The Secret Ingredients of Great Hospitality | Will Guidara | TED

תרגום: zeeva livshitz עריכה: Ido Dekkers

For nearly a decade,

לאורך עשור כמעט,

I owned and operated a restaurant called Eleven Madison Park.

הייתי הבעלים וניהלתי את מסעדת מדיסון פארק 11.

To give you some context, if you don't know what that is,

כדי לתת לכם מושג אם אתם לא מכירים,

Eleven Madison is a very fancy restaurant

11 מדיסון פארק היא מסעדה מאוד מפוארת

on the corner of 24th and Madison here in New York City.

בפינת רח′ 24 ומדיסון פה בניו-יורק.

I mean, like very fancy.

ואני מתכוון, מאוד מאוד מפוארת.

We're talking servers wearing suits and ties,

מלצרים לבושים בחליפות ועניבות,

like, crisp, ironed white tablecloths.

מפות לבנות מגוהצות ומעומלנות.

More than 30 cooks in the kitchen serving like 10-, 15-course tasting menus.

יותר מ-30 טבחים במטבח, מגישים תפריט טעימות של 10-15 מנות.

I think you get the gist.

נראה לי שהבנתם.

When I got there in 2006, it was kind of a middling brasserie.

כשהגעתי ב-2006, זו הייתה מזללה ממוצעת.

But by the time I sold it at the beginning of 2020,

אך כשמכרתי אותה ב-2020,

it had been named the number one restaurant in the world.

היא כבר הוכתרה כמסעדה הטובה ביותר בעולם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Now, to be clear,

שיהיה ברור,

our kitchen served unbelievably delicious and incredibly innovative food.

המטבח שלנו הגיש מזון מקורי ונהדר.

Our service was so gracious

השירות שלנו היה מאוד אדיב

and as close to technically perfect as possible.

טכנית, כמעט שלימות.

And our dining room ...

והמסעדה עצמה...

I mean, just Google a picture.

תחפשו תמונה בגוגל.

It's one of the most beautiful out there.

היא אחת מהיותר יפות שיש.

And it was because of those reasons that we were consistently on the list

לכן נכנסנו באופן קבוע לרשימות

of the 50 best restaurants in the world.

של 50 המסעדות הטובות בעולם.

But it was a hot dog that earned us the number one spot on that list.

אבל בזכות נקניקיה זכינו במקום הראשון.

Or rather, the winning strategy that it gave birth to:

או בעצם, האסטרטגיה הזוכה שהולידה נקניקיה.

unreasonable hospitality.

ארוח בלתי סביר

The principle that guided us as we took ordinary transactions

העיקרון שהוביל אותנו, כשהפכנו ארוחה פשוטה

and turned them into extraordinary experiences.

לאירוע מיוחד.

In early 2010,

בתחילת 2010,

on a busier-than-normal lunch service,

בזמן ארוחת צהריים עמוסה במיוחד,

I was in the dining room helping out the servers

עזרתי למלצרים

when I found myself clearing appetizers from a table of four foodies

ומצאתי עצמי מפנה צלחות של 4 חובבי אוכל,

on vacation to New York.

שהיו בחופשה בניו-יורק.

And they were going to the airport to head back home after their meal.

אחרי הארוחה הם היו בדרך לשדה התעופה.

I overheard them talking.

שמעתי אותם מדברים.

"What an amazing trip.

“איזה טיול מדהים.

We've been to all the best restaurants."

היינו בכל המסעדות הכי טובות.”

And they listed a bunch:

והם ערכו רשימה:

“Per Se, Le Bernardin, Daniel, Momofuku, now Eleven Madison Park.”

פֵרסֶא, בֵּרְנַדִין,דניאל מוֹמוֹפוּקוּ, כעת,11 מדיסון פארק.

ואז אחד מהם אמר:

Then another person jumped in:

"Yeah, but the only thing we didn't get to try was a New York City hotdog."

