suits,

או כשהשתתפתי בישיבות דירקטוריון בחולצת טריקו כשאני מוקף בחליפות,

and acronyms are flying around,

וראשי תיבות מתעופפים מסביב,

feeling like a five-year-old

כהרגשתי כמו ילד בן חמש

as I surreptitiously write them down in my notebook,

בזמן שרשמתי אותם בחשאי בפנקס שלי,

so I can look them up on Wikipedia when I get home later.

כדי שאוכל לחפש אותם בוויקיפדיה כשאחזור הביתה אחר כך.

(Laughter)

(צחוק)

Or, in the early days,

או, בתחילת הדרך,

when people would call up and ask for accounts payable,

כשאנשים התקשרו וביקשו חשבונות זכאים,

I would freeze and think, "Wait, are they asking for money

הייתי מתאבן וחושב "רגע, הם מבקשים לקבל כסף

or giving it to us?"

או לתת לנו אותו?"

(Laughter)

(צחוק)

And I would cover the phone,

והייתי מכסה את הטלפון,

cover the mouthpiece of the phone,

מכסה את פיית הטלפון,

and say, "Scott, you're in accounts,"

ואומר, "סקוט, אתה עכשיו בחשבונות,"

and pass it across.

ומעביר את הטלפון.

(Laughter)

(צחוק)

We both did a lot of jobs back then.

שנינו ביצענו הרבה עבודות אז.

So for me, impostor syndrome is a feeling of being well, well out of your depth,

כך שמבחינתי, תסמונת המתחזה היא תחושה של להיות הרבה מעבר ליכולתי,

yet already entrenched in the situation.

אבל עדיין שקוע במצב.

Internally, you know you're not skilled enough, experienced enough

בתוכך, אתה יודע שאינך מיומן ומנוסה מספיק

or qualified enough to justify being there,

או מוסמך מספיק באופן שיצדיק את היותך שם,

yet you are there,

ובכל זאת אתה שם,

and you have to figure a way out,

ואתה צריך למצוא דרך החוצה,

because you can't just get out.

כי אתה לא יכול פשוט לצאת.

It's not a fear of failure,

זה לא פחד מכישלון,

and it's not a fear of being unable to do it.

וזה לא פחד מאי יכולת לעשות זאת.

It's more a sensation of getting away with something,

זו יותר תחושה של התחמקות מלהיתפס,

a fear of being discovered,

פחד להתגלות,

that at any time, someone is going to figure this out.

שבכל רגע מישהו עשוי לגלות את זה.

And if they did figure it out,

ואם הם היו מגלים את זה,

you'd honestly think, "Well, that's fair enough, actually."

היית חושב בכנות, "טוב, זה ממש די הוגן. "

(Laughter)

(צחוק)

One of my favorite writers, Neil Gaiman, put it so beautifully

אחד הסופרים האהובים עלי, ניל גאימן, אמר את זה כל כך יפה

in a commencement address he gave at a university, called "Make Good Art."

בפתיחה להרצאה שהוא נתן באוניברסיטה, שנקראה "לעשות אמנות טובה."

I want to make sure I get his quote correct.

אני רוצה להיות בטוח שאצטט אותו נכון.

"I was convinced that there would be a knock on the door,

"הייתי משוכנע שתהיה דפיקה על הדלת

and a man with a clipboard would be there to tell me that it was all over,

ואדם עם לוח כתיבה יהיה שם כדי לומר לי שהכל נגמר,

that they'd caught up with me,

שהם תפסו אותי,

and that I would now have to go and get a real job."

ושכעת אצטרך ללכת ולמצוא עבודה אמיתית."

Now, when there's a knock on my door,

עכשיו, כשיש דפיקה על הדלת שלי,

I still feel like some sort of dark-suited clipboard man is going to be there

אני עדיין מרגיש כאילו מישהו בחליפה שחורה ולוח כתיבה יהיה שם

to tell me that my time is kind of up.

כדי לומר לי שזמני איכשהו עבר.

And being a crap cook,

וכטבח עלוב כפי שאני,

I'm quite relieved when it's just someone with a pizza for the kids.

אני נושם לרווחה כשזה רק מישהו עם פיצה לילדים.

(Laughter)

(צחוק)

But it's important to note that it's not all bad.

אבל חשוב לציין שזה לא לגמרי רע.

There's a lot of goodness, I think, in those feelings.

