Just add water: The garden insect that can turn into a plague - Jeffrey A. Lockwood

תרגום: Ido Dekkers עריכה: zeeva livshitz

The ravenous swarm stretches as far as the eye can see.

הנחיל הרעבתני משתרע על האופק.

It has no commanding general or strategic plan;

אין לו מפקד או תוכנית אסטרטגית;

its only goals are to eat, breed, and move on—

המטרות היחידות שלו הן לאכול, להתרבות, ולהמשיך הלאה --

a relentless advance that transforms pastures and farms into barren wastelands.

התקדמות חסרת רחמים שהופכת את המרעה והחוות לאדמות שחונות.

These are desert locusts— infamous among their locust cousins

אלה ארבה מדבר -- ידועים לשמצה בין בני דודם הארבה

for their massive swarms and capacity for destruction.

בנחילים העצומים ויכולת ההרס.

But these insects aren't always so insatiable.

אבל החרקים האלה לא תמיד בלתי ניתנים להשבעה.

In fact, most of the time desert locusts are no more dangerous

למעשה, רוב הזמן ארבה מדבר לא מסוכנים

than garden-variety grasshoppers.

יותר מחגבי הגינה.

So what does it take to turn these harmless insects

אז מה נדרש כדי להפוך את החרקים הלא מזיקים האלה

into a crop-consuming plague?

למגפה משמידת יבולים?

Desert locust eggs are laid in the damp depths of desert soil,

ביצי ארבה מדבר מוטלות במעמקים הלחים של אדמת המדבר,

in arid regions stretching from North Africa to South Asia.

באזורים שחונים שמשתרעים מצפון אפריקה לדרום אסיה.

During the dry weather typical in these ecosystems,

במהלך מזג האויר היבש שטיפוסי למערכות האלו,

desert locusts live a solitary lifestyle.

ארבה המדבר חי חיים בודדים.

Adolescent hoppers will spend a few lonely weeks foraging for plants,

חגבים מתבגרים יבלו כמה שבועות בודדים בחיפוש אחר צמחים,

before growing wings, reproducing, and dying.

לפני שיגדלו כנפיים, יתרבו, וימותו.

But when a region receives an abundance of rain,

אבל כשהאזור מקבל שפע גשם,

the scene is set for a startling transformation.

המצב מוכן לשינוי מבהיל.

Increased moisture supports more vegetation

לחות מוגברת תומכת ביותר צמחיה

for newly hatched hoppers to eat,

לחגבים החדשים לאכול,

leading large groups to feed in close proximity.

מה שמוביל לקבוצות גדולות שאוכלות בסמיכות קרובה.

The frequent contact stimulates their leg hairs,

המגעים התכופים מגרים את שערות הרגליים שלהם,

triggering the release of a hormone

וגורמים לשחרור הורמון

that causes them to actively cluster even closer.

שגורם להם להתכנס אקטיבית אפילו יותר.

Gluttonous crowds of locusts produce huge amounts of poop,

קהלים רעבתניים של ארבה מייצרים כמויות עצומות של צואה,

which carries a pheromone that furthers their transformation.

שנושאת פרומון שממשיך את השינוי שלהם.

The hopper’s diet shifts to include plants with toxic alkaloids.

דיאטת החגבים עוברת לכלול צמחים עם חומרים בסיסיים רעילים.

Soon, the locusts take on a striking pattern that warns predators

במהרה, הארבה מקבל תבנית בולטת שמזהירה טורפים

of their newly poisonous nature.

מהטבע הרעיל החדש שלהם.

Smaller groups merge into bands of millions,

קבוצות קטנות יותר מתמזגות לנחילים של מליונים,

which mow down virtually all plant life in a kilometer-wide swath.

שעכשיו קוצרים את כל הצמחים ברוחב של קילומטרים.

Roughly every week they shed and expand their exoskeletons,

בערך כל שבוע הם משילים ומרחיבים את השלד שלהם,

growing to roughly 50 times their hatching weight in just one month.

גדלים לגודל של בערך פי 50 מהמשקל בו בקעו רק חודש קודם לכן.

Finally, the metamorphosis is complete.

לבסוף, המהפך מושלם.

The adults beat their translucent wings and take flight

הבוגרים חובטים בכנפיים השקופות שלהם ומתעופפים

as a full-fledged locust swarm.

כנחיל ארבה מושלם.

In this gregarious phase, these long-winged, brightly colored creatures

בתהליך הקבוצתי הזה, היצורים הצבעוניים ארוכי הכנפיים האלה

appear so different from their solitary counterparts

נראים כל כך שונים מעמיתיהם הבודדים

that they were long thought to be a separate species.

שהם נחשבו במשך זמן רב כמין נפרד.

A typical swarm contains more locusts than there are humans on the planet,

נחיל טיפוסי מכיל יותר ארבה משיש אנשים על הפלנטה,

covering hundreds of square kilometers in a dense cloud.