“כן, אבל הדבר שלא טעמנו זה נקניקיה ניו-יורקית”

You know those moments in a cartoon

אתם מכירים את הרגעים בסרט מצוייר

where the animated light bulb goes off over the character's head,

כשנורה נדלקת מעל הראש של הגיבור,

signifying they're about to come up with a really good idea?

שמסמנת שעלה במוחו רעיון טוב?

אם הייתם איתי בחדר באותו יום,

If you’d been in the room with me that day,

הייתם רואים אחת מופיעה מעל הראש שלי.

you would have seen one appear over mine.

הכי רגוע שיכולתי,

As calmly as I possibly could,

I walked gracefully back into the kitchen, dropped off the plates,

הלכתי למטבח, הנחתי את הצלחות המלוכלכות,

ואז רצתי ממש במורד הבלוק לדוכן הנקניקיות.

and then literally ran out the front door and down the block to the hotdog cart.

I bought a hotdog and ran just as fast back into the kitchen.

קניתי נקניקיה ורצתי חזרה למטבח.

Now came the hard part:

עכשיו הגיע החלק הקשה:

convincing the chef to serve it in our fancy fine dining restaurant.

לשכנע את השף להגיש את זה במסעדה המפוארת שלנו.

Guys, he looked at me like I'd lost my mind.

הוא הסתכל עלי כאילו השתגעתי.

Serving what New Yorkers call "a dirty water dog"

להגיש מה שהניו יורקים מכנים “כלב מים מלוכלך”

in a fancy four-star restaurant?

במסעדת ארבעת כוכבים ?

But I asked him to trust me

אבל ביקשתי ממנו לבטוח בי

and I told him it was important to me.

ואמרתי לו שזה חשוב לי מאוד.

And eventually he agreed to cut the hotdog up into four perfect pieces,

בסוף הוא הסכים, הוא חתך את הנקניקייה לארבע חתיכות,

adding a little swish of ketchup and a swish of mustard onto each plate

הוסיף שפריץ קטן של קטשופ ושל חרדל לכל צלחת

and finishing them with a quenelle of sauerkraut and a quenelle of relish.

וסיים בערימה קטנה של כרוב כבוש מתובל.

Then, before we served at the table their final savory course --

ואז, לפני המנה המתובלת האחרונה שלהם--

which happened to be a honey-lavender glazed Muscovy duck

שהיתה במקרה ברווז מוסקובי מזוגג בלבנדר

that had been dry aged for two weeks,

שיושן במשך שבועיים,

utilizing a technique that had taken years to perfect --

בשימוש בטכניקה שלקח שנים להביא לשלמות--

we brought them their hot dog.

הבאנו להם את הנקניקייה שלהם.

I introduced it.

אני הסברתי.

"To make sure you don't go home with any culinary regrets,

“כדי לוודא שלא תחזרו הביתה בהרגשת החמצה קולינרית,

a New York City hotdog."

נקניקייה ניו-יורקית”

Guys, they freaked out.

חבר’ה, הם השתגעו.

(Laughter)

(צחוק)

I'm not kidding.

אני לא מתבדח.

כבר הגשתי הרבה מנות במהלך הקריירה שלי. אלפי מנות

At that point in my career, I had served thousands of dishes and many, many,

ואוכל בשווי אלפי דולרים.

many thousands of dollars worth of food.

And I can confidently say that no one had ever reacted to anything I served them

ואני יכול להגיד בביטחון שאף אחד לא הגיב למשהו שהוגש לו

better than they reacted to that hotdog.

טוב יותר, משהם הגיבו לאותה נקניקייה.

Each person said it was not only the highlight of their meal,

כולם אמרו שזו לא היתה רק פסגת הארוחה שלהם,

but of their entire trip to New York,

אלא פסגת כל הטיול לניו-יורק,

and they'd be telling the story for the rest of their lives.

ושהם יספרו את הסיפור הזה כל החיים שלהם.

See, that hotdog changed the way I approach restaurants

הנקניקייה שינתה את הגישה שלי למסעדות

from that point forward.