אני חושב שיש הרבה מהטוב ברגשות האלה.

And this isn't some sort of motivational-poster type talk,

וזה לא סוג של דיבור דמוי כרזת מוטיבציה,

a "Begin it now."

כמו "התחל את זה כעת."

It's more of an introspection into my own experiences of impostor syndrome,

זו יותר התבוננות פנימית לתוך התנסויות "תסמונת המתחזה" שלי,

and how I've tried to learn to harness them

ואיך ניסיתי ללמוד לרתום אותן

and turn them into some sort of a force for good.

ולהפוך אותן לסוג של כוח מועיל.

And a great example of those experiences

ודוגמה נהדרת של התנסויות אלו

is in the early days of Atlassian's history.

היא מימיה הראשונים של אטלסיאן.

We were about four years old, and we had about 70 employees.

מלאו לנו כ- 4 שנים והיו לנו כ- 70 עובדים.

And at the advice of our auditors --

ובעצת רואי החשבון שלנו --

most good stories start with advice from an auditor --

רוב הסיפורים הטובים ביותר מתחילים בעצה של רואה חשבון --

(Laughter)

(צחוק)

we entered the New South Wales Entrepreneur of the Year competition.

נכנסנו לתחרות יזם השנה של ניו סאות' ווילס.

Now, we were surprised when we won

הופתענו כשניצחנו

the New South Wales Entrepreneur of the Year

בתואר יזם השנה של ניו סאות' ווילס

in the young category for entrepreneurs under 40.

בקטגוריית היזמים הצעירים שמתחת לגיל 40.

There were eight categories.

היו שמונה קטגוריות.

And so surprised, in fact,

וכל כך מופתעים, למעשה,

having looked at the list of people we were up against,

שלאחר שהסתכלתי ברשימת האנשים שהתחרו נגדנו,

I didn't even turn up to the awards ceremony.

אפילו לא התייצבתי לטקס הענקת הפרסים.

So Scott collected the gong by himself.

אז סקוט קיבל את הפרס לבדו.

And then we traveled off to the national awards.

ואז נסענו לאירוע הפרסים הלאומיים.

I thought I should probably turn up to those.

חשבתי שאולי כדאי שאני אלך לאלה.

So we rented some suits,

אז שכרנו חליפות,

I invited a girl that I had just met --

הזמנתי בחורה שזה עתה פגשתי --

we'll get to her in a second --

נגיע אליה עוד דקה --

(Laughter)

(צחוק)

and off we went to the big black-tie gala.

ויצאנו לגאלה הגדולה של לובשי הטוקסידו החשובים.

Now, our surprise turned to shock

וההפתעה שלנו הפכה להלם

in the first award of the night, the young category,

בפרס הראשון של הערב, בקטגורית הצעירים.

when we beat all of the other states

כשניצחנו את כל המדינות האחרות

and won the Australian Young Entrepreneur of the Year.

וזכינו בתואר יזם השנה הצעיר של אוסטרליה.

When the shock had worn off,

כשההלם התפוגג,

we got a lot of champagne to the table and the party began,

הגישו לנו הרבה שמפניה לשולחן והחגיגה התחילה,

and the night was surely over.

והלילה ללא ספק נגמר.

We were having a royally great time.

בילינו ערב נפלא.

Fast-forward to the last award of the night,

דילוג מהיר לחלוקת הפרס האחרון של הערב.

and our shock turned into everybody's shock

וההלם שלנו הפך להיות ההלם של כולם

when we won the Australian Entrepreneur of the Year

כשזכינו בתואר יזם השנה האוסטרלי

against all of the other categories.

מול כל הקטגוריות האחרות.

Now, so shocked was everybody else, in fact,

כל האחרים היו כל כך המומים, למעשה,

that the announcer, the CEO of Ernst and Young,

שהקריין, המנכ"ל של "ארנסט אנד יאנג",

opened the envelope,

פתח את המעטפה,

and the first words out of his mouth were, "Oh my God."

והמילים הראשונות שיצאו מפיו היו "אלוהים אדירים."

(Laughter)

(צחוק)

And then he reset himself and announced that we had won.

ואז הוא התעשת והכריז שזכינו.

(Laughter)

(צחוק)

So we knew we were in way too deep.

