Why museums are returning cultural treasures | Chip Colwell

תרגום: Yael Ring עריכה: Ido Dekkers

A confession:

וידוי:

I am an archaeologist and a museum curator,

אני ארכיאולוג ואוצר במוזאון,

but a paradoxical one.

אבל אחד פרדוקסלי.

For my museum, I collect things,

עבור המוזאון שלי, אני אוסף דברים,

but I also return things back to where they came from.

אבל אני גם מחזיר דברים חזרה להיכן שהם הגיעו ממנו.

I love museums because they're social and educational,

אני אוהב מוזיאונים כי הם חברתיים וחינוכיים,

but I'm most drawn to them because of the magic of objects:

אבל אני הכי נמשך אליהם בגלל הקסם שבחפצים:

a one-million-year-old hand axe,

גרזן יד בן מיליון שנה,

a totem pole, an impressionist painting

עמוד טוטם, ציור אימפרסיוניסטי

all take us beyond our own imaginations.

כולם נושאים אותנו מעבר לדימיון שלנו.

In museums, we pause to muse, to gaze upon our human empire of things

במוזאונים, אנחנו עוצרים ותוהים, מביטים על האימפריה האנושית שלנו של דברים

in meditation and wonder.

במדיטציה ובפליאה.

I understand why US museums alone

אני מבין למה רק המוזאונים בארה"ב

host more than 850 million visits each year.

מארחים יותר מ850 מיליון מבקרים בשנה.

Yet, in recent years, museums have become a battleground.

ועדיין, בשנים האחרונות, מוזאונים הפכו לשדה קרב.

Communities around the world don't want to see their culture

קהילות ברחבי העולם לא רוצות לראות את התרבות שלהן

in distant institutions which they have no control over.

במוסדות מרוחקים עליהם אין להן שליטה.

They want to see their cultural treasures

הן רוצות לראות את האוצרות התרבותיים שלהם

repatriated, returned to their places of origin.

מושבות, מוחזרות למקומן המקורי.

Greece seeks the return of the Parthenon Marbles,

יוון רוצה להחזיר את פסלי השיש של הפרתנון,

a collection of classical sculptures held by the British Museum.

אוסף של פסלים קלאסיים שנמצאים בידי המוזאון הבריטי.

Egypt demands antiquities from Germany.

מצרים דורשת מוצגים ארכיאולוגיים מגרמניה.

New Zealand's Maori want to see returned

המאורים בניו זילנד רוצים שיחזירו להם

ancestral tattooed heads from museums everywhere.

ראשים מקועקעים השייכים להם ממוזאונים בכל העולם.

Yet these claims pale in comparison to those made by Native Americans.

ועדיין הדרישות האלה מחווירות ביחס לאלה של ילידי אמריקה.

Already, US museums have returned more than one million artifacts

כבר, מוזאונים בארה"ב החזירו יותר ממיליון חפצים

and 50,000 sets of Native American skeletons.

ו50,000 שלדים של ילידים אינדיאניים.

To illustrate what's at stake, let's start with the War Gods.

כדי להמחיש במה מדובר, בא נתחיל באלי המלחמה.

This is a wood carving

זהו תבליט עץ

made by members of the Zuni tribe in New Mexico.

שנעשה על ידי שבט הזוני בניו מקסיקו.

In the 1880s, anthropologists began to collect them

בשנות ה-80 של המאה ה-19, אנתרופולוגים התחילו לאסוף אותם

as evidence of American Indian religion.

כעדויות לדת ילידית אינדיאנית.

They came to be seen as beautiful,

הם נחשבו יפים,

the precursor to the stark sculptures of Picasso and Paul Klee,

והשפיעו על הדמויות הרזות של פיקאסו ופול קלי

helping to usher in the modern art movement.

וסייעו בהבאתה של תנועת האמנות המודרנית.

From one viewpoint, the museum did exactly as it's supposed to

מצד אחד, המוזאון ביצע בדיוק את מטרתו

with the War God.

עם אלי המלחמה.

It helped introduce a little-known art form

הוא סייע בהיכרות עם צורת אמנות לא מוכרת

for the world to appreciate.

להערכתו של העולם כולו.

But from another point of view,

אבל מצד שני,

the museum had committed a terrible crime of cultural violence.

המוזאון ביצע פשע נורא של אלימות תרבותית.

