How technology has changed what it's like to be deaf | Rebecca Knill

Transcriber: Joseph Geni Reviewer: Krystian Aparta

תרגום: yael ring עריכה: Sigal Tifferet

My name is Rebecca, and I'm a cyborg.

קוראים לי רבקה ואני סייבורג.

(Laughter)

(צחוק)

Specifically, I have 32 computer chips inside my head,

ספציפית יש לי 32 שבבי מחשב בראשי,

which rebuild my sense of hearing.

שבונים מחדש את חוש השמיעה שלי

This is called a cochlear implant.

זה נקרא שתל שבלולי.

You remember the Borg from Star Trek,

אתם זוכרים את הבורג ממסע בין כוכבים,

those aliens who conquered and absorbed everything in sight?

החייזרים האלה שכבשו וספגו הכל?

Well, that's me.

ובכן, זאת אני.

(Laughter)

(צחוק)

The good news is I come for your technology

החדשות הטובות הן שאני באה לגנוב את הטכנולוגיה שלכם

and not for your human life-forms.

ולא את צורת החיים האנושית שלכם.

(Laughter)

(צחוק)

Actually, I've never seen an episode of Star Trek.

בעצם, מעולם לא ראיתי פרק של "מסע בין כוכבים".

(Laughter)

(צחוק)

But there's a reason for that:

אבל יש סיבה לכך:

television wasn't closed-captioned when I was a kid.

לא היו כתוביות בטלוויזיה כשהייתי קטנה.

I grew up profoundly deaf.

גדלתי עם חרשות עמוקה.

I went to regular schools, and I had to lip-read.

למדתי בבתי ספר רגילים, והייתי צריכה לקרוא שפתיים.

I didn't meet another deaf person until I was 20.

לא פגשתי עוד אדם חירש אחר עד גיל 20.

Electronics were mostly audio back then.

מכשירים אלקטרוניים התמקדו בחוויית שמע.

My alarm clock was my sister Barbara,

השעון מעורר שלי היתה אחותי ברברה,

who would set her alarm and then throw something at me to wake up.

שהיתה מכוונת את השעון המעורר שלה ואז זורקת עלי משהו להעיר אותי.

(Laughter)

(צחוק)

My hearing aids were industrial-strength, sledgehammer volume,

מכשירי השמיעה שלי היו בעוצמה תעשייתית עם ווליום של פטיש אוויר

but they helped me more than they helped most people.

אבל הם עזרו לי יותר ממה שהם עזרו לרוב האנשים.

With them, I could hear music and the sound of my own voice.

בעזרתם, יכולתי לשמוע מוזיקה ואת הצליל של הקול שלי.

I've always liked the idea that technology can help make the world more human.

תמיד אהבתי את הרעיון שטכנולוגיה יכולה לעזור להפוך את העולם לאנושי יותר.

I used to watch the stereo flash color when the music shifted,

הייתי מתבוננת בצבעי הבזקי הסטריאו כשהמוזיקה השתנתה,

and I knew it was just a matter of time before my watch could show me sound, too.

וידעתי שזה רק עניין של זמן עד שהשעון שלי יוכל להציג לי גם צלילים.

Did you know that hearing occurs in the brain?

ידעתם שהשמיעה מתרחשת במוח?

In your ear is a small organ called the cochlea,

בתוך האוזן שלכם יש איבר קטן שנקרא שבלול,

and the cochlea is lined with thousands of receptors called hair cells.

ופנים השבלול מצופה באלפי קולטנים שנקראים תאי שיער.

When sound enters your ear,

כשצליל נכנס לאוזן שלכם,

those hair cells, they send electric signals to your brain,

אותם תאי שיער, שולחים שדרים אלקטרוניים למוח שלכם,

and your brain then interprets that as sound.

והמוח שלכם אז מפענח אותם כצליל.

Hair-cell damage is really common:

נזק בתאי שיער הוא ממש נפוץ:

noise exposure, ordinary aging, illness.

חשיפה לרעש, הזדקנות טבעית, מחלות.

My hair cells were damaged before I was even born.

תאי השיער שלי נפגעו לפני שאפילו נולדתי.

My mother was exposed to German measles when she was pregnant with me.

אמא שלי נחשפה לאדמת כשהיא היתה בהריון איתי.

About five percent of the world has significant hearing loss.

כחמישה אחוזים מאוכלוסיית העולם סובלים מאבדן שמיעה משמעותי.

By 2050, that's expected to double to over 900 million people,

עד 2050, מספר זה אמור להכפיל את עצמו למעל ל-900 מיליון איש,

or one in 10.