אז הבנו שנכנסנו עמוק מדי

And from there, the water got a lot deeper,

ושמשם המים יהיו יותר עמוקים.

because we jetted off to Monte Carlo

כי טסנו למונטה קרלו

to represent Australia in the World Entrepreneur of the Year

לייצג את אוסטרליה בתחרות יזם השנה העולמי

against 40 other different countries.

מול 40 מדינות שונות אחרות.

Now, in another rented suit, I was at one of the dinners

בחליפה מושכרת אחרת השתתפתי באחת הארוחות

and sitting next to a lovely man called Belmiro de Azevedo,

וישבתי ליד אדם מקסים בשם בלמירו דה אזבדו,

who was the winner from Portugal.

שהיה המנצח מפורטוגל.

Total champion.

אלוף מושלם.

At 65, he had been running his business for 40 years.

בגיל 65 הוא הריץ את העסק שלו במשך 40 שנה,

He had 30,000 employees.

היו לו 30,000 עובדים.

Don't forget, at the time, we had 70.

אל תשכחו שבאותו זמן לנו היו 70.

And he had four billion euro in turnover.

והיה לו מחזור של 4 מיליארד אירו.

And after a couple of wines,

ואחרי כמה כוסות יין,

I remember admitting to him that I felt that we did not deserve to be there,

אני זוכר שהודיתי בפניו שהרגשתי כאילו לא הגיע לנו להיות שם,

that we were well out of our depth,

שחרגנו הרבה מעבר ליכולת שלנו.

and at some time, someone was going to figure this out

ובזמן כלשהו מישהו עומד לגלות את זה

and send us home to Australia.

ולשלוח אותנו הביתה לאוסטרליה.

And he, I remember, just paused and looked at me

והוא, אני זוכר, פשוט השתהה והביט בי

and said that he felt exactly the same way

ואמר שהוא הרגיש בדיוק אותו דבר

and that he suspected all the winners were feeling that way,

ושהוא חשד שכל המנצחים הרגישו אותו דבר,

and that despite not knowing Scott or I or really anything about technology,

וזה למרות שאינו מכיר את סקוט או אותי, או באמת כל דבר שקשור בטכנולוגיה.

he said that we were obviously doing something right

הוא אמר שבלי ספק אנחנו עושים משהו נכון

and should probably just keep going.

וכנראה שאנחנו נצטרך להמשיך.

(Laughter)

(צחוק}

Now, this was a pretty big light bulb moment for me for two reasons.

זה היה רגע מכונן עבורי משתי סיבות.

One, I realized that other people felt this as well.

אחת, הבנתי שאנשים אחרים גם הרגישו כך.

And two, I realized it doesn't go away with any form of success.

ושניים, הבנתי שזה לא נעלם עם כל צורה של הצלחה כלשהי.

I had assumed that successful people didn't feel like frauds,

הנחתי שאנשים מצליחים לא הרגישו כמו מתחזים,

and I now know that the opposite is more likely to be true.

וכעת אני יודע שסביר שההפך מזה הוא נכון.

And this isn't just a feeling that I have at work.

וזו לא רק תחושה שיש לי בעבודה.

It happens in my personal life, too.

זה קורה לי גם בחיי הפרטיים.

In the early days,

בתקופה הראשונה,

I was flying back and forth to San Francisco every week for Atlassian,

טסתי מדי שבוע הלוך וחזור לסן פרנסיסקו, עבור אטלסיאן ,

and I racked up a lot of frequent flyer points

וצברתי הרבה נקודות של נוסע מתמיד

and got access to the Qantas business lounge.

ואישרו לי כניסה לטרקלין העסקי של קוואנטס.

Now, if there's ever a place that I don't belong ...

ואם אי פעם היה מקום שאליו אני לא שייך...

(Laughter)

(צחוק)

It doesn't help when I walk in and they generally look at me in shorts and jeans,

זה לא עזר כשנכנסתי במכנסיים קצרים וג'ינס והם בדרך כלל הביטו בי,

or jeans and a T-shirt, and say, "Can I help you, son? Are you lost?"

או בג'ינס וחולצת טריקו, ואמרו, "אפשר לעזור לך בחור? הלכת לאיבוד?"

But anyway, sometimes life happens in the Qantas lounge

אבל בכל אופן, לפעמים החיים קורים בטרקלין הקוואנטס

when you'd least expect it.

כשאתם הכי פחות מצפים לכך.