For Zunis, the War God is not a piece of art,

עבור הזונים, אלי המלחמה אינם פריט אמנות,

it is not even a thing.

זה אפילו לא חפץ.

It is a being.

זוהי ישות.

For Zunis, every year,

עבור הזונים, בכל שנה

priests ritually carve new War Gods,

הכהנים מגלפים אלי מלחמה חדשים,

the Ahayu:da,

האהיודה,

breathing life into them in a long ceremony.

ומפיחים בהם חיים בטקס ארוך.

They are placed on sacred shrines

הם מונחים במקדשים מקודשים

where they live to protect the Zuni people

שם הם חיים כדי להגן על אנשי הזוני

and keep the universe in balance.

ולשמור על האיזון בעולם.

No one can own or sell a War God.

אף אחד לא יכול לטעון לבעלות או למכור אל מלחמה

They belong only to the earth.

הם שייכים רק לאדמה.

And so Zunis want them back from museums

וכך הזונים רוצים שהמוזאונים יחזירו להם אותם

so they can go to their shrine homes

כך שיוכלו לשוב לבתי המקדשים שלהם

to fulfill their spiritual purpose.

למלא את מטרתם הרוחנית.

What is a curator to do?

מה אמור האוצר לעשות?

I believe that the War Gods should be returned.

אני מאמין שיש להחזיר את אלי המלחמה.

This might be a startling answer.

אולי זוהי תשובה מפתיעה.

After all, my conclusion contradicts the refrain

בכל זאת, המסקנה שלי נוגדת את ההכרזה

of the world's most famous archaeologist:

של הארכיאולוג המפורסם ביותר בעולם:

"That belongs in a museum!"

"זה צריך להיות מוצג במוזאון!"

(Laughter)

(צחוק)

is what Indiana Jones said, not just to drive movie plots,

זה מה שאינדיאנה ג'ונס אמר, לא רק כדי להניע עלילה קולנועית,

but to drive home the unquestionable good of museums for society.

אלא כדי להמחיש את הערך הבלתי מעורער של המוזאונים לחברה.

I did not come to my view easily.

לא הגעתי למסקנה שלי בקלות.

I grew up in Tucson, Arizona,

גדלתי בטוסון, אריזונה,

and fell in love with the Sonoran Desert's past.

התאהבתי בעברו של מדבר סונורה.

I was amazed that beneath the city's bland strip malls

נדהמתי לגלות שמתחת למרכזים המסחריים האפרוריים של העיר

was 12,000 years of history just waiting to be discovered.

הסתתרו 12,000 שנות היסטוריה מחכים להיחשף.

When I was 16 years old, I started taking archaeology classes

כשהייתי בן 16 התחלתי ללמוד ארכיאולוגיה

and going out on digs.

ויצאתי לחפירות.

A high school teacher of mine even helped me set up my own laboratory

אחד המורים שלי בתיכון אפילו עזר לי להקים מעבדה משל עצמי

to study animal bones.

כדי לחקור עצמות בעלי חיים.

But in college,

אבל בקולג',

I came to learn that my future career had a dark history.

למדתי שלקריירה העתידית שלי יש הסטוריה אפלה.

Starting in the 1860s,

החל משנות ה-60 של המאה ה-19,

Native American skeletons became a tool for science,

שלדים של ילידים אינדיאניים הפכו לכלי עבור המדע,

collected in the thousands

הם נאספו באלפים

to prove new theories of social and racial hierarchies.

כדי להוכיח תיאוריות חדשות של היררכיות חברתיות וגזעיות.

Native American human remains were plundered from graves,

שרידי אדם של ילידים אינדיאניים נשדדו מקברים,

even taken fresh from battlefields.

אפילו נלקחו טריים משדות הקרב.

When archaeologists came across white graves,

כשהארכיאולוגים מצאו קברים של אנשים לבנים,

the skeleton was often quickly reburied,

השלד לרוב נקבר מחדש במהירות,

while Native bones were deposited as specimens on museum shelves.

בעוד שעצמות של אינדיאניים נלקחו כחומר לאיסוף על מדפי המוזאון.

In the wake of war, stolen land, boarding schools,

לאחר מלחמה, אדמות גזולות, פנימיות,

laws banning religion,

חוקים האוסרים על הדת,

anthropologists collected sacred objects

אנתרופולוגים אספו חפצים מקודשים

in the belief that Native peoples were on the cusp of extinction.