או אחד מכל עשרה אנשים.

For seniors, it's already one out of three.

בגימלאים, זה כבר אחד משלושה.

With a cochlear implant,

בעזרת שתל שבלולי,

computer chips do the job for the damaged hair cells.

שבבי מחשב מחליפים את תפקידם של תאי שיער פגומים.

Imagine a box of 16 crayons,

דמיינו קופסה של 16 צבעים,

and those 16 crayons, in combination,

ושילובים של אותם 16 צבעים,

have to make all of the colors in the universe.

חייבים לייצר את כל הצבעים בעולם.

Same with the cochlear implant.

אותו הדבר נכון לגבי השתל השבלולי.

I have 16 electrodes in each of my cochleas.

יש לי 16 אלקטרודות בכל אחד מהשבלולים שלי.

Those 16 electrodes, in combination, send signals to my brain,

אותן 16 אלקטרודות, בשילובים שונים, שולחות שדרים למוח שלי,

representing all of the sounds in the universe.

שמייצגים את כל הצלילים בעולם.

I have electronics inside and outside of my head

יש לי טכנולוגיה אלקטרונית בתוך ומחוץ לראש שלי

to make that happen,

כדי שזה יקרה,

including a small processor, magnets inside my skull

כולל מעבד קטן, מגנטים בתוך הגולגולת שלי

and a rechargeable power source.

ומקור חשמל נטען.

Radio waves transmit sound through the magnets.

גלי רדיו משדרים צלילים באמצעות המגנטים.

The number one question that I get about the cochlear implant

השאלה הראשונה ששואלים אותי לגבי השתל השבלולי

when people hear about the magnets

כשאנשים שומעים על המגנטים

is whether my head sticks to the refrigerator.

היא אם הראש שלי נדבק למקרר.

(Laughter)

(צחוק)

No, it does not.

לא, הוא לא.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you, thank you.

תודה רבה, תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

I know this, because I tried.

אני יודעת, כי ניסיתי.

(Laughter)

(צחוק)

Hearing people assume that the Deaf

אנשים שומעים מניחים שהחרשים

live in a perpetual state of wanting to hear,

חיים במצב תמידי של שאיפה לשמוע,

because they can't imagine any other way.

כי הם לא יכולים לדמיין כל מצב אחר.

But I've never once wished to be hearing.

אבל אני מעולם לא רציתי להיות מסוגלת לשמוע.

I just wanted to be part of a community like me.

אני רק רציתי להיות חלק מקהילה של אנשים הדומים לי.

I wanted everyone else to be deaf.

רציתי שכולם סביבי יהיו חרשים.

I think that sense of belonging is what ultimately connects our stories,

אני חושבת שאותה תחושת שייכות היא זו שמחברת את הסיפורים שלנו,

and mine felt incomplete.

והסיפור שלי הרגיש בלתי גמור.

When cochlear implants first got going,

כששתלי השבלול הופיעו,

back in the '80s,

כבר בשנות ה-80,

the operation was Frankenstein-monster scary.

הניתוח היה מפחיד ברמה של מפלצת פרנקנשטיין.

By 2001, the procedure had evolved considerably,

עד 2001, התהליך התפתח באופן משמעותי,

but it still wiped out any natural hearing that you had.

אבל הוא עדיין ביטל כל שמיעה טבעית שכבר היתה קיימת.

The success rate then for speech comprehension was low,

אחוז ההצלחה להבנת הדיבור היה די נמוך,

maybe 50 percent.

אולי 50 אחוז.

So if it didn't work, you couldn't go back.

אז אם זה לא עבד, לא יכולתם לחזור אחורה.

At that time, implants were also controversial in the Deaf culture.

באותו הזמן, היו חילוקי דעות בקהילת החרשים לגבי השתלים.

Basically, it was considered the equivalent

בעקרון, זה נחשב כאילו

of changing the color of your skin.

שיניתם את צבע העור שלכם.

I held off for a while,

דחיתי את הניתוח במשך זמן מה,

but my hearing was going downhill fast,

אבל השמיעה שלי התדרדרה במהירות,

and hearing aids were no longer helping.

ומכשירי השמיעה כבר לא עזרו.

So in 2003, I made the tough decision to have the cochlear implant.

אז ב-2003, קיבלתי את ההחלטה הקשה לעשות את השתל.

I just needed to stop that soul-sucking cycle of loss,

רק הייתי צריכה להפסיק את מעגל ההפסד,

regardless of whether the operation worked,

בלי קשר למידת ההצלחה של הניתוח,

and I really didn't think that it would.