מאותה נקודה ואילך.

Because up until then, I had been so focused on excellence,

כי עד אז התרכזתי באיכות גבוהה,

on all the little details that go into making a meal great,

בכל הפרטים הקטנים שעושים את הארוחה מצויינת

that I somehow hadn’t realized something really important:

ובעצם פספסתי משהו ממש חשוב:

That in restaurants,

שבמסעדות

our reason for being is to make people feel seen.

אנו קיימים כדי לגרום לאנשים להרגיש נראים.

It's to make them feel welcome.

כדי שירגישו רצויים,

It's to give them a sense of belonging.

לתת להם הרגשת שייכות.

See, in restaurants, the food, the service, the design,

מבינים, במסעדות, האוכל, השירות, העיצוב,

they're simply ingredients in the recipe of human connection.

הם פשוט רכיבים במתכון לקשר בין בני אדם.

That is hospitality.

זו הכנסת אורחים.

And I realized,

והבנתי,

if we could be unreasonable in our pursuit of that,

לו יכולנו להיות בלתי סבירים במרדף שלנו אחרי זה

we could give people the kind of experiences

היינו יכולים לתת לאנשים את החוויות

they would remember forever.

אותן הם יזכרו לעד.

It was only then that I realized

רק אז הבנתי,

I wasn't actually in the business of serving people dinner.

שאני לא בעסק של להגיש לאנשים ארוחה.

I was in the business of serving them memories.

אני בעצם בעסק של להעניק לאנשים זכרונות.

I obsessed over that hot dog.

יצאתי מגדרי כדי שהם יקבלו את הנקניקיה שלהם.

I kept on going back to the experience

שיחזרתי שוב ושוב במוחי את האירוע

וניסיתי להבין מה קרה בו.

and trying to figure out what happened [so] that the whole thing went down,

what happened so that it could happen and what needed to happen

מה קרה כדי שזה יקרה ומה צריך לקרות

כדי שזה יוכל להתרחש כל הזמן .

so that it could start happening all the time.

First, being present.

קודם כל, צריך להיות נוכח.

Which I get, it's like, kind of overused these days.

שזה מונח שמשתמשים בו הרבה בימים אלה.

But for me, being present means caring so much about the thing you're doing

אבל בשבילי “להיות נוכח” זה שאכפת לך כל כך ממשהו

or the person you're with

או ממישהו שאתה נמצא אתו.

that you stop caring about all the other things you need to do.

שכבר לא אכפת לך משאר הדברים שאתה צריך לעשות

And it's essential in delivering unreasonable hospitality.

וזה הכרחי בשביל הענקת אירוח בלתי סביר.

See, so often we have such long to-do lists

לעיתים קרובות יש לנו רשימות מטלות ארוכות

that we aren't able to slow down enough

ואנחנו לא יכולים להאט מספיק

to actually listen to the people around us,

כדי ממש להקשיב לאנשים סביבנו,

to the things they're saying

למה שהם אומרים

and all the things they're not saying.

ולכל הדברים שהם לא אומרים.

If I hadn't been present at that table,

אם לא הייתי נוכח בשולחן ההוא,

I never would have heard that throwaway line about the hot dog.

לא הייתי שומע את ההערה על הנקניקיה.

Second, it required taking what you do seriously

שנית, זה דורש להתייחס ברצינות למה שאתם עושים

without taking yourself too seriously.

בלי להתיחס לעצמכם יותר מדי ברצינות.

Way too often in customer service businesses,

לעיתים קרובות, בעסקי שירות הלקוחות,

we let these self-imposed standards get in the way of us giving our customers

הסטנדרטים שלנו מונעים מאיתנו לתת ללקוחותנו

the thing they actually want.

את הדבר שהם באמת רוצים.

OK, a hotdog in a four-star restaurant is sacrilegious.

נכון, נקניקיה במסעדת פאר זה חילול קודש.

But look at the way it made them feel.

