The intangible effects of walls | Alexandra Auer

Transcriber: Joseph Geni Reviewer: Camille Martínez

תרגום: yael ring עריכה: Ido Dekkers

Humankind loves to build walls.

האנושות אוהבת לבנות חומות.

Have you ever noticed that?

שמתם לב לזה?

We build walls for everything:

אנחנו בונים חומות לכל דבר:

for shelter, for protection, for privacy.

למחסה, להגנה, לפרטיות.

Over the past 70 years,

במשך 70 השנים האחרונות,

the number of barriers between countries has doubled.

מספר החסמים בין מדינות הוכפל.

Right now, there are more walls than at the end of the Second World War,

כרגע ישנם יותר חומות מאשר בסוף מלחמת העולם השניה,

more than during the Cold War.

מאשר בסוף המלחמה הקרה.

Growing up in Germany,

כמי שגדלה בגרמניה,

the fall of the Berlin Wall always felt to me

נפילת חומת ברלין תמיד נתפסה בעיני

like the introduction of a new world, a world without barriers.

כיציאה לעולם חדש, עולם ללא גבולות.

But since the attacks of 9/11,

אבל מאז המתקפה ב-11 בספטמבר,

the construction has experienced an extreme rise.

בניית החומות עברה צמיחה משמעותית.

Since then, the amount has doubled,

מאז, הכמות הוכפלה,

with about 30 new structures that were planned or built.

עם כמעט 30 מבנים שכבר נבנו או מתוכננים להיבנות.

Walls and fences are often built with the intention of security,

חומות וגדרות לרוב נבנים בכוונה להשגת ביטחון,

security from another group of people,

ביטחון מפני קבוצה אחרת של אנשים,

from crime, from illegal trades.

מפני פשע, סחר בלתי חוקי.

But walls and fences only provide us with a feeling of security,

אבל חומות וגדרות רק מספקים לנו תחושה של ביטחון,

which is different from real security.

שהיא שונה מביטחון ממש.

Even though they might make us feel safe,

למרות שהם אולי גורמים לנו לתחושת ביטחון,

the structures themselves can't protect us.

המבנים עצמם לא יכולים להגן עלינו.

Instead, they do something else:

במקום, הם עושים משהו אחר:

they separate.

הם מפרידים.

They create an us and a them.

הם יוצרים אנחנו מול הם.

They establish an enemy.

הם יוצרים אויב.

Walls make us build a second wall in our head, a mental wall.

חומות גורמות לנו לבנות חומה נוספת בראשנו, חומה מנטלית.

And those mental walls slowly make us lose sight

ואותן חומות מנטליות לאט לאט גורמות לנו להפסיק לראות

of all the things we have in common with the people on the other side.

את כל הדברים שיש לנו במשותף עם האנשים בצד השני.

The other way around,

וההפך,

mental walls can grow so strong that they encourage us to build,

חומות מנטליות יכולות להפוך לכל כך חזקות שהן דוחפות אותנו לבנות,

keep or strengthen physical walls.

לשמור או לחזק את החומות הפיזיות.

Physical and mental walls are closely interlinked,

חומות פיזיות ומנטליות קשורות זו לזו בקשר צמוד,

and one almost always comes with the other.

ואחת כמעט תמיד עוקבת אחר השניה.

It's a constant cycle:

זה מעגל קבוע:

physical walls empower mental walls, and mental walls empower physical walls

חומות פיזיות מעצימות את אלה המנטליות, וחומות מנטליות מעצימות את אלה הפיזיות

until at one point one part falls away,

עד שמתי שהוא חלק אחד מתפרק,

and the cycle is disrupted.

והמעגל נשבר.

When the Berlin Wall was being built,

כשחומת ברלין נבנתה,

it was hard to tell who the wall was facing,

היה קשה לומר מול מי החומה נבנית,

because the people living around it identified as one.

כיוון שהאנשים שחיו סביבה הזדהו כגוף אחד.

There was no us and them.

לא היה שום אנחנו והם.

There was no others.

לא היו אחרים.

During the time of separation,

במהלך תקופת ההפרדה,

both sides developed differently and formed individual identities.

שני הצדדים התפתחו בנפרד ויצרו זהויות אינדווידואליות.

All of a sudden, there was an us and a them.

פתאום, נוצר הם ואנחנו.