One morning, over a decade ago,

בוקר אחד, לפני למעלה מעשור,

I was sitting there on my regularly weekly commute,

ישבתי שם כמידי שבוע,

and a beautiful woman from way out of my league

ואישה יפה, הרבה מעל הליגה שלי

walked into the Qantas lounge and continued walking straight up to me

נכנסה לטרקלין קוואנטס והמשיכה ללכת ישר אלי

in a case of mistaken identity.

במקרה של זהות שגויה.

She thought I was someone else,

היא חשבה שאני מישהו אחר,

so in this case, I actually was an impostor.

אז במקרה הזה הייתי באמת מתחזה.

(Laughter)

{צחוק)

But rather than freeze as I would have historically done

אבל במקום להתאבן כפי שהיה קורה לי בעבר

or chivalrously maybe informed her of her error,

או אולי באבירות מודיע לה שהיא טועה,

I just tried to keep the conversation going.

ניסיתי פשוט להמשיך בשיחה.

(Laughter)

(צחוק)

And classic Australian bullshit became some sort of forward movement

ובירבורים אוסטרליים קלאסיים הפכו לאיזשהו צעד קדימה

and a phone number.

ומספר טלפון.

And I took that girl to the awards ceremony a couple of months later.

ולקחתי את הבחורה הזו לטקס הענקת הפרסים כעבור כמה חודשים

And more than a decade later,

ויותר מעשור לאחר מכן,

I'm incredibly happy that she is now my wife,

אני מאושר להפליא מזה שהיא עכשיו אשתי,

and we have four amazing children together.

ויש לנו ארבעה ילדים מדהימים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

But you'd think that when I wake up every morning,

אבל הייתם חושבים שכשאני מתעורר בכל בוקר,

I wouldn't roll over and look at her and think, "She's going to say,

אינני מתהפך במיטה, מביט בה וחושב: "היא הולכת לומר,

'Who are you, and who gave you that side of the bed?'

"מי אתה, ומי נתן לך את הצד ההוא של המיטה?

(Laughter)

(צחוק)

'Get out of here.'"

'צא מכאן.'"

But she doesn't.

אבל היא לא.

And I think she sometimes feels the same way.

ואני חושב שלפעמים היא מרגישה כך.

And apparently, that's one of the reasons

וכנראה שזו אחת מהסיבות

that we'll likely have a successful marriage.

שסביר להניח שיהיו לנו נישואים מוצלחים.

You see, in researching this talk,

כשהתכוננתי לשיחה הזו,

I learned that one of the attributes of the most successful relationships

למדתי שאחת התכונות של מערכות היחסים המצליחות ביותר

is when both partners feel out of their league.

היא כששני בני הזוג מרגישים מחוץ לליגה שלהם.

They feel that their partner is out of their league.

הם מרגישים שבן הזוג שלהם נמצא מחוץ לליגה שלהם.

They feel like impostors.

הם מרגישים מתחזים.

And if they don't freeze, and they're thankful,

ואם הם לא מתאבנים והם אסירי תודה,

and they work harder and they stretch to be the best partner they can,

ועובדים קשה יותר ומתאמצים להיות בני הזוג הכי טובים שהם יכולים להיות,

it's likely to be a very successful relationship.

סביר שזו תהיה מערכת יחסים מוצלחת מאוד.

So if you have this feeling, don't freeze.

אז אם יש לכם את התחושה הזאת, אל תתאבנו.

Try to keep the conversation going,

נסו להמשיך בשיחה,

even if she thinks that you're somebody that you're not.

גם אם היא חושבת שאתה מישהו שאינך.

Now, feeling like, or people thinking I'm someone I'm not

להרגיש כמו, או כשאנשים חושבים שאני מישהו שאני לא

actually happens quite frequently.

למעשה קורה לעיתים די קרובות.

A great example from my more recent past,

דוגמה מצוינת מהעבר הקרוב שלי:

a few months ago, I was up late at night with one of my kids,

לפני כמה חודשים, נשארתי ער מאוחר בלילה עם אחד מילדיי,

and I saw something on Twitter

וראיתי משהו בטוויטר

about Tesla saying that they could solve

על כך ש"טסלה" אמרו שהם יכלו לפתור

South Australia's rolling series of power crises

את סדרות משברי האנרגיה בדרום אוסטרליה

with one of their large industrial batteries.

בעזרת אחת הסוללות התעשייתיות הגדולות שלהם.

Without thinking, I fired off a bunch of tweets,

מבלי לחשוב, שיגרתי חזרה כמה ציוצים

challenging them and saying were they really serious about this.