וממש לא חשבתי שזה יעבוד.

I saw it as one last box to check off

ראיתי בזה כאופציה אחרונה לבדוק

before I made the transition to being completely deaf,

לפני שאעשה את המעבר לחרשות מוחלטת,

which a part of me wanted.

שחלק ממני רצה בזה.

Complete silence is very addictive.

שקט מוחלט הוא ממש ממכר.

Maybe you've spent time in a sensory deprivation tank,

אולי שהיתם פעם בתא חסך חושי,

and you know what I mean.

ואתם יודעים על מה אני מדברת.

Silence has mind-expanding capabilities.

הדממה יכולה להרחיב את הנפש.

In silence, I see sound.

בדממה, אני רואה צלילים.

When I watch a music video without sound,

כשאני צופה בקליפ מוזיקלי בלי צליל,

I can hear music.

אני יכולה לשמוע מוזיקה.

In the absence of sound,

בהיעדר צלילים,

my brain fills in the gaps based on the movement I see.

המוח שלי ממלא את הפער על בסיס התנועה שאני רואה.

My mind is no longer competing with the distraction of sound.

המוח שלי כבר לא מתחרה במטרד של הצלילים.

It's freed up to think more creatively.

הוא חופשי לחשוב באופן יצירתי.

There are advantages to having bionic body parts as well.

ישנם גם יתרונות לגוף בעל חלקים ביוניים.

It's undeniably convenient to be able to hear,

זה בהחלט נוח להיות מסוגלת לשמוע,

and I can turn it off any time I want.

ואני יכולה גם לכבות את זה מתי שאני רוצה.

(Laughter)

(צחוק)

I'm hearing when I need to be, and the rest of the time, I'm not.

אני שומעת כשאני צריכה, ובשאר הזמן אני לא.

Bionic hearing doesn't age,

שמיעה ביונית לא מזדקנת,

although external parts sometimes need replacement.

למרות שהחלקים החיצוניים לפעמים זקוקים להחלפה.

It would be so cool

זה יהיה כל כך מגניב

to just automatically regenerate a damaged part like a real cyborg,

פשוט לחדש באופן אוטומטי חלקים פגומים כמו סייבורג אמיתי,

but I get mine FedExed from Advanced Bionics.

אבל שלי מגיעים בדואר מ-Advanced Bionics.

(Laughter)

(צחוק)

Oh, I get updates

או, אני מקבלת עדכונים

downloaded into my head.

שיורדים ישירות לתוך המוח שלי.

(Laughter)

(צחוק)

It's not quite AirDrop -- but close.

זה לא ממש AirDrop - אבל די קרוב.

(Laughter)

(צחוק)

With the cochlear implant,

בעזרת השתל,

I can stream music from my iPod into my head without earbuds.

אני יכולה להפעיל מוזיקה מהאייפוד שלי לתוך הראש שלי ללא אוזניות.

Recently, I went to a friend's long, tedious concert ...

לאחרונה, הלכתי לקונצרט ארוך ומשעמם של חבר...

(Laughter)

(צחוק)

and unknown to anyone else,

ובלי שאף אחד אחר ידע,

I listened to the Beatles for three hours instead.

הקשבתי לביטלס במשך שלוש שעות, במקום זה.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Technology has come so far so fast.

טכנולוגיה התקדמה בקצב כל כך מהיר.

The biggest obstacle I face as a deaf person

האתגר הגדול ביותר שעומד בפני כאדם חרש

is no longer a physical barrier.

אינו מחסום פיזי.

It's the way that people respond to my deafness,

אלא האופן בו אנשים מגיבים לחירשות שלי,

the outdated way people respond to my deafness --

האופן המיושן בו אנשים מגיבים לחירשות שלי --

pity, patronization, even anger --

רחמים, פטרוניות, אפילו כעס --

because that just cancels out the human connection

כי זה פשוט מבטל את הקשר האנושי

that technology achieves.

שהטכנולוגיה השיגה.

I once had a travel roommate who had a complete temper tantrum,

פעם היתה לי שותפה לחד בטיול שחטפה התקף זעם,

because I didn't hear her knocking on the door

כי לא שמעתי אותה דופקת על הדלת

when her key didn't work.

כשהמפתח שלה לא עבד.

If I hadn't been there, no problem, she could get another key,

אם לא הייתי שם, אין בעיה, היא היתה משיגה מפתח אחר,

but when she saw that I was there, her anger boiled over.

אבל כשהיא ראתה שאני שם, הכעס שלה התפרץ.

It was no longer about a key.

זה כבר לא היה עניין של מפתח.

It was about deafness not being a good enough reason

זה היה סביב התפיסה שחירשות אינה סיבה מספיקה

for her inconvenience.

לחוסר הנוחות שלה.

Or the commercial about the deaf man

או הפרסומת על הגבר החירש

whose neighborhood surprised him with sign language messages

שהשכונה שלו מפתיעה אותו במסרים בשפת הסימנים

from people on the street.

מאנשים ברחוב.

Everyone who sent me the video told me they cried,

כל מי ששלח לי את הוידאו הזה אמר לי שהם בכו,

so I asked them,

אז שאלתי אותם,

"Well, what if he wasn't deaf?

"ומה אם הוא לא היה חירש?

What if his first language was Spanish,

מה אם הוא מדבר ספרדית,

and everyone learned Spanish instead?

וכולם למדו ספרדית במקום?

Would you have cried?"

האם הייתם בוכים גם אז?"

And they all said no.

הם כולם אמרו שלא.

They weren't crying because of the communication barrier,

הם לא בכו בגלל מחסום התקשורת

they were crying because the man was deaf.

הם בכו בגלל שהאדם היה חירש.

But I see it differently.

אבל אני רואה את זה אחרת.

What if the Borg showed up in that video,

מה אם הבורג הופיע בוידאו הזה,

and the Borg said, "Deafness is irrelevant."

והבורג אמר, "חירשות היא לא רלוונטית".

Because that's what they say, right?

כי זה מה שהם אומרים, נכון?

Everything's "irrelevant."

הכל "לא רלוונטי".

And then the Borg assimilated the deaf guy --

ואז הבורג הטמיע את האדם החירש --

not out of pity, not out of anger,

לא מתוך רחמים, לא מתוך כעס,

but because he had a biological distinctiveness

אלא בגלל שהיתה לו את הייחודיות הביולוגית

that the Borg wanted,

שהבורג חיפש,

including unique language capabilities.

כולל יכולות שפה ייחודיות.

I would much rather see that commercial.

הייתי מעדיפה לראות את הפרסומת הזאת.

(Laughter)

(צחוק)

Why does thinking about ability make people so uncomfortable?

למה המחשבה על יכולת גורמת לאי נוחות שכזו?

You might know a play, later a movie,

אתם אולי מכירים את המחזה שהפך גם לסרט

called "Children of a Lesser God,"

בשם: "ילדים חורגים לאלוהים",

by Mark Medoff.

של מארק מדוף.

That play, that title,

כותרת המחזה הזה

actually comes from a poem by Alfred Tennyson,

מגיעה משיר שנכתב ע"י אלפרד טייסון,

and I interpret both the play and title

ואני מפרשת את המחזה ואת הכותרת

to say that humans who are perceived as defective

כטוענים שבני אדם שנתפסים כפגומים

were made by a lesser God

הם ילדים חורגים של האל

and live an inferior existence,

וחיים בקיום נחות יותר,

while those made by the real God are a superior class,

בעוד שאלה שנוצרו כילדי האל האמיתי הם במעמד גבוה יותר,

because God doesn't make mistakes.

כי האל לא עושה טעויות.

In World War II,

במלחמת העולם השניה,

an estimated 275,000 people with disabilities

כ-275,000 אנשים בעלי מוגבלויות

were murdered in special death camps,

נרצחו במחנות השמדה מיוחדים,

because they didn't fit Hitler's vision of a superior race.

כי הם לא התאימו לחזון של היטלר של גזע עליון.

Hitler said that he was inspired by the United States,

היטלר אמר שהוא קיבל השראה מארצות הברית,

which had enacted involuntary sterilization laws for "the unfit"

שהעבירה חוקי סירוס כפויים עבור "הבלתי מתאימים"

in the early 1900s.

בתחילת המאה ה-20.

That practice continued in more than 30 states until the '70s,

הנוהג הזה המשיך ביותר מ-30 מדינות עד לשנות ה-70,

with the last law finally repealed in 2003.

כשהחוק האחרון סוף סוף בוטל ב-2003.

So the world is not that far removed from Tennyson's poem.

אז העולם לא כזה רחוק מהשיר של טניסון.

That tendency to make assumptions about people based on ability

הנטיה להניח הנחות לגבי אנשים על בסיס יכולת

comes out in sentences like

מתבטאת במשפטים כמו

"You're so special," "I couldn't live like that"

"את כל כך מיוחדת", "אני לא הייתי יכולה לחיות ככה"

or "Thank God that's not me."

או "תודה לאל שזאת לא אני".

Changing how people think is like getting them to break a habit.

שינוי צורת המחשבה של אנשים היא כמו בקשה לשנות הרגלים.

Before the implant, I had stopped using the voice telephone

לפני השתל, הפסקתי להשתמש בשיחות קוליות

and switched to email,

והחלפתי לאימיילים,

but people kept leaving me voice mail.

אבל אנשים המשיכו להשאיר לי הודעות קוליות.

They were upset that I was unreachable by phone

הם התעצבנו שלא הייתי זמינה בטלפון

and not returning messages.

ולא החזרתי שיחות.

I continued to tell them my situation.

המשכתי להסביר להם את מצבי.

It took them months to adapt.

לקח להם חודשים להתרגל.

Fast-forward 10 years,

אם נרוץ קדימה 10 שנים,

and you know who else hated voice mail?

ואתם יודעים מי עוד לא סובל הודעות קוליות?

Millennials.

דור ה-Y.

(Laughter)

(צחוק)

And you know what they did?

ואתם יודעים מה הם עשו?

They normalized texting for communication instead.

הם הפכו את הודעות הטקסט לתקשורת הנורמלית.

Now, when it comes to ignoring voice mail,

עכשיו, התעלמות מהודעות קוליות

it no longer matters whether you're deaf or just self-absorbed.

היא לא רק נחלתם של חירשים אלא גם של מי ששקוע בעצמו.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Millennials changed how people think about messaging.

דור ה-Y שינו את הדרך בה אנשים חושבים על הודעות.

They reset the default.

הם עדכנו את ברירת המחדל.

Can I just tell you how much I love texting?

אני יכולה לספר לכם כמה אני אוהבת לשלוח סמסים?

Oh, and group texts.

והודעות קבוצתיות.

I have six siblings --

יש לי שש אחים --

they're all hearing,

הם כולם שומעים,

but I don't think any less of them.

אבל זה לא פוגע בהערכה שלי אליהם.

(Laughter)

(צחוק)

And we all text.

וכולנו מסמסים זה לזה.

Do you know how thrilling it is

אתם יודעים כמה זה כיף

to have a visual means of communication that everyone else actually uses?

שיש צורת תקשורת ויזואלית שכולם יכולים להשתמש בה?

So I am on a mission now.

אז אני במשימה עכשיו.

As a consumer of technology,

כצרכנית טכנולוגיה,

I want visual options whenever there's audio.

אני רוצה אופציות ויזואליות לכל צליל.

It doesn't matter whether I'm deaf

זה לא משנה אם אני חרשת

or don't want to wake the baby.

או לא רוצה להעיר את התינוק.

Both are equally valid.

שניהם מקובלים באופן שווה.

Smart designers

מעצבים חכמים

include multiple ways to access technology,

כוללים מגוון דרכים להשתמש בטכנולוגיה,

but segregating that access under "accessibility" --

אבל הפרדת הגישה הזו תחת "נגישות" --

that's just hiding it from mainstream users.

רק מחביאה אותה ממשתמשים רגילים.

In order to change how people think,

כדי לשנות את אופן המחשבה של בני אדם,

we need to be more than accessible,

אני צריכים להיות יותר מרק נגישים,

we need to be connected.

אנחנו צריכים להיות מקושרים.

Apple did this recently.

חברת אפל עשתה זאת לאחרונה.

On my iPhone, it automatically displays a visual transcript

על האייפון שלי, עולה כתובית ויזואלית באופן אוטומטי

of my voice mail,

עם ההודעות הקוליות שלי.

right next to the audio button.

ממש ליד כפתור השמע.

I couldn't turn it off even if I wanted to.

לא יכולתי לכבות את זה גם אם הייתי רוצה.

You know what else?

אתם יודעים מה עוד?

Netflix, Hulu, Amazon Prime no longer say

נטפליקס, הולו, אמזון פריים כבר לא כותבים

"Closed-captioned for the hearing impaired."

"כתוביות למוגבלי שמיעה"

They say "subtitles," "on" or "off,"

הם כותבים "כתוביות", "הפעל" או "כבה",

with a list of languages underneath, including English.

עם רשימה של שפות מצורפת, כולל אנגלית.

Technology has come so far.

הטכנולוגיה התקדמה כל כך.

Our mindset just needs to catch up.

התפיסה שלנו צריכה גם להתקדם.

"Resistance is futile."

"התנגדות תהיה חסרת תועלת".

(Laughter)

(צחוק)

You have been assimilated.

כולכם כבר הוטמעתם במערכת.

(Laughter)

(צחוק)

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)