A mental wall was built,

חומה מנטלית נבנתה,

and when the Berlin Wall fell again in 1989,

וכשחומת ברלין נפלה ב-1989,

this mental wall in the head of the people stayed.

החומה המנטלית הזו בראשם של האנשים נותרה.

Eastern Germans had to be reintegrated into their own country,

תושבי מזרח גרמניה היו צריכים להיטמע מחדש במדינה שלהם,

and even though they didn't have to move places,

למרות שהם לא היו צריכים לעבור מקום,

many still today feel like they have never fully arrived.

רבים עד היום מרגישים שהם לא נקלטו עד הסוף.

Those remaining effects of the mental wall are also measurable.

אותן השפעות שנותרו של החומות המנטליות הינן גם כמותיות.

A study from the Freie University of Berlin in 2005

מחקר מאוניברסיטת פראיה בברלין ב2005

shows that even 15 years after the reunification,

הראה שאפילו 15 שנים אחרי האיחוד,

Germans still believed that cities on the other side of the former wall

הגרמנים עדיין מאמינים שהערים בצד השני של החומה לשעבר

are further away than they really are.

רחוקות יותר ממה שהן באמת.

The interesting thing is that they found a link between political attitude

המעניין הוא שהם מצאו קשר בין הגישה הפוליטית

and estimation of the distance.

והערכת המרחק.

The more a participant was against the German reunification,

ככל שהמשתתף התנגד יותר לאיחוד הגרמני

the further away they estimated cities to be.

כך המרחק שהעריך לאותן הערים היה גדול יותר.

It's the mental wall which keeps cities on the other side far away,

זאת החומה המנטלית ששומרת את אותן הערים בצד השני הרחק ממכם,

and the higher and stronger this mental wall,

וככל שהחומה המנטלית הזו גבוהה וחזקה יותר,

the more difficult they seem to be reached.

כך נראה שקשה יותר להגיע אליהן.

I tried to repeat this study

ניסיתי לחזור על המחקר הזה

with a group of young Germans who grew up without the wall

עם קבוצה של צעירים גרמניים שגדלו ללא החומה

to see if these effects are still measurable nowadays.

כדי לראות אם ההשפעות האלה עדיין קיימות כיום.

And the results show that this generation,

והתוצאות הראו שהדור הזה,

my generation,

הדור שלי,

is just kind of bad at geography in general --

פשוט גרוע בגיאוגרפיה באופן כללי --

(Laughter)

(צחוק)

East and West.

מזרח ומערב.

But in our defense, this could be seen as an improvement, right?

אבל להגנתנו, אפשר לראות בזה גם שיפור, נכון?

We never experienced the actual wall.

מעולם לא חווינו את החומה עצמה.

This physical barrier was never able to make us build a mental wall

המחסום הפיזי מעולם לא אפשר לנו לבנות חומה מנטלית

in the first place.

מלכתחילה.

I would love to take this as a serious indication

הייתי שמחה לראות בכך הוכחה רצינית

that there could be a future without a mental wall dividing Germany,

לכך שיש אפשרות לעתיד ללא חומה מנטלית שתפריד את גרמניה,

but I think we have to face reality:

אבל אני חושבת שאנחנו צריכים להכיר במציאות:

this one wall could be disappearing,

החומה הזו אולי נעלמת,

but in the meanwhile, a billion others are constructed.

אבל בינתיים, מיליארד אחרות כבר נבנות.

One global trend we are currently experiencing

מגמה גלובלית שאנחנו חווים כיום

is the rise of gated communities.

היא העליה בקהילות סגורות.

And in a way, gated communities can be seen the same exact way as countries,

ובאופן מסוים, אפשר לבחון קהילות סגורות כמו מדינות,

just on the small scale --

רק בהיקף קטן יותר --

neighborhoods surrounded by walls and fences

שכונות מוקפות בחומות וגדרות

to protect citizens from other citizens --

שנועדו להגן על התושבים מפני תושבים אחרים --

and the only difference is, it's by choice.

וההבדל היחיד הוא, שזה נעשה מבחירה.

But the physical and mental effects on the people living inside

אבל ההשפעות הפיזיות והמנטליות על האנשים החיים בתוכן

and the people kept outside

והאנשים שהכניסה אסורה להם

are the same,

הינן זהות,

separating cities, neighborhoods

ערים מופרדות, שכונות

and even playgrounds.