אבל תראו איך זה גרם להם להרגיש.

And third, it required the acknowledgment that if what you're trying to do

ושלוש, זה דורש הכרה שאם מה שאתם מנסים לעשות.

זה לתת לאנשים הרגשת שייכות,

is give people a sense of genuine belonging,

one size fits one.

לא לענות רק על הצרכים של אלה שבשוליים.

Hospitality is about making people feel seen.

הכנסת אורחים גורמת לאנשים להרגיש נראים.

And the best way to do that is not to treat them like a commodity,

והדרך לזה היא לא להתייחס אליהם כאל סחורה,

but as a unique individual.

אלא כאל יחידים מיוחדים.

I really do believe I could have comped that table a bottle of vintage champagne

אני מאמין שאם הייתי נותן ע“ח הבית בקבוק שמפניית וינטג′

and given them a free bucket of caviar,

והרבה קוויאר,

and it would not have had the same impact as that two-dollar hotdog.

ההשפעה לא הייתה גדולה יותר משל נקניקית 2 הדולר.

Because it would not have been specific to them.

כי זה לא היה מותאם אישית אליהם.

The hot dog had given us a new true north.

הנקניקיה נתנה לנו כיוון חדש.

And now we had a road map.

עכשיו הייתה לנו תכנית ברורה.

I started talking about it constantly at staff meetings,

התחלתי לדבר על זה כל הזמן בישיבות צוות,

telling the team what led to the gesture

סיפרתי להם מה הוביל לזה

and encouraging them to go out into the dining room

ועודדתי אותם לבוא לתוך המסעדה

למצוא הזדמנויות משלהם.

to find opportunities of their own.

And they were just as fired up as I was.

והם נדלקו כמוני.

And we got started right away.

ומיד התחלנו.

Every night, finding a few really cool experiences

בכל ערב מצאנו כמה חוויות ממש נחמדות

to deliver to our guests.

בשביל האורחים שלנו.

We had unlocked something important.

גילינו משהו חשוב.

We knew it was working,

ידענו שזה עובד,

but we wanted more of it.

אבל רצינו יותר.

We wanted to give these kinds of things to almost everyone.

רצינו לתת את זה לכל אחד כמעט.

רצינו שזה יהיה חלק גדול יותר בתרבות שלנו.

We wanted to make it a bigger part of our culture.

And we recognized that we needed to invest

והבנו שאנחנו צריכים להשקיע

in the resources to make that possible.

במקורות כדי לאפשר את זה.

So, we added a position to the team,

אז הוספנו אדם לצוות,

someone whose only responsibility was to help everyone else

מישהו שכל תפקידו זה לעזור לאנשי צוות אחרים

bring their ideas to life.

לממש את הרעיונות שלהם.

We called the position the Dream Weaver,

קראנו לתפקיד “טֹווֶה החלומות“,

named after the iconic song by Gary Wright.

על שם השיר המפורסם של גרי ריִיט

You've heard it, even if you don't think you have.

בטוח שמעתם אותו, אפילו אם נדמה לכם שלא.

I'll help you.

אזכיר לכם.

It goes something like, (sings) Ooh, dream weaver.

זה הולך בערך ככה, (שר) אוו, טווה חלומות.

(Laughter)

(צחוק)

Oh, sorry --

אוי, מצטער--

(Applause)

(מחיאות כפיים)

I just had to sing it

הייתי חייב לשיר את זה

because that song is actually pretty important to me,

כי השיר הזה בעצם ממש חשוב לי,

it was playing the first time I kissed a girl.

הוא היה ברקע בפעם הראשונה שנישקתי נערה.

It will now be stuck in your head for the rest of the day, you're welcome.

הוא עכשיו ייתקע לכם בראש לשארית היום, תהנו.

And with the addition of that position,

אז בנוסף לתפקיד הזה,

we were on fire.

נדלקנו.