מכסים מאות קילומטרים רבועים בעננים דחוסים.

At these numbers, desert locusts easily overwhelm their predators.

במספרים האלה, ארבה מדבר מהמם בקלות את הטורפים שלו.

A large swarm can match the daily food intake of a city of millions,

נחיל גדול יכול להשתוות לצריכת האוכל היומית של עיר של מליונים,

and flying with the wind,

ועף עם הרוח,

the insect invasion can travel up to 150 kilometers a day.

פלישת החרקים יכולה לעבור עד 150 קילומטר ביום.

This living tornado can also cross large bodies of water.

הטורנדו החי הזה יכול גם לחצות גופי מים גדולים.

In 1988, a swarm even managed to traverse the Atlantic Ocean.

ב 1988, נחיל הצליח לעבור את האוקיינוס האטלנטי.

The locusts likely formed rafts to rest at night,

הארבה כנראה יצר רפסודה כדי לנוח בלילה,

before fueling up in the morning with a nourishing breakfast of their dead kin.

לפני שתידלק בבוקר עם ארוחה מזינה של בני מינם המתים.

While flying over land, they seek out moist soil to lay eggs.

בזמן שהם עפים מעל האדמה, הם מחפשים לחות באדמה כדי להטיל ביצים.

Swarming mothers transfer their gregarious condition to their offspring,

אמהות בנחיל מעבירות את המצב הקבוצתי שלהם לצאצאים,

making it likely that the next generation will form another swarm.

ובכך הופכות את זה לסביר שהדור הבא יצור נחיל נוסף.

This means that while an individual desert locust lives only three months,

זה אומר שבזמן שפרט של ארבה מדבר חי רק שלושה חודשים,

a plague can last up to a decade.

מגפה יכולה להמשך עד עשור.

The potential for a years-long plague isn’t unique to desert locusts,

הפוטנציאל למגפה במשך שנים לא יחודית לארבה מדבר,

but the region they inhabit makes the prospect particularly deadly.

אבל האזור שהם מיישבים הופך את התחזית לקטלנית במיוחד.

Their habitat spans some of the world’s poorest countries,

אזור המחיה שלהם משתרע בכמה מהמדינות העניות בעולם,

largely populated by people who grow their own food.

ומאוכלס בעיקר על ידי אנשים שמגדלים את האוכל שלהם.

By consuming crops and pastures,

על ידי צריכת היבולים והמרעה,

these insects directly endanger 10% of humanity.

החרקים האלה מסכנים ישירות 10% מהאנושות.

Fortunately, a desert locust plague doesn't last forever.

למרבה המזל, מגפת ארבה מדבר לא ממשיכה לעד.

When a wet period ends,

כשהתקופה הרטובה מסתיימת,

vegetation becomes scarce and egg laying conditions decline.

צמחיה הופכת לנדירה ותנאי הטלת הביצים פוחתים.

As existing swarms die off, new hatchlings spread out in search of food,

כשנחילים קיימים מתים, בוקעים חדשים מתפשטים לחפש אוכל,

creating enough distance to prevent solitary locusts from transforming.

ויוצרים מספיק מרחק כדי למנוע מחגבים בודדים מלהשתנות.

Human intervention can also help.

התערבות אנושית יכולה לעזור.

Researchers use satellite imagery to identify regions at risk

חוקרים משתמשים בדימות לווינים כדי לזהות אזורים בסכנה

of becoming locust hotspots and alert local governments.

להפוך מקורות ארבה ומתריעים לממשלות המקומיות.

While most countries fight back with chemical insecticides,

בזמן שרוב המדינות נלחמות עם קוטלי חרקים,

some regions have found success using fungal diseases that are lethal to locusts

כמה אזורים מצאו הצלחה בשימוש במחלות פטריתיות שקטלניות לארבה

but safe for people and the environment.

אבל בטוחות לאנשים ולסביבה.

Unfortunately, other modern practices are exacerbating the threat.

למרבה הצער, מנהגים מודרניים אחרים מגבירים את האיום.

Fields densely packed with a single crop are like a table set for locusts.

שדות דחוסים ביבול בודד הם כמו שולחן ערוך לארבה.

And erratic weather caused by climate change makes swarms harder to predict.

ומזג אויר לא יציב שנגרם בגלל שינוי האקלים הופך את הנחילים לקשים יותר לזיהוי.

If we plan to discourage lonely locusts from becoming catastrophic crowds,

אם אנחנו מתכננים למנוע מארבה בודדים מלהתקבץ לקהלים קטסטרופים,

humans need to cut carbon emissions, rethink our agriculture,

אנשים צריכים להפחית פליטות פחמן, לחשוב מחדש על החקלאות,

and generally reconsider our own ravenous appetites.

ובאופן כללי לשקול את התאבון הרעבתני שלנו.