Liz Diller: Architecture is a special effects machine

מתרגם: Yafim Simanovsky מבקר: Ido Dekkers

Aside from keeping the rain out and producing some usable space,

חוץ מלמנוע חדירת גשם ויצירת מקום שימושי,

architecture is nothing but a special-effects machine

אדריכלות היא לא-כלום, אלא מכונת אפקטים

that delights and disturbs the senses.

שמשמחת ומפריעה לחושים.

Our work is across media. The work comes in all shapes and sizes.

העבודה שלנו היא בחתך של אמצעים. העבודה באה בכל מיני צורות וגדלים.

It's small and large. This is an ashtray, a water glass.

היא קטנה וגדולה. זו מאפרה, כוס מים.

From urban planning and master planning

החל מתכנון עירוני ותכנון מקצועי

to theater and all sorts of stuff.

לתיאטרון וכל מיני סוגים של דברים.

The thing that all the work has in common

הדבר המשותף לכל העבודות האלו

is that it challenges the assumptions about conventions of space.

הוא שהן מאתגרות את ההנחות לגבי מוסכמות המרחב.

And these are everyday conventions,

ואלו הן מוסכמות של היום יום,

conventions that are so obvious that we are blinded by their familiarity.

מוסכמות כל כך ברורות שאנחנו עיוורים עקב ההיכרות שלנו איתן.

And I've assembled a sampling of work

ואיגדתי מבחר של עבודות

that all share a kind of productive nihilism

שכולן חולקות סוג של נהיליזם יצרני

that's used in the service of creating a particular special effect.

שמשומש לצורך יצירת אפקט מסויים.

And that is something like nothing, or something next to nothing.

והוא משהו כמו כלום, או כמעט כלום.

It's done through a form of subtraction or obstruction or interference

זה נעשה דרך סוג של החסרה או חסימה או הפרעה

in a world that we naturally sleepwalk through.

בעולם שבדרך כלל אנחנו מתהלכים בו מתוך שינה.

This is an image that won us a competition

זו תמונה שזכתה לנו תחרות

for an exhibition pavilion for the Swiss Expo 2002

לביתן תערוכה לתערוכה השוודית ב-2002

on Lake Neuchatel, near Geneva.

על אגם נושוטל, כאן, ליד ג'נבה.

And we wanted to use the water not only as a context,

ורצינו להשתמש במים לא רק כהקשר,

but as a primary building material.

אלא כחומר בנייה עיקרי.

We wanted to make an architecture of atmosphere.

רצינו ליצור אדריכלות של אטמוספירה.

So, no walls, no roof, no purpose --

אז, בלי קירות, בלי גג, בלי מטרה -

just a mass of atomized water, a big cloud.

רק מצבור של מים מפורקים לחלקיקים, ענן גדול.

And this proposal was a reaction to the over-saturation

וההצעה הזאת היתה תגובה לרווית-היתר

of emergent technologies in recent national and world expositions,

של טכנולוגיות מתהוות בתערוכות לאומיות ועולמיות,

which feeds, or has been feeding, our insatiable appetite

שמזינה, או הזינה, את התיאבון הבלתי מסופק שלנו

for visual stimulation with an ever greater digital virtuosity.

לגירוי חזותי עם וירטואוזיות שרק הולכת וגדלה.

High definition, in our opinion, has become the new orthodoxy.

רזולוצייה גבוהה, לדעתנו, נהייתה האורתודוקסיה החדשה.

And we ask the question, can we use technology, high technology,

ושאלנו את השאלה, האם אנחנו יכולים להשתמש בטכנולוגיה, טכנולוגיה גבוהה,

to make an expo pavilion that's decidedly low definition,

כדי ליצור ביתן תערוכה שהוא בהחלט ברזולוצייה נמוכה,

that also challenges the conventions of space and skin,

שגם מאתגר את המוסכמות של מרחב ומעטפת,

and rethinks our dependence on vision?

ולחשוב מחדש על התלות שלנו בחזותיות?

So this is how we sought to do it.

אז זו הצורה שבה שאפנו לעשות את זה.

Water's pumped from the lake and is filtered

מים נשאבים מהאגם, ומסוננים

and shot as a fine mist through an array of high-pressure fog nozzles,

ומרוססים כערפל דק דרך מערך של זרבוביות ערפל בלחץ גבוה,

35,000 of them. And a weather station is on the structure.

35,000 מהן. ויש תחנת מזג אוויר על המבנה.