מתוך אמונה שהילידים האמריקאים נמצאים על סף הכחדה.

You can call it racism or colonialism, but the labels don't matter

אתם יכולים לקרוא לזה גזענות או קולוניאליזם, אבל התוויות לא משנות,

as much as the fact that over the last century,

כמו העובדה שבמהלך המאה האחרונה,

Native American rights and culture were taken from them.

הזכויות והתרבות של האינדיאנים נלקחו מהם.

In 1990, after years of Native protests,

ב1990, לאחר שנים של מחאות

the US government, through the US Congress,

הממשלה האמריקאית באמצעות הקונגרס האמריקאי,

finally passed a law that allowed Native Americans to reclaim

סוף סוף העבירו חוק המאפשר לילידים אמריקאיים להשיב אליהם

cultural items, sacred objects and human remains from museums.

חפצים תרבותיים, כלים מקודשים ושרידי אדם ממוזאונים.

Many archaeologists were panicked.

ארכיאולוגים רבים נתקפו פאניקה.

For scientists,

עבור המדענים,

it can be hard to fully grasp how a piece of wood can be a living god

קשה להבין באופן מלא איך חתיכה של עץ יכולה להיות אל חי

or how spirits surround bones.

או איך רוחות מקיפות את העצמות.

And they knew that modern science, especially with DNA,

והם ידעו שהמדע המודרני, במיוחד דנא,

can provide luminous insights into the past.

יכול לספק תובנות מאירות על העבר.

As the anthropologist Frank Norwick declared,

כפי שאמר האנתרופולוג פרנק נורוויק,

"We are doing important work that benefits all of mankind.

"אנחנו מבצעים עבודה חשובה התורמת לכל המין האנושי.

We are not returning anything to anyone."

אנחנו לא מחזירים שום דבר לאף אחד".

As a college student, all of this was an enigma

כתלמיד קולג' כל זה היה תעלומה

that was hard to decipher.

שהיתה קשה לפיענוח.

Why did Native Americans want their heritage back

למה הילידים האינדיאניים רוצים את המורשת שלהם חזרה

from the very places preserving it?

מאותם המקומות המשמרים אותה?

And how could scientists spend their entire lives

ואיך מדענים יכולים להקדיש את כל חייהם

studying dead Indians

בחקירת אינדיאנים מתים

but seem to care so little about living ones?

אבל נראה שלא אכפת להם כלל מאלו החיים?

I graduated but wasn't sure what to do next,

סיימתי את הלימודים אבל לא הייתי בטוח מה לעשות הלאה,

so I traveled.

אז נסעתי לטייל,

One day, in South Africa,

יום אחד, בדרום אפריקה,

I visited Nelson Mandela's former prison cell on Robben Island.

ביקרתי בתא המאסר לשעבר של נלסון מנדלה באי רובן.

I had an epiphany.

היתה לי התגלות.

Here was a man who helped a country bridge vast divides

כאן היה אדם שעזר למדינה שלמה לגשר על תהומות עצומים

to seek, however imperfectly, reconciliation.

למצוא התפייסות, גם אם לא מושלמת.

I'm no Mandela, but I ask myself:

אני לא מנדלה, אבל שאלתי את עצמי:

Could I, too, plant seeds of hope in the ruins of the past?

האם גם אני אוכל לזרוע זרעים של תקווה בין הריסות העבר?

In 2007, I was hired as a curator

ב2007, נשכרתי כאוצר

at the Denver Museum of Nature and Science.

במוזאון הטבע והמדע של דנבר.

Our team agreed that unlike many other institutions,

הצוות שלנו הסכים, שלא כמו מוסדות רבים אחרים,

we needed to proactively confront the legacy of museum collecting.

היינו צריכים להתמודד באופן פעיל עם המורשת של אוספים מוזיאליים.

We started with the skeletons in our closet,

התחלנו עם השלדים בארון שלנו,

100 of them.

100 במספר.

After months and then years, we met with dozens of tribes

אחרי חודשים ואז שנים נפגשנו עם עשרות שבטים

to figure out how to get these remains home.

כדי להבין איך להחזיר את השרידים האלה הביתה.

And this is hard work.

וזוהי עבודה קשה.

It involves negotiating who will receive the remains,

היא כרוכה במשא ומתן על מי יקבל את השרידים,

how to respectfully transfer them,

איך להעביר אותם באופן מכובד,

where will they go.

לאן ילכו.

Native American leaders become undertakers,

מנהיגים ילידים הפכו לקברנים,

planning funerals for dead relatives they had never wanted unearthed.

הם ערכו הלוויות לקרובים מתים שמעולם לא רצו שיחשפו.

A decade later, the Denver Museum and our Native partners

אחרי עשור, מוזאון דנבר יחד עם שותפינו האינדיאניים

have reburied nearly all of the human remains in the collection.

קברנו כמעט את כל שרידי האדם באוסף.

We have returned hundreds of sacred objects.

החזרנו מאות חפצים מקודשים.

But I've come to see that these battles are endless.

אבל נוכחתי לדעת ששדה הקרב הזה הוא אין סופי.

Repatriation is now a permanent feature of the museum world.

השבה היא כעת אלמנט קבוע בעולם המוזאונים.

Hundreds of tribes are waiting their turn.

מאות שבטים מחכים לתורם.

There are always more museums with more stuff.

תמיד יש עוד מוזאונים עם עוד דברים.

Every catalogued War God in an American public museum

כל אל מלחמה שקוטלג במוזאון ציבורי אמריקאי

has now been returned -- 106, so far --

הוחזר -- 106, עד כה --

but there are more beyond the reach of US law,

אבל יש עוד שנמצאים מחוץ להישג ידו של החוק האמריקאי,

in private collections and outside our borders.

באוספים פרטיים ומחוץ לגבולות שלנו.

In 2014, I had the chance to travel with a respected religious leader

ב2014, היתה לי את ההזדמנות לטייל יחד עם מנהיג דתי מכובד

from the Zuni tribe named Octavius Seowtewa

משבט הזוני ששמו אוקטביוס סיאוטווה

to visit five museums in Europe with War Gods.

לבקר בחמישה מוזאונים באירופה שיש להם אלי מלחמה.

At the Ethnological Museum of Berlin,

במוזאון האתנולוגי בברלין,

we saw a War God with a history of dubious care.

ראינו אל מלחמה שלא נשמר כראוי.

An overly enthusiastic curator had added chicken feathers to it.

אוצר נלהב במיוחד הוסיף לו נוצות תרנגול.

Its necklace had once been stolen.

השרשרת שלו נגנבה.

At the Musée du quai Branly in Paris,

במוזאון קה בראנלי בפריז,

an official told us that the War God there is now state property

אחד מעובדי המוזאון אמר לנו שאל המלחמה הוא כיום רכוש המדינה

with no provisions for repatriation.

ואין אפשרות להשבתו.

He insisted that the War God no longer served Zunis

הוא התעקש שאל המלחמה כבר אינו בשימוש של אנשי הזוני

but museum visitors.

אלא של מבקרי המוזאון.

He said, "We give all of the objects to the world."

הוא אמר, "אנחנו מעניקים את כל החפצים לעולם".

At the British Museum,

במוזאון הבריטי,

we were warned that the Zuni case would establish a dangerous precedent

הזהירו אותנו שהטיעון של אנשי הזוני יצור תקדים מסוכן

for bigger disputes,

לויכוחים יותר גדולים,

such as the Parthenon Marbles, claimed by Greece.

כמו פסלי הפרתנון שיוון דורשת.

After visiting the five museums,

אחרי שביקרנו בחמשת המוזאונים,

Octavius returned home to his people empty-handed.

אוקטביוס חזר הביתה לאנשיו בידיים ריקות.

He later told me,

מאוחר יותר הוא סיפר לי,

"It hurts my heart to see the Ahayu:da so far away.

"כאב לי הלב לראות את האהיודה כל כך רחוקים.

They all belong together.

הם כולם צריכים להיות יחד.

It's like a family member that's missing from a family dinner.

זה כמו בן משפחה שחסר בארוחה משפחתית.

When one is gone, their strength is broken."

כשאחד חסר הכוח שלהם נשבר".

I wish that my colleagues in Europe and beyond

הלוואי שהעמיתים שלי באירופה ומעבר לה

could see that the War Gods do not represent the end of museums

יכלו לראות שאלי המלחמה לא מייצגים את סופם של המוזאונים

but the chance for a new beginning.

אלא את ההזדמנות להתחלה חדשה.

When you walk the halls of a museum,

כשאתם הולכים ברחבי המוזאון,

you're likely just seeing about one percent

סביר להניח שתראו רק אחוז אחד

of the total collections.

מכלל האוספים.

The rest is in storage.

השאר נמצא במחסנים.

Even after returning 500 cultural items and skeletons,

אפילו אחרי שהחזרנו 500 פריטי תרבותיים ושלדים,

my museum still retains 99.999 percent of its total collections.

המוזאון שלי עדיין השאיר בידו 99.999 אחוזים מכלל האוספים שלו.

Though we no longer have War Gods,

למרות שכבר אין לנו אלי מלחמה,

we have Zuni traditional pottery,

יש לנו כלי חרס מסורתיים של שבט הזוני,

jewelry, tools, clothing and arts.

תכשיטים, כלים, תלבושות ואומנות זונית.

And even more precious than these objects

ואפילו הכי חשוב מהחפצים האלה

are the relationships that we formed with Native Americans

הם מערכות היחסים שיצרנו עם ילידים אמריקאים

through the process of repatriation.

באמצעות תהליך ההשבה.

Now, we can ask Zunis to share their culture with us.

עכשיו, אנחנו יכולים לבקש מהזונים לחלוק את התרבות שלהם אתנו.

Not long ago, I had the chance to visit the returned War Gods.

לפני לא הרבה זמן, היתה לי ההזדמנות לבקר את אלי המלחמה המושבים.

A shrine sits up high atop a mesa overlooking beautiful Zuni homeland.

מקדש עומד גבוה על מסה הצופה על המולדת הזונית היפה.

The shrine is enclosed by a roofless stone building

המקדש מוקף בבניין אבן פתוח לשמיים

threaded at the top with barbed wire

שעליו גדר תיל

to ensure that they're not stolen again.

כדי לוודא שלא יגנבו אותם שוב.

And there they are, inside,

ושם הם נמצאים, בפנים,

the Ahayu:da,

האהיודה,

106 War Gods amid offerings of turquoise, cornmeal, shell,

106 אלי מלחמה בינות מנחות של אבן טורקיז, קמח תירס, צדפים,

even T-shirts ...

אפילו חולצות טי ...

a modern gift to ancient beings.

מתנה מודרנית לישויות עתיקות.

And standing there,

וכשעמדתי שם,

I got a glimpse at the War Gods' true purpose in the world.

קיבלתי הצצה למטרתם האמיתית של אלי המלחמה בעולם.

And it occurred to me then

והתחוור לי אז

that we do not get to choose the histories that we inherit.

שאין לנו את הזכות לבחור את ההיסטוריות אותן אנחנו יורשים.

Museum curators today did not pillage ancient graves

אוצרי המוזאונים של היום לא שדדו קברים עתיקים

or steal spiritual objects,

או גנבו חפצים רוחניים,

but we can accept responsibility for correcting past mistakes.

אבל אנחנו יכולים לקחת את האחריות לתיקון טעויות העבר.

We can help restore dignity,

אנחנו יכולים לעזור לשקם את הכבוד,

hope and humanity to Native Americans,

את התקווה והאנושיות לאינדיאנים,

the very people who were once the voiceless objects of our curiosity.

אותם האנשים שפעם היו המושא חסר הקול של הסקרנות שלנו.

And this doesn't even require us to fully understand others' beliefs,

וזה אפילו לא דורש מאתנו להבין את האמונות שלהם,

only that we respect them.

רק לכבד אותן.

Museums are temples to things past.

המוזאונים הם מקדשי העבר.

Now they must also become places for living cultures.

עכשיו הם צריכים להפוך למקומות לתרבויות חיות.

As I turned to walk away from the shrine,

כשפניתי לצאת מן המקדש,

I drank in the warm summer air,

נשמתי את אויר הקיץ החם,

and I watched an eagle turn lazy circles high above.

וצפיתי בעיט חג סיבובים עצלים למעלה בשמים.

I thought of the Zunis,

חשבתי על הזונים,

whose offerings ensure that their culture is not dead and gone

שמנחותיהם מעידות על כך שהתרבות שלהם לא מתה או נעלמה

but alive and well,

אלא חיה וקיימת,

and I could think of no better place for the War Gods to be.

ולא יכולתי לחשוב על מקום טוב יותר לאלי המלחמה.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)