Sincerely, a guest warned us in advance

ברצינות, אורח הזהיר אותנו מראש

that his dad was more of a Budweiser steak-and-potatoes kind of guy

שאבא שלו מעדיף בירה בדוויזר ואוכל פשוט

than Sauternes and foie gras,

על יין יוקרתי וכבד אווז,

so the Dream Weavers turned our fancy champagne cart

אז טווה החלומות הפך את עגלת השמפניה שלנו

into a Budweiser cart,

לעגלת באדוויזר,

filled with every available type of Budweiser

מלאה בכל סוגי הבאדוויזר

at every bodega in the neighborhood.

שמצאנו.

(Laughter)

(צחוק)

A couple came in to console themselves

זוג בא כדי להתנחם

after their beach vacation flight was canceled.

אחרי שהטיסה שלהם לחופשה על החוף בוטלה.

So at the end of their meal,

אז בסוף הארוחה,

we turned our private dining room into their very own private beach

הפכנו את החדר הפרטי במסעדה לחוף הפרטי שלהם

with reclining folding chairs, a ton of sand on the ground,

עם כסאות נוח וטונה של חול על הרצפה,

and a kiddie pool filled with water they could dip their feet into

בריכה קטנה עם מים לטבול בה את הרגלים

while they drowned their sorrows over tropical mai tais

בזמן שהטביעו את צערם בקוקטייל מאי טאי

with those little umbrellas.

עם המטריות הקטנות.

Or a family of four from Spain was in the restaurant.

או משפחה בת 4 נפשות מספרד היתה במסעדה.

They were in New York on vacation.

הם היו בניו-יורק בחופשה.

And while they were eating, the most beautiful thing happened.

ובזמן שהם אכלו קרה משהו מקסים.

The kids were looking out our massive windows with wonder.

הילדים הביטו בחלונות שלנו בהתפעלות,

It had started snowing

התחיל לרדת שלג

and it was the first time they'd ever seen real snow.

וזו היתה הפעם הראשונה בחיים שהם ראו שלג.

The Dream Weaver found a store

טווה החלומות מצא מקום

that was open at eight o’clock on a Friday night.

שהיה פתוח בשמונה בערב ביום שישי.

When they left the restaurant,

כשהם עזבו את המסעדה,

חיכה להם רכב שטח לקחת אותם לסנטרל פארק

there was a chauffeur-driven SUV waiting to take them to Central Park

למנה אחרונה מיוחדת:

for the most special nightcap:

a few hours of play in the freshly fallen snow.

כמה שעות של משחק בשלג שרק ירד זה עתה.

With these gestures and so many more,

עם מחוות אלו ועוד רבות,

our guests were obviously happier than ever,

הסועדים שלנו היו כמובן שמחים מתמיד,

but you know what?

אבל אתם יודעים מה?

This is the cool part, so was our team.

וזה החלק המדליק, גם הצוות שלנו.

Because for the first time, they had creative autonomy.

כי בפעם הראשונה היתה להם עצמאות יצירתית.

They were no longer just helping to execute someone else's vision,

הם לא רק עזרו בהגשמת חזון של אדם אחר,

serving plates of food someone else had created.

מגישים צלחות עם אוכל שמישהו אחר יצר.

They were coming up with their own ideas,

הם העלו רעיונות משלהם,

and those ideas were affecting the guest experience.

והרעיונות האלה השפיעו על חווית הלקוחות.

They were empowered.

הם הרגישו טוב.

But mostly,

אבל בעיקר,

I mean, we were all just happy

היינו פשוט שמחים

because we were making other people really, really happy.

כי גרמנו לאנשים אחרים להיות מאוד, מאוד, שמחים.

There are few things more energizing than seeing the look of complete joy

מעט דברים ממריצים יותר מלראות את מבט ההנאה המושלמת

on someone's face when they receive a gift

על פני אנשים כשהם מקבלים מתנה

that you are responsible for giving.

שאתם אחראי לה.

It can become one of the most beautiful addictions.

זה יכול להפוך להתמכרות יפיפייה.

And as we all found ourselves quickly becoming addicted

וככל שבמהירות התמכרנו כולנו

to going above and beyond for our guests,

ללכת מעל ומעבר בשביל האורחים שלנו,

we found ourselves going above and beyond for one another as well.

גילינו שאנו הולכים מעל ומעבר גם אחד למען השני.

Now I'm going to say this because I'm sure some people are thinking it:

עכשיו אני אגיד את מה שאני בטוח שחלקכם חושבים:

“אירוח בלתי סביר” הוא לא רק למסעדות פאר.

unreasonable hospitality is not just for fancy restaurants.

I get it, some of the gestures I just described

אני מבין, כמה מהמחוות שתיארתי כרגע

were quite extravagant.

היו די ראוותניים.

We did hire people onto the team to help us execute them more consistently.

אנחנו שכרנו עובדים נוספים לצוות להמשיך לבצע אותן.

But remember, that hotdog only cost two dollars,

אבל זיכרו, הנקניקייה עלתה רק 2 דולר,

and the impact it had was priceless.

וההשפעה שלה היתה מדהימה.

It does not take a big budget to start infusing this into your culture,

לא צריך תקציב גדול כדי להתחיל לשלב את זה בתרבות,

כי זכרו, לא העלות של המחווה שחשובה.

because remember, it's not the cost of the gesture that matters.

It's how it makes people feel.

זה איך זה גורם לאנשים להרגיש.

For most of America's history, we were a manufacturing economy.

לאורך רוב ההיסטוריה של אמריקה, היינו כלכלת ייצור.

Now we're a service economy and dramatically so.

עכשיו אנחנו כלכלת שירותים ובאופן דרמטי.

More than three quarters of our GDP is driven by service industries.

יותר משלושה רבעים מהתמ“ג שלנו מונע על ידי תעשיות שירות.

Globally, it's more than 65 percent.

גלובלית, זה יותר מ-65 אחוז.

That means that whether you're in real estate

זה אומר שבין אם אתם בנדל“ן

or retail or construction

או קמעונאות או בנייה

or finance or insurance or computer services,

או כספים או ביטוח או שירותי מחשב,

you do the same thing for a living that I do.

אתם עושים את אותו הדבר למחייתכם שאני עושה.

You’re in the business of serving other people.

אתם בעסק שמשרת אנשים אחרים.

And if you start to look closely enough,

ואם תתחילו להסתכל מספיק מקרוב,

you will find opportunities for unreasonable hospitality,

תמצאו הזדמנויות לאירוח בלתי סביר,

to give people more than they could ever possibly expect

לתת לאנשים יותר ממה שהם יכלו לצפות אי פעם

all around you.

מסביבכם.

Take real estate agents, for example.

קחו למשל את סוכני הנדל“ן.

Every time I've bought or rented a new apartment,

כל פעם שקניתי או שכרתי דירה חדשה,

at best, the agent has left me a bottle of sparkling wine in the fridge

במקרה הטוב, הסוכן השאיר לי בקבוק יין נתזים במקרר

as my thank you/congratulations gift.

כמתנת תודה/ברכות.

At worst, they've just thrown the keys on the kitchen counter.

במקרה הגרוע, הם פשוט זרקו את המפתחות על השיש במטבח.

עכשיו, זה מישהו שאיתו ביליתי שבועות, אם לא חודשים,

Now, this is someone with whom I've spent weeks, if not months,

מחפשים ביחד את הבית החדש שלי.

looking together for my new home.

If they've been paying attention,

אם הם שמו לב,

they should know every intimate detail of my life.

הם היו צריכים להכיר כל פרט אינטימי מהחיים שלי.

So imagine instead, if the first time my wife and I walked

אז דמיינו שבמקום זה, אם בפעם הראשונה שאשתי ואני

צעדנו לדירה שבסופו של דבר בחרנו

into the apartment that we ended up choosing,

,הם שמעו אותה מדברת על הפינה שבה היא רואה את עצמה

they overheard her talking about the nook

she imagined herself doing yoga every morning.

עושה יוגה כל בוקר.

And when we moved in,

וכשעברנו לגור,

instead of that obligatory bottle of bubbles,

במקום הבקבוק התוסס המתחייב,

בפינה הזו היה מזרן יוגה חדש לגמרי עם נר ופתק שכתוב עליו

in that nook was a brand new yoga mat with a candle and a note that said

"Welcome to your new home."

“ברוכים הבאים לביתכם החדש.”

I think that would be pretty cool.

אני חושב שזה יהיה די מגניב.

And compared to the average commission,

ובהשוואה לעמלה הממוצעת,

it's a pretty insignificant investment

זו השקעה די לא משמעותית

in what will inevitably become a lifelong relationship.

במה שיכול בהכרח להפוך למערכת יחסים לכל החיים.

This is not rocket science.

זה לא מדע טילים.

It just requires caring a little bit more

זה רק דורש קצת יותר אכפתיות

and trying a little bit harder.

ולהשתדל קצת יותר.

Being present,

להיות נוכח,

not taking yourself too seriously

לא לקחת את עצמכם יותר מדי ברצינות

and remembering that one size fits one.

ולזכור שגודל אחד מתאים לאחד.

פשוט לכו איתי לכאן.

Just go with me here.

Imagine if the person that checked you into the dentist's office

תארו לעצמכם אם האדם שקיבל אתכם אצל רופא השיניים

יתחיל לחשוב ככה.

started thinking like this.

Imagine if the person that sold you your next car started thinking like this.

תארו לעצמכם אם האדם שימכור לכם את המכונית הבאה שלכם יתחיל לחשוב כך.

Or better yet, imagine if everyone on your entire team

או יותר טוב, תארו לעצמכם אם כולם בצוות שלכם

started thinking like this.

יתחילו לחשוב ככה.

Because making good products, it's no longer enough.

כי לייצר מוצרים טובים, זה כבר לא מספיק.

Serving them efficiently is no longer enough.

לספק אותם ביעילות כבר לא מספיק.

It's how we make people feel that matters most of all.

זה איך שאנחנו גורמים לאנשים להרגיש חשוב יותר מכל.

Because I believe we are on the precipice of becoming a hospitality economy.

כי אני מאמין שאנחנו על המדרון להפוך לכלכלת אירוח.

Listen, unreasonable hospitality helped my restaurant

תקשיבו, אירוח לא סביר עזר למסעדה שלי

accomplish every single one of our goals,

להגשים כל אחת מהמטרות שלנו,

and it turned the people I worked with

וזה הפך את האנשים שעבדתי איתם

from a collection of individuals into a trusting team,

מתוך אוסף של אנשים לצוות אמין,

unlocking a collective creativity and capacity

פותחים קולקטיב יצירתיות ויכולת

we had never experienced before.

שמעולם לא חווינו לפני כן.

So the next time you find yourself pursuing a relationship

אז בפעם הבאה שתמצאו את עצמכם רודפים אחרי מערכת יחסים

with someone you work with or someone you serve,

עם מישהו שאתם עובד איתם או מישהו שאתם משרתים,

I'm just here to encourage you to try being a little bit more unreasonable.

אני רק כאן כדי לעודד אתכם לנסות להיות קצת יותר לא הגיוניים.

(Laughter)

(צחוק)

Give people that sense of belonging.

תנו לאנשים את תחושת השייכות הזו.

Give them a memory that can last a lifetime.

תנו להם זיכרון שיכול להימשך כל החיים.

It will transform your business.

זה ישנה את העסק שלכם.

But I can also promise you this.

אבל אני גם יכול להבטיח לכם

It will make you and all the people around you

שזה יגרום לך ולכל האנשים סביבכם

feel really, really, really good.

להרגיש ממש ממש ממש טוב.

Thank you.

תודה.

(Applause and cheers)

(מחיאות כפיים וקריאות עידוד)