כשאני מאתגר אותם ושואל אם הם באמת רציניים בקשר לזה.

And in doing so, I managed to kick a very small rock

ובכך, הצלחתי לבעוט בסלע קטן מאוד

off a very big hill

ממרומי גבעה קטנה מאוד

that turned into an avalanche that I found myself tumbling in the middle of.

שהפך למפולת שלגים שמצאתי את עצמי נופל לתוכה.

Because you see, a few hours later, Elon tweeted me back and said

כי כמה שעות לאחר מכן, אלון צייץ אלי חזרה ואמר

that they were deadly serious,

שהם רציניים עד מאוד,

that within a hundred days of contract signing,

שתוך 100 ימים מחתימת חוזה,

they could install a 100-megawatt-hour facility,

הם יכולים להתקין מתקן של 100 מגה ואט לשעה,

which is a giant battery of a world-class size,

שזו סוללה ענקית בסדר גודל עולמי,

one of the biggest ever made on the planet.

אחת הגדולות שיוצרו בעולם אי פעם.

And that's when all hell really broke loose.

ואז החל הסיוט.

Within 24 hours, I had every major media outlet

תוך 24 שעות, כל כלי התקשורת המרכזיים

texting and emailing and trying to get in contact with me

שלחו אלי מיסרונים ודוא"ל וניסו ליצור אתי קשר

to get opinion as some sort of "expert" in energy.

כדי לשמוע את דעתי כסוג של "מומחה" באנרגיה.

(Laughter)

(צחוק)

Now, at the time, I couldn't really have told you the difference

בזמנו, לא יכולתי באמת לומר מה ההבדל

between a one-and-a-half-volt AA battery that goes in my kids' toys

בין סוללה של 1.5 וולט שבמשחקים של הילדים שלי

and a 100-megawatt-hour industrial-scale battery facility

ומתקן סוללה בקנה מידה תעשייתי של 100 מגוואט-שעה

that goes in South Australia

שיותקן בדרום אוסטרליה

that could potentially solve their power crisis.

ושבאופן פוטנציאלי יוכל לפתור את משבר האנרגיה שלהם.

I was now feeling a chronic case of impostor syndrome,

הרגשתי עכשיו כמו מקרה כרוני של תסמונת המתחזה.

(Laughter)

(צחוק)

and it got truly bizarre.

וזה נעשה באמת מוזר.

And I remember thinking to myself,

ואני זוכר שחשבתי לעצמי,

"Shit. I've kind of started something here and I can't really get out.

"לעזאזל, התחלתי משהו כאן ואני ממש לא יכול לצאת מזה.

If I abandon the situation,

אם אנטוש את המצב,

I'm going to sort of set back renewables in Australia

אני עלול איכשהו לעכב אנרגיה מתחדשת באוסטרליה

and maybe just look like a complete idiot

ואולי פשוט איראה כמו אידיוט מושלם

because of my idiocy on Twitter."

בגלל הטמטום שלי בטוויטר."

So I thought the only thing I could do

אז חשבתי שהדבר היחיד שאני יכול לעשות

was to try not to freeze and to try to learn.

הוא לנסות לא להתאבן ולנסות ללמוד.

So I spent a week

אז ביליתי שבוע

trying to learn everything I could about industrial-scale batteries

בנסיון ללמוד כל מה שיכולתי אודות סוללות בקנה מידה תעשייתי

and the electricity grid and renewables and the economics of all of this

ורשת החשמל ומקורות אנרגיה מתחדשים והכלכלה של כל אלה

and whether this was even a feasible proposal.

ואם זו בכלל הצעה מעשית.

I talked to the chief scientist, I talked to the CSIRO,

דיברתי עם המדען הראשי, עם ה-CSIRO,

had multiple ministers and premiers trying to give me their side of the story

שמעתי משרים וראשי ממשלה את הצד שלהם בסיפור

from both sides of the aisle.

משני צידי המתרס.

I managed to exchange tweets with the prime minister.

הצלחתי להחליף ציוצים עם ראש הממשלה.

I even managed to pull off a passing impression, let's say,

אפילו הצלחתי להפגין רושם חולף,

of an energy expert on ABC Lateline.

של מומחה בתחום האנרגיה ב- ABC Lateline.