ואפילו גני משחקים.

In the spring of last year, I worked on a design project in Brussels

באביב של שנה שעברה, עבדתי בפרויקט תכנון בבריסל

at two elementary schools where this was the case.

בשני בתי ספר יסודיים שהיו מופרדים.

Both the schools share an entrance and the schoolyard.

שני בתי הספר חלקו כניסה וחצר.

Both schools teach in Dutch.

בשני בתי הספר לימדו בהולנדית.

But one school is mainly visited by Belgian children,

אבל בבית ספר אחד למדו רוב של ילדים בלגים,

and the other school, by immigrant children.

ובבית הספר השני למדו ילדי מהגרים.

The schools are separated by walls and fences,

בתי הספר מופרדים בחומות וגדרות,

leaving the children no point of interaction

שלא מאפשרים לילדים שום אינטרקציה אלה עם אלה

other than this fence on the schoolyard that separates them.

חוץ מהגדר בחצר המפרידה ביניהם.

When I started to work there,

כשהתחלתי לעבוד שם,

it made me sad to see children having to stand at a fence

זה העציב אותי לראות ילדים שעומדים על הגדר

to talk to their friend on the other side.

כדי לדבר עם חבריהם בצד השני.

But what's even worse is that most of the children

אבל מה שהיה יותר גרוע הוא שלרוב הילדים

will never get the opportunity to even make a friend on the other side.

לעולם לא תהיה את ההזדמנות אפילו להכיר חברים בצד השני.

School should be the place where children, all children,

בתי הספר צריכים להיות המקום בו ילדים, כל הילדים,

come together and learn --

באים יחד ולומדים --

learn from the teacher, but more importantly,

לומדים מהמורה, אבל חשוב יותר,

learn from each other.

לומדים זה מזה.

And the more diversity, the more there is to learn.

וככל שיש יותר מגוון כך יש יותר מה ללמוד.

In fact, school might be the only time in our lives

למעשה, בתי הספר יכולים להיות הזמן היחיד בחיינו

where establishing a contact despite social differences is even possible.

בו המעשה של יצירת קשר למרות ההבדלים החברתיים אפילו אפשרי.

Separating children during this time of their development

הפרדת ילדים במהלך תקופה זו של ההתפתחות שלהם

will make integration extremely difficult,

תקשה מאוד על אינטגרציה,

if not impossible.

אם לא תהפוך אותה לבלתי אפשרית.

And yet, somehow,

ועדיין, איכשהו,

I seem to be the only one having a problem with this fence in Brussels.

נראה שאני היחידה שיש לה בעיה עם הגדר בבריסל.

Most of the parents, teachers and children

רוב ההורים, המורים והילדים

stopped seeing or at least questioning the structure.

הפסיקו לראות או לפחות לשאול על המבנה.

It's just how it is.

זה המצב.

Nobody has ever seen it differently.

אף אחד לא ראה את זה באור אחר.

And people are in favor of it.

ואנשים בעדה.

I once asked a boy if he would like to play with the other side,

פעם שאלתי ילד אם הוא ירצה לשחק עם הצד השני,

and he said, "No."

והוא אמר, "לא".

Then I asked if he would play with them if the fence wasn't there,

אז שאלתי אם הוא היה משחק אתם אם לא היתה גדר,

and he said, "Probably."

והוא אמר, "כנראה".

But then he quickly added that the fence should stay,

אבל אז הוא הוסיף מהר שהגדר צריכה להישאר,

because the other side is mean and they never give back his ball.

כי הצד השני רעים והם אף פעם לא מחזירים את הכדור שלו.

It's funny, because I talked to children from both sides,

זה מצחיק, כי דיברתי עם ילדים משני הצדדים,

and everyone told me that the other side is mean

וכולם אמרו לי שהצד השני רעים

because they never give back the ball.

כי הם אף פעם לא מחזירים את הכדור.

The children on both sides dislike each other,

הילדים משני הצדדים לא אהבו זה את זה,

and there are regularly arguments breaking out at this fence,

ובאופן קבוע ויכוחים פורצים בגדר,

which is also the main reason why people feel the need

שזו גם הסיבה העיקרית בגללה אנשים מרגישים את הצורך

for it to be there:

שהיא תעמוד שם:

it protects the children from each other,

היא מגנה על הילדים אלה מאלה,

or at least their toys,

או לפחות על הצעצועים שלהם,

and it prevents chaos.

והיא מונעת את הכאוס.

At some point, the children started to crawl beneath the fence

בנקודה מסוימת, הילדים התחילו לזחול מתחת לגדר

to get their ball back,

כדי לקחת את הכדור שלהם חזרה,

and the reaction of the schools was to put these metal plates there.

והתגובה של בתי הספר היתה להציב לוחות ברזל שם.

Now they climb over.

עכשיו הם מטפסים מלמעלה.

I don't know what came first in Brussels:

אני לא יודעת מה בא קודם בבריסל:

a mental wall that grew too strong that it made them build a physical fence,

חומה מנטלית שהתחזקה כל כך שהיא גרמה להם לבנות גדר פיזית,

or this fence that now emphasizes the social differences,

או אותה גדר שעכשיו מדגישה את ההבדלים החברתיים,

even on the schoolyard.

אפילו בחצר בית הספר.

But what I did know when I started to work there

אבל מה שידעתי הוא שכשהתחלתי לעבוד שם

was that I wanted to change something about the situation.

הוא שרציתי לשנות משהו במצב הזה.

I wanted to show both sides again how much they have in common.

רציתי להראות לשני הצדדים שוב כמה יש להם במשותף.

For children, this isn't very hard,

עבור הילדים, זה לא ממש קשה,

because even though one schoolyard speaks Dutch

כי למרות שבחצר אחת מדברים בהולנדית

and the other schoolyard, a mix of French, Turkish and Arabic,

ובחצר השניה, ערבוב של צרפתית, טורקית וערבית,

they all speak the universal language of play.

הם כולם מדברים בשפה הבינלאומית של משחקים.

And it turned out the desire to play

ומסתבר שהרצון לשחק

is a lot stronger than all the supposed differences between them.

חזק הרבה יותר מכל ההבדלים לכאורה ביניהם.

I installed different games at the fence,

התקנתי משחקים שונים על הגדר,

which turned it into an interface, a common ground,

שהפכו אותה לממשק, קרקע משותפת,

instead of a barrier.

במקום חסם.

And all of a sudden, children were drawing together,

ופתאום, ילדים ציירו יחד,

exchanging pencils

מחליפים ביניהם עפרונות

and talking on the phone.

ומדברים בטלפון.

Especially the phones were a great success,

הטלפונים במיוחד היו הצלחה מסחררת,

because they were so amazed

כיוון שהם כל כל נדהמו

by the fact that they can hear the other side through this device

מהעובדה שהם יכולים לשמוע את הצד השני דרך המכשיר הזה

that they couldn't stop speaking.

שהם לא יכלו להפסיק לדבר.

In the case of an elementary school, parents play a very big role

במקרה של בית ספר יסודי, ההורים משחקים תפקיד גדול מאוד

in shaping the everyday life and the environment of their children.

בעיצוב חיי היומיום והסביבה של ילדיהם.

So I knew that if I wanted to make a difference,

אז ידעתי שאם אני רוצה לגרום לשינוי,

I had to somehow show them, too, how much they have in common

הייתי צריכה איכשהו להראות גם להם כמה יש להם במשותף

with the other side.

עם הצד השני.

But for parents, this was a lot more difficult,

אבל עבור ההורים, זה היה הרבה יותר קשה,

because most of them speak different languages,

כי רובם דיברו בשפות שונות,

work different jobs with different incomes,

עבדו בעבודות שונות עם הכנסות שונות,

live in different social circles,

וחיים במעגלים חברתיים שונים,

believe in different religions,

מאמינים בדתות שונות

experience different cultures

חווים תרבויות שונות

and share different values.

וחולקים ערכים שונים.

And then there was me, a student,

ואז הייתי אני, סטודנטית,

different in all of these aspects again.

שונה גם בכל ההיבטים האלה.

So how could I show them

אז איך יכולתי להראות להם

how much they have in common?

כמה יש להם במשותף?

I chose not to convince them myself

בחרתי שלא לשכנע אותם בעצמי

but by letting their own children do the talking.

אלא לתת לילדים שלהם לדבר במקום.

I designed a picture exhibition on the schoolyard

תכננתי תערוכת צילומים בחצר בית הספר

showing them their children playing together through the fence.

שהראתה את הילדים שלהם משחקים יחד דרך הגדר.

At the end of this exhibition,

בסוף התערוכה הזו,

I asked people to write down their thoughts, ideas and wishes

ביקשתי מהאנשים לכתוב את המחשבות, הרעיונות והתקוות שלהם

on these big wooden boxes,

על אותם קופסאות עץ גדולות,

and I labeled the boxes with, "What do you think?"

ונתתי לכל קופסה כותרת, "מה אתה חושב?"

A lot of people wrote "Yes" on it.

הרבה אנשים כתבו "כן" עליה.

Yes, what?

כן, מה?

I never mentioned my opinion or an action that should follow,

מעולם לא הזכרתי את הדעה שלי או פעולה שיש לבצע,

so which question were they answering with yes?

אז מה היתה השאלה עליה הם ענו כן?

When I asked, they said yes, the fence should go.

כששאלתי הם אמרו, כן, יש להוריד את הגדר.

Yes, we want to play with the other side.

כן, הם רוצים לשחק עם הצד השני.

The pictures implied enough to answer a question

התמונות היו מספיקות כדי לרמז על על תשובה

that was never proposed.

לשאלה שמעולם לא עלתה.

People were seeing the absurdity of the situation again

אנשים ראו את האבסורד שבמצב

and felt how unnecessary this fence is

והרגישו עד כמה הגדר לא נחוצה

without me forcing an opinion on them.

מבלי שאכפה את דעתי עליהם.

The exhibition showed the two sides their similarities for once.

התצוגה הראתה לשני הצדדים את הדומה ביניהם.

That day, there was no us and them,

באותו יום, לא היו הם ואנחנו,

there was no others.

לא היו אחרים.

The mental wall started to crumble.

החומה המנטלית התחילה להתפורר.

I chose the word "crumbling,"

בחרתי את המילה "להתפורר",

because breaking a mental wall is a long journey,

כי שבירת חומה מנטלית היא תהליך ארוך

and breaking a mental wall can be a lot more difficult

ושבירת חומה מנטלית יכולה להיות הרבה יותר קשה

than simply tearing down the physical one.

מעקירת זו הפיזית.

We have to challenge our opinion and beliefs

עלינו לאתגר את הדעות והאמונות שלנו

and maybe even admit our own wrongs.

ואולי אפילו להודות בטעויות שלנו.

So what happened in Brussels was a big step,

אז מה שקרה בבריסל הוא צעד ענק,

a step that has been taking generations in Germany.

צעד שלקח דורות בגרמניה.

There are many examples from all over the world

ישנן הרבה דוגמאות מכל רחבי העולם

telling the same story I experienced in Brussels and Germany,

המספרות את אותו הסיפור שחוויתי בבריסל ובגרמניה,

enough examples from which we could have learned.

מספיק דוגמאות מהן אנחנו יכולים ללמוד.

But still, we seek walls as solutions for problems that they cannot solve,

אבל עדיין, אנחנו בוחרים בחומות כפתרונות לבעיות שהן לא יכולות לפתור.

because walls don't fight the root of our problem.

כיוון שהחומות לא נלחמות בשורש הבעיה שלנו.

If anything, they reduce the symptoms.

אם בכלל, הן מפחיתות את הסימפטומים.

So the next time you are planning to build a wall

אז בפעם הבאה שאתם מתכננים לבנות חומה

or you are planning to support someone who wants to build a wall,

או שאתם מתכננים לתמוך במישהו שרוצה לבנות חומה,

I want you to remember the impact you are really having.

אני רוצה שתזכרו את ההשפעה שאתם יוצרים.

Because, this simple structure will hardly create more security.

כי, המבנה הפשוט הזה לא יביא ליותר ביטחון.

Instead, it will affect the people living with it every day,

במקום, הוא ישפיע על האנשים החיים לידו כל יום,

people who, despite the geographic border,

אנשים שלמרות הגבול הגיאוגרפי,

often share a lot of culture and values.

לרוב חולקים המון מהתרבות והערכים שלהם.

For them, you are not building one wall but two,

עבורם, אתם לא בונים חומה אחת אלא שתיים.

two walls which will take decades and generations to overcome again.

שתי חומות שייקח שנים ודורות להתגבר עליהן שוב.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)