It reads the shifting conditions of temperature, humidity,

היא קוראת את התנאים המשתנים של טמפרטורה, לחות,

wind direction, wind speed, dew point,

כיוון רוח, מהירות רוח, נקודת הטל,

and it processes this data in a central computer

והיא מעבדת את המידע הזה במחשב מרכזי

that calibrates the degree of water pressure

שמחשב את דרגת לחץ המים

and distribution of water throughout.

ופיזור של המים בכל המקום.

And it's a responsive system that's trained on actual weather.

וזו מערכת תגובתית שמאומנת על מזג אוויר אמיתי.

So, this is just in construction, and there's a tensegrity structure.

אז, זה רק בשלב הבנייה, ויש מבנה של שלמות מתח.

It's about 300 feet wide, the size of a football field,

זה בערך 91 מטרים לרוחב, בגודל של מגרש פוטבול,

and it sits on just four very delicate columns.

וזה יושב רק על 4 עמודים עדינים.

These are the fog nozzles, the interface,

אלה הן זרבוביות הערפל, הממשק,

and basically the system is kind of reading the real weather,

ובעיקרון המערכת סוג של קוראת את מזג האוויר האמיתי,

and producing kind of semi-artificial and real weather.

ויוצרת סוג של מזג אוויר חצי-מלאכותי וחצי אמיתי.

So, we're very interested in creating weather. I don't know why.

אז, אנחנו מאוד מעוניינים ביצירה של מזג אוויר. אני לא יודעת למה.

Now, here we go, one side, the outside

עכשיו, הנה, צד אחד, הצד החיצוני,

and then from the inside of the space

ואז מתוך החלל

you can see what the quality of the space was.

אתם יכולים לראות את איכות החלל שהיתה.

Unlike entering any normal space,

בניגוד לכניסה לכל חלל נורמלי,

entering Blur is like stepping into a habitable medium.

הכניסה לערפל היא כמו כניסה לאזור ביניים.

It's formless, featureless, depthless, scaleless, massless,

הוא ללא צורה, ללא מאפיינים, ללא עומק, גודל או מסה,

purposeless and dimensionless.

ללא מטרה וללא מימדים.

All references are erased,

כל ההתייחסויות נמחקות,

leaving only an optical whiteout and white noise of the pulsing nozzles.

ונשאר רק לובן חזותי והרעש הלבן של הזרבוביות הפועלות.

So, this is an exhibition pavilion

אז, זה ביתן תערוכה

where there is absolutely nothing to see and nothing to do.

שבו אין שום דבר לראות ושום דבר לעשות.

And we pride ourselves -- it's a spectacular anti-spectacle

ואנחנו מתגאים בעצמנו -- זה אנטי-חזיון מרהיב

in which all the conventions of spectacle are turned on their head.

שבו כל המוסכמות של חזיון נהפכות על ראשן.

So, the audience is dispersed,

אז, הקהל מתפזר,

focused attention and dramatic build-up and climax

תשומת לב מרוכזת ודרמטיות ונקודת שיא

are all replaced by a kind of attenuated attention

כולם מתחלפים בסוג של ריכוז נחלש

that's sustained by a sense of apprehension caused by the fog.

שמתמשך על ידי תחושת החשש שנוצרת עקב הערפל.

And this is very much like how the Victorian novel used fog in this way.

וזה דומה מאוד לצורה שבה הרומן הויקטוריאני השתמש בדרך זו.

So here the world is put out of focus,

אז כאן העולם יוצא מריכוז,

while our visual dependence is put into focus.

בזמן שהתלות החזותית שלנו נכנסת לריכוז.

The public, you know, once disoriented

הציבור, אתם יודעים, ברגע שהוא מבולבל

can actually ascend to the angel deck above

יכול למעשה לעלות לסיפון המלאך למעלה

and then just come down under those lips into the water bar.

ואז פשוט לרדת מתחת לשפתיים האלה, לבר המים.

So, all the waters of the world are served there,

אז, כל המים של העולם מוגשים שם,

so we thought that, you know, after being at the water

אז חשבנו ש, אתם יודעים, אחרי שאתה ליד המים

and moving through the water and breathing the water,

וזז דרך המים ונושם את המים,

you could also drink this building.

תוכל גם לשתות את המבנה הזה.

And so it is sort of a theme,

וכך, זה סוג של נושא,

but it goes a little bit, you know, deeper than that.

אבל זה הולך קצת יותר עמוק מזה, אתם יודעים.

We really wanted to bring out

ממש רצינו להבליט

our absolute dependence on this master sense,

את התלות המוחלטת שלנו של חוש העל הזה,

and maybe share our kind of sensibility with our other senses.

ואולי לחלוק את כושר החישה עם שאר החושים.

You know, when we did this project it was a kind of tough sell,

אתם יודעים, כשעשינו את הפרוייקט הזה היה קשה למכור אותו,

because the Swiss said, "Well, why are we going to spend, you know,

בגלל שהשוויצרים אמרו, "ובכן, למה אנחנו הולכים להוציא,

10 million dollars producing an effect

10 מיליון דולר כדי ליצור אפקט

that we already have in natural abundance that we hate?"

שכבר יש לנו הרבה ממנו בצורה טבעית ושאנחנו שונאים אותו?"

And, you know, we thought -- well, we tried to convince them.

ואתם יודעים, חשבנו -- ובכן, ניסינו לשכנע אותם.

And in the end, you know, they adapted this as a national icon

ובסוף, הם אימצו את זה כסוג של סמל לאומי

that came to represent Swiss doubt, which we -- you know,

שבא לייצג את הספקנות השוויצרית, שאנחנו -- אתם יודעים,

it was kind of a meaning machine

זה היה סוג של מכונת משמעות

that everybody kind of laid on their own meanings off of.

שכולם סוג של לקחו ממנו את המשמעות שלהם.

Anyway, it's a temporary structure that was ultimately destroyed,

בכל אופן, זה מבנה זמני שבסופו של דבר נהרס,

and so it's now a memory of an apparition, actually,

ועכשיו זה זיכרון של רוח רפאים, למעשה,

but it continues to live in edible form.

אבל זה ממשיך לחיות בצורה אכילה.

And this is the highest honor

וזה הכבוד הגבוה מכולם

to be bestowed upon an architect in Switzerland -- to have a chocolate bar.

שאדריכל יכול לקבל בשוויץ -- להיות בעל חפיסת שוקולד.

Anyway, moving along.

בכל אופן, בואו נמשיך.

So in the '80s and '90s, we were mostly known for independent work,

אז בשנות ה80 וה90, היינו ידועים לרוב עקב עבודות עצמאיות,

such as installation artist, architect,

כגון התקנות של אמן, אדריכל,

commissioned projects by museums and non-for-profit organizations.

פרוייקטים שהוזמנו על ידי מוזיאונים וארגונים ללא מטרות רווח.

And we did a lot of media work,

ועשינו הרבה עבודה עם מדיה,

also a lot of experimental theater projects.

גם הרבה פרוייקטים של תיאטרון ניסיוני.

In 2003, the Whitney mounted a retrospective of our work

בשנת 2003, ה"וויטני" עשו סקירה של העבודה שלנו

that featured a lot of this work from the '80s and '90s.

שהציגה הרבה מהעבודה הזאת משנות ה80 וה90.

However, the work itself resisted the very nature of a retrospective,

אולם, העבודה עצמה התנגדה לטבע הרטרוספקטיבי עצמו,

and this is just some of the stuff that was in the show.

וזה רק חלק מהדברים שהיו בתערוכה.

This was a piece on tourism in the United States.

זה היה מיצג על תיירות בארה"ב.

This is "Soft Sell" for 42nd Street.

זה ה"תא הרך" ברחוב 42.

This was something done at the Cartier Foundation.

זה היה משהו שנעשה בקרן קרטייר.

"Master/Slave" at the MOMA, the project series, a piece called "Parasite."

"אדון\עבד" בMOMA, סדרת פרוייקטים, מיצג שנקרא "טפיל".

And so there were many, many of these kinds of projects.

והיו הרבה הרבה סוגים כאלו של פרוייקטים.

Anyway, they gave us the whole fourth floor, and, you know,

בכל אופן, הם נתנו לנו את כל הקומה הרביעית, ואתם יודעים,

the problem of the retrospective

הבעיה של רטרוספקטיבה

was something we were very uncomfortable with.

זה משהו שהיה לנו מאוד לא נוח איתו.

It's a kind of invention of the museum

זוהי סוג של המצאה של המוזיאון

that's supposed to bring a kind of cohesive understanding

שצריכה להביא מן הבנה מלוכדת

to the public of a body of work.

לציבור, על גוף היצירה.

And our work doesn't really resolve itself into a body in any way at all.

והעבודה שלנו לא באמת מפרקת את עצמה לגוף בשום צורה בכלל.

And one of the recurring themes, by the way, that in the work

ואחד הנושאים החוזרים, אגב, היה שבעבודה

was a kind of hostility toward the museum itself,

היתה סוג של עוינות כלפי המוזיאון עצמו,

and asking about the conventions of the museum, like the wall, the white wall.

ולשאול על מוסכמות המוזיאון, כמו הקיר, הקיר הלבן.

So, what you see here

אז, מה שאתם רואים כאן

is basically a plan of many installations that were put there.

זה בעיקרון תוכנית של הרבה תצוגות שהיו שם.

And we actually had to install white walls

ולמעשה היינו צריכים להתקין קירות לבנים

to separate these pieces, which didn't belong together.

כדי להפריד את היצירות האלה, שלא היו שייכות אחת לשניה.

But these white walls became a kind of target and weapon at the same time.

אבל הקירות הלבנים האלה נהיו מן מטרה ונשק בו זמנית.

We used the wall to partition the 13 installations of the project

השתמשנו בקיר כדי לחצוץ את 13 המיצגים של הפרוייקט

and produce a kind of acoustic and visual separation.

וליצור סוג של הפרדה אקוסטית וויזואלית.

And what you see is -- actually,

ומה שאתם רואים הוא -- למעשה,

the red dotted line shows the track of this performing element,

הקו האדום המקווקו מראה את המסלול של הגורם המבצע הזה,

which was a new piece that created -- that we created for the --

שהיה מיצג חדש שנוצר -- שיצרנו בשביל ה ---

which was a robotic drill, basically, that went all the way around,

שהיה מקדחה רובוטית, בעצם, שהלכה כל הדרך מסביב,

cruised the museum, went all around the walls and did a lot of damage.

שייטה במוזיאון, הלכה מסביב לקירות ועשתה המון נזק.

So, the drill was mounted on this robotic arm.

אז המקדחה הייתה מוצבת על הזרוע הרובוטית הזו.

We worked with, by the way, Honeybee Robotics. This is the brain.

עבדנו, אגב, עם Honeybee Robotics. זה המוח.

Honeybee Robotics designed the Mars Driller,

Honeybee Robotics עיצבו את "מקדח המאדים",

and it was really very much fun to work with them.

וזה היה באמת מאוד כיף לעבוד עם הצוות.

They weren't doing their primary work, which was for the government,

הם לא עשו את העבודה העיקרית שלהם, שהיא בשביל הממשלה,

while they were helping us with this.

בזמן שהם עזרו לנו עם זה.

In any case, the way it works is that

בכל מקרה, הדרך שבה זה עובד זה

an intelligent navigator basically maps the entire surface of these walls.

שנווט חכם בעצם ממפה את כל שטח הקירות האלה.

So, unfolded it's about 300 linear feet.

אז, פרוס, זה יוצא 91 מטרים לאורך.

And it randomly generates points within a three-dimensional matrix.

וזה מייצר נקודות בצורה אקראית במטריצה תלת-מימדית.

It selects a point, it guides the drill to that point, it pierces the dry wall,

זה בוחר נקודה, מנחה את המקדחה לאותה נקודה, זה קודח בקיר הגבס,

leaving a half-inch hole before traveling to the next location.

ומשאיר חור בגודל חצי אינצ' (1.2 ס"מ), לפני שזה עובר למיקום הבא.

Initially these holes were lone blemishes,

בהתחלה החורים האלה היו פגמים בודדים,

and as the exhibition continued

וככל שהתערוכה המשיכה

the walls became increasingly perforated.

הקירות נהיו מחוררים יותר ויותר.

So eventually holes on both sides of the wall aligned,

אז בסופו של דבר, חורים בשני צידי הקיר התיישרו,

opening views from gallery to gallery.

פותחים נוף מגלריה לגלריה.

Clusters of holes randomly opened up sections of wall.

קבוצות של חורים פתחו באופן אקראי חלקים של קירות.

And so this was a three-month performance piece

וכך זה היה מיצג מבצע באורך שלושה חודשים

in which the wall was made into kind of an increasingly unstable element.

שבו הקיר נהפך בהדרגה לגורם לא יציב.

And also the acoustic separation was destroyed.

וגם ההפרדה האקוסטית נהרסה.

Also the visual separation.

וגם ההפרדה הויזואלית.

And there was also this constant background groan, which was very annoying.

והיתה גם מן גניחה קבועה ברקע, שמאוד הציקה.

And this is one of the blackout spaces

וזה אחד מאזורי ההאפלה

where there's a video piece that became totally not useful.

שהיה שם מיצג וידאו שנהיה לגמרי לא שימושי.

So rather than securing a neutral background for the artworks on display,

אז במקום לשריין רקע נייטרלי ליצירות אומנות בתצוגה,

the wall now actively competed for attention.

הקיר עכשיו התחרה באופן פעיל על תשומת הלב.

And this acoustical nuisance and visual nuisance

ומטרד האקוסטי והויזואלי הזה

basically exposed the discomfort of the work

בעצם חשף את חוסר הנוחות של העבודות

to this encompassing nature of the retrospective.

לטבע המקיף הזה של הרטרוספקטיבה.

It was really great when it started to break up all of the curatorial text.

היה ממש נהדר כשזה התחיל להרוס את כל הטקסט של הכיתוב.

Moving along to a project that we finished about a year ago.

נמשיך הלאה לפרוייקט שסיימנו בערך לפני שנה.

It's the ICA -- the Institute of Contemporary Art -- in Boston,

זה הICA -- המוסד לאומנות עכשווית -- בבוסטון,

which is on the waterfront.

שהוא על החוף.

And there's not enough time to really introduce the building,

ואין הרבה זמן באמת להציג את הבניין,

but I'll simply say that the building negotiates

אבל אני פשוט אומר שהבניין נושא ונותן

between this outwardly focused nature of the site --

בין הטבע המרוכז כלפי חוץ של האתר --

you know, it's a really great waterfront site in Boston --

אתם יודעים, זה באמת אתר חוף נהדר בבוסטון --

and this contradictory other desire to have an inwardly focused museum.

לבין התשוקה הסותרת האחרת הזאת שיהיה מוזיאון מרוכז כלפי פנים.

So, the nature of the building is that it looks at looking --

אז הטבע של הבניין הוא שהוא מסתכל על הסתכלות --

I mean that's its primary objective,

כלומר זוהי מטרתו העיקרית,

both its program and its architectural conceit.

גם התוכנית שלו וגם היהירות האדריכלית שלו.

The building incorporates the site,

הבניין משלב את האתר,

but it dispenses it in very small doses

אבל הוא מחלק אותו בחלקים קטנים

in the way that the museum is choreographed.

בצורה שבה המוזיאון יוצר תנועה.

So, you come in and you're basically squeezed by the theater,

אז, אתה למעשה נמחץ על ידי התיאטרון,

by the belly of the theater, into this very compressed space

על ידי הבטן של התיאטרון, לתוך חלל מאוד דחוס

where the view is turned off.

איפה שאין נוף.

Then you come up in this glass elevator right near the curtain wall.

אז אתה עולה במעלית הזכוכית הזו ישר ליד קיר הוילון.

This elevator's about the size of a New York City studio apartment.

המעלית היא בערך בגודל של דירת סטודיו בניו יורק.

And then, this is a view going up,

ואז, זה מבט של העלייה למעלה,

and then you could come into the theater,

ואז אתה יכול להיכנס לתיאטרון,

which can actually deny the view or open it up and become a backdrop.

שיכול למעשה למנוע את הנוף או לפתוח אותו ולהפוך למרקע.

And many musicians choose to use the theater glass walls totally open.

והמון מוזיקאים בוחרים להשתמש בקירות הזכוכית של התיאטרון כשהם פתוחים לגמרי.

The view is denied in the galleries

הנוף נשלל בגלריות

where we receive just natural light,

איפה שנוכל לקבל רק אור טבעי,

and then exposed again in the north gallery with a panoramic view.

ואז נחשף שוב בגלריה הצפונית עם נוף פנורמי.

The original intention of this space,

המטרה המקורית של החלל הזה,

which was unfortunately never realized,

שלמרבית הצער אף פעם לא הוגשמה,

was to use lenticular glass

היתה להשתמש בזכוכית עדשה

which allowed only a kind of perpendicular view out.

שתאפשר רק סוג של מבט מאונך כלפי חוץ.

In this very narrow space that connects east and west galleries

בחלל הצר מאוד הזה שמחבר בין הגלריות במזרח ובמערב

the intention was really to not get a climax,

המטרה היתה באמת לא לקבל שיא,

but to have the view stalk you,

אלא שהנוף יעקוב אחריך,

so the view would open up as you walked from one end to the other.

אז הנוף יוכל להיפתח ככל שאתה מתקדם מקצה אחד לשני.

This was eliminated because the view was too good,

זה בוטל בגלל שהנוף היה טוב מדי,

and the mayor said, "No, we just want this open."

וראש העיר אמר, "לא, אנחנו רוצים את זה פתוח."

The architect lost here.

האדריכל הפסיד כאן.

But culminating -- and that's where this hooks into the theme of my little talk --

אבל השיא -- וכאן זה מתחבר לנושא של השיחה הקטנה שלי --

is this Mediatheque,

זה המדיה-טק הזה,

which is suspended from the cantilevered portion of the building.

שמושהה מהחלק הנתלה של הבניין.

So this is an 80-foot cantilever -- it's quite substantial.

אז זו שלוחה באורך 24 מטר -- זה די משמעותי.

So, it's already sticking out into space enough,

אז כבר זה בולט מספיק לחלל החיצוני,

and then from that is this, is this small area called the Mediatheque.

ואז מתוך זה, האזור הקטן הזה שנקרא מדיה-טק.

The Mediatheque has something like 16 stations

במדיה-טק יש משהו כמו 16 תחנות

where the public can get onto the server

שבהן הציבור יכול לעלות על השרת

and look at digital artworks or also curated artworks off the web.

ולצפות ביצירות אומנות דיגיטליות או גם יצירות אצורות מהרשת.

And this was really a kind of very important part of this building,

וזה היה סוג של חלק מאוד חשוב מהבניין הזה,

and here is a point where architecture --

וכאן הנקודה שבה אדריכלות --

this is like technology-free -- architecture is only a framing device,

זה בעצם נקי מטכנולוגיה -- אדריכלות היא רק אמצעי מסגור,

it only edits the harbor view, the industrial harbor

והיא רק עורכת את נוף הנמל, הנמל התעשייתי

just through its walls, its floors and its ceiling,

שנמצא ממש מעבר לקירות, לרצפה ולתקרה,

to only expose the water itself, the texture of water,

כדי לחשוף רק את המים עצמם, את מרקם המים,

much like a hypnotic effect created by electronic snow

ממש כמו אפקט היפנוטי שנוצר ע"י שלג סטטי

or a lava lamp or something like that.

או מנורת לבה או משהו כזה.

And here is where we really felt that there was a great convergence

וכאן ממש הרגשנו שיש התמזגות נהדרת

of the technological and the natural in the project.

של הטכנולוגי והטבעי בפרוייקט הזה.

But there is just no information, it's just -- it's just hypnosis.

אבל אין כאן מידע, זה רק -- זה רק היפנוזה.

Moving along to Lincoln Center.

נעבור הלאה למרכז לינקולן.

These are the guys that did the project in the first place, 50 years ago.

אלה הם הבחורים שעשו את הפרוייקט לראשונה, לפני 50 שנה.

We're taking over now, doing work that ranges in scale

אנחנו לוקחים את המושכות עכשיו, עושים עבודה בקני מידה שונים

from small-scale repairs to major renovations and major facility expansions.

מתיקונים בקנה מידה קטן ועד לשיפוצים נרחבים והרחבות גדולות למתקן.

But we're doing it with a lot less testosterone.

אבל אנחנו עושים את זה עם פחות טסטוסטורון.

This is the extent of the work that's to be completed by 2010.

זהו היקף העבודה שאמור להתבצע עד 2010.

And for the purposes of this talk,

ולצורך ההרצה הזאת,

I wanted to isolate just a part of a project that's even a part of a project

רציתי רק לבודד חלק מפרוייקט שהוא בעצם חלק מהפרוייקט

that touches a little bit on this theme of architectural special effects,

שנוגע קצת לנושא הזה של אפקטים מיוחדים של אדריכלות,

and it happens to be our current obsession,

ויוצא שזו האובססיה הנוכחית שלנו,

and it plays a little bit with the purging and adding of distraction.

וזה משחק קצת עם הטיהור וההוספה של הסחות דעת.

It's Alice Tully Hall, and it's tucked under the Juilliard Building

זה אולם אליס טאלי, והוא תחוב מתחת לבניין ג'וליארד

and descends several levels under the street.

ויורד כמה קומות מתחת לרחוב.

So, this is the entrance to Tully Hall as it used to be,

אז זו הכניסה לאולם טאלי כפי שהיא היתה פעם,

before the renovation, which we just started.

לפי השיפוצים, שרק התחלנו.

And we asked ourselves, why couldn't it be exhibitionistic,

ושאלנו את עצמנו, למה זה לא יכול להיות ראוותני,

like the Met, or like some of the other buildings at Lincoln Center?

כמו ה"מט", או כמו חלק מהבניינים האחרים במרכז לינקולן?

And one of the things that we were asked to do

ואחד הדברים שהתבקשנו לעשות

was give it a street identity, expand the lobbies and make it visually accessible.

היה לתת לרחוב זהות, להרחיב את המבואות ולעשות את זה נגיש מבחינה ויזאולית.

And this building, which is just naturally hermetic, we stripped.

והבניין הזה, שהוא באופן טבעי אטום, הפשטנו.

We basically did a striptease, architectural striptease,

למעשה עשינו לו מופע חשפנות, חשפנות אדריכלית,

where we're framing with this kind of canopy --

ואנחנו ממסגרים עם מן חופה כזאת --

the underside of three levels of expansion of Juilliard,

את החלק התחתון של שלוש קומות הרחבה של ג'וליארד,

about 45,000 square feet -- cutting it to the angle of Broadway,

בערך 13 קמ"ר -- חותכים את זה לפינה של ברודווי,

and then exposing, using that canopy to frame Tully Hall.

ואז חושפים, ומשתמשים באותה חופה כדי למסגר את אולם טאלי.

Before and after shot. (Applause)

תמונת לפני ואחרי. (מחיאות כפיים)

Wait a minute, it's just in that state, we have a long way to go.

חכו רגע, זה רק במצב הזה עכשיו, יש לנו עוד דרך ארוכה.

But what I wanted to do was take a couple of seconds that I have left

אבל מה שרציתי לעשות זה לקחת את הכמה שניות שנשארו לי

to just talk about the hall itself,

כדי פשוט לדבר על האולם עצמו,

which is kind of where we're really doing a massive amount of work.

שהוא סוג של איפה שבאמת אנחנו עושים כמות עצומה של עבודה.

So, the hall is a multi-purpose hall.

אז האולם הוא אולם רב-שימושי.

The clients have asked us to produce a great chamber music hall.

הלקוחות ביקשו מאיתנו ליצור אולם טוב למוזיקה קאמרית.

Now, that's really tough to do with a hall that has 1,100 seats.

עכשיו, מאוד קשה לעשות את זה עם אולם שיש בו 1,100 מושבים.

Chamber and the notion of chamber has to do with salons

למוזיקה קאמרית יש את הרעיון של סלונים

and small-scale performances. They asked us to bring an intimacy.

ומופעים בקנה מידה קטן. הם ביקשו מאיתנו להכניס אינטימיות.

How do you bring an intimacy into a hall?

איך אתה מכניס אינטימיות לאולם?

Intimacy for us means a lot of different things.

אינטימיות בשבילנו אומרת הרבה דברים שונים.

It means acoustic intimacy and it means visual intimacy.

זה אומר אינטימיות אקוסטית וזה אומר אינטימיות ויזואלית.

One thing is that the subway is running and rumbling right under the hall.

דבר אחד זה שהרכבת התחתית פועלת ורצה מתחת לאולם.

Another thing that could be fixed is the shape of the hall.

עוד דבר שיכולנו לתקן זה הצורה של האולם.

It's like a coffin, it basically sends all the sound,

הוא כמו ארון מתים, הוא בעצם שולח את כל הצליל,

like a gutter-ball effect, down the aisles.

כמו כדור מפולת, במורד המעברים.

The walls are made of absorptive surface,

הקירות עשויים ממשטח סופג,

half absorptive, half reflective,

חצי סופג, חצי משקף,

which is not very good for concert sound.

שזה לא טוב מאוד בשביל צליל לקונצרטים.

This is Avery Fisher Hall, but the notion of junk -- visual junk --

זה אולם אייברי פישר, אבל הרעיון של זבל -- זבל ויזואלי --

was very, very important to us, to get rid of visual noise.

היה מאוד מאוד חשוב לנו להיפטר מרעש ויזאולי.

Because we can't eliminate a single seat,

בגלל שאנחנו לא יכולים לבטל אפילו מושב אחד,

the architecture is restricted to 18 inches.

האדריכלות מוגבלת ל45 ס"מ.

So it's a very, very thin architecture.

אז זו אדריכלות מאוד מאוד דקה.

First we do a kind of partial box and box separation,

קודם כל אנחנו עושים סוג של קופסא חלקית וקופסאת הפרדה,

to take away the distraction of the subway noise.

כדי להסיר את המטרד של רעש הרכבת.

Next we wrap the entire hall -- almost like this Olivetti keyboard --

אחר כך אנחנו עוטפים את כל האולם -- כמעט כמו מקלדת האוליבטי הזאת --

with a material, with a wood material

בחומר, חומר מעץ

that basically covers all the surfaces:

שבעצם מכסה את כל המשטחים:

wall, ceiling, floor, stage, steps, everything, boxes.

קיר, תקרה, רצפה, במה, מדרגות, הכל, קופסאות ישיבה.

But it's acoustically engineered to focus the sound into the house

אבל הוא מהונדס אקוסטית כדי לרכז את הצליל לתוך האולם

and back to the stage. And here's an acoustic shelf.

וחזרה לבמה. וכאן יש מדף אקוסטי.

Looking up the hall. Just a section of the stage.

מבט למעלה על האולם. רק חלק מהבמה.

Just everything is lined, it incorporates --

כמעט הכל עטוף, זה מכיל --

every single thing that you could possibly imagine

כל דבר קטן שאפשר לדמיין

is tucked into this high-performance skin.

תחוב מתחת לעור הזה בעל העיצובים הגבוהים.

But one more added feature.

אבל עוד תכונה נוספת אחת.

So now that we've stripped the hall of all visual distraction,

אז עכשיו שהפשטנו את האולם מכל הסחת דעת ויזואלית,

everything that prevents this intimacy

כל מה שמפריע לאינטימיות הזאת

which is supposed to connect the house, the audience,

שאמור לחבר את האולם, את הקהל,

with the performers, we add one little detail,

עם המופיעים, הוספנו פרט אחד קטן,

one piece of architectural excess, a special effect: lighting.

חלק אחד של עודף אדריכלי, אפקט מיוחד: תאורה.

We very strongly believe that the theatrics of a concert hall

אנחנו מאמינים מאוד שהתיאטרליות של אולם קונצרטים

is as much in the space of intermission and the space of arrival

היא באותה מידה בחלל ההפסקה ובחלל הכניסה

as it is when the concert starts.

כשם שהיא כשהקונצרט מתחיל.

So what we wanted to do was produce this effect,

אז מה שרצינו לעשות זה ליצור אפקט שכזה,

this lighting effect,

אפקט תאורה,

which made us have to bioengineer the wood walls.

שגרם לנו להיות מוכרחים להנדס את קירות העץ מבחינה ביולוגית.

And what it entails is the use of resin, of this very thick resin

וזה מצריך שימוש בשרף, שרף מאוד עבה

with a veneer of the same kind of wood that's used throughout the hall,

עם ציפוי מאותו סוג של עץ שמשומש בכל האולם,

in a kind of seamless continuity

בסוג של המשכיות חלקה

that wraps the hall in light, like a belt of light: rather than separating,

שעוטפת את האולם באור, כמו חגורה של אור: בניגוד להפרדה,

like a proscenium would separate the audience from performers,

כמו שקדמת הבמה מפרידה בין הקהל למופיעים,

it connects audience with players.

זה - מחבר את הקהל עם הנגנים.

And this is a mockup that is in Salt Lake City

וזה דגם שנמצא בסולט לייק סיטי

that gives you a sense of what this is going to look like in full-scale.

שנותן לכם התרשמות של איך זה הולך להיראות בקנה מידה מלא.

And this is a guy from Salt Lake City,

וזה בחור מסולט לייק סיטי,

this is what they look like out there.

וככה הם נראים שם.

(Laughter)

(צחוק)

And for us, I mean it's really kind of a very strange thing,

ובשבילנו, אני מתכוונת, זה ממש דבר מוזר,

but the moments in the hall that the buzz kind of dies down

אבל הרגעים באולם שהזמזום משתתק

when the audience is waiting for the performance to begin,

כשהקהל ממתין שההופעה תתחיל,

very similar to the parting of curtains or the raising of a chandelier,

בדומה מאוד להפרדה של וילונות או הרמה של נברשת,

the walls will just exude this glow, temporarily stealing attention from the stage.

הקירות פשוט יפרישו את הזוהר הזה, וזמנית יגנבו תשומת לב מהבמה.

And this is Tully in construction now.

וזה טאלי בבנייה עכשיו.

I have no ending to say, except that I'm a couple of minutes over.

אין לי מה לומר לסיום, חוץ מזה שאני חורגת בשתי דקות.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)