(Laughter)

(צחוק)

But as a result of all this,

אבל כתוצאה מכל זה,

South Australia did put out a battery tender,

דרום אוסטרליה הוציאה מכרז לסוללה

and they had more than 90 applications for that battery tender.

וקיבלה למעלה מ- 90 פניות להשתתף במכרז לסוללה.

And the national conversation over a period of a few months

והשיח הלאומי במשך כמה חודשים

moved from the sort of theatrical lumps of coal in the parliament

עבר מדיון תיאטרלי חסר ערך בפרלמנט

to discussing kind of which industrial-scale battery chemistry

לדיון בשאלה איזה סוג כימיה של סוללה בקנה מידה תעשייתי

was the best for building large-scale renewable batteries.

הוא הטוב ביותר לייצור סוללות מתחדשות בקנה מידה גדול.

So I think that the important lesson is by that time in my life,

אז לדעתי הלקח הכי חשוב הוא שבאותה תקופה בחיי,

I knew well that I was an impostor.

ידעתי היטב שאני מתחזה.

I knew I was miles out of my depth.

שאני נמצא במרחק ק"מ אחדים מגבולות היכולת שלי.

But instead of freezing, I tried to learn as much as I could,

אבל במקום להתאבן, ניסיתי ללמוד ככל שיכולתי,

motivated by my fear of generally looking like an idiot,

מונע על ידי הפחד שאיראה כמו מטומטם,

and tried to turn that into some sort of a force for good.

וניסיתי להפוך את זה לסוג של כוח מועיל.

So one of the things I've learned

אבל אחד הדברים שלמדתי

is that people think successful people don't feel like frauds.

הוא שאנשים חושבים שבני אדם מצליחים לא חשים כמו מתחזים.

But I think, especially knowing a lot of entrepreneurs,

אבל אני חושב, במיוחד כי אני מכיר הרבה יזמים,

the opposite is more likely to be true.

שסביר יותר שההפך הוא נכון.

But the most successful people I know don't question themselves,

אבל האנשים הכי מצליחים שאני מכיר לא מטילים ספק בעצמם,

but they do heavily question, regularly question, their ideas

אבל הם תמיד מטילים ספק רב ברעיונותיהם

and their knowledge.

ובידע שלהם.

They know when the water is way too deep,

הם יודעים מתי המים עמוקים מדי,

and they're not afraid to ask for advice.

ואינם חוששים לבקש עצה.

They don't see that as a bad thing.

הם לא רואים בזה דבר רע.

And they use that advice to hone those ideas, to improve them

והם משתמשים בעצה הזו כדי לחדד את הרעיונות האלה, לשפר אותם

and to learn.

וללמוד.

And it's OK to be out of your depth sometimes.

וזה בסדר להיות מחוץ לגבולות היכולת לפעמים.

I'm frequently out of my depth.

אני נמצא הרבה במצב הזה.

It's OK to be out of your depth.

זה בסדר להיות מחוץ לגבולות שלכם.

It's OK to be in a situation where you just can't push the eject button,

זה בסדר להיות במצב שבו אינכם יכולים ללחוץ על כפתור המפלט,

so long as you don't freeze,

כל עוד אינכם מתאבנים,

so long as you harness the situation, don't be paralyzed

כל עוד אתם אוחזים בריתמת המצב, אל תהיו משותקים

and try to turn it into some sort of a force for good.

ונסו להפוך אותו לכוח שפועל לטובה.

And it's important that I say "harness" here,

וזה חשוב שאני מדבר כאן על "ריתמה,"

because this isn't sort of pop-psychology BS

כי זה לא סוג של פסיכולוגיה בגרוש

about conquering impostor syndrome for me.

להכנעת תסמונת המתחזה שלי.

It's merely about being aware of it.

זה רק על היכולת להיות מודע לזה,

In fact, I'm extremely aware of feeling like an impostor right now,

למעשה, אני מודע מאוד לתחושת המתחזה ממש עכשיו,

as I'm up here, some sort of pseudo-expert

כשאני כאן למעלה כמעין מומחה מדומה

on a feeling that I couldn't even put a name to a few months ago,

בהרגשה שאפילו לא יכולתי לכנות בשם לפני כמה חודשים,

when I agreed to do this talk.

כשהסכמתי להעביר את השיחה הזו.

Which, if you think about it, is kind of the point, isn't it?

ואם חושבים על זה, זה כל העניין, נכון?

(Laughter)

(צחוק)

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפייםI