How I'm making bricks out of ashes and rubble in Gaza | Majd Mashharawi

תרגום: Shlomo Adam עריכה: Nurit Noy

Yes, it's dark.

נכון. חשוך.

I'm wondering how long we can all stand it

אני תוהה כמה זמן נוכל לעמוד בכך

without picking up our phone and turning the flashlights on.

מבלי להרים את הטלפון ולהדליק את הפנס.

Seconds?

שניות?

Minutes?

דקות?

A whole hour?

שעה שלמה?

Don't worry, I'm not going to give you my whole speech in the dark.

אל דאגה, לא אתן את כל ההרצאה שלי בחושך.

But it's something I'm used to.

אבל אני רגילה לזה.

For more than 10 years, I and two million people back home

מזה יותר מ-10 שנים, אני ועוד 2 מיליון בני-אדם במולדתי

have been living in darkness,

חיים בחושך.

locked between two borders

אנו כלואים בין שני גבולות

that are nearly impossible to leave, literally,

שכמעט בלתי-אפשרי לצאת מהם, פשוטו כמשמעו,

in an area that spans 25 miles long and about five miles wide.

באזור שאורכו 40 ק"מ ורוחבו כ-8 ק"מ.

I am Palestinian, and I am from Gaza.

אני פלסטינית מעזה.

I grew up there and I still live there.

גדלתי שם ואני עדיין חיה שם.

In Gaza, we have a whole lot of nothing.

בעזה יש לנו המון כלום.

And I aim to create something from that nothing.

ואני רוצה ליצור משהו מהכלום הזה.

When a community is cut off from the world,

כשקהילה חיה בניתוק מהעולם

all that we need to do is ... what?

נותר לנו לעשות... מה?

To think outside the box.

לחשוב בצורה יצירתית.

Way outside the box.

בצורה מאד יצירתית.

That thinking led me to two projects

החשיבה הזאת הובילה אותי לשני מיזמים

to address two serious issues in my community.

כמענה לשתי בעיות חמורות בקהילה שלי.

The need for building materials and the need for electricity and energy.

הצורך בחומרי בניה והצורך בחשמל ואנרגיה.

Two essential ingredients of life.

שני מרכיבים חיוניים בחיים.

Both are in lack of supply in Gaza.

בשניהם יש בעזה מחסור.

First, I'm not here ...

ראשית כל, לא באתי הנה...

just to talk about the occupation we have back home.

רק לדבר על הכיבוש שלנו, בבית.

The siege, the wars, the bombs, the protests

על המצור, המלחמות, ההפצצות, ההפגנות

or the death toll.

או על מחיר הדמים.

I am here because I wanted to show that we can live through it all.

באתי הנה כי אני רוצה להראות שאנו מצליחים לחיות למרות הכל.

I am here because I wanted to make a change.

באתי הנה כי אני רוצה לחולל שינוי.

I am here to tell you

באתי הנה כדי לומר לכם

that I am a statistic that cannot be ignored.

שאני נתון שאין להתעלם ממנו.

In the 2014 war, thousands of houses were destroyed.

במלחמת 2014 נהרסו אלפי בתים.

Those houses were made from sunbaked stones and blocks.

הבתים האלה היו עשויים מאבנים ובלוקים צרובי שמש.

Those houses stood for decades and decades.

הבתים האלה עמדו שם מזה עשרות רבות של שנים.

Those houses were for my family, friends, neighbors,

הבתים האלה היו של משפחתי, חברי, שכני,

everyone I know.

של כל מי שאני מכירה.

At that time, I asked myself a question:

שאלתי את עצמי אז:

What can I do for people?

מה אני יכולה לעשות בשבילם?

How can I help them?

איך אוכל לעזור להם?

I knew we weren't able to get cement, aggregate and sand

ידעתי שלא נוכל להשיג מלט, חצץ וחול

to rebuild what the war destroyed.

כדי לבנות מחדש את מה שהרסה המלחמה.

But also, maybe we can use something from inside the community,

אבל שאולי נוכל להשתמש במשהו שקיים בקהילה,

something we already had.

משהו שכבר יש לנו.

I started to put things together.

התחלתי לשלב כל מיני דברים.

First, paper as a filler, instead of the aggregate we import.

התחלתי עם נייר כחומר מילוי במקום החצץ שאנו מייבאים.

But that did not work out.

אבל זה לא הצליח.

What about using glass powder to replace part of the cement?

מה עם אבקת זכוכית במקום חלק מהמלט?

But that failed, too.

אבל גם זה נכשל.

I guessed making building blocks out of mud would be a great idea.

חשבתי שיהיה רעיון מעולה להכין לבנים מבוץ,

But unfortunately, it didn't work out.

אבל למרבה הצער, זה לא הצליח.

During the process of burning the mud blocks,

כששרפנו את לבני הבוץ,

we had a huge amount of ashes.

קיבלנו כמות עצומה של אפר.

And I was like, "Why don't we use those ashes?"

וחשבתי, "למה שלא נשתמש באפר?"

The idea flashed in my mind.

הרעיון הזה הבזיק במוחי.

"Let's use it and combine it with the rubble of the demolished houses

"נשתמש בו ונשלב אותו עם שברי האבנים מהבתים ההרוסים,

and make building blocks out of it."

"ונעשה ממנו בלוקים לבנייה."

After more than 150 failed experiments,

אחרי יותר מ-150 ניסויים כושלים

and over six months of research,

ומעל חצי שנה של מחקר,

I actually made it.

הצלחתי.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

I created a building block

יצרתי בלוק לבניין

out of the ashes and rubble of the demolished houses.

מאפר ושברים מהבתים ההרוסים.

It's here, it came all the way with me.

הנה הוא, הוא בא איתי עד הנה.

Well, it came before me.

בעצם, קצת לפני.

So, it's lighter,

הוא קל יותר,

it's cheaper, and it's stronger.

הוא זול יותר והוא חזק יותר.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

This building block --

הבלוק הזה --

of course, you ask yourself, "How did this girl do it?"

אתם בוודאי שואלים את עצמכם "איך הבחורה הזאת עשתה את זה?"

It's not that hard, and it's not that easy.

זה לא כל-כך קשה וגם לא כל-כך קל.

First, we collected rubble from all around the Gaza Strip.

קודם כל אספנו שברים מכל רחבי רצועת עזה.

Then we combined it with the ashes that came from the landfills.

אח"כ צירפנו לזה אפר מהמזבלות.

When the recipe is done, it's time for baking.

כשהמתכון הושלם, הגיע תור האפייה.

So we mold the blocks, as you can see in the photo,

אז עיצבנו את הבלוקים, כפי שאתם רואים בתמונה,

and we cure it using water steam.

וייבשנו אותן בקיטור.

I call the material "Green Cake,"

אני מכנה את החומר הזה "עוגה ירוקה,"

and people now can use it not only to rebuild old houses,

ועכשיו אפשר להשתמש בזה לא רק לשיקום בתים ישנים,

but also to build new complete structures.

אלא גם לבנייה חדשה לגמרי.

Green Cake so far has created jobs for more than 30 people.

העוגה הירוקה יצרה עד כה מקומות עבודה ליותר מ-30 איש.

And we were able to rebuild around 50 apartments,

והצלחנו לבנות מחדש כ-50 דירות,

each one of them the size of a household almost for eight people.

כל אחת מהן בגודל שמתאים ל-8 נפשות כמעט.

We also trained fresh graduates, female and male,

הכשרנו גם סטודנטים וסטודטיות,

which is not very common in the community.

שזה יוצא-דופן בקהילה שלנו.

And we got several awards, locally and globally.

וזכינו בכמה פרסים, מקומיים ועולמיים.

This block is not just only a building block.

לא מדובר כאן בבלוק בניה בלבד.

It changed the stereotype about women in Gaza

הוא שינה את הסטריאוטיפ של הנשים העזתיות,

that stated this type of work is meant for men.

כי קודם חשבו שעבודה כזאת נועדה לגברים.

Education is the strongest weapon we have

החינוך הוא הנשק הכי חזק שלנו

to fight for our freedom, decent life and future.

במלחמה על החירות, החיים המכובדים והעתיד שלנו.

My background helped me to do this block.

הרקע שלי עזר לי ליצור את הבלוק הזה.

I went to the Islamic University of Gaza, and I studied civil engineering,

הלכתי לאוניברסיטה המוסלמית בעזה ולמדתי הנדסה אזרחית,

where there was a one-to-six female-to-male ratio.

והיחס בין הנשים והגברים היה שם אחת לשישה.

Everyone told me I would end up without a job.

כולם אמרו לי שלא תהיה לי עבודה.

I went for a major that's meant for men.

עשיתי תואר שני, שבד"כ נועד לגברים.

But their lack of encouragement did not deter me; it inspired me.

אבל העדר העידוד מצידם לא הרתיע, אלא דחף אותי.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

After this long journey with the block, and after two years,

לאחר הדרך הארוכה עם הבלוק ואחרי שנתיים,

what Gaza does need is not just building blocks.

עזה זקוקה לא רק לאבני בניין.

We also need electricity, we need the energy.

אנו זקוקים גם לחשמל, לאנרגיה.

I developed a new company called SunBox.

הקמתי חברה חדשה בשם "סן-בוקס".

SunBox is a smart solar kit that we source from China,

"סן-בוקס" היא ערכה סולרית חכמה שאנו מייצרים בסין,

and we engineer it to fit the market need.

ומתאימים אותה לצרכי השוק.

It powers not only light, but also laptops, phones,

היא מייצרת חשמל לא רק לתאורה אלא גם למחשבים ניידים, טלפונים,

internet connection, a fan or a TV.

חיבור לאינטרנט, לאוורור או לטלוויזיה.

We teach local vendors and technicians

אנו מכשירים מוכרים וטכנאים מקומיים

to sell, install and provide customer services for people.

למכור, להתקין אותה ולספק שירות.

We got the project off the ground

התחלנו בכך שסיפקנו אנרגיה סולרית ל-15 משפחות.

by providing 15 families with solar energy.

One of the solar units we installed in a refugee camp.

את אחת היחידות הסולריות התקנו במחנה פליטים.

The next day I came to check what happened with the solar,

באתי למחרת לבדוק מה קורה איתה,

and I found a whole neighborhood watching a football match

ומצאתי שכונה שלמה שצופה במשחק כדורגל

using our device.

בעזרת המתקן שלנו.

I was like, "Wow, that's going to create a huge impact in the community."

חשבתי, "וואו, תהיה לזה השפעה עצומה בקהילה."

That encouraged us to go to the second round

זה עודד אותנו לצאת לסיבוב שני

of bringing 200 units.

ולהביא 200 יחידות.

But each unit costs around 350 dollars.

אבל כל יחידה עולה כ-350 דולר.

And a Palestinian family can't afford the 350 dollars.

ולמשפחה פלסטינית אין 350 דולר.

So we had to think, again, outside the box:

אז היה עלינו לחשוב שוב בצורה יצירתית איך לעשות זאת.

How can we make this happen?

If a whole neighborhood can watch a football match using one device,

אם שכונה שלמה יכולה לצפות במשחק כדורגל בעזרת מתקן אחד,

it means two, three and four families can share one device

זה אומר ששתיים, שלוש וארבע משפחות יכולות להשתמש במתקן אחד

and enjoy the electricity.

וליהנות מחשמל.

What we did is, we created a new business model

אז יצרנו מודל עסקי חדש

called "sharing is caring."

בשם "שיתוף ואיכפתיות" (sharing is caring).

(Laughter)

(צחוק)

The sharing is caring business model

לפי המודל העסקי של "שיתוף ואיכפתיות"

says two families share one unit, three families share one unit,

שתי משפחות חולקות מתקן אחד, שלוש משפחות חולקות מתקן אחד,

והן מתחלקות בעלויות כדי שתוכלנה לשלם על זה.

and they split the cost, so they can afford paying for it.

Well, the idea caught on.

הרעיון תפס.

I didn't expect that, but it just happened.

לא ציפיתי לכך, אבל זה פשוט קרה.

In less than two weeks,

בתוך פחות משבועיים

we were able to provide over 200 people with electricity.

הצלחנו לספק חשמל ליותר מ-200 נפשות.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And the question here: How did the idea catch on?

והשאלה היא: איך הרעיון תפס?

We went to community centers --

הלכנו למרכזים קהילתיים --

those are places, you know for whom?

אתם יודעים למי המקומות האלה מיועדים?

Only for men.

לגברים בלבד.

So it was so weird for a woman to go there.

היה מוזר שנשים מגיעות לשם.

And I told them, "We have a great idea.

אמרתי להם, "יש לנו רעיון מעולה.

We will give you electricity,

"אנו נספק לכם חשמל,

"ואתם תגידו לנו מי האנשים שזקוקים לחשמל."

you give us people who need this electricity."

Now, families are approaching us from all around the Gaza Strip.

עכשיו פונות אלינו משפחות מכל רחבי רצועת עזה.

I received a phone call from the team this morning, saying,

קיבלתי הבוקר שיחת טלפון מהצוות:

"Majd, please, we are under pressure, we work 16 hours a day,

"מג'ד, בבקשה, אנו בלחץ, אנו עובדים 16 שעות ביום,

we will not be able to work like this.

"ולא נוכל להמשיך לעבוד ככה.

Families are calling us every second. They want solar energy."

"משפחות מתקשרות בכל שניה ורוצות אנרגיה סולרית."

Muna, from one of the families we installed the solar unit for,

מונה, מאחת המשפחות שעבורה התקנו יחידה סולרית,

she told me, "You know, Majd,

אמרה לי, "את יודעת, מג'ד,

I've never imagined I will control something in my life.

"מעולם לא חשבתי שתהיה לי שליטה על משהו בחיי.

Now I can control my source of energy.

"ועכשיו אני שולטת במקור האנרגיה שלי.

I feel so special."

"זאת הרגשה מיוחדת כל-כך."

What you take for granted is a privilege for others.

מה שנחשב למובן מאליו הוא לאחרים זכות-יתר.

People like Muna.

אנשים כמו מונה.

She doesn't want to fight.

היא לא רוצה להילחם.

She doesn't want to stay in a bad life.

היא לא רוצה להמשיך לחיות חיים גרועים.

She's only looking for a better life.

היא רק שואפת לחיים טובים.

Our vision, or I would say, everyone's vision in Gaza --

החזון שלנו, ושמא אומר של כולם בעזה --

which I am very privileged to represent the people back home --

ולכבוד רב לי לייצג את עמי --

is to have a good life, a future.

הוא שיהיו לנו חיים טובים, עתיד.

We need to build the infrastructure of hope.

עלינו לבנות תשתית של תקווה.

We want to tell them it's possible to happen,

אנו רוצים לומר להם שזה אפשרי,

it's possible to be treated as a human being.

שאפשר לזכות ביחס אנושי.

I don't have to cross four borders to come here.

אני לא אמורה לחצות ארבעה גבולות כדי להגיע הנה.

I can just go to the airport,

אני רוצה פשוט לנסוע לשדה התעופה,

see the people outside,

לראות אנשים במקומות אחרים,

see what the world looks like.

ואיך נראה העולם.

Thank you so much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)